קוטאיאם - יום אחרון

8.2.2007 : חמש אחר הצהריים ואני, אחרי מקלחת טובה (דלי של מים חמים!) בגסט-האוס אידה (Aida) במונאר (Munnar), מתנדנד לי לאיטי על נדנדת ספסל המוצבת בחוץ, מביט על ההרים שמסביב המכוסים שטיחים ירוקים של מטעי תה, משורטטים ברשתות מופלאות של שבילים ומעברים, ותחומים בגדרות נמוכות שעמודיהן צבועים לבן, וחושב שככה בדיוק נראים החיים הטובים, לא יותר, ובמיוחד שהיום יש לי יומולדת, תודה, תודה על הברכות... איך הגעתי לכאן, להרים הגבוהים והירוקים האלה אתם בטח שואלים, אחרי שאתמול בערב, כשעזבתי אתכם, הייתי עדיין בשפלת החוף החמה והלחה, אפופת היתושים? כן, שאלה טובה, אז בואו נחזור ברשותכם מעט אחורה ונראה מה היה לנו היום.

הבוקר נפתח בשירתה היפה של קו-קו שבקעה מחדר ההורים, ריחפה לה באוויר, ושטה ויצאה אל המרפסת שם ישבתי וקראתי, מושכת אחריה את קו-קו עצמה. "את באמת שרה יפה!", החמאתי לה, והיא סיפרה לי בגאווה שהיא במקהלת בית-הספר שלה. "אולי יום אחד תהיי זמרת מפורסמת", אמרתי, "את רוצה"? קו-קו חייכה בביישנות ומיהרה להיכנס פנימה, מחדשת את שירתה כך שאשמע. כשסיימה ללבוש את תלבושת ביה"ס הרגילה, עם חולצת הקרם וחצאית הבורדו, אותה היא אמרה לי אתמול שהיא יותר אוהבת, היא הצטרפה אלינו על המרפסת לכמה צילומי פרידה. אחרי שצילמתי את המשפחה, ורג`י צילם אותי עם הבנות, קו-קו צילמה אותנו, המבוגרים, אלא שההתרגשות כנראה הכריעה אותה והתמונות יצאו מטושטשות, לצערי, אפילו שהיא ניסתה כמה פעמים. אחרי הצילומים הביאה לי בינדו את ספר המבקרים שלהם וביקשה שאכתוב משהו על האירוח. כתבתי בשמחה, באנגלית, כדי שהם יוכלו לקרוא, ואפילו הוספתי משפט מיוחד בשבילה, משהו כמו שאם נתמקד בדברים הטובים שיש לנו, גם כשהם מעטים, תגענה גם הזדמנויות חדשות שעכשיו אולי אנחנו לא רואים אותן כי אנו עסוקים במה שלא טוב ולא מספק... טוב, קצת עידוד וחיזוק התקווה עוד לא הרגו אף אחד, והיה חשוב לי לכתוב לה משהו אישי ומיוחד.

 בדרך לביה"ס אספנו שוב את רון רוי, את אמו, והפעם גם את אביו, וארבעתנו נדחקנו באחורי הריקשה, כשרג`י נוהג וקו-קו מקדימה, מנסה לא להפריע לו. את אמא של רון ואת הילדים הורדנו בביה"ס, כשאני נפרד שוב מקו-קו, לעיני חברותיה המתלהבות, מבטיח לשלוח לה ולהוריה את התמונות שצילמתי אותם. אבא של רון ירד בעיר, וראיתי ששילם לרג`י 20 רופי על הנסיעה (שכנים, חברים, אבל ביזנס זה ביזנס...), ואותי לקח רג`י לתחנת האוטובוסים המרכזית של KSRCT - Kerala State Road Transport Corporation. כבר אתמול בערב הרגשתי שמיציתי את מה שרציתי לראות בקוטאיאם ובאיימנם, ובאותה מידה גם הרגשתי שהחום, הלחות והיתושים הורגים אותי (הצילו!), ואני חייב דחוף התרעננות בהרים. מכיוון שלמונאר התכוונתי להגיע בכל מקרה, החלטתי לנסוע קודם לשם, להתרענן, להתאושש, ורק אחר-כך לרדת לאחד החופים ובסוף לחזור לאלפי (הסמוכה לקוטאיאם), שבה יש אתרים נוספים הקשורים ב"אלהי הדברים הקטנים".

 זהו, עכשיו הגיע הרגע להיפרד גם מרג`י, ושנינו מתרגשים. כמעט יומיים ביחד, הרבה שיחות אישיות וסוד כמוס אחד, ואפילו שלפעמים הרגשתי שהוא קצת העיק ולחץ, הרי בסך הכל הוא עזר לי המון בניסיונותי לאתר את המקומות הקשורים בספר, וחסך לי זמן יקר. יש אפילו דברים שלא הייתי מגיע אליהם בלעדיו, למשל הרחצה בנהר המינאצ`ל. אנחנו לוחצים ידיים ואני נותן לו 500 רופי, לפחות 100 רופי יותר ממה שהייתי אמור לתת לו. רג`י מביט בי מופתע, לוחץ שוב את ידי בחום, ומבקש שאם אעבור פה שוב, שאבוא לבקר, הם מחכים לי!

לתחילת הכתבה

אוטובוס למונאר

ליד קולנוע אבהילש הסמוך מבשר מדביק המודעות על סרט חדש, וגם אני מרגיש שזהו, הסתיים פרק אחד ואני בדרך לפרק שאך זה מתחיל, סרט חדש. האוטובוס הבא למונאר אמור לצאת עוד מעט, ב-09:30 , וזו נסיעה של 5 שעות. יש לי עניין להגיע לשם מה שיותר מוקדם, כדי להתארגן ולנוח, אחרי שני לילות בתנאים לא ממש אידיאלים, ואני ממהר לחפש איפה יעמוד האוטובוס, שצריך לעצור באיזשהו מקום ברציף ולאסוף נוסעים. יש כאן בתחנה משרד אינפורמציה לתיירים שאמור לסייע לזרים כמוני, ואחרי שאני לא מצליח לבדי, אני פונה לשוטר מהמשרד ושואל. השוטר, לבוש בקפידה, מגוהץ ומעומלן, במראה בריטי לחלוטין, כולל שפם גזוז ומדוייק, עומד בפתח המשרד, מתחת לשלט עליו כתוב WELCOME, ונראה שהוא תוהה בינו לבינו איך הוא הולך להעביר את היום הזה. בתוך המשרד יושב שוטר נוסף ומעיין בעיתון הבוקר, ורק אני מפר את שלוות הבוקר של שניהם. האמת שאני מרגיש קצת לא נעים בעניין הזה, אבל עוד פחות נעים יהיה לי לפספס את האוטובוס ולחכות עוד שעה. השוטר ה"בריטי" אומר לי שהוא יברר והולך למשרד התחנה. כשהוא חוזר, אחרי כמה דקות, הוא אומר לי שהאוטובוס יוצא ב-09:30, שזה ממש עכשיו. טוב, את זה כבר בררתי שם קודם, אבל איפה האוטובוס עומד? ה"בריטי" אומר שהאוטובוס עדיין לא הגיע, ובאותה עת בוחן את שלטי האוטובוסים הנכנסים לתחנה בזה אחר זה, הכתובים במלאיאלאם, מנסה לגלות האם אחד מהם הוא האוטובוס למונאר.

בשלב הזה אני מחליט שאהיה הפרוייקט האישי של השוטר הזה. מה יש, לא מגיע לי קצת יחס וטיפול אישי? הרי אני כרגע הזר היחידי הנמצא בתחנה, עד כמה שאני יכול לראות בין עשרות הממתינים שם. אני נשאר לעמוד ליד השוטר וליד המשרד, שיהיה ברור שאני לא זז מכאן עד שהוא מאתר לי את האוטובוס למונאר. לאחר כמה דקות ה"בריטי" מחליט לקחת מנוחה, ו"מעביר" אותי לסגנו, שנאלץ בחוסר חשק בולט להפסיק לקרוא עיתון ולצאת החוצה. עכשיו הוא זה שעומד לידי ובוחן כל אוטובוס שנכנס לתחנה, ואז, אחרי כמה דקות, הוא מודיע לי בשמחה "הנה, זה האוטובוס!", ומראה על אוטובוס שנכנס עכשיו לתחנה, נעצר ומוריד נוסעים. הנהג גם הוא יורד ונעלם, ואני ועוד כמה נוסעים הודים מתקרבים לאוטובוס ותוהים מה עכשיו? אחרי איזה 10 דקות חוזר הנהג, ועוד כמה נוסעים, שירדו, מסתבר, לשירותים, וכולנו מזנקים עליו ועולים. זהו, העיקר שזה האוטובוס ואני עליו (תמורת 86 רופי), ויש מקומות ישיבה, וגם מקום מאחור לשים את ה"בית", ואם השעה כבר עשר זה ממש לא מזיז לאף אחד, העיקר שיוצאים לדרך, עוזבים את החום, והלחות, והיתושים, ויאללה, עולים להרים הקרים!

כמעט למן תחילת הנסיעה אנחנו מתחילים לטפס בכיוון צפון מזרח, אל "הרכס הגבוה של טראבאנקור". הדרך מתפתלת כמו נחש, מלאת סיבובים ועיקולים, והנהג משתדל לקחת אותם במהירות המ�רבית, מה שהופך את הנסיעה לסוג של רכבת הרים תוצרת קראלה, כשאצלי באוזניים שואג שלומי שבן את סיפורה של דניאלה, שעכשיו היא "פותחת את הרדיו, רוקדת ושרה, תופסת את הראש בשתי ידיים ואומרת איזה שיר, איזה שיר!"... סחתיין שלומי, משתלב נהדר עם רכבת ההרים הזאת, אבל מה עם האלבום השני? (הערה מאוחרת: עד שאתם קוראים את הפרק הזה שלומי הוציא סוף-סוף, אחרי שבע שנים, את האלבום השני שלו, מזל טוב...).

 הכביש עולה צפונה לקוטאמאנגאלאם, ואז פונה מזרחה לכיוון מונאר. כמעט לאורך כל הדרך אפשר לראות הרבה דקלי קוקוס ושיחי בננות, ורק לקראת סוף הנסיעה, כשהגובה כבר רב, הדקלים נעלמים. באדימ�לי, אחרי קרוב ל-4 שעות נסיעה, אנחנו עושים הפסקת פיפי. אני קונה עוד שתייה, וענבים, ושם לב שעדיין חם, למרות הגובה, והגברים המקומיים עדיין מקפלים את המונדו שלהם כלפי מעלה, כדי לאוורר את כל העסק שלהם שם למטה. עוד שעה מטפסת של נסיעה ואנחנו במונאר, שבמזרח קראלה.

מונאר יושבת בגובה 1524 מטר, והיא מהווה את המרכז המסחרי של אחוזות לגידולי תה (ועוד כמה תבלינים) מהגבוהות בעולם. זוהי "היל סטיישן" אופיינית, אחת מעשרות ערים ועיירות שהוקמו על ידי הבריטים במהלך שנות שלטונם בהודו, מקום לברוח אליו כשהקיץ ההודי במישורי החוף והשפלה הופך קשה מנשוא. כבר מספר ק"מ לפני מונאר אפשר היה להתחיל לראות משני צידי הכביש את שטחי מטעי התה העצומים, ש-80% מהם בבעלות משפחת טאטא העשירה, הידועה גם כחברה המובילה בהודו בתעשיית המכוניות, וכן ריכוזים של מגורים עבור העובדים ובונגלוס מיוחדים למנהלים.

בתחנת האוטובוס אני לוקח ריקשה לגסט-האוס Aida, עליו המליץ לי מישהו ("בעלת הגסט-האוס, אידה, אוהבת ישראלים ועושה אחלה שקשוקות..."). הגסט-האוס, הממוקם מחוץ למרכז העיר, מלא, כיאה למקום מבוקש, ומה שיש לא�ידה ולרו�י בעלה להציע לי זה חדר עם 4 מיטות, אחת בצד ועוד 3 זו ליד זו. רוי מתחייב להכניס פנימה רק ישראלים, אם יגיעו, ואומר שאם אשאר בסוף לבד אשלם רק 200 רופי (לעומת חדר רגיל לזוג שעולה 500 רופי). אם יבואו עוד, כל אחד ישלם 150. מחר אולי יתפנו חדרים ואז אפשר יהיה לעבור. לאחר היסוס מה אני מחליט להמר וללכת על זה (בתקווה שעד מחר לא יגיע הנה אף ישראלי), כי החדר גדול ונקי, השירותים מסודרים, ורוי מבטיח לי כמה דליי מים חמים שארצה, וגם הוא וגם אידה מלאי חיוכים, ולא שוכחים להזכיר את השקשוקה המפורסמת...

זהו, עכשיו אני על נדנדת הספסל בחוץ, אחרי מקלחת טובה, מביט בנוף ההררי הירוק, בחוות התה שממערב, ומקשיב לאלבום השלישי של קולדפליי (Y&X) עם Fix you, שנתקע לי בראש בימים האחרונים ומסרב לעזוב. אט-אט יורד לו הערב, לאחר שהשמש נעלמה כבר קודם מאחורי ההרים, ויחד אתו מגיע הקור, משהו שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. עכשיו צריך משהו ארוך, וזו הזדמנות לשלוף את מעיל הפליס ששכב עד כה בתחתית ה"בית" מובטל וחסר תעסוקה, ולהתעטף בו. חוץ מזה צריך גם למצוא משהו לאכול, במיוחד שהיום עוד לא אכלתי אף ארוחה רצינית. אני עולה לקומה שנייה ומאתר שלושה ישראלים, זוג ועוד בחורה, ושואל איפה כדאי כאן לאכול. יש מסעדה קרובה, אבל האוכל לא משהו, והדס מרעננה, רזה ודי גבוהה, שיער שטני, בת 24 לערך, נראית נחמד, אומרת שאם אני הולך לאכול במרכז היא מצטרפת. אנחנו מתארגנים, יורדים לכביש, עוצרים ריקשה ונוסעים למרכז למסעדה שמגישה אוכל הודי וסיני, Hotel Mezban.

 יומולדת שלי היום, אם שכחתם, והדס, בלי להתכוון, מצטרפת לארוחה זוגית לציון המאורע. אני מזמין כמה מנות, הקור הזה עשה אותי ממש רעב, והדס מספרת שכרגע היא מטיילת לבד, אבל זה משתנה כל הזמן. היא התחילה עם עוד מישהו, אחר-כך הם נפרדו, ובהמשך היא התחברה לאחרים. כרגע בגסט-האוס היא נמצאת עם עוד זוג שהכירה מקודם. היא כבר 4 חודשים בדרום, ומתכננת לעלות צפונה, אבל כבר יודעת שבמרץ תצטרך לחזור לארץ, בגלל הלימודים, וזה מה זה מלחיץ אותה, העניין הזה שיש לה כבר תאריך חזרה... היא הגיעה למונאר אתמול, והלילה הקודם היה ממש קר, "שמיכה אחת לא תספיק לך" היא אומרת. אחרי האוכל אנחנו יוצאים, ובחוץ באמת כבר קר! הבונוס: אין אפילו רבע יתוש בסביבה! הקור הזה מחזיר אותי אל הלילות הקרים של מנאלי, בנובמבר לפני איזה שלוש שנים, ואל שמיכות ה"בטון" העבות שהיו לי שם, שבקושי הצלחתי לזוז תחתיהן...

לתחילת הכתבה

לא היל סטיישן אופיינית

9.2.2007: באמת בלילה היה מקפיא, ממש הפוך מכל מה שהיה לי בטיול עד עכשיו. למזלי אף ישראלי לא הגיע, וכך היה לי את כל החדר הגדול הזה לעצמי, וגם יכולתי לאסוף שמיכות מהמיטות האחרות. בבוקר הזמנתי מא�ידה את השקשוקה המפורסמת (איך לא), יחד עם סלט וטוסטים והתנחלתי בעמדת השולחן, לרגלי מדרגות הישיבה והנדנדה, בשמש המחממת והטובה שעד מהרה גרמה לי להוריד את כל עודפי הלבוש אתם יצאתי מהחדר. שתי צעירות בלונדיניות מתיישבות על המדרגות לידי, בעמדת שיזוף ועם ספרים ביד. מסתבר שהן נורווגיות (הלו, אוסלו!), ועד כמה שכבר הספקתי לראות בגסט-האוס, נראה לי שחוץ מהן ועוד כמה קנדיים, כל השאר כאן ישראלים. הבנות מתכננות לקחת מחר טרק רגלי של יומיים לקודאיקאנאל, מה שמיד מעלה את הערכתי אליהן, ובמיוחד שגם אצלי בראש מסתובב רעיון לעשות את זה. "אתן לוקחות את כל הציוד עליכן", אני שואל, "לא", עונה לי אחת מהן, "יש לנו פורטרים שיסחבו את הציוד". אני מתעניין בספרים שהן קוראות, ומצידי מראה להן את "אלוהי הדברים הקטנים" שנמצא אצלי בתיק (בגירסה האנגלית, שקניתי כאן באחד השווקים), ומספר להן על מסעי בעקבות הספר. שתיהן לא קראו את הספר, אבל הסיפור מצית את דמיונן ואת עיניהן הנורווגיות, ויש להן מלא שאלות על מה מצאתי, אם זה היה כמו שחשבתי, ואיך בכלל בא לי הרעיון הזה.

בדרך למרכז העיר, אחרי ארוחת הבוקר, אני עוצר בלשכת התיירות הממשלתית ולוקח מפה עם כל האתרים באזור. אתמול, וגם עכשיו, מציעים לי נהגי ריקשות לקחת סיור של 5 שעות (450 רופי) לטופ סטיישן, עם עצירות בנקודות יפות בדרך, אבל אני מעדיף לקחת את האוטובוס המקומי (שעה ורבע נסיעה ו-24 רופי לכל צד), ולפי הדברים שאראה בדרך תוך כדי נסיעה אחליט אם לקחת מחר סיור כזה או דומה לו, או ללכת על משהו אחר.

 עד ליציאת האוטובוס הקרוב, 11:30, אני מסתובב קצת בעיר, בבזאר ובשוק. האמת, אני חייב לומר, שהעיר מונאר עצמה די מאכזבת. כשקראתי על מונאר כהיל סטיישן, ראיתי מייד בדמיוני את שימלה שבצפון, היל סטיישן קלאסית ומרשימה. מונאר לעומתה, כפי שאני מוצא אותה, צפופה, דחוקה ומלוכלכת, ללא כל אופי או ייחוד, מין גיבוב מבולגן של מבנים וחנויות. אפילו פסלו של גנדי שניצב במרכז העיירה נראה קטן ומסכן, עומד בפינה, עם שפתיים אדומות (!) וחיוך מוזר כזה, לא ברור. טוב, אבל כידוע הקסם של מונאר אינו נמצא בעיר עצמה וברחובותיה, הקסם הזה נמצא על ההרים הירוקים והגבעות שמסביב, באחוזות התה המטופחות, ובאוויר ההרים הקר והצלול, ולשם אני ממהר עכשיו.

לתחילת הכתבה

תצפית מהטופ סטיישן

כשאני מגיע לתחנת האוטובוס אני פוגש את ארבע הבנות מהשייט לקוטאיאם, אודליה, ליפז, עופרי ודקלה, איזו הפתעה נעימה! גם הן ממתינות לאוטובוס לטופ סטיישן. האמת שכבר כמה פעמים תהיתי מה עלה בגורלן, כיוון שהן תכננו לעזוב את קוטאיאם לפנות ערב, אחרי הגעת המעבורת, ואם כך בטח הגיעו למונאר מאוחר בלילה באותו יום של השייט. כשהגעתי לא�ידה שאלתי את רוי אם הגיעו לכאן 4 בנות באחד הלילות הקודמים, והוא אמר שלא. טוב, אז מסתבר שהן הספיקו לעבור הרבה הרפתקאות, כולל נסיעה באוטובוס ובמונית, ובסופו של דבר הגיעו למונאר באמצע הלילה, וממש בפוקס מצאו במרכז גסט-האוס שהוא גם טוב וגם זול! יופי, אז ממש נחמד להיפגש שוב, וכשמגיע האוטובוס אנחנו מתיישבים יחד ומחליפים חוויות. האוטובוס לא ממהר הפעם לשום מקום, ואנחנו מטפסים ומתפתלים, די לאט, לאורך 32 הק"מ של הכביש הצר העולה בהרים עד לטופ סטיישן, שעה ורבע נסיעה. בדרך אנחנו נוסעים על סכר מאטופאטי (Mattupetty) ההידרו-אלקטרי, שהוקם כאן על ידי מהנדסים בריטים וקנדיים ב-1953. הסכר יוצר את אגם מאטופאטי, שעל פי הסיפורים שוכן בקרקעיתו כפר שפונה מתושביו כדי לאפשר את יצירת האגם המלאכותי הזה. גם אגם קונדלה (Kundala), בהמשך הדרך, הוא אגם מלאכותי שנוצר לאחר הקמת סכר במקום, לצורך אגירת מי שתיה והשקייה, וגם המראה הכחול של מימיו בלב כל הירוק שמסביב משובב נפש.

הנוף מסביב מקסים ביופיו, הרים ירוקים למלוא רוחב כל העין, שמדרונותיהם מכוסים מטעי תה נמוכים וגזומים במדויק, כולם בגובה אחיד, הנראים כמו שרטוט מופלא שמישהו רקם לתמונת נוף והניח לאט ובזהירות על האדמה. "אחוזות התה" הירוקות נראות כמו אוסף של מבוכים מטופחים בירוק, עם שבילים אפורים ומפותלים המפרידים בין החלקות, שסביבן ולאורך הכביש גדרות נמוכות עם עמודי אבן לבנים, והתמונה כולה נראית כאילו יצאה בזה הרגע מהספר "עליזה בארץ הפלאות" פה ושם נראות מרחוק נקודות צבעוניות בתוך הירוק, הפועלים והפועלות העובדים בקטיף עלי התה, והמראה כולו מזכיר את מגרש הקרוקט של מלכת הלבבות, נקווה רק שכאן לא עורפים את הראש לאף אחד בגלל איזו טעות שעשה... בינתיים האוטובוס עוצר ומוריד אותנו לא הרחק מטופ סטיישן (Top Station), שהיא פסגה בגובה 1700 מטר, על הגבול שבין קראלה לטאמיל-נאדו, ממנה נשקף נוף שאומרים שהוא מרהיב, של הרי הגהאטים המערביים, אבל לפני שממשיכים מכאן ברגל לנקודות התצפית, צריך לשתות משהו, להתרענן, ואנחנו מתמקמים בצ`אי-שופ הקרוב לכוס צ`אי ומנוחה קלה.

 בדרך לנקודות התצפית, אחרי הצ`אי, אנחנו עוברים עוד כמה צ`א-שופ`ס, מדורה עם שתי נשים שצולות תירס על האש, ועוד כמה דוכני מים וחטיפים לצמאים ולרעבים. די פעיל כאן, אבל הכל על אש קטנה, עדיין לא ממש תיירותי ולא ממוסחר. ליד נקודת המעבר לטאמיל נאדו אנחנו פוגשים זוג ישראלים, בני 50 (+), שמגיעים תשושים ומתנשפים מכיוון אחת מנקודות התצפית הנמוכות יותר, והאשה, ששומעת אותנו מדברים עברית, מסננת לעברנו בקול צרוד וחסר נשימה: "אני לא חושבת ששווה לרדת לשם...". טוב, אנחנו חושבים אחרת, משלמים 15 רופי ויורדים, לא לפני שאנחנו שומעים מהם שהם הגיעו לכאן עם רכב שכור ונהג-מדריך, שמוביל אותם ל"כל האתרים" בדרום הודו בשבועיים וחצי. יופי. יש לי כמה דברים להגיד לכם בעניין הזה, אבל אשמור אותם לסוף היום, תזכירו לי... בינתיים אנחנו יורדים במדרגות החצובות לשלוש נקודות התצפית התחתונות, ובאחרונה שבהן, המרוחקת מהשתיים שמעליה, אנחנו מוצאים כמה כסאות פלסטיק מיותמים ומתיישבים לתפוס קצת שלווה וליהנות מהנוף ההררי המרהיב שמסביב, עם פסגות הרים שמגיעות עד ל-2700 מטר. האוטובוס הבא (והאחרון) שיורד מאזור הטופ סטיישן חזרה למונאר אמור לעבור כאן רק בשש בערב, כך שיש לנו זמן ואין לנו בשביל מה למהר. זאת גם הזדמנות לקשקש קצת, להחליף כתובות מייל, להבטיח לשלוח תמונות, וגם לשמוע קצת יותר מהבנות על המשך התוכניות שלהן. אז ככה (למי שמתעניין): ליפז בדרך לחזור לארץ, החבר מחכה בכיליון עיניים, הם כבר 4 שנים יחד, וזה ממש רציני. עופרי ודקלה ממשיכות צפונה (איזה כיף להן), ואודליה, שכבר טיילה בצפון, חוזרת בתאריך שלי, רק מדלהי. נראה שאף אחד מהמבקרים כרגע כאן באתר לא יורד לנקודת התצפית התחתונה, שבה אנחנו יושבים (כל-אחד בטח חושב על העליה שמחכה לו בדרך חזרה), וכך, חוץ מזוג הודי צעיר ורומנטי שהצטרף, ומבקש מדקלה שתצלם אותם, אנחנו כאן לגמרי לבד. אגב, שמתי לב שהאזור הזה של ההרים ואחוזות התה הוא אזור מועדף לצילומים רומנטיים של זוגות, מין יפו ירוקה כזאת, ובדרך כשנסענו עם האוטובוס ראיתי לא מעט זוגות הודים צעירים שהגיעו עם מכונית ונהג/צלם, נעמדו בין שיחי התה ודגמנו חיוכים רומנטיים...

אנחנו עולים חזרה ועוצרים בצ`אי-שופ הראשון לעוד כוס של תה. כל-כך הרבה שיחי תה מסביב שחייבים לשתות איזה צ`אי פרידה קטן. אודליה הירושלמית שומרת שבת ורוצה להגיע למונאר עד שש, ואנחנו מחליטים להתפצל, ליפז תישאר עם אודליה והן תנסנה לתפוס טרמפ עם חבר`ה שמגיעים הנה עם ריקשות, ואנחנו נתחיל לרדת ברגל, ונעצור את האוטובוס כשיגיע אלינו. הדרך למטה ממש נעימה, השמש לא חמה מדי, האוויר קריר, וצלול ונקי, והנוף – מטעי תה למלוא רוחב העין, פשוט יפהפה! לאחר כשעה הליכה חולפות על פנינו בריקשה אודליה וליפז, שהצליחו לתפוס טרמפ (צפירות ונפנופי ידיים), ואנחנו ממשיכים לרדת במורד הרכס, וליהנות. כל רכב שעובר זוכה מאתנו לנפנוף שלום ומחזיר לנו בצפירה. מקומיים שאנו פוגשים בדרך בנקודות יישוב, או שמגיעים אלינו מאחוזות התה, מתעניינים לדעת מאיפה אנחנו. כשאנחנו אומרים "ישראל" נראה שהם מיד מבינים, איזה עוד משוגעים יצעדו כך על הכביש כשאפשר לחכות לאוטובוס? קצת אחרי שאנחנו חוצים את הרכס ומגיעים לנקודה ממנה ניתן לראות את אגם קונדלה, מגיע האוטובוס בצפצופים היסטריים ואנחנו מנופפים לו בידינו שיעצור. אמנם הלכנו כבר איזה 9-8 ק"מ, אבל עד מונאר יש עוד איזה עשרים וכמה ק"מ, ואין לנו חשק להגיע באמצע הלילה של יום שישי, מה גם שהשמש כבר נעלמה מאחורי הרכס המערבי ומתחיל להיות קרררר למי שבא רק עם חולצת T (כמוני). האוטובוס מצליח לעצור כמה עשרות מטרים מתחתינו ואנחנו ממהרים אליו ונדחקים פנימה, יש אפילו כמה מקומות ישיבה. עופרי יושבת לידי, ואנחנו ממשיכים את השיחה בענייני מוזיקה שקודם ניהלנו שלושתנו גם עם דקלה. על הפרק רוק בישראל, ניתוח של חמי רודנר, אם הוא סתם כל הזמן מתבכיין (עופרי), או שדווקא מגיע לו קרדיט (אני). עופרי אוהבת את אריק ברמן, אני פחות מתלהב, אני אוהב את ערן צור ואותה הוא מפחיד. על השאר, החל בפינק פלויד, דרך אסף אמדורסקי, אביב גפן, שלומי שבן ועברי לידר, וכלה באינפקטד משרום, אנחנו מסכימים (אוהבים אותם!).

 במונאר אנחנו נפרדים, עופרי ודקלה חוצות את הגשר למרכז העיר ואני לוקח ריקשה לחלק הישן שמדרום, לגסט האוס Aida. היה אחלה יום, פסטורלי כזה, כל-כך רגוע ומהנה, גם החברה עם הבנות, אודליה, ליפז, דקלה ועופרי, ולך תדע אולי עוד ניפגש גם בהמשך?

לתחילת הכתבה

מילה על "מטיילי הבזק"

אחרי מקלחת עם דלי מים חמים אני יורד לאכול במסעדה הקרובה אלינו. אחרי האוכל אני יכול לאשר את מה שאמרה אתמול הדס, האוכל כאן לא משהו. אני קונה מים ועולה חזרה לשמוע מוזיקה ולקרוא קצת. נכנסה שבת וצריך לנוח, אבל לפני המנוחה אני עוד חייב לכם משהו. כן. זוכרים שרציתי להגיד משהו על "מטיילי הבזק" הממהרים מאתר לאתר עם רכב צמוד ונהג/מדריך, בעקבות המפגש שהיה לנו היום עם זוג ישראלים, ואחר-כך עם זוג נוסף, גם הם בני 50+, מרעננה, ש"עושים" את הודו, או את "כל האתרים" שבדרום (או בצפון) בשבועיים וחצי או שלושה. אז ככה, אפשר להבין אותם כשהם אומרים ש"אין לנו זמן לטייל יותר" (כך הבעל), כי באמת אם זה לא משהו שנורא חשוב לך, אז כנראה זה רק מה שתוכל להקדיש לו. יותר מזה, אני בטוח שהזוגות האלה, וזוגות אחרים שמטיילים באופן דומה – רכב צמוד עם נהג-מדריך ותוכנית לראות את הכל בשבועיים-שלושה, אכן נהנים, כי הודו בדרך-כלל אינה מאכזבת. אבל הם צריכים לדעת שהודו שלהם היא לא הודו של הילדים שלהם, שנזרקים באוטובוסים מקומיים, בקרונות הסליפר ברכבות, ובגסט-האוסים מעופשים ב-100 או 200 רופי ללילה (ובצפון גם פחות), נשארים שבועות, ולעיתים יותר, במקומות שהם אוהבים או שהם לומדים שם יוגה, או מדיטציה, או רייקי, או בישול טיבטי, או הינדית, או איך לרקוד קאתאקאלי, או השד יודע מה. וכשהילדים שלהם מדברים על הודו, ועיניהם בורקות, הם מדברים על דברים שהוריהם יתקשו להבין, אם בכלל, ואפילו אם אותם הורים היו בהודו בסיור של שבועיים-שלושה עם רכב שכור ומדריך צמוד וביקרו "בכל האתרים".

וכל זה, כי הודו אינה מתמסרת בקלות, ואם תכריח אותה היא תעצום עיניים ותחכה שתגמור. הודו מבקשת את הזמן שלך, ואת הסבלנות. יש לה בעיות, כמו לכולנו בעצם, ואתה עלול לטעות בה אם תמהר להסתלק, ואז תזכור רק את הלכלוך, את העוני המנוול, את הקבצנים, ואת הפרות והחרא שהן משאירות אחריהן ברחובות, ולא תגלה את הפשטות, את ההסתפקות במועט, את ההקרבה, את האמונה, את יופיין הפנימי של הנשים ההודיות, את הרוחניות שבאוויר, את האנרגיות העולות מהגנגס והנהרות האחרים ומטקסי הפוג`ה שלאורכם, אנרגיות שמרימות ונושאות אותך למקומות בהם לא היית מעולם והודו היא שער היציאה אליהם. אז גם לא תגלה את צחוק הילדים שצוחקים המבוגרים כאן, צחוק תמים ומרגש שאנחנו כבר שכחנו מזמן, ורק צחוקם של ילדיך יזכיר לך שפעם גם אתה צחקת ככה. ואז, אז גם לא תפגוש את אלוהי הדברים הקטנים.

לתחילת הכתבה