רישיקש
13.12.2003: הבוקר התרחצתי לאור נרות, ואם אתם שואלים מה זו הרומנטיקה הזו שקפצה עלי פתאום, אז התשובה מאוד פרוזאית: הפסקת חשמל... מדי פעם יש כאן הפסקות חשמל במשך היום, ואם אתה לא בחדר, אתה אפילו לא יודע. הבוקר הפסקת החשמל הקדימה, וכיוון שבשירותים אין חלון, עברתי לנרות. זהו, פשוט כך, ואולי בהזדמנות זאת שאנחנו בשירותים, אתאר לכם קצת איך הם נראים, רגע לפני שאני עוזב את `גאנגה גסט-האוס`. בכל זאת ביליתי כאן קרוב לשלושה שבועות, ואני בטוח שזה מעניין אתכם (תגידו כן, תגידו כן...). טוב, זה שיש לי שירותי בול-פגיעה אתם כבר יודעים, בסדר. עכשיו, כשאתה מוריד את המים בשירותים האלה מצפה לך הפתעה, כי הם יוצאים לא רק מתחתית הצינור, אלא גם מעוד כמה חורים לאורכו, וזה נראה ממש כמו מזרקה... גם צינור הפלסטיק שיורד מהכיור למטה שבור בחלקו, והמים יורדים ישר לריצפה, בלי תחנות ביניים, וגולשים בנחת לעמדת הבול-פגיעה... המקלחת צמודה לשירותי הבול-פגיעה, ויש בזה יתרון, כי כשאתה מתרחץ גם השירותים נשטפים שוב ושוב, וזה אף פעם לא מזיק, הלא כן? במקלחת יש רק מים קרים, ולכן אפילו לא ניסיתי אותה, קר מדי, ברררר... מה שכן ניסיתי, כל יום, זה מקלחת חמה עם דלי, והיתרון כאן בגסט-האוס הוא שיש מים חמים 24 שעות ביממה, והדוד ממש קרוב לחדר שלי. בכלל, להתקלח עם דלי זה משהו שאתה מהר מאוד מתרגל אליו, ואחרי כמה ימים נראה לך הדבר הטבעי ביותר שישנו. והכי כיף זה בסוף, אחרי שכבר הסתבנת, ושטפת את הסבון והכל, ואז אתה לוקח את מה שנשאר בדלי, ושופך עליך בזרם אחד! מה אני אגיד לכם, גדול, חוויה אמיתית, ומי שלא מאמין, שינסה...
חוץ מזה הבוקר התחיל לרדת גשם, פעם ראשונה מאז שאני ברישיקש. הגשם התחיל כנראה כבר מתישהו בלילה, כי כשהצצתי בבוקר בחלון ראיתי את הכל רטוב, והשמיים מעוננים, פיכס. לא עוד השמים הכחולים, היפים, שליוו אותי כל שהותי כאן, וזה אולי הסימן האחרון שצריך לקום וללכת. בדיוק אתמול בערב, בקבלת שבת, אמרתי לאיתן שאנחנו מקבלים כל הזמן סימנים, רק שלא תמיד אנחנו ערים להם, ושמים אליהם לב, ואז אנחנו מפספסים, כי הסימנים האלה יכולים לעזור לנו לקבל החלטות טובות יותר, ואז גם סיפרתי לו את סיפור הטרק של יעל ושלי למקדש נילקאנתה מאהדב, ואיך שתעינו בדרך, כי לא שמנו לב לסימנים...
טוב, כל זה היה מין הקדמה, נסיון לחשוב על דברים אחרים, לקראת זה שאני עוזב את רישיקש היום, וזה ממש לא קל לי, כמו שכבר אמרתי לכם. אז למרות הגשם הלכתי עד ל`מון לייט` לארוחת בוקר אחרונה כאן, לפחות בביקור הזה, `חסד נעורים` שאני זוכר להם. הגשם והאפור בחוץ לא הקלו על ההרגשה, ומשהו היה תקוע לי בגרון כמו איזה אגרוף, אולי דמעות הפרידה שלא הצליחו לרדת... אחרי הארוחה נפרדתי מהמלצר והטבח, ג`יי ו�נארי, צוות המסעדה, ושניהם איחלו לי המשך טיול מוצלח. כן, גם אל החבר`ה האלה נקשרתי, והרגשתי צורך לראות אותם לפני הנסיעה, להגיד להם תודה, על הארוחות הטובות שאכלתי כאן, על החיוכים בהם קיבלו את פני, על זה שזכרו מה אני אוהב, וגם להגיד להם (ולעצמי) שאני עוד אחזור...
רישיקש בגשם היא איך-שהוא רישיקש אחרת, ואחרי האוכל מיהרתי חזרה לגסט-האוס, בלי להתעכב בדרך, חוץ מזה שאצל מוניקה וב`שיווה` היה עוד סגור. זהו, סגרתי חשבונות עם המ"מ של בירו על הלילות שעוד הייתי חייב (בירו עצמו נסע לחתונה לפני כמה ימים, וממנו כבר נפרדתי), והלכתי לארוז. כשסיימתי פתחתי את הדלת, ונעמדתי להביט אל הגאנגס הרטוב, עכשיו גם מלמעלה. זהו הגאנגס של רישיקש שכל-כך נקשרתי אליו, ישבתי שעות והבטתי בו, בסירות השטות בו, בשמש השוקעת לתוכו, וגם התרחצתי בו, גאנגס צלול, ונקי, ויפה. בעוד שלושה ימים אפגוש אותו שוב, בורנאסי, ואז הוא יהיה גאנגס אחר לגמרי, לפי הסיפורים, לא צלול ומאוד לא נקי, שלא לומר מזוהם, אם כי אני בטוח שעדיין יפה... הגשם מתחזק בינתיים, ואני חושב על הדרך שאצטרך לעשות ברגל עם ה`בית` על הגב (יו�, כבר שכחתי מה זה להסתובב אתו), דרך לאקסמאן ג`ולה, וכל העליה אחרי הגשר, עד למקום שבו אפשר לקחת אחת ממוניות הויקראם, ולקוות שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן עד שתתמלא. בינתיים הדר מגיעה אלינו לגסט-האוס, למרות הגשם, וזאת הזדמנות להיפרד ממנה שוב, ולהגיד שבטח עוד ניפגש, ו... זהו, לדרך!
חציה אחרונה (בינתיים) של לאקסמאן ג`ולה, עוד צילום של קו�פה שבאה להיפרד ונעמדת על מעקה הגשר כשברקע הגסט-האוס שלי, ועוד מבט על הגאנגס, נזכר בתמונה דומה שלי באותו אחר-צהריים ראשון כשהגעתי לכאן, עדיין לא יודע מהי רישיקש, וכבר המום מהמראות; זהו, עכשיו צריך למהר, הגשם מתחזק... כשאני מגיע עם המונית למקום חניית האוטובוסים, עטים עלי מיד כמה אנשים ושואלים "דלהי? דלהי?"; אני אומר "כן", והם מ�פנים אותי אל האוטובוס לדלהי, שהפעם כבר לא הופתעתי לראות שהוא כמעט אינו שונה מהאוטובוסים הרגילים, למרות שהוא קרוי דה-לוקס (בעצם היה נכון יותר לקרוא לו ישיר, לעומת הרגילים שהם מאספים). אני נכנס ומתיישב, ומיד אחר�י מגיעות שתי בחורות אנגליות ומתיישבות במושב מאחורי, וזהו, שלושתנו מייצגים את התיירות היוצאת. אחת מהן, ג`ניס, אומרת שכשקמה בבוקר וראתה את הגשם, החליטה לעזוב, ואילו השניה, דונה, שהגיעה לרישיקש רק לפני 4 ימים, אמרה שתכננה מראש לעזוב היום, כי היא טסה חזרה לאנגליה עוד יומיים.
עולים עוד כמה נוסעים הודים, וכולנו יושבים באוטובוס ומחכים איזה שעה, לא ברור למה, עד שהאוטובוס יוצא לדרכו. 10 דקות לאחר שהוא יוצא, ומספיק לאסוף עוד כמה נוסעים בדרך, הוא נתקע בלי דלק... הנהג ועוזרו מחפשים טרמפ, ונוסעים להביא כמה ג`ריקנים של דלק. אחרי איזה חצי שעה הם חוזרים, ועכשיו הם מתחילים לתדלק את האוטובוס בעזרת צינור, ובסיוע עצות של כמה נוסעים מסביב. אני מנסה לברר מה קורה, והנהג אומר שהם ממלאים לו דלק שיספיק עד דלהי. מעניין, כנראה זה אוטובוס שלא אוהב לתדלק בתחנת דלק... טוב, בשעתיים איחור אנחנו יוצאים סוף-סוף לדרך, אבל כמו שכבר הבנתם, כאן בהודו זה באמת לא סיפור, וכולם יושבים בסבלנות וממתינים...
...אבל עוד קודם, כשרק התחלנו לצאת מרישיקש, ולפני שהאוטובוס נתקע, הרגשתי פתאום שמשהו זז אצלי בפנים... משהו ממני נשאר כאן ברישיקש, אני מרגיש, ותמונות העיר שהחלו לחלוף על פני רק חיזקו את ההרגשה הזאת; הנה נהר צ`אנדראבאגה היבש, שאפיקו משמש לייבוש כביסה, הנה הכביש שמוביל לסדנה של מוקש, וכאן ראיתי את החתונה עם התזמורת, יחד עם שימי, כשהלכנו לתחנת הרכבת לקנות כרטיסים; הנה עגלות העוגיות והפירות המפוזרות לאורך הרחוב הראשי, כאן הלכתי וקלפתי בננה, וכל קליפה שהורדתי נתתי לפרה שהלכה אחרי, וחשבתי לעצמי שאם יש פרות אז בעצם לא צריך פחי אשפה... כאן שימי אמר שהוא צריך שופין, ונכנסנו אולי לאיזה עשר חנויות, אחת אחרי השנייה, והוא לא מצא את מה שחיפש.. הנה השוק של רישיקש, והרחוב המוביל לגאט טרביני ולטקס הפוג`ה המרשים, הראשון שלי, והנה שוב הגאנגס, שעכשיו אנחנו נוסעים לצדו, ואני מביט ורואה, וכבר מתגעגע, הרבה יותר מכפי שהתגעגעתי למקומות אחרים שעזבתי בטיול הזה, אפילו למקלוד גאנג`... מה יהיה אתי, אני חושב, למה כל-כך קשה לי להיפרד?
וגם רישיקש, מה יש בה ברישיקש הזאת שכובש אותך, סוחף אותך, מחבק אותך? זה בטח תערובת של הרבה דברים יחד, ומצב-רוח אישי שלך, ובכל זאת, רבים כל-כך מתאהבים ברישיקש. אולי זה הגאנגס, שרק יוצא מההרים, רענן וצלול, במלוא כוחו ויופיו, ואולי כל העולים לרגל הבאים לטבול בנהר, להתפלל, ולהגיש לו מנחות; אולי כל הבאבות והסאדואים, בחיפושם אחר המוקשה, או גם האשראמים וקורסי היוגה, המדיטציה והרייקי, המכניסים את כל משתתפיהם לאווירה מיוחדת; אולי זה כל החבר`ה, המגיעים לכאן מכל העולם, והישראלים בתוכם, שחווים אתך יחד את כל הדברים האלה, או בכלל משהו באוויר, שהוא תערובת של כל אלה, ואפשר שעוד הרבה דברים אחרים, חשובים לא פחות, שאולי יתבהרו לי בהמשך המסע...
האוטובוס נוסע, ואני עוצם את העיניים וחושב על קסי, וגם על הטיול שעשינו לפני פחות משנה לתאילנד (ובראש יש לי כל הזמן תמונה אחת שלנו, מצ`אנג-מאי, יושבים על הדשא ליד נהר פינג, החוצה את העיר, ומדברים); קסי אומרת שהיא לא אוהבת את הודו, ואני חושב לעצמי איך אפשר לא לאהוב את הודו???
עכשיו קסי בלוס-אנג`לס, ויותר מאוחר אולי ניפגש בתאילנד, עוד לא ברור, ובינתיים אני מנסה להבין אותה. טוב, נכון, הלכלוך ברחובות באמת לא תענוג, וגם הריחות והס�רחון המתלווים אליהם, שחלקם מהאשפה הזרוקה וחלקם מגללי הפרות; בסדר, ואפילו שאפשר להתרגל לזה (לי זה לקח חצי יום), עדיין זה לא מלהיב, אני מסכים; וחוץ מזה גם העוני, שבולט בכל מקום, העזובה, המוני מקבצי הנדבות, הכל נכון, אבל זה רק חלק מהתמונה, ולהרגשתי חלק קטן, ובטח לא העיקר. העיקר זה שיש כאן בהודו אווירה מיוחדת; יש משהו באוויר, שעדיין לא הצלחתי לקרוא לו בשם, משהו שחרף כל החסרונות החיצוניים נותן לך הרגשה מיוחדת של התעלות, כן, כן, אל תצחקו, התעלות! פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש הי�ית� אומר לעצמך `היה שווה לחיות את החיים האלה?`. נכון, אני מסכים, אי אפשר בדיוק להשוות את זה לחיים שלך בארץ, כשצריך לקום כל בוקר לעבודה, או ללימודים, או לשניהם יחד, בעוד שכאן אתה רק מטייל, ויש לך זמן. נכון, הכל נכון, אבל כבר טיילתי במקומות אחרים בעולם, ובשום מקום לא הרגשתי הרגשה כזאת, פשוט מדהים מה שקורה לי כאן! פתאום אני רגוע, לא מנסה כל הזמן להספיק, עוד משהו ועוד משהו, לרוץ אחרי הזנב של עצמי. אני פנוי לאחרים, להקשיב, לראות, להכיר, וההוכחה הכי טובה היא כמות האנשים שהכרתי בחודש וחצי שאני כאן, כמות עצומה שלא דומה להיכרויות שלי בטיולים במקומות אחרים בעולם, הדברים המעניינים שקרו לנו יחד, וההשפעה של אלה עלי...
דלהי
האוטובוס דוהר בדרך לדלהי, ורק פעם אחת אנחנו עוצרים לשירותים וארוחת ערב ("עשרים דקות הפסקה", מודיע הנהג, הפעם גם באנגלית), זמן מספיק לחטוף צ`או-מין מהיר במסעדת דרכים גדולה, שקולטת אוטובוסים בזה אחר זה. לקראת עשר בלילה, אחרי איזה שבע שעות נסיעה (ועוד שעתיים המתנה), אנחנו מגיעים לדלהי, לתחנה שנמצאת לא רחוק מאולד-דלהי. כן, דלהי, העיר הענקית הזאת, שיש בה איזה פי שניים תושבים ממה שיש לנו בכל המדינה... חודש וחצי אחרי שהייתי בה אני חוזר אליה, ואפילו שאז הייתי כאן רק יום אחד, והעיר כל-כך גדולה, אני מרגיש שהגעתי למקום מוכר. ג`ניס, דונה ואני לוקחים יחד ריקשה למיין באזאר, אחרי שהצלחנו להידחק אליה במאמץ רב, עם כל התרמילים שלנו, והנהג מתמרן ביעילות ברחובות, שהם עדיין עמוסים מאוד גם בשעה זאת, ומביא אותנו בשלום להארי-ראמה, תמורת 50 רופי לשלושתנו יחד.
אחרי שאנחנו נפרדים אני נכנס למשרד הנסיעות בהרי רמה (פתוח 24 שעות ביממה) לברר על סיור של יום בדלהי להכרת העיר. אחר-כך אני עובר ובודק כמה גסט-האוסים, ובסוף נוחת ב`ויש�אל`, בחדר נחמד עם מקלחת מים חמים ואסלה `נורמלית`, תמורת 200 רופי, שזה לא מעט, אבל סביר לדלהי, וזה גם מה שהצלחתי למצוא עכשיו, אחרי בדיקה בכמה גסט-האוסים. למרות השעה המאוחרת אני עולה לארוחת לילה במסעדת הגג של `אנופ`, ואחריה אני מרביץ מקלחת חמה, נהנה לעמוד מתחת למים החמים, בלי חשבון, ולהנות, אחרי איזה שלושה שבועות שלא עשיתי מקלחת כזאת... טוב, כבר שתיים לפנות בוקר ואין ברירה, צריך לצאת מהמקלחת וללכת לישון קצת.
14.12.2003: בעצם חשבתי להקדיש את היום לסידורים, אתם יודעים, וגם ללכת לתחנת הרכבת ולהזמין עוד כמה כרטיסי נסיעה קדימה, כי כאן בדלהי זה הכי נוח לתיירים, ותמיד אפשר יהיה לבטל, אם אשנה את התוכניות, אבל פתאום שמתי לב שזה יום ראשון, ומשרדי הרכבת סגורים; כן, על הרבה דברים חשבתי אבל לא על זה. בחוץ היה יום יפה, ולמרות שקמתי מאוחר, החלטתי לתת גז ולנסות לתפוס את הסיור המאורגן בדלהי שחשבתי לקחת מחר. הסיור יוצא בעשר בבוקר ואיך שהוא הספקתי אליו, למזלי. למה למזלי? כי בסופו של יום במקום לחזור למלון בשש בערב, כמתוכנן, חזרנו רק בשמונה, ואם זה היה מחר בטח הייתי משתגע מרוב לחץ, ובסוף נאלץ להפסיק את הטיול ולקחת ריקשה למלון, כדי לא לפספס את הרכבת שלי... ככה זה, לפעמים דברים מצליחים לך גם בלי שהתכוונת...
טוב, אני מצטער להגיד לכם שהסיור בעיר היה די משעמם. המדריך בקושי הסביר, והסתפק בכך שהראה הרבה דברים מהחלונות הקטנים של האוטובוס, בלי לעצור, `מ�חו�סר זמן`, לדבריו. למרות זאת היה לו מספיק זמן לעצור בדרך בשתי חנויות כדי שנקנה בהן משהו... הוא לא תכנן טוב את לוח הזמנים, ויצא שהגענו כבר בחושך לראג`-גאט, האתר לזכרו של מהאטמה גנדי, שבו גם נשרפה גופתו לאחר שנרצח, ב-1948, אפילו שגם בחושך אפשר להתרשם מעוצמתו של המקום. את המבצר האדום ראינו רק מרחוק, אבל זה פחות אכפת לי, כי בכל מקרה אני מתכנן להגיע אליו לכמה שעות לקראת סוף הטיול. בקיצור, יום ארוך ומייגע שממש לא הצליח להעביר לנו את מה שיש לדלהי להציע, ויש לה המון, פשוט פספוס...
יוצא דופן ביום הזה היה הביקור במקדש הבהאים, בניין מאוד מיוחד המעוצב כפרח לוטוס, שבניית נשלמה ב-1986, כשסביבו בריכות וגנים. כמו כל מקדשי הבהאים, גם למקדש הזה יש 9 צדדים, והוא מוקף ב-9 בריכות, "כי 9 היא הספרה היחידה הגבוהה ביותר", כך מסבירה לי מדריכה במקדש שהתעלקתי עליה, "והיא גם מסמלת כוליות, אחדות". כשאתה נכנס למקדש אתה ממש מרגיש תחושת קודש, אולם ענקי וכולו ריק, אתם קולטים, ריק!!! למעט שורות של כסאות עליהם יכולים המבקרים לשבת (1300 מקומות), אין באולם כלום, לא פסל, לא תמונה, לא צלב, כלום! בחיי, גאון מי שתכנן את זה, הריעו לו! את הנעליים חלצתי כבר בכניסה, ועכשיו אני גם מסיר לכבודו את הכובע, ומודה לו... המוני הודים מגיעים לכאן, חולצים נעליים, נכנסים בשקט, ומתיישבים על הכסאות, כי שערי המקום פתוחים בפני כל מי שרוצה להתפלל או לעשות מדיטציה, כל-אחד על-פי דתו ואמונתו; כשאני מביט על פניהם של היושבים, אני רואה אותה תחושה שגם אני חש, תחושה של קודש, של התעלות, של משהו מיוחד... טוב, אם מישהו חושב שבזה הרגע הפכתי למאמין של כת הבאהאים אז הייתי מציע לו להמתין עם זה קצת, אבל איך שהוא כל פעם אני מתרשם מחדש שכשהם עושים דברים, בונים, מתכננים, כמו גם אצלנו בחיפה, או בעכו, הם עושים את זה בצורה אסטטית יוצאת דופן, שלמה ומיוחדת.
כבר בתחילת הסיור מסתבר שחוץ ממני יש באוטובוס עוד 3 ישראלים, שמחר חוזרים לארץ, בחור צעיר וזוג, שבו האשה היא בת שבט המנשה, בחורה יפה ועדינה שנולדה במדינת מיזורם, בצפון-מזרח הודו, ועכשיו חיה בארץ. חוץ מאתנו יש כאן עוד רופא יהודי נחמד ובחור הונגרי, וכולנו יחד מהווים את קבוצת התיירים הזרים, שלמענם מסביר המדריך גם באנגלית. אני יושב ליד הבחור ההונגרי, פאל, שמספר שסיים לאחרונה שלוש שנות לימודים בקולג` נוצרי בקליפורניה, כלכלה ומנהל עסקים, והאנגלית שלו ממש טובה. הוא גם שחקן כדורגל, והגיע לארה"ב על מילגה של כדורגלן, כי כידוע בארה"ב הכדורגל (סוקר) לא מפותח, והם שמחים לקלוט שחקנים זרים. אני מיד נותן לו כמה שמות של שחקני כדורגל ששיחקו בארץ בהפועל ת"א, והוא אכן יודע שהם לקחו אליפות לפני שנתיים, עם הולמאי ופישונט, הללויה! פאל מאוד מעורה בתנאי החיים של הכדורגלנים בארץ ("אומרים שבת"א החיים מאוד טובים"...), ויחד עם זה הוא מתלונן על כך שהשחקנים שמשחקים בחו"ל לא נותנים את כל יכולתם בנבחרת הונגריה, ובגלל זה הנבחרת לא מצליחה...
חוץ מזה מסתבר שהבחור נוצרי אדוק, ובמהלך שהותו בדלהי הוא מתארח אצל משפחה נוצרית. הוא הגיע להודו לביקור של שבועיים, במימון של מישהו שלא הבנתי בדיוק מיהו, ודי מהר אנחנו נסחפים לויכוח של יהדות-נצרות, הויכוח הידוע. אחרי הביקור במקדש הבהאים הוא מצנן את התלהבותי, ואומר שיש רק דרך אחת, הדרך של ישו; זה כבר נרמז בברית הישנה (התנ"ך), ומוצג באופן ברור בברית החדשה. האמונה ההינדית בהרבה אלים עם כל מיני צורות, אחד אפילו עם ראש של פיל, היא לא רצינית, הוא אומר בלהט, ובחוסר סבלנות, "וכך גם הבודהיזם, שמוכן לקבל את כל הדתות האחרות; אין דבר כזה, יש את ישו, וזהו, וגם היהדות היא התפתחות מוקדמת של הנצרות, הכנה לקראת...". אני מנסה להתווכח, מגן על היהדות, תוקף את הנצרות, מכבד את הבודהיזם ואת ההינדואיזם, אבל די מהר אני מגלה שזה ויכוח חסר תכלית (כפי שכבר גיליתי בפעמים הרבות שהתווכחתי עם חבר`ה דתיים אצלנו בארץ); כשמישהו מאמין במשהו לא תזיז אותו, כי אמונה באה מהרגש, לא מהשכל, ובגלל זה שום נימוק הגיוני או עובדתי לא ישכנע מישהו לשנות את אמונתו...
ויש לנו באוטובוס גם רופא יהודי נחמד בשם לי, בן 55 לערך, במקור מאורגון ארה"ב, שהספיק לעבוד בשיקאגו תקופה מסויימת, ואפילו עשה ברית מילה לבנו השני של מייקל ג`ורדן, מרכוס, לפני איזה 12 שנה, בתקופת האליפויות של שיקאגו וג`ורדן... מה תגידו, מדליק, לא? לי מספר שכשאשתו של מייקל ג`ורדן ילדה, הוא הגיע לביקור בשלוש לפנות בוקר, כדי להימנע ממעריצים, מלווה בשני שומרי ראש, והוברח פנימה דרך מנהרת העובדים. כשנכנס לחדר, וקיווה שסוף-סוף יהיה לו שקט, ניגשה אליו האחות עם כדורסל, כדי שיחתום עליו עבור בנה... מייקל העווה פניו, משהו כמו `גם כאן אין לי שקט`, וחתם לה באי-רצון. "למה עשו לבן של מייקל ג`ורדן ברית", אני שואל, "הוא הרי לא יהודי?"; "נכון", עונה לי, "אבל באותה תקופה פורסמו מחקרים שצידדו בברית מסיבות רפואיות, ולאיזה 80%-70% מהבנים שנולדו בארה"ב עשו בריתות; בינתיים המלצות הרופאים השתנו מעט". "אז לכמה עושים היום בריתות", אני שואל, ומיד נזכר בסיפור של פרנק הקרוע על הברית המאוחרת שעשו לו. לי מחייך ואומר ש"כיום עומד ממוצע הבריתות בארה"ב על 50% לערך". מעניין, אני חושב לעצמי, כי הרי היהודים בארה"ב הם לא יותר מ-3-2 אחוז, אז מי הם הנימולים האחרים?... ד"ר לי עבד בחודשיים האחרונים כמתנדב בבית-חולים `דלק` בדהארמסלה (איפה שטנזין ממקלוד היתה מאושפזת), ודרך זה קיבל הזמנה להתארח אצל משפחה הודית מכובדת בקראלה, לשם הוא מתכנן לנסוע בעוד שלושה ימים; סחתיין, מגיע לו!
תוך כדי הטיול אני גם קושר שיחה עם הודי, שמסתבר שהוא מהנדס מים, שהגיע לדלהי לכנס מקצועי בן יומיים, שיתחיל מחר, והוא מנצל את ההזדמנות לטייל קצת בדלהי, בה לא טייל עד היום; מעניין לא? בכל זאת עיר בירה, וכל זה. הודי אחר מתעניין איפה קיבלתי את החוטים הקשורים מסביב לפרק ידי הימנית. אני מספר לו על הביקור במקדש נילקאנתה מאהדב, מעל רישיקש, והוא נאנח, ואומר בחיוך שאנחנו, התיירים, מגיעים לכל המקומות הקדושים כמו רישיקש, והארידוואר, מקומות שחשובים לו מאוד, אבל הוא עדיין לא הצליח להגיע אליהם. כן, נקודת מבט הודית ביחס אלינו, התיירים, שאני חייב להגיד שאף פעם לא שמתי אליה לב...
לתחילת הכתבה
ברכבת בדרך לורנאסי
15.12.2003: אחרי יום של סידורים ובטלה אני מגיע בערב לתחנת הרכבת, וכאן, כרגיל, דוחק ומהומת אלוהים, אלפי אנשים עמוסים בחבילות ממלאים כל פינה, צועדים בין הרציפים או ממתינים לרכבת שלהם, ים של אנשים שנעים כמו גלים שחורים-לבנים, שאף פעם לא יגיעו אל החוף, ורק מתערבלים זה בזה והופכים את הים לעוד יותר שחור וסמיך... אני מברר ומוצא שהרכבת שלי יוצאת מרציף 8, והולך לשם בגשר העילי, דרוך ומקווה שהאינפורמציה נכונה. כשאני יורד לרציף, הרכבת כבר עומדת במקומה, והמוני אנשים צובאים על הפתחים. אני בודק את רשימת הנוסעים המודפסת הצמודה לפתחו של כל קרון, מוצא את שמי ומולו מספר הדרגש, ובתחושת הקלה מפלס דרכי פנימה, או נכון יותר מנסה לפלס דרכי פנימה... מסדרון המעבר בקרון פקוק בנוסעים ומלווים, ובהמון ציוד. אנשים מביאים אתם ארגזים שלמים, מעץ וממתכת, קרטונים, שקים גדולים מלאים, ואת כל זה הם תוקעים על הדרגשים, מתחת למושבים, ובמעברים, שנראים כמו מסלול מכשולים... על הדרגש שלי, הפעם דרגש עליון בצד המעבר, כבר מונח תיק של מישהו, ואני מסלק אותו לרצפה, בלי סנטימנטים, שם במקומו את ה`בית` שלי, ומטפס למעלה, פשוטו כמשמעו, כי לדרגשי הצד אין שום סולם עליה, סומכים עליך שתסתדר...
זהו, אני למעלה, על הדרגש שלי, ועכשיו שכולם יריבו למטה על המקומות, ובאמת מתפתחים קצת ויכוחים, וכמה מתפלחים, שתפסו מקומות לא שלהם, נאלצים להתקפל ולחפש מקומות אחרים. עכשיו אני נזכר בנסיעה הראשונה שלי ברכבת מהתחנה הזאת של דלהי, לפאטנקוט, ומחייך לעצמי. אז הייתי בשו�ק, לא הבנתי מה קורה סביבי, והייתי בטוח שהגעתי לרכבת הלא-נכונה; שבעה שבועות חלפו, וכל-כך הרבה קרה, שקשה לי אפילו להאמין שזה אותו אני, אותו בן-אדם... גם הפעם אני הלא הודי היחיד בקרון, גם הפעם מתוכננת נסיעה של 12 שעות, גם הפעם זו רכבת לילה, מחלקה שנייה, והקרון עמוס לעייפה, הכל כמו שהיה, ובכל-זאת, הכל אחרת; היום, עם הניסיון שצברתי, אני מביט על כל זה, ומחייך, וטוב לי; טוב לי, כי בינתיים למדתי להכיר את הודו, ואת ההודים, ולראות שמעבר לבלאגן, ולרעש, וללכלוך, יש אנשים טובים, פשוטים (במיוחד אלה כאן במחלקה שנייה), שאם רק תתפנה להקשיב להם, ותהיה מספיק סבלני אליהם, תגלה עולם חדש, מרתק, וכל-כך שונה מזה שהכרת עד היום...
הרכבת מפתיעה אותי ויוצאת בזמן, רק 3 דקות איחור (סחתיין על הדיוק!), וכשהיא מתחילה לנסוע עוזבים את הקרון עוד כמה אנשים, מלווים מסתבר, ומצב הדוחק בקרון משתפר. שעה לאחר מכן יגיעו הכרטיסן ועוזרו ויעשו עוד קצת סדר, כשיזיזו כמה אנשים ממקומם, יגידו לאחרים לדחוק קצת לפינות את הארגזים ושאר החבילות, ויביאו את הקרון למצב דוחק סביר. אבל בינתיים כל הצפיפות הזאת לא מפריעה למוכרי הצ`אי והקפה, מוכרי החטיפים והסנדויצ`ים, ומוכרי בקבוקי המים והקולה, לעבור את הקרון הלוך וחזור, ולנסות לשכנע אותך שתקנה משהו. אני שוכב מקופל על הדרגש, שחלקו תפוס על-ידי ה`בית`, וגם כך הוא מעט קצר יותר מדרגשי התאים, מנסה למצוא מקום לגופי הדווי. בסוף אני מאמץ לי מין שכיבת צד כזו, שהיא הכי נוחה לי, בתנאים הקיימים, וגם הכי פחות מופרעת ממנורת הניאון שדולקת ממש מעלי, ותישאר כך עד הבוקר (כמו שאר מנורות הקרון). לקראת חצות מתחיל להירגע בקרון, ואנשים הולכים לישון. בתא שמולי מאוכלסים כל ששת הדרגשים על-ידי משפחה אחת: אב, אם, שלושה ילדים, אחד מהם תינוק, סבא, סבתא, ועוד דוד או מישהו כזה. האב מארגן את כל המשפחה לשינה, מסדר מקומות, פורש שמיכות, מזיז חבילות, והכל ברוח טובה ובסבלנות. הסבא והסבתא שוכבים בשני הדרגשים התחתונים, בדרגשי האמצע הא�מא ושני ילדים באחד, והאבא ועוד ילד בשני, הדוד מקבל דרגש עליון אחד, ואילו הדרגש העליון השני עמוס ומלא בחבילות, תיקים ומזוודות. חוץ מזה יש למשפחה עוד ארגז מתכת ענק שממלא את החלל שבין שני הדרגשים למטה, ועוד חבילות מתחת למושבים התחתונים... מעניין, אני חושב לעצמי, ומביט בעיקר בסבא ובסבתא, האם הם בדרכם למות בורנאסי? שאלה מוזרה, אתם בטח אומרים לעצמכם, מאיפה לעזאזל הוא מביא אותה, אבל ורנאסי, כבר הספקתי ללמוד, עירו של שיווה, היא לא רק אחד מהמקומות הכי מקודשים בהודו; ורנאסי היא גם עיר שהודים רבים מגיעים אליה רק כדי למות בה, ובכך להשתחרר ממעגל הלידות מחדש ולזכות בהארה...
כן, ורנאסי, העיר שנחשבת לעיר `הכי הודית`, ולכן גם הכי קשה, הכי תובענית, והכי מתישה, בעיקר רגשית; העיר ששורפים בה גופות, עשרות ואולי מאות גופות מדי יום, העיר שמשליכים אל נהר הגאנגס החוצה אותה גופות שאסור לשרוף, ומפזרים על מימיו את אפרם של אנשים מכל רחבי הודו שלא זכו להישרף בה, העיר... כל-כך הרבה סיפורים שמעתי על העיר הזאת, ואני נוסע אליה עם הרבה חששות, אבל בהחלטה ברורה שאני חייב להיות בה. שמעתי כבר על חבר`ה שהיו בה יום או יומיים וברחו, לא יכלו לעמוד במעמסה הרגשית, ואילו אחרים דווקא נשארו, וחוו חוויות יוצאות דופן. שמעתי גם על כאלה שמראש החליטו שהם לא באים לכאן, ואחרים, כמוני, שאמרו לעצמם מההתחלה שבורנאסי הם חייבים להיות, כי אי אפשר לנסות להבין את ההודים, ואת הדת והמסורת ההינדית, בלי להיות בורנאסי...
בינתיים אני מנסה להירדם, חושב על ורנאסי, ותוהה איך תקבל אותי העיר הזו, ואילו יחסים יתפתחו בינינו? הבחור על הדרגש מתחתי נוחר בקול תרועה, שלא היה מבייש פילה כועסת שגילתה שמישהו מנסה לפגוע בצאצא הקטן שלה, והוא לא נרגע גם כשהקרון מתחיל להתעורר, לקראת הבוקר. אני ישן ומתעורר לסירוגין, ולקראת שש בבוקר, כשהרכבת עוצרת באיזושהי תחנה, מתעורר לגמרי, בעזרתם של המוכרים למיניהם. ראשונים להגיע מוכרי העיתונים, ואחריהם "צ`אי, צ`אי, צ`אי-צ`אי", "קופי, קופי, קופי", שמתחילים `לתפור` את הקרון הלוך וחזור. אני בודק בלוח הרכבות שלי, כנראה שהתחנה הזאת היא העיר אלאהאבאד, איזה 120 ק"מ מערבית לורנאסי. אני יכול רק לנחש, כי בגובה הדרגשים אין חלונות, וכשאני יורד ומציץ למטה אני רואה רק חושך בחוץ...
ורנאסי
16.12.2003: האם רוב הנוסעים ברכבת יורדים בורנאסי, אני תוהה ביני לביני, שאם כן זה יהיה סימן מצוין בשבילי לדעת שהגענו; את התשובה אני מקבל כשאנחנו מגיעים לבסוף לורנאסי, הם לא. למזלי אני יורד מהדרגש למטה להביט בחלון ולשאול אם כבר הגענו, בכל שלוש העצירות האחרונות של הרכבת, וכך אני לא מפספס. כשאנחנו מגיעים, בשעה איחור, יורדים אתי מהרכבת רק בודדים. מהקרון שלנו אף אחד לא יורד, חוץ ממני, גם לא המשפחה שבתא מולי, עם הסבא והסבתא; משום מה היה לי רושם שכולם נוסעים לורנאסי, עיר קדושה, וכל זה, אבל שוב מסתבר לי, בפעם האלף, שמה שהולך אצלי בראש לא בהכרח הולך גם אצל האחרים...
זהו, אני בורנאסי! אחת הערים העתיקות בעולם, כך אומרים, שמרק טווין שביקר בה אמר עליה שהיא יותר עתיקה מההיסטוריה, מהמסורת, ומהאגדה גם יחד; עיר שכבר מרתקת אותי, בקדושתה, בייחודה, ובכל מה ששמעתי וקראתי עליה. בינתיים מחוץ לתחנה זה כמו בכל מקום, מלא ריקשות שמחכות לנוסעים, ונהגים (ומתווכים) שמנסים לשכנע אותך לבוא אתם. אני בוחר לי ריקשה אחת, אחרי שאנחנו מסכמים על המחיר, ומבקש מהנהג שייקח אותי לעיר העתיקה. בורנאסי במיוחד ידוע שנהגי הריקשות לוקחים אותך לאן שהם רוצים, ולא לאן שאתה מבקש, ואני תוהה לאן אגיע בסופו של דבר... בדרך אנחנו עוצרים ליד כמה גסט-האוסים שאני בודק ופוסל (מיקום, מחיר, וכל זה), ובסוף אנחנו מגיעים ל`גאנגס-טופ`, שנמצא בפאתי העיר העתיקה, ליד מקדש הינדי, וממש קרוב להארישצ`אנדרה גאט, שהיא אחת הגאטות העתיקות ביותר בורנאסי, וגם משמשת כגאט שריפה משנית; כן, אם שריפת הגופות היא סיפור מרכזי כאן אז בוא נלך על זה, עד הסוף, אני אומר לעצמי, ובעצם לא כל-כך בטוח בזה... מהגסט-האוס אפשר לראות את הגאנגס הסמוך, יש בו מסעדה קטנה על הגג, וספרון מלא המלצות של חבר`ה ששהו כאן, ישראלים ואחרים, כולל מהימים האחרונים, שיש כאן יחס מצויין של המשפחה, בעלת המקום, האוכל במסעדה מצויין, ויש מים חמים במקלחות 24 שעות ביממה; טוב, בעניין המים החמים יש לי קצת ספקות, כי בדרך לכאן אמר לי הבחור המתווך, שהתלווה לנהג הריקשה, שכל יום, באופן קבוע, יש בורנאסי הפסקות חשמל בין תשע בבוקר לאחת אחר-הצהריים... כשבעל המקום רואה שאני קצת מתלבט, הוא מסכים לרדת ל-100 רופי, אם אשאר כאן שבוע, כפי שהצעתי, ואני מחליט ללכת על זה, בגלל המיקום, המסעדה, והיחס המובטח, שהוא תמיד חשוב בעיני. אני מתארגן במהירות בחדר, עולה למסעדה לאכול ארוחת בוקר, ומתרשם שהאוכל בסדר, סביר, אבל המפות מטונפות, התפריטים קרועים, והכל נראה די נטוש, ולא בדיוק תואם את ההמלצות... ספק קטנטן מתחיל להתגנב לליבי, אבל את מי זה מעניין עכשיו, כשאני כולי כבר סקרן וחסר סבלנות לצאת אל הגאנגס והגאטות...
ורנאסי עיר קשה, ואם הייתי צריך הוכחה מיידית לכך, קיבלתי אותה ברגע שירדתי להארישצ`אנדרה גאט; הגאט נמצאת איזה 100 מטר מהגסט-האוס, והדרך כולה, המהווה גם נתיב לוויות, מרוצפת בערמות ענקיות של עצים חתוכים ומוכנים לשריפה. כבר כשאני מתקרב לגאט אני רואה כמה מדורות בוערות מעל מזבחים כאלה, של קורות ועצים, משהו שמיד מזכיר לי את עקדת יצחק...
כשאני מתקרב עוד יותר אני רואה שעל כל מזבח כזה מונחת גופת אדם, שפניה אמנם מכוסות בתכריכים, אבל הרגליים הנשרפות חשופות, וכך גם חלקים אחרים, המבצבצים מן התכריכים. פתאום אני גם מתחיל להריח ריח מוזר באוויר, ריח של בשר שרוף, שכל מי שעבר אצלנו איזה מלחמה או פיגוע מכיר אותו היטב, ריח נוראי! בהתחלה אני מביט על הגופות הנשרפות במין אדישות כזאת, כאילו אני צופה במחזה מעניין שלא שייך אלי, אבל בתוך כמה דקות אני מתחיל לקלוט מה קורה פה, ותחושת בחילה מתחילה לעלות לי ממעמקי הבטן למעלה, לכיוון הגרון... אני מסתלק משם במהירות, זה יותר מדי בשבילי עכשיו, צריך לקחת קצת אוויר ולהירגע; כן, להירגע. אני תופס לי פינה ומביט על הנהר, על כמה סירות שעומדות בשורה על הגדה הקרובה, וקצת הלאה על כמה חבר`ה שעומלים ומתקנים סירה אחרת, ולאט-לאט חוזר לעצמי; כן, עכשיו אני יכול להבין טוב יותר בחור אנגלי שפגשתי ברישיקש וסיפר לי שהיה בורנאסי יום אחד והסתלק, פשוט לא יכול היה לסבול את זה...
טוב, אחרי שאני מתאושש אני מתחיל ללכת צפונה לאורך הגאטות, ועד הערב אני מגלה, לשמחתי, שורנאסי זה עוד הרבה דברים אחרים חוץ משריפת גופות; כן, אומרים שכל יום מגיעים לכאן, לגאטות שלאורך הגאנגס, יותר מ-60,000 איש כדי לטבול במימי הגאנגס, לשטוף מעליהם את חטאיהם, ולהיטהר! 60,000, אתם קולטים? מרבית הגאטות, היורדות אל הנהר, משמשות לטבילה ורחצה, ובאמת אפשר לראות כאן מלא אנשים שהגיעו לטבול ולרחוץ; הנשים נכנסות למים עם כל בגדיהן, ורק טובלות כמה פעמים, כולל הראש, אומרות את תפילתן ובקשותיהן, ויוצאות, ואילו הגברים, חצי גופם העליון חשוף, טובלים, וגם מתרחצים, מסתבנים, מתגלחים, הכל, וממש לא מעניין אותם מה קורה מסביב.
כל הדרך כאן לאורך הנהר רצופה בגאטות, אחת אחרי השניה (מנהל הגסט-האוס אמר לי שיש 365 גאטות...), לכל אחת יש שם והיסטוריה, ואני מנסה, בעזרת ה`לונלי פלנט`, לעשות לעצמי סדר ולהבין את ייחודה של כל גאט. חוץ מרחצה יש גם כביסה, ובין הגאטות ועליהן אפשר לראות את המכבסה הפתוחה הגדולה ביותר שאני ראיתי אי פעם; עשרות, ואולי מאות אנשים עושים כביסה במימי הגאנגס, תוך שהם חובטים את הבגדים על משטחי אבן מיוחדים הנמצאים על שפת המים. לאחר הכביסה מניחים את כל הסדינים והבגדים לייבוש על מדרגות הגאטות, ומשטחי ההליכה, בכל מקום אפשרי, וכשאתה צועד בין הגאטות אתה צריך כל הזמן להיזהר לא לדרוך על כביסה מצד אחד, ומהצד השני גם לא לדרוך על חרא של פרות (ובני-אדם), שנמצא בכל המקומות האחרים, הפנויים מכביסה...
לאורך כל החוף המערבי של הגאנגס עוגנות סירות, וכל בעל סירה מנסה לפתות אותך לשכור את סירתו לשייט על הנהר. בשעות אחר-הצהריים המחירים נמוכים, "רק 40 רופי", אומר לי בעל סירה מבוגר וחייכני, "בוא תקח סירה, כדאי לך, כי בבוקר בזריחה זה 100 רופי"... אחרי כמה גאטות אני מגיע לגאט המרכזית, דאסאסוואמד גאט, שהיא אחת הגאטות החשובות כאן. זוהי גאט גדולה, רחבה, מעין גאט כפולה כזו, מוקפת בחנויות בהן נמכרים פרחים ומנחות לנהר, ומוביל אליה כביש מרכזי עמוס חנויות ודוכני מכירה, החוצה את העיר העתיקה, ובקצהו הקרוב לגאט נמצא שוק גדול. בחלק מהגאט עומדים דרך קבע מ�תקני ברזל ובמות המיועדים לטקס הפוג`ה, שמתקיים כאן כל יום אחר-הצהריים, כך מספר לי מוכר פרחים וגלויות מקומי, שמנסה לשכנע אותי לקנות פרחים כמנחה לנהר, לקראת הטקס.
עד תחילת הטקס משמשות הבמות כמשטחי טיפול עבור המסאז`יסטים, שרצים אחריך ("קאם ה�יר מ�יי פר�נד, ליסן טו� מי מיי פר�נד..."), מושיטים לך יד ללחוץ, וכשאתה מושיט יד חזרה, כי לא נעים לך לדחות יד מושטת, הם מתחילים לעסות את כף היד, את כל האצבעות, ואחר-כך עוברים לזרוע, ואם לא תעצור אותם כאן, זה כבר חלק מהטיפול, עליו תצטרך לשלם, אפילו שזה רק 15 או 20 רופי. וגם אם אתה מצליח בסופו של דבר להתחמק מהמסאז`, ומהיד האוחזת, כי לא מתאים לך עכשיו, והמסז`יסט מבין שהפעם זה לא ילך, הוא מביט לך בלבן של העיניים ואומר, "אוקי, ל�ייטר, הא?"...
טוב, אני מחליט להישאר כאן ולהמתין לטקס הפוג`ה, ובינתיים מתיישב על אחת ממדרגות הגאט, ומנסה לעכל את כל מה שראיתי, וזה לא קל. אתם יודעים, אני חושב שמה שבאמת מיוחד בעיר הזאת, וכבר מצליח לכבוש אותי, זה שיש לך כאן אפשרות ממש נדירה, כאורח זר שאינו הינדי, לראות במו עיניך, ומקרוב, את הטקסים ההינדים האינטימיים ביותר הקשורים לחיים ומוות. הפומביות של הטקסים האלה, והיותם פתוחים היום לכל (האיסור היחידי הוא על צילום שרפת הגופות), הופכת אותם למשהו שאתה מהר מאוד מרגיש חלק ממנו, בלי מחיצות, בלי עמדה ביקורתית, בלי רגשי עליונות; לבך יוצא אל האנשים הפשוטים האלה, שנחשפים לעיניך ללא שום כיסוי, או אמצעי הגנה אחר, כמו שהם, בשמחה ובאבל, בטוב וברע, ופתאום אני מוצא את עצמי חושב מה אני יכול לעשות כדי להגן עליהם...
