לא מעט זמן תכננתי את טיול ה"לפני צבא" של אביתר, בני הבכור. הבחירה בנפאל היתה טבעית לגמרי. זו חייבת היתה להיות חוויה חזקה, משמעותית ובטח לא "מפנקת", אלא כזו שנצרבת היטב בזיכרון ואין כמו נפאל לספק את סוג החוויה הזו. מספר ימים לאחר ראש השנה, יצאנו לדרך. לילה ראשון העברנו בבנגקוק. למחרת לקחנו טיסת המשך לקטמנדו. שדה התעופה הבינלאומי של נפאל, נשאר יציב בעליבותו כבר שנים רבות. הנפאלים, בניסיון לשוות חזות בינלאומית למראה המרוט של שדה התעופה, העלו אותנו לאוטובוסים, מייד עם נחיתת המטוס, על מנת לקחת אותנו לטרמינל שהיה במרחק של עשרים - שלושים מטר מפתח המטוס.
אילו שעבורם זה הביקור השני או אף יותר מכך, פותחים בדהרה חסרת רחמים, רק כדי לתפוס מקום טוב בתור לוויזות. המבקרים הזרים בנפאל מחוייבים בויזה אותה מוציאים בשלב ביקורת הדרכונים. ההבדל בין מיקום טוב למיקום גרוע בתור, יכול להגיע בקלות לחצי שעת המתנה ואף יותר. שני תורים ארוכים משתרכים מול שני דלפקים המיועדים לנוסעים הזרים, בעוד חמישה דלפקים אחרים, המיועדים למקומים, עומדים בשיממונם ואף אחד מאנשי ביקורת הדרכונים, לא מעלה על דעתו לפתוח חלק מהם כדי להקל את ההמתנה הארוכה בתור לויזות.
לבסוף, מגיעים למספר פקידים חייכנים ונינוחים שכל אחד מהם מחזיק בתפקיד אחד בלבד. הראשון מקבל כסף ומארגן את הניירת לחבילה נאה. השני מהדק אותם באמצעות סיכה ומטביע את הויזה בדרכון. השלישי מעניק את החותמת המיוחלת והדרך החוצה סלולה.
חווית הכבישים בנפאל, בין אם מדובר בכבישים עירוניים ובין אם מדובר בכבישים הרריים, היא חוויה שעומדת בפני עצמה. המכוניות ברובן הגדול מיושנות מאוד, בעלות מנועים קטנים ומעשנים. קולות הצפצוף מלווים את הנהיגה, מתחילתה עד סופה, כמו ניב מקומי נוסף. נראה כאילו כל לחיצה על הגז מלווה בצפצוף. כך הופכת הנסיעה בכבישים, הקטנים, המשובשים והסואנים של קטמנדו, לקקופניה אחת ארוכה ומתמשכת, שבה כולם מצפצפים לכולם וכולם מנסים לפלס את דרכם בכיוון היעד. ומאחר והכבישים משמשים את כולם שווה בשווה - מכוניות, אופנועים, בני אדם, ריקשות, אוטובוסים, משאיות, בעלי חיים, שוטרי תנועה חסרי משמעות - לא נראה שמישהו תובע בעלות של ממש על הדרך אלא כל אחד מנסה לפלס את דרכו בנתיבי התנועה מבלי לקפח אחרים. וכך, כל הכאוס התחבורתי מתקבל בשלווה בודהיסטית בלי שום תרעומת מצד מי ממשתמשי הדרך.
יעד הנסיעה שלנו ובעצם של רובם המוחלט של המבקרים, הוא התאמל (Thamel). התאמל הוא מתחם צר של מספר רחובות המכילים מלונות, גסט האוסים, חנויות מזכרות, ציוד למטיילים, מסעדות, מועדונים ובערך כל מה שתייר המגיע לנפאל עשוי להזדקק לו. התאמל הוא מעין אקס-טריטוריה בקטמנדו ומנקז אליו חלכאים ונדכאים מקומיים שמנסים לקושש את לחמם מידי התיירים הזרים, בדרכים כאילו ואחרות. מלבד המוניות והריקשות שעוברות שם ללא הפוגה, יש את מוכרי משחת הטייגר, שמסתובבים עם קופסאות משחה קטנות אבל בעצם יודעים להציע עולם ומלואו, אם רק תבקש, וגם אם לא. מוכרי חשיש שפזורים בכל פינה ולוחשים לעוברים ושבים: "חשיש"? או בגירסא המעודנת יותר: "do you want something?"
המונית עוצרת ליד הכניסה למלון גרודה, מלון שימי התהילה הגדולים שלו היו אי שם בשנות התשעים, כאשר מספר משלחות של מטפסי הרים עברו דרך המלון והשאירו תמונות וחתימות. כל אילו עדיין תלויים בגאווה במעלה המדרגות. אחד האירועים המפורסמים אליהם קשור המלון בעקיפין הוא מותם של שני מטפסי הרים מפורסמים, הול (Hall) ו - בול (Ball) בהפרש של שלוש שנים האחד מהשני. השניים היו שותפים ובעלים של חברה בשם Adventures consultants. בול נהרג בשנת 1993 בעת שטיפס על האוורסט ובול נהרג שלוש שנים אחריו, באחד מאסונות הטיפוס הגדולים שהתרחשו על ההר, כאשר משלחת של מטפסים נקלעה לסערה בדרכה למטה, לאחר שכבשו את הפיסגה. שמונה מטפסים מתוך משלחת של עשרות, מצאו את מותם באותה סערה, בהם בול, שנלכד ברום הגבוה ביותר, בערך בגובה של שמונה ק"מ, במשך יומיים, ללא שהייתה אפשרות כלשהי לחלצו. המשלחת כולה, עברה לפני היציאה לטיפוס, ובחזרה הטרגית ממנו, דרך מלון גרודה. הסיפור כולו, עם תמונות, מכתבים, צילומים, תלוי על אחד מקירות המלון. בכל אופן, אילו היו ימי התהילה של שנות התשעים והן חלפו ועברו כנראה לבלי שוב. המלון במצבו הנוכחי, דהוי, מרופט, אבל ברמת ניקיון סבירה.
מייד לאחר ההתמקמות במלון, אנו עושים את דרכינו לסוכנות הטיולים "סוויסה הצהוב", מרחק הליכה של מספר מטרים בודדים. "סוויסה הצהוב" הוא תולדה של הצלחת המותג "סוויסה" בתאמל. סוויסה היא סוכנות נסיעות אחת מתוך עשרות רבות של סוכנויות נסיעות בתאמל. בניגוד לסוכנויות אחרות, פנה הבעלים של "סוויסה", נפאלי מקומי, לקהל יעד אחד (לא ברור אם זה התחיל כתהליך מכוון), ישראלים. והישראלים, מרגע שדיבר אליהם בשפתם, נתן יחס מועדף, מחירים הוגנים ושירות טוב, נתנו לו בתמורה נאמנות מוחלטת והביאו את כל השבט אחריהם. יעידו על כך מאות מכתבי התודה שמעטרים את קירות הסוכנות, צוות העובדים הגדול והנוכחות המסיבית והקבועה של ישראלים בסוכנות. כדי לקבל את הפרספקטיבה הנכונה ביחס להצלחתו של סוויסה, צריך לעבור דרך סוכנויות שוממות רבות הפזורות ברחבי התאמל, חלקן מושקעות ומטופחות. היה מי שנתקנא בהצלחה של סוויסה והחליט לפתוח סוכנות טיולים נוספת בתאמל, ולהעניק לה את שם המותג המצליח "סוויסה", מתוך הנחת עבודה סבירה למדי שכמות המתבלבלים בין הסוכנויות, יהיה בה כדי להניב מספיק עבודה. אלא שהישראלים יצרו בידול בין הסוכניות והעניקו לסוויסה המקורי את השם: "סוויסה הצהוב", וסוויסה החקיין קיבל את השם "סוויסה האדום". הדי המאבק מופיעים בדמות הודעות על קירות הסוכנות.
הצורך בסוכנות, הוא הכרחי, לצורך בחירת הפעילות (טרק, ראפטינג וכיו"ב...) וארגון הדברים הנלווים לאותה הפעילות, כמו אישורים, פורטר והסעה לנקודת היציאה. את הפורטר בחר עבורינו הארי, אחד מעובדי הסוכנות, בעל דמיון מופלא למריאנו מ"ארץ נהדרת", מתוך קבוצת מקומיים שהמתינה מחוץ למשרד. דאווה (Dawa) הפורטר, בחור קטן וצנום, בעל פנים נעימות וחייכניות, דיבר אנגלית לא רעה, ולא פחות חשוב, עבר את רוב הטרקים האפשריים בהימאליה, לאחר שהתחיל להתלוות לדודו הפורטר, מאז שהיה בן 13. בגיל 15 כבר העמיס תיקים על גבו. בשלב כלשהו של חייו עבד בעבודות מנהלתיות עבור הצבא האמריקאי בעיראק, ניסה להתקבל לצבא הנפאלי ונדחה בשל מימדי גופו הצנומים, וכך ללא אופציות רבות מידי עבור מי שנולד וגדל באחד הכפרים הקטנים בהרי הימאליה, לא רחוק משמורת לנגטנג (Langtang), הפך להיות פורטר מקצועי, עם שאיפה ותוכנית קונקרטית לקבל הסמכה רישמית של מדריך, עוד במהלך שנה זו. בניגוד לפורטר שמרוויח 500 רופי נפאלי ליום (בערך 5 דולר אמריקאי), לא כולל טיפ של כמה עשרות דולרים בסוף הטרק, מדריך יכול להרוויח עד 25 דולר ליום מבלי לסחוב דבר, מלבד תיקו האישי.
שבע שנים קודם לכן, בעת שביקרתי עם אישתי בנפאל, לקחנו באותה סוכנות פורטר בשם ראם (Ram) שהתלווה אלינו לטרק "סובב אנאפורנה" (Around Annapurna). באופן טבעי שאלתי עליו והסתבר שלמרבה הצער, נהרג באותו טרק בדיוק, בעת ששימש פורטר עבור ישראלים. בזמן ההליכה לאורך אחד השבילים, החליק, נפל לצד נהר מגובה של 20 מטר ושבר את מפרקתו. ראוי לציין שמדובר במקרה נדיר למדי. לדבריו של הארי, סוויסה תומך במשפחתו של ראם ומממן את מזונם וחינוכם של ילדיו.
לאחר, ששבע שנים קודם לכן, עברתי את חוויית הנסיעה באוטובוס מקומי, מקטמנדו לנקודת ההתחלה של טרק ה"סובב אנאפורנה", חשבתי שזו תהיה הזדמנות מתאימה לגוון את החוויה, כלומר, לשפר אותה. החוויה אז כללה הגעה למתחם המכונה "תחנה מרכזית", משטח עפר קטן שהיה צר מלהכיל את עשרות האוטובוסים שחנו עליו והמאות הרבות של הנוסעים שצבאו על האוטובוסים ומיקמו את עצמם בתוך האוטובוסים, מעל האוטובוסים, על הדשבורד של הנהג, במעברים בין הכיסאות, ועבור כמה מהם, בתלייה מחוץ לאוטובוס, עם יד אחד שאוחזת בדלת הפתוחה והשנייה חופשית. הכל כמובן מלווה במהומה רגועה, צפירות אינסופיות, צעקות שמנסות לגבור על רעש הרקע, חיוכים, דפיקות על פח האוטובוס שאמורות היו לסמן תחילת תנועה שבפועל לא התרחשה, ואפילו לא רגע אחד של כעס או עצבים. לכאורה, הפעילות הרעשנית היתה צריכה להתנקז לפריצה קדימה של האוטובוסים ותחילת תנועה לעבר היעד אלא שבפועל, הפעילות נמשכה כחמש שעות, כאשר אנשים עולים ויורדים, באים והולכים, צועקים ומעבירים מזוודות והאוטובוסים עמדו במקומם מבלי לזוז לאף מקום. בדיעבד התברר שבאותו היום היה פסטיבל, אחד מיני רבים בנפאל, שעיכב את יציאת האוטובוסים. לבסוף, לאחר שכבר יצאנו לדרכינו בערך בשעה שתיים עשרה בצהריים, ארכה הדרך שמונה שעות, ולנקודת ההתחלה של הטרק הגענו בשעות החשיכה.
הטרק שביקשנו כעת לעשות הינו בשמורת לנגטנג, בחלק המרכזי-צפוני של נפאל, בסמוך לגבול עם טיבט. ישנם מספר טרקים אפשריים בשמורה: גוסייקונד (Gosaikund), לנגטנג (Langtang), הלמבו (Halembu) ועוד אפשרויות רבות אחרות לשילוב בין הטרקים השונים, קיצור ו/או הארכת הטרק, הכל על פי הרצון והזמן. אני בחרתי לעשות את טרק הגוסייקונד שמכונה גם "האגמים הקפואים".
את הערב לפני היציאה לטרק העברנו בשוטטות נעימה וחסרת תכלית ממשית בסמטאות התאמל. באופן לא נדיר במיוחד, היו מספר מקומיים שעסקו בהכנות לפסטיבל הינדואיסטי כלשהו, מול אחד המיני-מקדשים הפזורים באלפיהם ברחבי קטמנדו. באחת מסמטאות התאמל, טרח מישהו על הכנת גבעה ססגונית בגובה של מטר אחד. את שולי הגבעה עיטרו מיני מאכלים שונים המסודרים ופרוסים בצורה סימטרית מסביבה. את ראש הגבעה עיטר דג גדול שפיו הכיל דג קטן יותר. את קדמת הגבעה עיטר ראש כרות של באפלו שחזותו הקדמית שיוותה לו מראה מחייך. 
שולחן ערוך לכבוד פסטיבל הינדואיסטי מקומי
פרשנו באותו ערב לשינה מוקדמת ובשש וחצי בבוקר כבר היינו מוכנים ליציאה. דאווה והג'יפ התייצבו בזמן. נוחות הנסיעה בג'יפ אכן הייתה קפיצת מדרגה ביחס לנסיעה באוטובוס, אבל גם הג'יפ הטוב ביותר, לא יקהה את חוויית הנסיעה בכבישים ההרריים של נפאל, שחלקם משובשים, חלקם דרכי עפר סלעיות, חלקם סתם דרכי כורכר. שיבושי הכבישים בהרים יכולים להיות מושפעים בצורה משמעותית מתנאי מזג האוויר. תקופת המונסונים, מחודש מאי עד ספטמבר, גורמת למפולות בוץ והתמוטטויות של כבישים. כביש שהיה פתוח היום, יכול להיעלם ביום שלמחרת בעקבות גשמים כבדים שסחפו אותו לתהום. כבישי האספלט ההרריים, הם בדרך כלל בעלי נתיב אחד עם שוליים אקראיים לצידי הדרך. כביש האספלט יכול להפוך לדרך עפר משובשת שמאתגרת גם ג'יפים בעלי הנעה כפולה ואז לחזור להיות כביש אספלט וכל זה ללא שום התראה.
מאחר והתנועה זורמת בשני הכיוונים, והכביש ברוב המקרים צר מלהכיל תנועה של שני רכבים בכיוונים נגדיים, חייב אחד הרכבים לעצור בצד ולתת לשני לעבור. התקשורת בין הנהגים מתבצעת באמצעות צפצופים ארוכים ורעשניים. היה ואחד הרכבים הבאים ממול הוא אוטובוס עמוס נוסעים שנע על סף תהום, אחד מנוסעי האוטובוס תלוי מחוץ לאוטובוס, ידו האחת אוחזת בפנים וידו השנייה דופקת בפח האוטובוס כל אימת שזה מלחך את שפת התהום יתר על המידה. כאשר יצאנו אנו לדרכינו, לא היה ברור אם הדרך נחסמה, כלומר, התמוטטה באיזור מסויים בעקבות הגשמים הכבדים שירדו במהלך הלילה. היה עלינו לבדוק זאת בעצמינו.
נסיעה בכבישי ההימאליה
הדרך המשובשת נמשכה שעות רבות, עוברת בנופים מדהימים של ההימאליה, פסגות גבוהות שהיו עדיין רק הקדמה לפסגות המושלגות ועטורות ההוד של הרי ההימאליה הגבוהים. מתחתינו זרם נהר עצום מימדים שליווה אותנו לאורך רוב הדרך ונפרד מאיתנו כאשר הוספנו לטפס במעלה הדרכים ההרריות, דרך כפרים נידחים, כאשר התהום רובצת לפתחינו כמעט לאורך כל הדרך וצבע ירוק מכסה את הכל. בשיא המהירות הגיע הג'יפ לטווח מהירות שבין 30 ל - 40 קמ"ש וזאת בשל הפיתולים הרבים או השיבושים החוזרים ונשנים. בשלב מסויים, כאשר כביש האספלט הפך לדרך סלעית משובשת שאפשרה נסיעה במהירות של הליכה איטית, הגענו לנקודה בה חלק מהכביש התמוטט והרוחב הנותר הספיק, בדיוק של מספר סנטימטרים, למעבר רכב ברוחב אוטובוס קטן. הדרך היתה יכולה להמשיך להתמוטט דקה לפני שעברנו, תוך כדי המעבר או אחר כך, אבל זה לא קרה.
זמן לא רב אחר כך, הזדמן לנו מכשול נוסף, עלייה בוצית שלאחריה כמות בוץ עצומה לאורך הדרך הצרה, שבילי הנסיעה של הגלגלים (קוליסים) שקועים עמוק בצדדים ומרכז הדרך נראה גבוה מידי למעבר, אפילו עבור ג'יפ. בצד הדרך ניצבה כמובן התהום, שנפילה אליה היא סוף פסוק ברור. ניסיון ראשון לעבור את העלייה בוצית לא צלח. נהג הג'יפ נסע מעט לאחור, שילב הנעה כפולה והצליח להביא אותנו למכשול הבא, ירידה בוצית שמרכזה חורך את תחתית הג'יפ ונראה כאילו היא מנתקת אותו מהדרך ומנתבת אותו להחלקה איטית במורד השביל. תפילותינו באותו רגע היו נתונות לכך שהג'יפ ימשיך במורד השביל ולא יסטה ממנו.
בערך שעה לאחר מכן ומעבר בדרך סלעית קשה, הגענו לפתח הכניסה של שמורת הלנגטנג. מחסום צבאי קידם את פנינו. עצרנו ורכשנו רישיון כניסה לשמורה (permit). עוד בערך ק"מ נוסף של נסיעה הביא אותנו לתחנת היציאה של טרק "האגמים הקפואים", הכפר דונצ'י (Dhunche), בגובה של 1960 מטר מעל פני הים.
יום קודם לכן, כאשר ישבנו ותיכננו את מסלול הטרק בסוכנות "סוויסה", בנינו מסלול של בין שישה לשבעה ימים, כאשר תחנות הטרק מתחשבות היטב בטיפוס המהיר לגבהים שמתרחש במהלך הטרק הספציפי הזה ונותנות לגוף זמן להתרגל לגובה, לירידת הלחץ האטמוספירי, להתמעטות החמצן באוויר ולהשפעות שיש לכל אילו על הגוף. תסמיני מחלת הגבהים נעים בספקטרום שבין כאבי ראש חלשים, במקרה הקל, עד למוות במקרה הקיצוני, כאשר בדרך עוברים תהליכי החמרה, שכוללים חום בחילות והקאות. הנחייה חד משמעית בכל מקרה של התפתחות סימפטומים משמעותיים של מחלת הגבהים, היא לרדת באופן מיידי לגובה נמוך יותר. אחת ההנחיות הקבועות בטרקים בהימאליה, היא לתת לגוף זמן להתרגל לגובה באמצעות טיפוס מתון יותר לגובה, בעיקר בגובה של 3000 מטרים מעל פני הים, גם אם משמעות הדבר היא הליכה של שעתיים - שלוש בלבד במשך היום. מאחר וטרק "האגמים הקפואים" מתחיל מגובה של בערך 2000 מטר, ומטפס במהירות לגבהים, נדרשת עירנות רבה יותר לסימפטומים של מחלת הגבהים ו"מתיחת" הטרק באופן מלאכותי באמצעות טיפוס מתון בכל יום.
בדונצ'י בחרנו ללון ב Tibetian Guest House, מלון קטן עם נוף עוצר נשימה שניבט מהמרפסת האחורית שלו. עמק ירוק נפשר מתחתיו
וממרחק שולט הר הלנגטנג, על כל האיזור, מגובה של 7300 מטר, עם מספר פסגות מושלגות ומחודדות.
מבט לנוף ממרפסת הגסט האוס בדונצ'י 
ילדות מטיילות ברחוב הראשי של דונצ'י 
מראה הרחוב הראשי של דונצ'י
פסגות ההרים הגבוהים של ההימאליה חולשות כל אחת על טריטוריה משלה ומכל מקום בו מביטים עליהן, הן נראות עצומות, גבוהות ובלתי ניתנות להשגה. אחד המראות המרהיבים שאופייניים לפסגות ההימלאיה הגבוהות הוא היותן מוארות עד לאחר השקיעה, כאשר הכל סביבן כבר חשוך וזוהרות לפני הזריחה כאשר הכל סביבן עוד חשוך.
בכפרי ההימאליה, מתנהלים החיים בעיקר על פי זמני השקיעה והזריחה של השמש. חיי לילה הם מונח בדיוני. הפסקות החשמל הרבות, בכל רחבי נפאל, תורמות גם הן לעיצוב השעון הביולוגי. זמן קצר לאחר השקיעה, התיישבנו לארוחת ערב. במסגרת תהליך סטנדרטיזציה שעבר על כל הגסט-האוסים שנמצאים במסלולי הטרקים השונים, אימצו כמעט כולם תפריט אחיד וזהה שכולל מאכלים מקומיים ומספר מאכלים מערביים. ייאמר לשבחם של בעלי הגסט האוסים, שכמעט כולם עושים מאמצים רבים וכנים לעמוד בתפריט, גם אם בסוף לא מדובר בתוצאה שתעמוד בסטנדרטים של מסעדה מערבית.
לאחר ארוחת ערב קלה, פרשנו לשינה שהסתיימה בערך בחמש וחצי בבוקר. שני טוסטים עם ריבה, תה חם, תרמילים על הגב והתחלנו סוף סוף את הטרק. מאות המטרים הראשונים, היו מאות המטרים האחרונים של הליכה מישורית ונינוחה. אוויר קר, כמה תרנגולים שעוד לא קירקרו, מספר באפלו שנעצו בנו מבט והשארנו את דונצ'י מאחורינו.
אביתר ודאווה בתחילת הטרק
חצינו גשר קטן מעל נהר צנוע, עוד מספר מטרים של הליכה נעימה בתוך יער צונן וירוק ואז הגיעו המדרגות שבישרו את תחילת העליות האינסופיות של היום הראשון. אין במדינת ישראל שום מסלול הליכה שיכול לשמש כנקודת ייחוס לקושי של העליות מדונצ'י לכיוון גוסייקונד, איזור האגמים. בשלב ראשון מדובר בעלייה תלולה וקשה שנמשכת בין שעתיים לשלוש, ללא שום הפוגה מישורית. אם מבקשים נחמה מסויימת בשלב זה, אפשר למצוא אותה בשני דברים עיקריים. הראשון, ההליכה היא בתוך יער מוצל ונעים מאוד, עד כמה שאפשר להתרכז בזה במהלך ההליכה. השני, העלייה מתבצעת כל הזמן במקטעים קצרים, כלומר, לא רואים כמה הליכה נותרה. בכל שלב רואים את השביל עד למרחק של עשרה-עשרים מטרים קדימה, עיקול והמשך עלייה.
נוף של תחילת הטרק
השלב הראשון של הטרק, הימם את אביתר שלא ממש ציפה לקושי פיסי אינטנסיבי כל כך. כעבור כשעתיים של עליות, התגלתה לפנינו לפתע, בתוך קרחת יער הניצבת בנקודת תצפית, גסט האוס קטן המופעל על ידי אב וביתו, שישב בגובה של בערך 2600 מטר, כ -700 מטרים מעל דונצ'י. בחזית הגסט האוס היה דשא ומספר פרות רעו לצידו. בהקשר זה, חשוב לציין שבעוד טרקים אחרים בהימאליה, דוגמת "סובב אנאפורנה", עוברים דרך כפרים מקומיים שבהם יש גסט האוסים, טרק "האגמים הקפואים" עובר דרך גסט האוסים בלבד ורק בסופו מגיעים לכפרים ממש.
בשלב זה עצרנו להפסקה ואביתר אכל את כל מה שהיה בהישג ידו, שתי חתיכות פיצה שנשארו מבנגקוק, יומיים קודם לכן, שקית של חטיף כלשהו ועוגיות. דאווה, נראה רגוע למדי ואני התבוננתי באביתר ותהיתי כמה שכבות גרדה ממנו העלייה קשה. ממציאות של חוסר מאמץ פיסי מוחלט, מלבד משחקי כדורגל שכונתיים, למאמץ פיסי עליון. דאווה ניצל את זמנו הפנוי לצורך קילוף עלוקה שנצמדה למרכז של פניה של פרה, שהגיעה ונעמדה מולינו, כאילו מבקשת שנוריד ממנה את העלוקה. תנועה קטנה, והעלוקה השמנה מצאה את עצמה על חלקת הדשא הקטנה, מתקדמת כמו קפיץ מעוקל, שולחת את חלקה האחד לגשש ולחפש גוף חי אחר אליו תוכל להיצמד ולינוק את דמו. בגבהים הנמוכים יחסית, בעיקר אחרי גשמים, האדמה רווייה בעלוקות וכל כניסה למים או הליכה באיזור בוצי תסתיים בסבירות לא קטנה, עם עלוקה דבוקה לגוף. הורדת העלוקה לא מסובכת ומתבצעת באמצעות מקל קטן או זריית מלח על העלוקה. בכל מקרה, לא מדובר במשהו כואב.
.
גסט האוס ראשון לאחר שעתיים של עליות
לאחר ההפסקה המשכנו את הטיפוס התלול במעלה ההר, אני הלכתי בראש, אביתר מאחורי ודאווה סוגר. שעה וחצי נוספת, של עליות נצחיות, הביאו אותנו למחנה צבאי קטן שניצב באמצע היער, בגובה של בערך 2900 מטר. אין ספק שהימצאות המחנה הצבאי בפינה נידחת ושלווה כל כך, היתה מחזה סוריאליסטי משהו, אבל הדברים חייבים להישפט בפרספקטיבה מקומית. עד לפני כחמש שנים ניטשה בנפאל, במשך עשרות שנים, מלחמת אזרחים בין הממשלה למורדים המאואיסטים. במסגרת מלחמה זו קיפחו את חייהם רבבות אזרחים. המורדים התמקמו התמקמו בהרים, במקומות פחות נגישים עבור הצבא. לפני כחמש שנים הגיעה מלחמת האזרחים לקיצה והמורדים המאואיסטים שותפו בשילטון. מי שעשה טרקים בתקופת מלחמת האזרחים, יכול לזכור מחסומים של המורדים שבהם גבו תשלום של בין 2000 ל- 3000 רופי מהמטיילים הזרים ולא שכחו להעניק קבלה. מלבד עניין מלחמת האזרחים, משמש המסלול לכיוון האגמים, אזרחים נפאלים רבים העושים את הדרך לאגמים, בזמן פסטיבלים דתיים הנערכים על שפת האגמים הנחשבים לקדושים. נוכחות המחנה הצבאי במקום, תורמת מן הסתם לסדר ולתחושת הביטחון של האזרחים הנפאלים שעושים את דרכם בהרים.
עוד כשעה וחצי של הליכה, וטיפוס של כמה מאות מטרים נוספים, והגענו לנקודה שהיתה אמורה להיות תחנת היעד הסופית לאותו היום שין-גומפה (Shin Gompa), היושבת בגובה של 3300 מטרים. התיישבנו בחצר של אחד הגסט-האוסים. בשולחן לידנו ישבה כבר חבורה של מספר מטיילים מערביים שנראה היה שעבורם הסתיים יום ההליכה הראשון. בדקתי עם אביתר האם ישנם סימפטומים כלשהם למחלת גבהים, ולאחר שלא היה נראה שיש כאילו, וגם אני עצמי לא חשתי בכאילו, החלטנו להמשיך את הטיפוס לכיוון התחנה הבאה. אף על פי כן, התיישבנו לאכול צהריים, בעיקר בגלל דאווה שרצה בכך. אכילה במהלך הטרקים, היא נושא בפני עצמו. כאשר קמים מוקדם בבוקר ומתארגנים לתחילת הליכה, לא תמיד יש חשק רב לאכול אבל אז אכילת פחמימות היא הכרחית לצורך מתן אנרגיה זמינה לגוף, אולם אכילה משמעותית באמצע ההליכה, כזו שודרשת הפסקה שמביאה לידי התקררות השרירים, ויוצרת תחושת כובד בגוף, היא מיותרת למדי. עדיפות יותר הן הפסקות קלות וצריכה של מאכלי אנרגיה למיניהם. בסיום הארוחה, המשכנו את ההליכה שעתיים נוספות, טיפוס של עוד כמה מאות מטרים, והגענו לצ'ולנגפאטי (Cholangpati), היושבת בגובה של 3600 מטר.
בעוד אביתר המשיך להרגיש טוב, חשתי אני כבר את עולה של מחלת הגבהים. בתוך פחות מיומיים, הגענו מגובה פני הים לגובה של 3600 מטר. כאבי הראש לא היו מעודדים. פתחתי בשתייה מרובה ככל האפשר של מים, תה, מרק. כעבור כשלוש שעות, חלפו כאבי הראש. בפרק הזמן הזה הספקנו להתקלח במקלחת Hot backet ("דלי חם"). בעל הבית מספק דלי מים חמים ושטיפת הגוף מתבצעת באמצעות קנקן. את שעות אחר הצהריים והערב העברנו בבטלה נינוחה, שיחה עם בחור ישראל שעשה את הדרך חזרה מהאגמים, שיחות אקראיות עם דאווה, על החיים בנפאל ובהימאליה וצפייה ברכס הלנגטנג המרהיב. עד לשעות החשיכה היינו שלושתינו, האורחים היחידים בגסט האוס. ביחד עם בעלת הבית ובנה הצעיר, בחור חייכני, נמרץ ורעשן, שתימרן היטב בין הסמארטפון חסר הקליטה לתפעול ענייני הגסט האוס ובעיקר ענייני המטבח. עם רדת החשיכה, הגיעו לגסט האוס מספר מטיילים נפאלים מקומיים.
בשעות בין הערביים, החלו הטמפרטורות לרדת, ונותרנו לשבת בגסט-האוס. הגסט-האוס היה מבנה מלבני ארוך. בקידמתו היה חדר האוכל, מרחב צבעוני קטן וצנוע שכלל שלושה איזורי ישיבה: שולחן עץ עם מספר כיסאות פלסטיק, שולחן נמוך עם מפת פלסטיק ישנה, וסביבו מספר כסאות עץ מרופדים ושולחן נוסף שהיה בעצם ארבעה קרשים ברוחב של בערך 30 ס"מ, מונחים בצורת ריבוע על ארבעה עמודי עץ, ובמרכז הריבוע, קמין. לצד השולחן הנמוך, עמדו מספר מדפים עם חפצים טיבטיים שנועדו למכירה. במרכז חלל חדר האוכל, ניצב עמוד צבעוני, שאת חלקו העליון עיטרו קרני באפלו שקיפח את חייו לשם אכילה או לשם טקס דתי כלשהו. מתחתיהם היה תלוי כלי נגינה מקומי. בהמשך לחדר האוכל, וכחלק בלתי נפרד ממנו, שכן המטבח שאת קדמתו עיטרה ויטרינה עם משקאות שונים ובחלקו הפנימי היו מדפי עץ עמוסי כלים. בחלק המטבח הפנימי היה התנור, עמדת עצים שמעליה מניחים את הסירים ומבשלים. תאורה פנימית וחשמל במתח נמוך סופקו באמצעות התקן סולארי והיו זמינים בהתאם למזג האוויר. ימים מעוננים הסתיימו ללא חשמל. מים זורמים נותבו ממפל כלשהו שתמיד נמצא בקירבה כלשהי בהימאליה.
מעבר למתחם חדר האוכל והמטבח, נמצאים שירותי בול קליעה, ומקלחות Hot Backet, ואחריהם חדרי עץ צנועים ונעימים. העיצוב האקלקטי והאקראי של הגסט האוס, ביחד עם ההמולה הקבועה מאיזור המטבח, הנופים המדהימים בחוץ, יצרו אווירה ביתית ונעימה.
אביתר ודאווה מתחממים בגסט האוס בצ'ולנגפאטי
קצת לפני השקיעה, הדליק בנה של בעלת הבית את התנור ואנו עברנו להסתופף סביבו, שולחים ידיים קדימה כדי לצבור חום במנות מרוכזות יותר. מסביבנו היו תלויות תמונות קיטיצ'יות של נופים אירופאיים. זה היה קצת מוזר לשבת באחד הנופים היפים והמרשימים ביותר בעולם ולראות תמונות נוף תיירותיות מאירופה. הבחנו בזה גם במספר גסט האוסים נוספים. יתכן והמקומיים, שחלקם לא ראו אפילו את קטמנדו מעולם, חושבים שאירופה היא גן עדן עלי אדמות או אולי הם רק מנסים לנחם את המטיילים האירופאים באמצעות תמונות של
נופים מוכרים מהבית.
.
הגסט האוס בצ'ולנגפאטי
לאחר רדת החשיכה הזמנו ארוחת ערב, דאל בהט עבורי ופיצה עבור אביתר. הדאל בהט, מאכל מקומי שנעשה בגירסאות רבות אבל עיקרו צלחת מתכת גדולה המכילה, אורז, תבשיל עדשים, תבשיל נוסף של תפוחי אדמה, ירקות מוחמצים-חריפים ופיתה הודית (או צ'פאטי). המנה היא בסגנון אכול כפי יכולתך. לאחר הסיום, תמיד מוצעת תוספת מכל דבר. בסגנון ההודי שלה, המנה חריפה ומתובלת יותר, בסגנון הטיבטי שלה, היא קצת יותר תפלה אבל עדיין טעימה ומזינה מאוד.
לאחר סיום הארוחה, יצאתי החוצה לראות שוב את הנוף ואז התגלה לפניי אחד המראות המרהיבים ביותר שיכולים לספק הרי ההימאליה, מראה השמים שמעל ההרים. בשל הגובה הרב, מידלדלת האטמוספירה, והפרעות אטמוספיריות טבעיות שקיימות בגובה פני הים, נחלשות באופן משמעותי בגובה של כמעט 4000 מטר מעל פני הים. זאת, ביחד עם האוויר הנקי ממילא, בשל היעדר תעשייה מזהמת והיעדר תאורת קרקע המגיעה ממקומות יישוב, הביאו למראה מרהיב של הכוכבים בשמים. היה נראה שבהירותם היא לפחות כפולה או משולשת מזו שרואים בגובה פני הים. אף על פי שאלה היו לילות של ירח כמעט מלא, והירח עצמו זרח גם הוא בעוצמה, עדיין, השמיים מסביב היו זרועים בכוכבים זוהרים רבים. פרשנו לישון בערך בשעה שמונה בערב אבל קולות השיחה הערנית והקולנית, שהתנהלה בין האורחים החדשים, דאווה, בעלת הבית ובנה, נמשכו עוד זמן רב, מלווים בפסיעות הלוך ושוב לאורך הגסט האוס.
