טרק האגמים הקפואים בנפאל - יומן מסע - חלק 4

בבוקר, לפני תחילת ההליכה, התבוננו שוב אחורה, לעבר הנוף שכבר עברנו דרכו. במרחק רב מאוד, ניתן היה לראות את מעבר ההרים לאורבינה בגובה של 4,610 מטר מעל פני הים וקצת לפניו, את מעבר ההרים תדפאטי, בגובה של 3,690 מטר. שוב, קשה היה להאמין שהרגליים היגעות והכואבות שלנו, הצליחו להעביר אותנו את כל הדרך הזו.

 

 מעבר ההרים לאורבינה (מודגש בחץ אדום) כפי שנשקף מהגסט האוס במנגיינגוט

יום רביעי היה יומו האחרון של הטרק. ממנגיינגוט הנמצאת בגובה של 3,390 מטר, היה עלינו להגיע לכפר בשם מנקל (Mahankal) הנמצא בגובה של 1,360 מטר. נקודת הביניים בין שתי התחנות, היה כפר בשם קוטומסנג (Kutumsang) בגובה של 2,470 מטר. משמעות ירידת גובה של שני קילומטר ביום, היא הליכה קשה בירידות תלולות. שלוש שעות של הליכה קשה עברו עלינו עד ההגעה לקוטומסנג. תחילת הדרך היתה יפה ונעימה להליכה עד שהגיע תור השבילים הסלעיים והירידות האגרסיביות, מאבן לאבן ומסלע לסלע.
 


 הירידה הקשה ממנגיינגוט לקוטומסנג

זמן לא רב לפני ההגעה לקוטומסנג, התמתנו הירידות, הדרך חזרה להיות נעימה יותר ובפעם ראשונה, מאז תחילת הטרק, פגשנו מספר קבוצות של מטיילים מערביים, בסגנון הרווח באנפורנה, וכולן עשו את דרכן בכיוון ההפוך, למנגיינגוט ומשם לטרק הלמבו או לכיוון האגמים. הקבוצה הראשונה היתה של מספר אנגלים, גברים ונשים שנראו כולם בטווח גילאים של בין 50 ל 60. לאחר שהחלפנו כמה מילות שלום, והוברר שהם לא לפנינו אלא בכיוון העליות, איחלתי להם "הצלחה" בחיוך שלא הצלחתי להסתיר, ומשמעותו היתה ברורה היטב לאחת הנשים שצחקה בעצבנות.

 

 סטופה יפה כמה דקות לפני קוטומסנג 

בניגוד לתחנות שעברנו עד לאותו שלב, ובהם היו 2-3 גסט האוסים בלבד, קוטומסנג היה כפר קטן ואמיתי שהכיל בתוכו מספר גסט האוסים. פעם ראשונה מאז דונצ'י, ראינו נשים, ילדים וזקנים מקומיים שעסוקים בחיי הכפר השוטפים, שעיקרם נראה היה סביב החקלאות.הכפר קוטומסנג אומנם נמוך ביחס לפסגות שהגענו מהן, אך עדיין היה גבוה ביחס לעמקים שנשקפו ממנו. מכאן ואילך, שטחי האדמה במורדות ההרים, היו מעובדים לחלוטין. כל ס"מ אדמה שניתן היה לנצל אותו, נוצל לצרכים חקלאיים. בתוך השטחים החקלאיים היו זרועים בתים רבים וקשה היה לזהות שייכות או חלוקה גיאוגרפית כלשהי בין כפרים שונים.
 

טרסות מעובדות בקירבת קוטומסנג

מייד עם הכניסה לקוטומסנג, מיהר דאווה להוביל אותנו להפסקה באחד הגסט האוסים בכפר. הסיבה הופיעה בדמות בחורה נפאלית יפה שהגישה לנו תפריט מייד לאחר שהתיישבנו ליד שולחן, על הדשא, בחצר הגסט האוס. פסגות ההימאליה הנמוכות השקיפו מכל עבר והתחושה היתה של שלווה פסטורלית. אנחנו בהפסקה האחרונה, לפני סיום הטרק ונותרו לנו עוד מספר שעות הליכה בלבד.
 


 חברה של דאווה?

במשך כל זמן ההפסקה, חצי שעה לערך, נעלם דאווה אל תוך הגסט האוס וישב עם הבחורה היפה. כשסיימנו את את ההפסקה, נראה היה שדאווה מתקשה להיפרד ממנה. תהיתי ביני לבין עצמי אם דאווה אוהב אותה או האם יתגעגע אליה לאחר שנעזוב, ואם יתגעגע, כמה זמן יעבור עד שיוכל לראות אותה שוב? קוטומסנג איננה נגישה לשום כלי תחבורה כך שמרחב האופציות מצטמצם לשתיים: האחת, חזרה על טרק האגמים הקפואים או השנייה, נסיעה של בערך ארבע שעות מקטמנדו למנקל (Mahankal), הכפר שנמצא למרגלות קוטומסנג, ובו תיכננו לסיים את הטרק, ואז טיפוס קשה ותלול, בערך 4-5 שעות הליכה. כלומר, קשר רומנטי במסגרת החיים בהרי ההימאליה, חייב בהגדרה להיות מאוד מאוד רציני. בחור שהחליט להשקיע בקשר, יצטרך לעבוד קשה מאוד רק כדי להיפגש עם אהובתו. בכל מקרה, ידענו שדאווה מתחיל את טרק ה EBC(Everest Base Camp) שלושה ימים לאחר חזרתינו וטרקים נוספים מתוכננים לו כבר לאחר מכן, כך שנבצר ממנו לראות אותה בחודשים הקרובים, גם אם ירצה בכך.

 
צעירות מקומיות בקוטומסנג נהנות משמש חמימה

את המחשבות על אתגרי החיים הרומנטיים במרחבי ההימאליה, החלפתי במחשבות על קטע הדרך האחרון. דאווה כבר הכין אותנו מראש שמדובר בקטע דרך של מקומיים ומטיילים מערביים לא עוברים בו. תיאורי קטע הדרך הטרידו מאוד את אביתר שחזר וחקר את דאווה לגבי סיכונים אפשריים. הצלנו להבין שמדובר בשביל צר מאוד, שחלקים ממנו על שפת תהום נמוכה או גבוהה. חשבתי שנתחיל ללכת ונחליט תוך כדי תנועה, היה והסיכון יהיה גדול מידי, נאריך את הטרק ביום ונפנה לשביל בטוח יותר.
הדרך אכן היתה צרה ומסוכנת, אם כי עבירה. זו היתה הירידה הקשה ביותר שעברנו במהלך הטרק. שביל עיזים צר מאוד, לעיתים עד כדי רוחב של עשרים ס"מ שעבר בין טרסות מעובדות ולעיתים הפך להיות שביל תלול ומחליק שמתפתל במורד בהר. התפצלויות רבות הופיעו במקומות שונים וברור היה שבניגוד לשבילי הטרקים המוכרים בהימאליה, אין שום אפשרות לבצע את הדרך הזו ללא מדריך שמכיר אותה היטב. במקומות מסויימים עבר השביל ממש דרך חצרות בתים, כאשר מידי פעם מגיח אלינו ראש גדול ושחור של באפלו, מתוך חלון על אם הדרך, מעלה גרה מולינו ומלווה אותנו במבטו.
באחת מחצרות הבתים, קידמה את פנינו אישה זקנה שישבה על אם הדרך שהיתה חלק מחצר ביתה וסימנה עם שני כפות ידיה על ראשה. חשבתי שאולי מדובר בדרך מקומית לומר שלום, אמרתי יפה Namaste (שלום בנפאלית והודית) וחלפתי על פניה. דאווה עצר אותי ואמר שהזקנה שואלת אם יש לנו משהו נגד כאבי ראש. עבורינו זה היה אנדיררסטייטמנט. היינו מצויידים לטפל באירוע רב נפגעים בהימאליה. כמובן שעצרנו ושמחתי על ההזדמנות הכל כך מתאימה לעשות שימוש בתיק התרופות המכובד, שנותר לשמחתי הרבה, ללא שימוש במהלך הטרק, מלבד טיפול קל בכף היד של אביתר, לאחר החלקה באחד השבילים. בינתיים, יצאו ממבנה חשוך שהיה לצד הדרך, בני משפחה נוספים של אותה אישה, שתי נשים צעירות ושישה - שבעה ילדים קטנים ומאוד מלוכלכים ומוזנחים. נתתי לאישה את רוב כדורי האקמול שהיו ברשותי, ביחד עם הוראות שימוש מדוייקות, בעל פה, שתורגמו על ידי דאווה.

קל מאוד לשקוע במחשבות על החיים בהימאליה, בהתאם לסיטואציה אליה נקלעים. ההקשר הנוכחי היה כמובן חוסר האונים של התושבים המקומיים במקרים של צורך בטיפול רפואי בסיסי, שלא לומר, מורכב. לא רק דרך ארוכה הפרידה ביניהם לבין טיפול, אלא גם זמינות של רופאים באיזורים הקרובים למקום מגוריהם, זמינות של תרופות ומן הסתם מחירן.
 מאחר והדרך קראה לנו להמשיך, נפרדנו לשלום והמשכנו הלאה. שלוש שעות הליכה מפרכות עמדו לפני סיום. שעת ההליכה האחרונה, טענה באביתר כוחות מופלאים והוא עבר מהליכה מדודה לקצב של כמעט ריצה כאשר דאווה ואני מנסים להדביק את הקצב. עוד הפסקונת קטנה לאחר סיום הירידות, שתי פחיות קולה האחת אחרי השניה, כמה מילים עם שיכור מקומי שעומד לצד החנות ורק הבל פיו יכול לערפל את המחשבה, ואנחנו ממשיכים. דאווה, עם התיק הגדול על גבו, מדלג 8-9 מדרגות תלולות וצרות בריצה מהירה. אם היה מחמיץ אחת, היה מרסק את רגליו. אביתר ואני ירדנו כאילו היינו זקנים בבית אבות ומשם המשכנו בקצב המהיר. הסוף המבורך והמיוחל הגיע בתוך חצי שעה נוספת של הליכה באיזור כפרי מיושב, ובלי דרמה גדולה, פשוט סיימנו את הטרק בדרך עפר משובשת. מולינו עמד, במלוא תפארתו, ג'יפ עם מנוע וגלגלים, שיום קודם לכן, דאווה הצליח לתאם עבורינו בשיחה עם הארי, מסוכנות "סוויסה הצהוב". נראה היה ששנים פיללנו לרגע הזה, אבל אלה היו בסך הכל ארבע ימי הליכה אינטנסיביים מאוד, מאומצים ומאתגרים עבור כל אדם בכל כושר. דרכי ההימאליה ההרריות, סיפקו כמו תמיד חווייה עוצמתית בכל מובן אפשרי, פיסי, נפשי ותרבותי. משימת הטרק הושלמה והספירה לאחור לקראת הטרק הבא החלה. עד אז, נחזור לכבוש את שבילי ארץ ישראל ברגלינו.