יום ראשון 24/8 Rifugio G.B. Ferraro -> Rifugio Pastore
היום הולך להיות מעניין. את זה ידעתי בשלב התכנון והיו לי פרפרים בבטן איך הדברים יסתדרו והמון מחשבות על ניהול סיכונים ועל כך בהמשך.
בחדר הקטנטן שלנו התעוררנו מהשעון (פעם ראשונה) ושוב קפצתי החוצה לתמונות זריחה ושמים בהירים.
ארוחת בוקר די דלה הוגשה רק ב 07:30 וב-08:10 יצאנו לדרך. היום חיברתי שני מקטעים ליום הליכה אחד, בכל מקטע יש עליה למעבר הרים וירידה ממנו וביחד כ-1800מ' עליה ו-2100מ' ירידה פרוסים על כ-27ק"מ. הדרך בה אפשר לקצר את הפרשי הגובה היא על ידי שימוש ברכבלים. אל כל מעבר הרים עולים רכבלים, בדר"כ עם תחנות ביניים ויש רכבל גם בצד השני. אז התוכנית היתה לקפוץ מקטע אחד קדימה עם רכבלים עד אגם Gabiet וללכת את המקטע הבא עד Rifugio Pastore. ראיתי שהרכבל הראשון שיעלה אותנו ל-Colle Della Bettaforca נפתח בשעה 09:00 וזו היתה השעה הראשונה של ההליכה בבוקר נעים וקריר עד תחנת הרכבל ליד אגם קטן ויפה. נעזרנו במפעיל כדי לקנות כרטיסים והתיישבנו לטיסת בוקר קפואה אל מעבר ההרים, שם קנינו כרטיסים לירידה עד הכפר הקטן Staffal. בתחנת הביניים לפני הכפר עצרנו לקפה, שוקו ושירותים בנוף משגע. מ-Staffal לקחנו רכבל נוסף לאגם Gabiet ותוך כשעה וחצי מהעליה על הרכבל הראשון, הגענו למחוז חפצנו. הרבה יותר מהר ממה שדימיינתי.
בירידה מהרכבל עשינו מסלול מעגלי לא ארוך אל האגם, פגשנו עדר גדול של עזי הרים וחזרנו למסעדה ליד תחנת הרכבל לבראנצ'. המסעדה נקראת Adler's Nest והיא עמוסה פרטי עץ מגולפים. יש הרבה מטיילים מסביב והאווירה חגיגית ונעימה.
לאחר הארוחה אנחנו חוזרים ללכת ומתחילים בטיפוס ל-Col d'Olen לגובה של 2880מ'. העליה מתפתלת ואנחנו כבר בכושר טוב ואוכלים את העליות האלה כמעט בלי מאמץ. אל המעבר מגיעים בשעה 12:30 ופה הכל משתנה, היום היפה והמעונן חלקית מתחלף בערפל סמיך. הפעם ברור לנו מאד היכן נמצא השער ליקום הערפל- ממש במעבר ואם נרצה ונסתובב אחורה, שם מזג האוויר יפה ונעים. אבל מה לעשות שיש לנו כיוון שבחרנו ולכן אנחנו קופצים ראש לתוך הערפל.
טוב, לפני שנמשיך לדבר על הערפל, כי לא ראינו כלום חוץ ממנו, קצת הסבר על המסלול ממעבר ההרים Col d'Olen ועד בקתת Pastore. המסלול הארוך והנוח יורד לעיירה Alagna Valsesia וממנה אפשר להמשיך בעמק בעליה מתונה עד הבקתה. את המסלול הזה פסלתי מכיוון ששיערתי שנהיה קצרים בזמן למסלול ארוך שכזה ומכיוון שאם יש מסלול קצר יותר, מעניין יותר ומאתגר אז ברור שאני אבחר בו, וזה בדיוק מה שעשיתי. השביל שבחרתי מוביל למעבר הרים שנקרא Valico di Cimalegna וממנו ממשיך ויורד עד לבקתת Pastore. השביל מדורג ברמת קושי T4. מרבית השבילים בהרים הם T2 ו-T3. בדרגת T4 מדורגים שבילים החוצים קרחונים או שבילים שההתמצאות בהם קשה עקב סימון לא רציף וגם שבילים שנדרש בהם טיפוס או ירידה בעזרת ידיים וללא אמצעי עזר כמו סולמות וחבלים. זה ההסבר שקראתי. השביל גם עובר ליד מפל מרשים הנקרא Cascata delle Pisse ובשלב התכנון נראה מאתגר אבל קצר ויפה כאמור.
במסגרת אי הודאות שלעיתים קיימת כשהולכים בהרים, רצוי לקיים תהליך מודע של ניהול סיכונים - מתי נחזור אחורה, מתי נבחר בשביל אחר, מתי נעצור ונמתין ומתי נקרא לעזרה. בדיוק עבור זה ובפעם הראשונה בחיי הצטיידתי במכשיר איתור לווייני. כשבדקתי את מעבר ההרים הנ"ל, התיאור היה לא מעודד והחלטתי שאם יירד גשם חזק, או שלג או שיהיו רוחות חזקות, נרד בשביל הארוך לעיירה ונמשיך משם. בשלב התכנון, על ערפל בכלל לא חשבתי כגורם סיכון.
נחזור להליכה, השעה 12:30 ובום, הראות יורדת ל-10מ'. אני עוד משתעשע במחשבה שתיכף הרוח תקח את הענן הלאה ונוכל להמשיך להנות מהנוף, עוד אפילו לא הטרדתי את עצמי בקושי לנווט במצב כזה. אנחנו מתקדמים ומיד מגיעים לפיצול לשביל שיורד למטה לעמק ולעיירה והשביל שבחרתי הממשיך אל מעבר ההרים ומסומן במפות ועל הסלעים כ-205d או 5d באדום. השביל חולף אחרי כמה מאות מטרים ליד בקתת הרים גדולה ונטושה והמראה ממש לקוח מסרט אימה. מול הבקתה יש מרפסת תצפית ועל מעקה האבן של המרפסת יש רוג'ומים קטנים לכל אורך המעקה. אני אומר לצעירה "וואו תראי איזה נוף וביום יפה אפשר לראות מכאן את החרמון". אנחנו צוחקים אבל פנימה מתחיל להתגנב ספק - מה לעזאזל אנחנו עושים? אחרי הבקתה כבר לא רואים שום סימן לשביל ורק פה ושם סימון על הסלעים. בערך עשר דקות הסתובבנו סביב הבקתה הנטושה וסביב עצמנו עד שמצאתי את המשך השביל. כבר כמעט חזרתי לבסיס הניווט של ספירת צעדים אבל למזלי כבר לא צריך לזכור את המסלול בעל פה אלא יש מפות דיגיטליות ומיקום מדוייק ולכן צריך לקרות הרבה הרבה יותר כדי שאני לא אדע איפה אני נמצא.
אחרי שמצאנו את המשך השביל, עכשיו אנחנו מתחילים להבין את האתגר ונעזרים בסימונים על הסלעים. האיטלקים, שיהיו בריאים, מבינים דבר או שניים בתנאי מזג אוויר והסימונים נמצאים במרחקים של עד 10מ' אחד מהשני וכל מה שצריך זה לאמץ את העיניים ולמצוא את הסימון הבא. גם זה לעיתים לא היה פשוט כלל. אין כמעט זכר לשביל על הקרקע וזה מעיד על מיעוט ההולכים במקטע הזה. הקצב שלנו איטי עכשיו ואת הק"מ הראשון עברנו ב-40 דקות עד לשלט על מעבר ההרים Valico di Cimalegna שגם אותו ראיתי רק ממרחק של שני מטרים.רווח לי שהגענו לאן שרציתי, אבל האתגר רק בתחילתו. הערפל כל כך סמיך שאנחנו מתחילים להירטב, אז עטפנו את התיקים בכיסויי הגשם והתחלנו לרדת. השביל שיורד מכאן מסומן כ-210b . הירידה תלולה ומחייבת שימוש בידיים ולעיתים אף טיפוס בירידה במדרגות סלע גבוהות. כאן אולי נכנס היתרון היחיד של הערפל בו אפשר להתרכז רק בצעד הבא ולא בנוף או בתהום המחכה לצעד הלא נכון. אחרי 10מ' ממילא לא רואים כלום אז מבחינתי אין שם כלום. הצעירה הולכת, זוחלת ומטפסת אחרי בשתיקה ומתגברת על כל המכשולים בגבורה ראויה לציון. בארוחת הערב, מאוחר הרבה יותר היא תספר לי שחשבה שהפעם לא נצליח להתגבר על האתגר.
אחרי כחצי שעה של ירידה תלולה, השביל מפסיק לזגזג והופך להיות תלול פחות, כנראה זה השלב שסיימנו לרדת את ה-300 מ' מצוק. אוקיי זה לא היה כל כך נורא ועכשיו אני מרגיש בטוח יותר ומעודד את עצמי במחשבות כגון - ירדתי כבר ירידות קשות יותר ומסוכנות פי כמה. מכאן, כדאי לנסות להתקדם מהר יותר כדי לא ללכת בערפל ובחושך. 15 דקות מאוחר יותר הגענו לצומת שבילים וזה המחזה שנגלה לעינינו:
עכשיו אנחנו פונים לשביל 210c וגם הוא לא קיים על הקרקע אלא רק כסימני דרך על הסלעים. ככל שאנחנו יורדים בגובה אנחנו מתקרבים לבסיס הענן ולכן הולכים לעיתים בטפטוף דק. זה לא מפריע להליכה האיטית ממילא, אבל לאט לאט הנעליים נספגות מים והמכנסיים עד הברכיים רטובות ומכוסות בוץ. ככה אנחנו הולכים עוד כשעתיים וכל צעד כבר גורם למים לצאת מתוך הנעל, אנחנו פשוט ספוגים. גם הצמחיה בקרבת הנחל מתעבה ומכוסה טיפות, וכל נגיעה משחררת זרם מים ישר לנעל הספוגה. המפל היפה נמצא איפשהו לצידנו אבל לא רואים כלום ואפשר רק לשמוע אותו. במזג אויר כזה אין חשק לעצור ואנחנו פשוט הולכים והולכים והולכים בשקט, כל אחד עם המחשבות שלו מנסים לא לרחם על עצמנו.
בסופו של דבר בשעה 16:45 כשאנחנו תשושים לגמרי אנחנו רואים את הבקתה מציצה מתוך הערפל. הבקתה נראית מפנקת במיוחד והיא בעצם מתחם שלם הכולל קמפינג ומתחם חדרים נפרד ומבנה לשירותים ומקלחות. המסעדה המשובחת נמצאת מול הנוף שכרגע מכוסה בערפל. אני מחבק את הצעירה ואומר לה כמה אני גאה בה על היכולת להתמודד עם כל מה שההרים זורקים עלינו.
קיבלנו חדר רק לשנינו ולפני המקלחת המיוחלת דאגנו להתחיל בתהליך הייבוש. דבר ראשון מורידים נעליים וסוחטים את המים מהגרביים. מוזר אבל הפעולה הזו שמלווה בצחוק מתגלגל עוזרת לנו לשחרר חלק מהמתח שהצטבר. שנינו זקוקים למקלחת חמה וארוכה ולאחריה ניקוי הבוץ מהמכנסיים והכנסת כל מה שרטוב לחדר ייבוש, בתקווה שהכל יהיה יבש עד מחר בבוקר. שיחת טלפון לעדכן שאנחנו בסדר ואז סוף סוף מתיישבים בחדר האוכל. בערב יום ראשון בבקתה יש מעט אורחים ולתדהמתי 3/4 מהם ישראלים. משפחה גדולה ועוד ישראלי בודד וזה מוזר אבל גם נחמד לי הפעם לשוחח בעברית. ארוחת הערב הוגשה אחרי השעה 19:00 ושנינו כבר היינו מורעבים. מנה ראשונה מרק אפונה, מנה שניה ניוקי (עם בשר בשבילי ועם גבינה לצמחונית) ופולנטה ולמנה עיקרית הגיעה פרוסת בקר עם תפוחי אדמה ותרד (הצמחונית קיבלה ביצי עין במקום הבקר). כמה שהיינו רעבים לא היינו מסוגלים לגמור את כל מה שהוגש. לקינוח - טארט פירות יער וקצפת בצד. כוס היין שהזמנתי והאספרסו היו על חשבון הבית. מפנקים. הלכנו לישון עם חיוך קטן של ניצחון.
18.5 ק"מ 935מ'↑ 1405מ'↓ 6.5 שעות הליכה
עוד כשעתיים בילינו ברכבלים
