את היום השני של הטרק התחלנו בארוחת בוקר מוקדמת מאוד, שכללה שוב, תה שחור, פיתה טיבטית חמה וטרייה וריבה. בשש וחצי נפרדנו לשלום מבעלי הגסט האוס ויצאנו לדרך, עטופים בבגדים חמים שמתאימים לקור האופייני להימאליה. באופן לא מפתיע, גם היום השני התחיל בעליות, והכיוון היה יעד בשם לאורבינה (Laurebina) שישבה בגובה של 3910 מטרים מעל פני הים. פחות מחצי שעת הליכה מאומצת, הספיקה כדי לחמם את הגוף ולגרום לנו להשיל את השכבות העודפות. השמש כבר ליכחה את הפסגות הגבוהות והחשופות והגובה ניכר היטב בנוף. צמחיית היער העשירה שהיתה צבועה בירוק עז, הוחלפה בצמחיה נמוכה, פחות ירוקה ויותר עמידה לתנאי חוסר החמצן. שעה וחצי לאחר תחילת ההליכה הגענו ללאורבינה ועצרנו להפסקה קלה באחד הגסט האוסים. ההרים סביבנו כבר חשופים כמעט לגמרי, מלבד צמחייה נמוכה מאוד. הנוף מרהיב עין ורכס הלנגטנג נראה במלוא תפארתו ועוצמתו.
הכפר דונצ'י שרק יצאנו ממנו יום אחד קודם לכן, נראה רחוק מאוד אי שם בעמק, 2000 מטר מתחתינו. בנקודת הנוף המשתקף מלאורבינה, מקבלים בפעם הראשונה את הפרספקטיבה לטיפוס שביצענו בתוך יום הליכה אחד. אחת החוויות החזקות בטרקים ארוכים, היא חווית המרחק אותו מצליחים לעבור ברגל. בחיים המודרניים, אין שום צורך בהליכה על פני ימים ושבועות, מלבד אולי לצרכים צבאיים. כמעט כל מקום נגיש באמצעות כלי תחבורה כלשהו. בהרי ההימאלייה מצויות נקודות רבות שאינן נמצאות בהישג ידו של אף כלי תחבורה, מלבד מסוקים, וגם הם יתקשו מאוד להגיע לרוב המקומות בהיעדר מקומות נחיתה מתאימים. כך הופכת התנועה הפיסית, הנפרשת על פני זמן רב לחוויה בפני עצמה. בזמן ההליכה הקשה, הריכוז הנפשי נדרש בעיקר למאמץ הפיסי המתמשך אולם בזמן הפוגה בנקודות תצפית שונות, קשה שלא לחוש הפתעה מהגובה והמרחק אותו מצליחים לעבור בהליכה קשה ולא מהירה.
מראה פנורמי של רכס הלנגטנג מהסטופה מעל לאורבינה
אם בוחרים להפליג רחוק יותר עם המחשבות, אפשר לחשוב על החיים באיזור זה לפני העידן המודרני. המרחקים העצומים אותם היו צריכים בני אדם לעבור הלוך ושוב, במהלך חייהם, כדי להצליח להבין את ההקשרים הגיאוגרפיים בין מקומות שונים, ליצור ולשמר זהות תרבותית שונה בין מקומות שהינם כמעט בלתי נגישים האחד עבור השני, במרחב שבין טיבט, נפאל וצפון הודו. כאשר עומדים בנקודות התצפית הגבוהות, קשה להבין כיצד הצליחו אנשים לחצות את הרכסים האדירים האלה הלוך ושוב, למצוא שוב את הדרכים הנכונות בתוך היערות העבותים ומעברי ההרים הגבוהים ומדוללי החמצן שרק דרכם ניתן היה לחצות את הרכסים הגבוהים. עד היום מתבצעת האספקה למרבית הכפרים והגסט-האוסים שנמצאים במסלול הטרקים של ההימאליה, רק באמצעות פורטרים או פרדות. הפורטרים, סבלים מקומיים שמעמיסים על גבם כל ציוד אפשרי, החל משקי אורז במשקל 30 ק"ג וכלה בכלי מטבח ומיכלי פלסטיק גדולים. לעיתים הם משתמשים בסל נצרים גדול, לעיתים לא, אבל תמיד נקודת מרכז הכובד העיקרית של המשקל מצוייה במרכז מצחם, באמצעות ריתמה המקיפה את ראשם ועוברת מתחת למשא אותו הם נושאים. חמושים בכפכפים ובבגדים קצרים בדרך כלל, עושים הפורטרים את דרכם בהרים, בעליות התלולות ובירידות הקשות, ומתחזקים את קווי האספקה של תושבי ההימאליה המתגוררים במקומות שאינם נגישים לכלי תחבורה ממונע. במסלול טרק "סובב אנאפורנה", נעשה שימוש נרחב בפרדות, בכל מקום אליו הפרדות יכולות להגיע, והן מגיעות לרוב המקומות. בעבר, ב"סובב אנאפורנה", ראיתי פורטר שנשא בחורה ישראלית, מכווצת כולה בתוך סל נצרים, בדרך למטה, לכיוון נקודת התחלת הטרק, לאחר שלקתה במחלת גבהים בגובה נמוך למדי.
לאחר ההפסקה בלאורבינה, המשכנו את הטיפוס לכיוון סטופה - גל אבנים מקודש - שניצבה על פיסגה גבוהה מזו שעליה שכנה לאורבינה. במהלך העלייה התלולה למדיי, עקפו אותנו בצעדים קלילים, שני מקומיים, אב ובנו הקטן שנראה בן לא יותר משמונה, וכנראה היו בדרכם לאגמים הקדושים. עוד כמה התנשפויות ודחיפות רגליים כבדות, כאשר השרירים משוועים לעזרה עם כל צעד נוסף, ודלילות החמצן כבר מורגשת היטב ומקשה במידת מה על הנשימה, הגענו לסטופה המעוטרת בדגלים בודהיסטיים צבעוניים האופייניים כל כך למרחבי ההימאליה. שלושה פורטרים שעשו את הדרך בכיוון ההפוך לנו, ישבו בישיבת כריעה על סלע שחלש על העלייה מלאורבינה ועל הנוף כולו, ועקבו אחרינו מטפסים מעלה, ספק ברחמים, ספק בסקרנות.
הסטופה מעל לאורבינה
לאורבינה שנראתה רק שעתיים קודם לכן, מצ'ולנגפאטי, גבוהה וקשה להשגה, נראתה כעת נמוכה וכעוד נקודת ציון בדרך הקשה מדונצ'י. רכס הלנגטנג נפרש כמעט מאופק לאופק, כשבינו לבין הנקודה בה עמדנו, מפרידות פסגות רבות עטורות בצמחייה ירוקה עבותה, יערות רבים, הרים נוטפי מים ומפלים שיוצאים כמעט מכל מקום אליו מפנים את המבט. ובין כמה פסגות אימתניות, נחים להם שני כפרים קטנים, האחד דונצ'י והשני שייפרו (Shyapru).
לאחר מספק דקות, מגיעות לסטופה שלוש בנות מערביות צעירות. במקומות אלה השיחה נפתחת באופן מיידי בצורה הטבעית ביותר. אמנדה, אמריקאית יהודייה מבוסטון, פרשה ממקצוע ההוראה, ומטיילת עם שתי חברותיה לורה ונטלי, גם הן אמריקאיות. הן התחילו מהכפר שייפרו אבל מתכננונת מסלול דומה לשלנו. את הפורטר שלהן, בחור נחמד - מדריך באופיו, השיגו הם אצל "סוויסה הצהוב", לאחר שאמנדה השתתפה בארוחת חג של ערב ראש השנה בבית חב"ד בקטמנדו, וכוונה אליהם על ידי ישראלים. 
מראה הנוף המשתנה בגבהים של 4,000 מטר מעל פני הים
המשכנו בדרכנו, וכעת נותרה לנו בערך שעת הליכה עד לאגמים הקדושים ובפעם הראשונה, מאז היציאה מדונצ'י, צעדנו במסלול נינוח יחסית, עם עלייה מתונה בלבד, שלצידה, בחלק מהדרך, תהום. הנוף, בגובה של 4000 מטר, הפך להיות טרשי. נוכחות החמצן באוויר ירדה בערך ב 30-40% ביחס לרמתה בגובה פני הים.
השביל המוביל מכיוון הסטופה שמעל לאורבינה, לגוסייקונג - האגמים הקדושים
תוך זמן קצר החלו להופיע בתהום תחתינו, אגמים בצבע כחול עמוק, עדיין לא האגמים הקדושים. האיזור כולו, כולל 108 אגמים בגדלים שונים, רובם קופאים במהלך חודשי החורף (דצמבר עד מרץ). לאחר זמן הליכה לא רב, רואים כבר מרחוק את גוסייקונד, ואת השביל המתפתל לשם בנינוחות מרגיעה. עשרות מטרים לפני הגסט האוסים שניצבו מעל לשני האגמים הקדושים, רבצו להם שלושה יאקים מבוייתים, מלווים אותנו במבטם, כאשר חלפנו על פניהם.
למזלינו הרב, מזג אוויר נוח מקדם את פנינו. השמים בהירים, הראות מצויינת והעננים שבדרך כלל מכסים את האגמים בשעות אילו של היום, ויתרו על נוכחותם. תינוקת טיבטית יושבת על מחצלת קש מול הכניסה לגסט האוס הראשון, בעוד אמא עומדת לצידה עסוקה. התינוקת, עטופה כולה כמו בובת חרסינה יקרה, מכנסי צמר כחולים, מעיל צמר לבן לבן עם כתמי לכלוך, מצנפת ראש צבעונית ובמרכזה פנים מלאכיות, עיניים עירניות בצבע כחול-אפור עמוק, לחיים בריאות, נפוחות ואדמדמות, שפתיים אדמות ובשרניות הנוטות מעט למטה. המבט שלה מרוכז בי היטב כאשר אני מצלם אותה.
תנוקת טיבטית בכניסה לגסט האוס בגוסייקונד
מול השביל המוליך לגסט האוסים, ומול השביל שממשיך מהם הלאה, נמצאים שני אגמים, לא גדולים מידי, במפלסי גובה שונים, האחד מהשני. אלה שני האגמים הקדושים שמהווים נקודת משיכה עבור נפאלים רבים ותיירים מערביים שמגיעים לעשות את הטרק. הניגודיות שבין צבעם הכחול עמוק של האגמים ובין הנוף הסלעי הקשוח, שמעוטר בשרידי עשב ירוק אחרונים, מהפנטת את המבט. האגמים שקועים בתוך גומחות גדולות שכאילו נועדו להם, בפסגות הגבוהות של ההימאליה. הימצאותם בגובה של 4300 מטר מעל פני הים, איננה נראית כדבר הטבעי ביותר ואפשר להבין את המקומיים שהפכו אותם לקדושים. אם כי הסיבה לקדושתם עבור המקומיים, לא נובעת מסיבות גיאולוגיות אלא בשל האמונה ההינדואיסטית כי האגם הגבוה נוצר על ידי האל שיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים באמונה ההינדואיסטית (ברהמן, שיווה וווישנו), נעץ את הקילשון שלו בתוך ההר כדי להוציא ממנו מים על מנת להרגיע את גרונו לאחר שבלע רעל. יש סלע גדול במרכז האגם שעל פי האמונה ההינדוהיסטית נחשב כחלק ממקדש של שיווה.
אחד משני האגמים הקדושים
עוד בערב שעשינו בצ'ולנגפאטי, כבר תכננו את סיום היום השני בנקודת יעד מעבר לגוסייקונד, בניגוד לתכנון המקורי, במקום בשם פדי (Phedi) בגובה של 3600 מטר. על מנת להגיע לפדי, היה צורך לעבור דרך מעבר הרים בגובה של 4600 מטרים בערך. השיקולים להמשך הדרך היו שניים: הראשון קשור בגובה - מאחר ובתוך פחות מיומיים בלבד מתחילת הטרק הגענו לגובה של מעל 4000 מטר, חשבתי שיהיה נכון יותר לרדת בגובה כדי להימנע ממחלת גבהים. השיקול השני היה להרוויח ימים נוספים לטיולים בסביבת קטמנדו. לאחר מנוחה קצרה יחסית, וארוחת צהריים קלה, המשכנו שוב בדרכינו לכיוון מעבר ההרים שנקרא מעבר לאורבינה (Laurebina pass) . בגסט האוס שכן עוד הספקנו לפגוש את שלושת הבנות האמריקאיות בזמן ארוחת צהריים, כמה נפנופי ידיים לשלום ואנחנו מחוץ למתחם הגסט-האוסים. השביל הלך בצד האגם שנמצא שנמצא במפלס הגבוה יותר. סטופות רבות ודגלים בוהיסטיים נמצאים ממש על שפת האגם ומשמשים את המקומיים בזמן הפסטיבלים הדתיים שנערכים במקום. אני נוגע קלות במים, כדי לאמוד את רמת הקור ומגלה להפתעתי שהבניאס העובר מתחת לבית ספר שדה חרמון, זכור לי כקר הרבה יותר, מביקור במקום כשבוע לפני הטרק.
איזור הפסטיבל ההינדוהיסטי על שפת אחד האגמים
אנחנו נפרדים מהאגמים וגם מהמסלול שהיה נוח יחסית וחוזרים שוב למה שאנחנו מכירים היטב, הטיפוס. קשה מאוד להבין מדאווה את רמות הקושי הממתינות לנו בהמשך הדרך. בעוד יכולת הניבוי שלו לגבי משך הזמן הנדרש להשלמת ההליכה מנקודה אחת לזו שאחריה, תוך כדי שיקלול היכולות הפיסיות שלנו באותו רגע נתון, מגיעה לשיא של דיוק, היכולת שלו לאמוד קשיים נמצאת בקנה מידה אחר. נפאלי מקומי יחשיב מסלול של עליות וירידות כ"מישור נפאלי", אם נשארים יחסית באותו גובה, גם אם יש עלייה כללית של כמה מאות מטרים. רק עלייה תלולה ומשמעותית, תקבל הכרה ככזו ותיחשב כ"עלייה". מצאנו את עצמינו מטפסים עליות רבות, גם לאחר שדאווה הודיע לנו רישמית על סיום העליות, ובמקרה שלו חוסר ידע של הדרך לא היה אופציה מאחר וכבר עבר אותה פעמים רבות והכיר אותה על בוריה.
וכמו בשלבים קודמים בטרק, גם גוסייקונד הגבוהה, הלכה והתרחקה, הלכה ונמכה עד שנעלמה מהעין. אגמים נוספים המשיכו להופיע האחד אחרי השני, ולאחר כשעה של הליכה הגענו למעבר ההרים בגובה של 4,610 מטר. זו היתה נקודת שיא הגובה של הטרק. מצד אחד נמוכה מזו של טרקים רבים אחרים, המגיעים גם ל-5,100 ו- 5,600 מטר ומצד שני הגענו אליה בתוך יום וחצי הליכה בלבד, לאחר טיפוס של 2.7 ק"מ. כאבי ראש חזקים ולא בלתי צפויים הופיעו רק אצלי. אביתר למרבה ההפתעה, לא סבל משום תסמיני גובה למיניהם, למרות שזו הפעם הראשונה עבורו בגובה רב כל כך. כמה תמונות ליד השלט המציין את הגובה, מספר מבטים לעבר סביבת המעבר והתחלנו בירידה הקשה לכיוון פדי, נקודת היעד הסופית לאותו היום.
מעבר ההרים לאורבינה
בניגוד לעליות, בהן השרירים עובדים כמו בוכנות תחת המאמץ לשאת את הגוף שמעליהם ולהעביר אותו מנקודה אחת לנקודה שנייה גבוהה יותר, וכאב השרירים הוא בן לוויה קבוע לאורך כל זמן הטיפוסים, בזמן הירידות, מנהלים השרירים קרב בלימה נגד הגוף המאיים להידרדר בחופשיות במורד הסילעי התלול. כל פסיעה מטה מעניקה חבטה נוספת לשרירי הירך והתאומים שנושאים יחד בנטל הבלימה. רק בזמן הליכה מאומצת בעליות מפרכות וירידות קשות, מגלים אחד לאחד את כל השרירים הקיימים מהמותניים ומטה. לא נדרשים יותר משני ימי הליכה כאלה כדי להביא את שרירי החלק התחתון של הגוף למצב התכווצות ותחושת "שריר תפוס". נראה שאין שריר בחלק התחתון של הגוף שמצליח לברוח מחלוקת השיוויון בנטל. כף הרגל עצמה מתעקמת שוב ושוב בהתאם לסלע עליו היא נוחתת. כל צעד חייב להיות מחושב והעיניים חייבות להיות ממוקדות לקראת הצעד הבא. חוסר תשומת לב קל עלול לגבות מחיר. קל מאוד לנקוע רגל או אף לשבור אותה בעקבות החלקה או מעידה.
אחרי בערך שעה של ירידה קשה, ירדנו בגובה כמה מאות מטרים והגענו לגסט האוס שניצב על מסלול הירידה לפדי. בניגוד לגסט-האוסים החמימים והנעימים שעברנו דרכם לאורך כל הדרך, הגסט-האוס הנוכחי היה חשוך, מוזנח ומאוד לא מאיר פנים. את הגסט-האוס החזיק איש מבוגר ששהה במקום לתקופת חודשי הקיץ. ראוי לציין שהגסט-האוסים כולם מוחזקים בצורה עונתית על ידי בני משפחה, למשך תקופת הקיץ ובזמן תנועת המקומיים לצורך פסטיבלים דתיים. בזמן החורף, חלקם ננטשים ובחלקם הנוכחות מצטמצמת אדם אחד שנותר בגסט האוס. מלבד גסט-האוסים ישנם עוד מבני אבן מבודדים לגמרי, בשבילי ההימאליה או באיזורים המצויים על גבול הבלתי נגישות. המבנים כוללים קירות אבן המורכבים מסלעים קטנים בסביבה, הם נטולי גג ומכונים "בית אוהל" (Tent house). המבנים מיועדים לצורך רעייה של צאן ובקר בתקופות בהן המרעה זמין. כאשר הכל מתכסה בשלג, חוזרים הרועים לבתיהם, באחד הכפרים באיזור.
לפני שעזבנו את הגסט-האוס, הבחנתי במוט מתכת כבד מאוד שעליו מורכב כקפיץ גדול. המכלול המתכתי היה נראה בלתי רלוונטי בעליל לגסט-האוס. ביקשתי מדאווה שישאל את בעל הגסט-האוס לגבי מקור החפץ והתשובה היתה מפתיעה. בשנת 1992 התרסק מטוס נוסעים תאילנדי של חברת תאי אייר (Thai Air) שהיה בדרכו מבנגקוק לקטמנדו, איבד את דרכו בהרים ובשל ערפל כבד שהיה באותו זמן, התרסק אל תוך צלע הר סמוך ו- 108 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס, כולל 18 מערביים, קיפחו את חייהם באסון הטרגי. האיזור שנמצא מתחת להר מכיל צמחייה עשירה ועבותה. גופות הנוסעים נמצאו כולן אולם רבים מחלקי המטוס שהתפזרו לכל עבר, חלקם באיזורים בלתי נגישים, לא נאספו מעולם. החלק שהיה אצל האיש המבוגר, היה מזכרת שמצא מאותו אירוע. 
צלע ההר אליו התרסק מטוס הנוסעים התאילנדי
נפרדנו מהאיש לשלום והמשכנו בדרכינו לכיוון היעד הסופי לאותו היום, בערך עוד שעת הליכה של ירידות קשות עד שהגענו לפדי. אחד הדברים המעניינים בטרקים, הוא היכולת ללכת במשך שבע-שמונה שעות ברציפות, בעליות ובירידות, עם הפסקות קצרות בלבד, להגיע לגסט האוס ולהרגיש בתוך זמן קצר ביותר, כאילו הגוף אינו מסוגל ללכת אפילו עוד דקה אחת. הרגליים בקושי עולות שתי מדרגות בדרך לחדר. למחרת בבוקר, קמים, וממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה ושוב חוזר חלילה, עם ההגעה לגסט-האוס הבא.
שירותים ומקלחת אופייניים בבגסט האוסים לאורך מסלול הטרק
בפדי, כמו בצ'ולנגפאטי, ביקשנו מייד עם ההגעה את ה Hot Backet . בזמן שהבחור הצעיר שניהל את הגסט-האוס ביחד עם אישתו, הכין את המים החמים, ביצעתי את טקס "חלוקת הבגדים הנקיים", הבגדים הנקיים והנעימים שיחליפו את בגדי היום המיוזעים. כמה דקות לאחר סיום המקלחות , הגיעו שלושת הבנות האמריקאיות. בינתיים, ניצלתי את זמן האור שנותר כדי לצפות בנוף. פדי כלל שני גסט-האוסים, שישבו בהפרש גבהים קטן ושניהם ישבו על מעין מדרגה בהר, בגובה של 3600 מטר. לצידנו, עמד מאיים, ההר, שבחלקו העליון ניצב גוש סלע גדול, אליו התרסק מטוס הנוסעים התאילנדי. בחצר הגסט האוס ניצבה סטופה לבנה, מעוטרת דגלים בודהיסטיים צבעוניים. במרכז הסטופה אותה הקימו משפחות הניספים, היה שלט זיכרון עצוב לזכרם: "We will always treasure the happy days
we shared with you"
שלט הזיכרון לזכר הניספים באסון התרסקות המטוס התאילנדי
בתחתית ההר התרחש מחזה מרהיב של התאבכות עננים. עננים לבנים כבדים וסמיכים התנגשו בחלק התחתון של ההר, מאות מטרים מתחתינו, ואז החלו להתערבל ולהתגלגל כלפי מעלה, במעלה ההר, עד שכיסו אותו לגמרי והטילו עלינו ערפל כבד. לאחר כמה דקות, חלפו העננים, השמיים הפכו שוב להיות צלולים ובהירים עד שהגיעו עננים נוספים, התנגשו שוב בתחתית ההר והחלו לטפס למעלה.
מראה העננים המטפסים לכיוון פדי
אביתר, לאחר יום שני של מאמץ פיסי אינטנסיבי, נשאר לנוח בחדר בעוד אני בחרתי לשבת ב"סלון" הגסט האוס ולהעביר שם את הזמן ליד שולחן דומה לזה שפגשנו יום קודם לכן, עם קמין במרכזו. דאווה עסק בתחזוק קשריו החברתיים הענפים לאורך ציר הטרק, כפי שעשה בכל פעם שהגענו לאחד הצימרים שהיו בדרכנו, ניהל שיחה ערה עם הבעלים ועזר לו בתפעול ענייני הגסט האוס. כעבור זמן מה הצטרפו גם הבנות האמריקאיות. אמנדה היהודיה היתה התקשורתית מבין השלוש, והשיחה החלה בנושא טיולים, המשיכה לנושא שמות משפחה יהודיים ועברה לדיון בנושא בילויים בתל אביב ואכילת פלאפל בדייט ראשון. בינתיים הזמנו ארוחת ערב. הבנות שלפו יומנים, ובטקס שעשו לפני כל ארוחת ערב, ישבו ומילאו בריכוז, כל אחת ביומנה, את אירועי היום.
מראה הסטופה בפדי, בלילה
קצת לפני החשיכה נכנסו לגסט האוס שלושה פורטרים מקומיים, עם מכנסי ברמודה בלויים, חולצות קצרות וכפכפים, כל אחד נשא על גבו, באמצעות ריתמת המצח, בערך 30 ק"ג של חומרי גלם כמו אורז או תירס. כמה דקות לאחר שהניחו את מטענם, קיבלו מרק נודלס חם וכמובן נשארו לעשות את הלילה, ביחד איתנו. מספר דקות לאחר מכן, הגיע הפורטר של הבנות ופצח בשיחה חד צדדית עם הפורטרים הנפאלים, כאשר הללו יושבים ומאזינים לכל מוצא פיו במשך שעה תמימה בעוד הוא מרצה להם את משנתו בנושא כלשהו. בינתיים הוגשה לנו ארוחת ערב, שהצליחה לעצור את שטף הדיבור של הפורטר. אכלנו כולנו יחד מסביב לקמין והאווירה היתה נעימה וחמימה. לאחר סיום הארוחה, הביאה אמנדה חבילת קלפים ולימדה אותנו מספר משחקים, הראשון פוקר בגירסא מורחבת של עשרה קלפים והשני גירסא של סוליטייר נפאלי, נפאליטייר. דאווה ייצג את העם הנפאלי כולו, בתמיכתם הערה של שלושת הפורטרים הסבלים. ניצחון ראשון של דאווה, שהצליח לגבור על המעצמה האמריקאית והאימפריה הישראלית, הפיחו תקוות רבות ואווירה חגיגית במחנה הנפאלי. המשחקים הבאים היקהו את טעם הניצחון הנפאלי והעיקר הפך להיות ההשתתפות במשחק. בניגוד לשני ערבים קודמים, באותו ערב, פרשנו לישון בשעה מאוחרת וחסרת תקדים, תשע וחצי.
טרק האגמים הקפואים בנפאל - יומן מסע - חלק 2
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
