שתיים זוגים בהימלאיה - הפרק הראשון - יוצאים לדרך - או - למה הייתי צריך את זה?

למה הייתי צריך את זה? מה עשיתי רע? אנשים בני שישים פלוס לא אמורים לטפס על הרים.

אלה, בערך, המחשבות שעוברות במוחי עכשיו, כשהתיקים ארוזים, הנעליים מוכנות ואנחנו רגע לפני היציאה לשדה התעופה לטיסה לנפאל, לעשות את טרק הלאנגטאנג.

זה התחיל עם ״אנחנו חייבים נפאל״ של עידו ומיכל, שותפינו למסעות "זקנים חסרי מנוח", המשיך ב״אולי נצטרף?״ של חגית אהובתי, ונגמר במסלול של 12 יום בתכנונו של שיווה, המדריך שלקח אותנו לסובב אנפורנה באוקטובר 2012 (לינק). גם אז כבר לא היינו צעירים, אבל עכשיו כולנו חכמים וכולנו זקנים (יותר) וכולנו יודעים את התורה, ובכל זאת אנחנו בדרך לעוד הרפתקה מטורפת בהימלאיה.

הטיסה הפעם, בעקבות הסכמי אברהם, היא עם פליי דובאי, והיא קצרה באופן מובהק מהטיסה שלנו בפעם שעברה שהייתה עם אל על דרך ניו-דלהי ומסביב לחצי עולם. התקדמנו. שלוש שעות מעל ירדן וערב הסעודית ואנחנו בדובאי. מרגש להגיע למדינה שבמשך שנים נחשבה "מדינת אוייב", ולהיכנס אליה כמו כל תייר אחר. באמת התקדמנו.

השדה בדובאי עצום!!! אבל המוני דיילי הקרקע ואנשי הביטחון החביבים מכוונים אותנו לטיסה לקטמנדו. מה שמעניין זה שאף אחד מהם לא מקומי. יש כאן הודים, פקיסטנים, אפריקאים וסינים וכולם ממש ידידותיים. ארבע שעות בטרמינל 2 בדובאי זו חוויה מעניינת. יש כאן טיסות לכל מיני מקומות כמו קאבול, מוסקאט וטהרן, לצד מקומות קצת יותר מוכרים לנו כמו מוסקבה, קמפלה וקטמנדו.

טיפ- המעבר בין טרמינלים בשדה התעופה בדובאי הוא קל ופשוט. כל מה שצריך זה ללכת בעקבות השלטים ל- Connecting Flights ולהקשיב להנחיות של צוות הקרקע. שעה מנחיתה אנחנו כבר יושבים בשער היציאה לקטמנדו.

ארבע שעות טיסה עם דיילים מכל העולם ואנחנו שוב בקטמנדו. זה מרגיש כאילו לא עזבנו, השדה נראה בדיוק כמו לפני 10 שנים, רק קצת יותר רעוע.

כמה טיפיםבנושא ההגעה לקטמנדו:

1. מי שמתכנן להגיש בקשה לויזה לנפאל באינטרנט שלא יתאמץ. הגשנו, ובכל זאת נאלצנו להגיש מחדש בשדה. למרות זאת העסק זורם יחסית מהר ותוך שעה מהנחיתה אנחנו בחוץ.

2. לא כדאי להחליף כסף בשדה התעופה כי השער מגוחך. הציעו לנו 126 רופי לדולר כשממש מחוץ לשדה, בצ׳יינג׳ הראשון שראינו, קיבלנו 130.5. בהחלפה של אלף דולר זה חוסך 4,500 רופי שזה כ-125 שקלים (נכון לאפריל 2023).

3. נכון לאפריל 2023 דורשים כאן הוכחה לחיסון קורונה כתנאי לכניסה למדינה. מי שלא מחוסן חייב להציג תוצאת בדיקה שלילית (PCR) מה-72 שעות שלפני הטיסה.

 שיווה-הארי סוביידי מחכה לנו באולם היציאה, ואי אפשר להתחיל בלוג על נפאל בלי כמה מילות הסבר. את שיווה פגשנו כאמור ב-2012 בטרק האנפורנה ומאז אנחנו שומרים על קשר. עידו ומיכל היו איתו באוורסט בייס קמפ, שלחנו לו עשרות חברים במהלך השנים, ומימנו לאיוש, הבן הגדול שלו, את הלימודים בבית ספר פרטי בפוקרה (כיום הוא לומד מדעים בקולג' כהכנה לאוניברסיטה). הוא סוג של משפחה. שיווה גם אחראי לכותרת הבלוג הזה "שתיים זוגים בהימלאיה", כי בעברית המצחיקה שלו אנחנו (חגית ואני) זוגים אחד, עידו מיכל הם זוגים שני, וביחד אנחנו "שתיים זוגים". לא יכולתי שלא להשתמש בשם הזה, במיוחד כי בדיוק כשטיילנו בהימלאיה נפטר הסופר מאיר שלו, ש"שתיים דובים" שלו היה ההשראה לכותרת הבלוג.

הנהג שלנו, רובי, ממש נחמד, יש לו רכב מאהינדרה בן 10, והוא מדבר אנגלית, הנהג, לא הרכב. הכביש מקטמנדו לפוקרה בשיפוצים, אז לוקח לנו שלוש שעות להגיע למלון שנמצא 40 ק"מ מקטמנדו, כמעט באמצע הדרך לתחילת המסלול.

Trishuli beach resort  הוא לא ממש ריזורט ואין לו ממש חוף, אבל הוא מלון חמוד בעיירה גאלצ'י (Galchhi), לא רחוק מנהר טריסולי, אחד מנהרות הרפטינג המפורסמים של נפאל. יש בו חדרים מאובזרים היטב, מים חמים, וויפי חינמי ואפילו בריכת שחיה יפהפיה. חבל שאנחנו כאן רק ללילה אחד. אפשר לבלות כאן כמה ימים בכיף. גם האוכל ממש טעים. התגעגענו לדאל-באט.....

אנחנו קמים מוקדם אחרי שנת לילה טובה (היינו בתנועה כמעט 24 שעות רצופות, אז נפלנו למיטות מוקדם), אורזים ויוצאים לדרך. הכביש לסיפרו בסי (Syapru Besi) מתפתל בין ההרים והוא סלול ברובו. אורכו אמנם רק 60 ק"מ, אבל הם לוקחים לנו כארבע שעות, גם בשל שבע נקודות הביקורת של הצבא והמשטרה, שבאחת מהן בודקים פיזית את כל הציוד. מחפשים בעיקר רחפנים. טיפ- לא להביא רחפן ללאנגטאנג, זה אסור ואם ימצאו אצלכם רחפן, יחרימו לכם אותו.

בדרך אנחנו עוברים יערות במבוק ושיווה מספר לנו שכאן חיה הפנדה האדומה, תת מין של הפנדה המוכרת לנו. אין הרבה כאלה וממש קשה לראות אותן, אבל שווה לנסות (ספויילר - אנחנו ראינו את הפנדה האדומה רק בתמונות וציורים). והאמת? היא מזכירה יותר למור מאשר פנדה.

בכניסה לדונצ׳ה (Dhunche) נמצא שער הכניסה לפארק, כאן אנחנו קונים כרטיסי כניסה לפארק במחיר 3,000 רופי לאדם (25$) וממשיכים לסיפרו בסי, עיירה חביבה שיש בה כמה עשרות מלונות וגסט האוסים, אבל לא יותר. כאן אנחנו פוגשים את שני הפורטרים שלנו ששיווה אירגן דרך סוכן פורטרים מקומי. טיפ – חשוב לשכור פורטרים דרך סוכנות כי זה מבטיח שהם מבוטחים לכל מקרה של תאונה.

רובי מכיר את השומר בכניסה לכביש המוביל למפעל ההידרואלקטרי המוקם מעל סיפרו בסי, הוא מחליק לו טיפ קטן וממלמל משהו לגבי זה שאנחנו צריכים להוריד מלמעלה מישהו שמרגיש לא טוב. סיפור כיסוי לשומר, אם ישאלו (לא שזה באמת קורה) למה הוא נתן לנו להיכנס. הנסיעה חוסכת כשעה וחצי של הליכה על שביל ג'יפים מאובק ולא נעים, ומביאה אותנו לתחילת המסלול בגובה 1,460 מטר.

 זהו. הגענו. מתחילים (ז"א בפרק הבא).

לפרק השני