פתח דבר
בבלוג זה שלובים רשמי מהטיול שלנו בווייטנאם, קמבודיה ותאילנד לצד פניני מידע היסטורי והווייתי אותו שמענו מפי אייל סידס ו/או ליקטתי מהאינטרנט.
קריאה מהנה,
לאה
יום 1, 2 תל-אביב, בנגקוק
יצאנו מהארץ ב-10 במרץ, בטיסת לילה ישירה לבנגקוק. חשתי נרגשת. במיוחד לאור העובדה שבתאילנד לא ביקרנו כבר 15 שנה ובנגקוק חרוטה בזיכרוני כעיר מלהיבה. עם זאת, מחשבות על ווייטנאם נקשרו אצלי תמיד עם מלחמה מרה, רעש מדחפי מסוקים, השיר מהמחזמר שיער, "Manchester England England, Across the Atlantic Sea…" והשאלה השזורה כחוט השני במחזמר: מה לעזאזל חיפשו שם האמריקאים, אלפי קילומטרים ממולדתם? ו...קמבודיה, זכורה לי בהקשר של רצח עם בהובלת אנשי הקמר רוז'...
כך שציפיותיי מהטיול נחלקו בין הנאה מהקסם התאילנדי לרצון להכיר טוב יותר את ההיסטוריה והתרבות של המדינות האחרות ועל הדרך לגלות אוצרות טבע ואנשים. בהיותנו מעל ים-סוף, בואך 'פורט סודן', החל המטוס מטלטל ברעד עז. הקפטן ביקש להדק חגורות. לא עברו, אלא שניות בודדות, והוא נשמע אומר: "נוסעים יקרים, כל אלו שקופצים שם מאחור". דממה (אנחנו קופצים?), "אני רוצה לומר לכם שלושה דברים, אמר בקול רגוע אך נחרץ: 1. גם אנחנו כאן קופצים. 2. הייתי כבר בקפיצות יותר קשות מאלה. 3. בעוד כמה דקות זה יסתיים". דבריו שכנעו אותי כי הוא שולט במצב ואפשר לחזור לישון, גם אם הקפיצות נמשכו יותר מכמה דקות. הגענו לבנגקוק בשעות
אחה"צ של יום שלישי 11 במרץ. העיר קיבלה את פנינו בחמימותה המהבילה ובריחות התבלינים המוכרים...בהבדל אחד מהותי, ממה שזכור לי מביקורי הקודם. בנגקוק 2014 כוללת עיר עילית אשר בה כבישים, מסילות רכבת עילית, גשרים...ממש בנגקוק של מעלה המשקיפה על זו של מטה ומתרחקת קמעה ניחוח התבשילים, שאיש אינו יכול להישאר אדיש אליהם. הועברנו למלון Novotel Platinum והתקבלנו בכוסות משקה, שעמדו ממש על הקצה, מתנועעות על המגש ועל השולחן...(באמת) הוקצה לנו זמן קצר להתרעננות בחדרים לפני יציאה למתחם הבילויים החדש, Asia Tique.
בנגקוק של מעלה כבר אמרתי? נסענו ברכבת העילית, שאינה מביישת אף מדינה מתקדמת בעולם! האנשים שעמדו בתור לרכבת, הסתדרו בשורות...תוך הקפדה על השארת נתיב לנוסעים היורדים ולא נצפה אף לא מקרה אחד בו "המשפחה שלנו יותר חזקים". מהרכבת עברנו לספינה החוצה את נהר הצ'או פראיה, שהובילה אותנו למחוז חפצנו -; מתחם הבילויים, Asia Tique, הכולל חנויות מקורות, צחות ונקיות, מסעדות, גלגל ענק וכהנא וכהנא...ה"פתאי" היה מעולה, טעים כמו פעם, כמוהו גם האננס שנפרש והוגש לשולחן. בחזרה למלון, לקחנו מונית, כאשר התעריף ידוע לנו מראש -; 150 באט (17 ₪ ויש מי ששילמו חצי...) גג...כן. אמנם עילית, אבל המחירים נשארו בתחתית...וזה טוב לתיירים. אפשר עדיין ליהנות מהמחירים ואפילו להתמקח.
יום 3 בנגקוק, האנוי
בבוקר עלינו על טיסה בת שעתיים בכיוון צפון מזרח, מבנגקוק להאנוי, בירתה של וייטנאם. נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי Noi Bai, בו שהינו כשעתיים לצורך הליך ויזת הכניסה למדינה. בשעה 16:00 היינו ישובים על האוטובוס בהאנוי הקרירה, עת פגשנו את מיסטר קוואן (ה-I), המדריך המקומי בצפון. הוא ברך אותנו ב'סין צ'או'....ובמילים רבות נוספות עד כי נראה אחוז פאתוס...עד שאייל הסביר לנו כי וייטנאמית היא שפה צלילית עם שישה טונים וללא אוזן מוסיקלית לא ניתן להבינה או לדברה, למשל כששאלנו "מה שלומך" נענו במשהו שנשמע כמו "וואא"...או "בלההה", למקשיב מהצד זה לא נשמע כל כך טוב אך הכוונה היתה למעשה "שלומי טוב מאוד". משדה התעופה נסענו כ-20 דקות אל העיר, כאשר בדרך חלפנו על פני שדות אורז, בשלב השתילה, וחצינו מספר פעמים את הנהר האדום, על שמו נקראת העיר -; האנוי -; "העיר שבעיקול הנהר". מקורו של הנהר האדום בדרום-מערב סין, עובר דרך וייטנאם ונשפך למפרץ טונקין. הנהר קיבל את שמו בגלל צבע מי הסחף האדמדמים-חומים שלו. הדלתא של הנהר היא האזור החקלאי העיקרי בווייטנאם המשמש בעיקר לגידול אורז. אפרופו -; וייטנאם היא יצואנית האורז השלישית בגודלה בעולם (אחרי תאילנד וארה"ב).
| האנוי רבתי, שבה 5 מיליון תושבים, קיבלה את פנינו עם נחילים של אופנועים, לצד אגמים ומקדשים כמו גם בניינים שנבנו בבנייה צרפתית קולוניאלית אופיינית וצבועים בגוון צהוב חלמון, כבניינים אשר הוכרזו לשימור. העיר משמשת כבירה האדמיניסטרטיבית והפוליטית במדינה. היא הוכרזה לראשונה כבירה בשנת 1010, על ידי, הקיסר לי טאי טו, שהיה הראשון שאיחד את וייטנאם בתום השלטון הסיני. שושלת משמעותית נוספת היא שושלת לה, ששלטה בצפון וייטנאם, מהמאה ה-15 ועד 1788. מקימה, הקיסר לה לוי, היה לוחם ללא חת אשר הוביל את המרד נגד הסינים, שניסו בתקופה זו שוב להשתלט על המדינה. המיתולוגיה מספרת כי נצחונו הושג בעזרת החרב שכונתה "רצון השמים". לכבודו, תחנתנו הראשונה בהאנוי היתה "אגם החרב שהוחזרה", הלא הוא אגם Hoan Kiem. קסם של מקום. לאורך האגם תושבים רבים נהנו מטיול בין ערביים, התעמלות, צילומי חתונה, דוכנים ועוד. בלב האגם מקדש נגוק סון ומגדל הצבים, האחרון קרוי על שמו של אותו צב מיתולגי מוזהב אשר חטף את חרבו של הקיסר, בזמן שזה שט על האגם, ולקח אותה עמו למצולות. האגדה מספרת כי החרב הוחזרה לאלים ועל כן נקבע שמו של הנהר בהתאם. | הסינים שלטו בווייטנאם למעלה מ-1,000 שנה, מ-11 לפנה"ס עד 938 לספירה והם שנתנו לה את שמה Vietnam -; Viet משמעו עם ואילו Nam משמעו דרום -; העמים שמדרום לסין. כיום, במדינה91 מיליון תושבים, מוצאם של 86% מהם וייטנאמי, הדת של 85% מהם היא בודהיזם וייטנאמי -; מעין "דת משולשת"הכוללת תערובת של בודהיזם, קונפוציוניזם וטאואיזם ובכל מקרה, רק מעטים אדוקים. וייטנאם ידעה כיבושים רבים, במאות ה-19 וה-20 נכבשה ע"י שלוש מעצמות: צרפת, במשך 100 שנה, בין השנים 1859-;1954 ; יפן, במהלך מלחמת העולם השנייה (השליטה הוחזרה לצרפתים עם כניעת יפן); ארה"ב, שפלשה לווייטנאם ב-1964 ושקעה עמוק בביצה המקומית...עד שאחרון חייליה נס ממנה ב-1975. "תוכל להרוג את מפקד הצבא, אך לא את שאיפתו של האדם הפשוט". קונפוציוס |
מהאגם פנינו אל תיאטרון בובות המים, ת'אנג לונג, שהינו תיאטרון ווייטנאמי מסורתי ייחודי, באשר מפעילי הבובות עומדים מאחורי מסך ומפעילים באמצעות מוטות במבוק ארוכים, בובות שהמים משמשים להם כבמה. אנחנו מצאנו עניין בעיקר ב- WiFi, ובסמטאות השוק או מחוזות ה'קיפלינג' המזויפים אם תרצו...הלילה לנו במלון Pullman Hanoiהנפלא.
יום 4 האנוי, מפרץ הא לונג
| הבוקר יצאנו עם הגשם הקל מהאנוי אל מפרץ הא לונג, אשר הוכרז ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולם. בדרך, שארכה כ-3 שעות, התוודענו תחילה לתושבי האנוי, הממונעים על אופנועים שהגשם לא מרתיעם, נהפוך הוא, נחילי אופנוענים עם שכמיות פלסטיק בשלל צבעים נסעו לצד האוטובוס. עוד אנו משאירים את המולת האופנועים מאחור ומתמסרים למראה שדות האורז, השוורים הרתומים ולקברים של עובדי אדמה הבנויים בתוכם, התוודענו גם לעומק ההיסטוריה של וייטנאם. האיש המשמעותי ביותר בהיסטוריה הקרובה של וייטנאם הוא המנהיג הנערץ, נגויין טהאן טראט המכונה -; הו צ'י מין (הנאור) אשר הכריז ב-1954, בכיכר באדין שבהאנוי, על עצמאותה והקמתה של "הרפובליקה הדמוקרטית וייטנאם". הכרזה זו באה לאחר 8 שנות מאבק גלוי בשלטון הצרפתי, בהובלת הו צ'י מין, שמסתיימות בתבוסת צרפת בקרב האכזרי על דיאן ביאן פו, שם הפגינו הווייטנאמיים יכולת לחימה, ערמומיות וכוח. ברגע שמי מאיתנו הגה את השם הו צ'י מין, היתה פה משום כהכרזה על שירת ההמנון, עם הזכרת שמו, נעמד המדריך המקומי, מיסטר קוואן על רגליו והפליא בזימרת "וייטנאם הו-צ'י-מין", שלגבי דידי משמעו, ווייטנאם היא למעשה הו צ'י מין. ההתרשמות שלי היתה כי הוויטנאמים בעלי גאווה לאומית איתנה. חיזוק לכך קיבלתי ביום בו עזבנו את האנוי. נדהמתי לגלות, בשעה שש בבוקר, נהירה רגלית המונית לכיכר באדין. מסתבר שבכל בוקר מניפים בה את דגל הלאום -; אותו דגל אדום עם כוכב צהוב יחיד במרכז. פטריוטים כבר אמרנו? האנשים כאן אוהבים את מולדתם ובוודאי מכבדים את עצמאותם. | דגל הלאום של וייטנאם הוא כוכב צהוב בעל 5 קודקודים על רקע אדום. דגל זה הונף לראשונה ע"י כוחותיו של הוצ'ימין בצפון וייטנאם ב- 1945, במהלך המלחמה עם היפנים וב-1975 הפך לדגלה של המדינה המאוחדת. הרקע האדום מסמל את דם הלוחמים שנשפך במלחמות, את צבע המזל בבודהיזם (אושר ועושר) ואת צבע הקומוניזם. הכוכב הצהוב מסמל את השמש, זריחה ומחזוריות. למס' 5 משמעות מסורתית ושימוש בו מחזק את הרעיון של אחדות לאומית. הדגל עם הריבועים הצבעוניים שבתמונה מסמל את הקונפציוניזם. "רכוש ידע חדש בזמן חשיבה על הישן, כך תלמד אחרים". קונפוציוס |
בהמשך התוודענו חברי הקבוצה אחד לשני, ואף למזוודה הישנה של שלחמן. ולקינוח, רגע לפני היציאה לשייט, לתעשיית הפנינים. מסתבר כי מלאכת שליית הפנינים היא אמנות עתיקה בווייטנאם שתחילתה לפני אלפי שנים, עוד מימי השלטון הסיני. כיום אמנם יש צדפות הגדלות בחוות גידול (ובאחת כזו ביקרנו) אך עדיין הצדפות היותר איכותיות נשלות ממעמקים בהן הן נוצרות באופן טבעי. לצד השימוש בפנינה כאבן חן לתכשיטים מקובל להשתמש באבקתה כקרם לפנים וכן ברפואה העממית.
הגענו לנמלה השוקק של הא לונג, ו"אנחנו אוהבים את הא לונג ביי", הראות והשמש היו אתנו. ע"גמדרגות חלקלקות, היורדות אל סירות קטנות, פרשו בפנינו שטיח אדום המוביל ישירות אל הסירה הקטנה. לבשנו אפודי הצלה ויצאנו לכיוון ספינת הזהב. מספרים כי הא לונג הוא אתר התיירות המפורסם ביותר בווייטנאם ולא בכדי, לפני מס' שנים הוא אף זכה בתואר 'אחד משבעת פלאי עולם הטבע'. זכות גדולה נפלה בחלקנו, עלינו על ספינה מוזהבת עם חדרים בעלי נוף...אל הים...חלום של מקום! בעודנו אוכלים צהריים ושטים עם הפנים אל צוקי הסלע הפזורים במפרץ טורקיז, נכנסנו לאווירה חלומית... אייל סיפר כי פירוש השם 'הא לונג' הוא 'המקום בו הדרקון נחת'. על פי אגדה ווייטנאמית, כך אמר אייל, כאשר פלשה סין לווייטנאם, שלחו האלים דרקון להגן עליה. במקום בו נחת הדרקון נוצר שקע גדול שהתמלא במים ואילו זנבו, שהיכה לכל עבר עם נחיתתו, ביתר את הסלעים ויצר שרשרת של איים, שיצרו חומה שהסינים לא הצליחו לעבור. חלק מהצוקים במפרץ חלולים, ויש בהם מערות, וזו היוותה עבורנו סיבה מספיק טובה כדי לפקוד את אחת מהן, מערת נטיפים וזקיפים, הכוללת מספר גדול שלהם ואף צב אחד גדול אצלו ניתן היה להפקיד כסף...ולו למזל...משם אצנו לאי קטן נוסף ובו דילגנו על פני כ-300 מדרגות כדי להגיע לתצפית יפהפייה על המפרץ.
מהצעידה שבנו לספינה כדי ליהנות מסדנת בישול...הצבא לא צועד רעב על קיבתו. בסדנה למדנו כיצד מכינים ספרינג רול וייטנאמי. ואם כבר באוכל ווייטנאמי עסקינן...האוכל כל כך טרי וטעים, שיש לי חבר שטוען כי זהו האוכל הטעים ביותר בדרום אסיה. בסדנה זו למדנו כיצד משתמשים בדפי אורז, מרטיבים אותם. אבל ממש קלות! ע"י פרישתם על מגבת לחה, וממלאים אותם במליות שונות המבוססות על ירקות טריים, שרימפס/עוף/טופו/חביתה, כוסברה, בצל ירוק ועוד. כדי להשלים את חווית הטעמים טובלים אותם במטבל משגע. רולים אלו הוו פתיח מצוין לארוחת הערב המכובדת אשר הוגשה לנו מאוחר יותר. לאחריה, נפרש מסך גדול ובו צפינו בסרט "הודו-סין", בכיכובה של קתרין דנב, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר בשנת 1992. העלילה מתרחשת בימים האחרונים של השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי בהודו-סין, לימים וייטנאם. דנב משמשת כבעלת מטעי גומי חזקה ושתלטנית שלוקחת לה כמאהב קצין צרפתי, חתיך הורס (וינסן פרז)...לפרטים...צפו בסרט. הסרט מעולה ומפרץ הא לונג מככב בו במלוא תפארתו.
יום 5, חזרה להאנוי
בוקר חדש. עננות פשטה בשמיים, ובאמת "אהבנו את מפרץ הא לונג...", עם זאת גשם החל ניתך בחינניות אין קץ. שייט קצר הוביל אותנו אל מערה נוספת, אותה עמדנו לבקר בסירות קטנות אך, הגשם החזיר את רובנו לספינת האם, האחרים שנשארו זכו למפגש עם קופים השוכנים במקום והתאכזבו מי שלא אפשרו להם לשחות לסירה.... בהגיענו להאנוי ביקרנו תחילה בשני אתרים אשר הוקמו על ידי הקיסר לי טאי טו: מקדש הספרות ופגודת העמוד האחד. מקדש הספרות הוא מקדש קונפוציאני אשר נבנה ב-1,070, כדי להלל את ההשכלה ולימים הפך לאוניברסיטה הראשונה של ווייטנאם. המתחם בנוי מכמה חצרות ובקצהו נמצא המקדש. במעבר מחצר לחצר, מצאנו עצמנו מרימים רגלינו מעל מדרגה גבוה, המיועדת למנוע מרוחות רעות להתגלגל לתוך המקדש. יש במתחם 82 מצבות (אסטלות) אשר נישאות על גבם של צבים. האסטלה העתיקה ביותר היא משנת 1442. כל אסטלה ניתנה מהקיסר כ"מדליה" לאצולה בכירה ורשומים עליה דברי הלל ושבח בשפה המנדרינית. למה צב? הצב מסמל הגנה, ביטחון, יציבות ואף סגולה לאריכות ימים. במקדש עצמו פסלי קונפוציוס וחלק משליחיו כמו גם, פסל דרקון (סמלו של הקיסר -; מביא המזל הגדול ביותר) ופסל עגור (סמלה של הקיסרית -; אורך חיים, זוגיות ונאמנות). ראינו גם אחד כנגד השני את הפעמון, שבו צלצלו עם שחר ותופים בהם תופפו לעת ערב או בהגיע אורח רם מעלה.
| "נר אינו יכול לבעור ללא אש, כך האדם אינו יכול בלי רוחניות". קונפוציוס |
מהמקדש המשכנו אל פגודת העמוד האחד ואל כיכר באדין, המוזיליאום ובית המושל. פגודת העמוד האחד (Chua Mot Cot) נבנתה בשנת 1049 על ידי הקיסר שהיה חסוך ילדים וחלם כי אלת הרחמים, גוואן ין, הגישה לו ילד כשהיא יושבת על פרח לוטוס. הקיסר נשא לאחר מכן בת איכרים עליה נדלק כאשר שמע אותה שרה ופורטת על כלי מיתר. והיא ילדה לו בן זכר, יורש לכתרו. על כך הקים הקיסר את המקדש האמור להיות דומה לפרח הלוטוס. במהלך המלחמה עם הצרפתים הפגודה הופגזה ולכן נאלצו בווייטנאם לבנות אחרת תחתיה. איך מתחבר הלוטוס, צמח המים, לתרבות הווייטנאמית? הדת העיקרית בווייטנאם היא בודהיזם והלוטוס כידוע הנו סמל חשוב בדת זו. הלוטוס מסמל את הכוח האלוהי, את היופי, הטוהר וחיי הנצח. בתורת הבודהיזם לב הקיום הוא כמו פרח לוטוס סגור: כאשר מעלות וסגולות הבודהה מתפתחות בו, הפרח פורח. זו הסיבה מדוע בודהה מתואר יושב על פרח לוטוס. מהמאה ה-11 נדדנו אל המאה ה-20, אל הלב הפועם של הפטריוטיות הווייטנאמית -; כיכר באדין, בה הכריז הדוד הו (באק הו) ב-1954, על עצמאות והקמת הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם. הכיכר מורכבת מ-168 ריבועי דשא והיא נושקת לבית המושל ולמוזילאום, אשר נבנה לכבודו של הו צ'י אך בניגוד לצוואתו, לפיה ציווה שעם מותו יישרפו את גופתו ואפרה ייקבר בראש שלוש גבעות בווײטנאם. לא נכנסנו לראות את גופתו החנוטה של הו צ'י ואף לא לבית המושל, שצבעו חלמון, להיפך, לא נתנו לנו להתקרב לבניין בגלל ביקור ממשלתי. בתום יום טיול זה, יום שישי, התכנסנו במלון לקבלת שבת, שנערכה ע"י מוטי לביא בכבוד וישראל לבן ליווה עם המפוחית. ציינו את השבת וחג הפורים (J. וכפי שמישהו חכם אמר פעם וצוטט ע"י אייל, "אין זמן טוב יותר להיות מאושר...מאשר עכשיו"...."הזמן לא מחכה לאף אחד! האושר היא דרך ולא גורל".
יום 6 האנוי, הו-צ'י-מין סיטי (סייגון)
בעוד שרעפי הבוקר בראשי והטל טרם יבש בגני האנוי, יצאנו לכיוון שדה התעופה (רגועים, מחרישים סוד עם הכריך באמתחתנו).
בעוברנו ליד בית המושל וכיכר באדין, המוני אנשים נצפו שם...כאמור במחווה פטריוטית. מה חבל שהו צ'י מת בשנת 1969, ולא הספיק לראות את חלומו לאיחוד וײטנאם מתגשם. "אנחנו צריכים להרגיש צער, רק לא לטבוע בתחושה". קונפוציוס. מורשתו של הו-צ'י-מין הונחלה לדורות הבאים ובזכות מנהיגותו התאחד העם מחדש. נפרדנו ממדריכנו קוואן ה-I , המכונה ע"י אייל "הבולשביק", בשירת "וייטנאם הו-צ'י-מין" ויצאנו אל יעדנו הבא... בירת הדרום - סייגון, שלאחר ניצחון צפון וײטנאם במלחמה, נקראה על שמו של מייסד וייטנאם החדשה: הו-צ'י-מין סיטי. טיסה של שעה וארבעים דרומה, הובילה אותנו בביטחון אל העיר הו-צ'י-מין, הגדולה בערי וייטנאם. פער הטמפ' בין האנוי להו-צ'י-מין סיטי היה ממש פי 2. עזבנו את האנוי ב-16 מעלות והגענו להו-צ'י-מין ב-31 מעלות...וזה רק רמז לבאות. בשעה 11:00 כבר היינו יישובים באוטובוס בגוון הפוקסיה עם ה- WiFi ומיקי מאוס מחייך על הדלת. בעוד מדריכנו קוואן ה-II עסוק בארגונים אחרונים לכבודנו, נזכר אייל בבדיחה על שני קשישים שיצאו לקרוע את העיר וכתוב ליבם ביין החליטו לפקוד בית בושת אך לא יצאו מן המקום וחצי תאוותם בידם...ואחד מהם אף יצא ללא שיניים. העיר, המשמשת כמרכז הכלכלי של וייטנאם, שוכנת על נהר סייגון, ועל שמו היא נקראה תחילה.
סייגון על שום מה? על שום יער עצי קפוק וכותנה שהיה כאן בעבר (סייגון, משמעו בשפה הוויטנאמית עצי כותנה). העיר שוכנת בחבל ארץ בדרום מזרח אסיה המכונה הודו-סין. המונח "הודו-סין" משמש לרוב בהקשר של ההתיישבות הצרפתית בחלק מהאזור, שהייתה חלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. העיר עצמה מחולקת ל-7 מחוזות ויש בה כ-8 מיליון תושבים. היא עיר מודרנית יותר מהאנוי עם זאת, לצד מתעשרים רבים יש בה גם עוני ועזובה. את ביקורנו בעיר התחלנו במעוז הצרפתי, הצטלמנו בחזית כנסיית נוטרדאם, שהוקמה ב-1880ונכנסנו לבקרבבית הדואר המרכזי של העיר...הצרפתים שלטו כאן אין מקום לספק. נוטרדאם נבנתה באופן דומה לזו המקורית בעוד שבית הדואר תוכנן ע"י האדריכל גוסטב אייפל הידוע.
מכאן נסענו אל ארמון האיחוד מחדש, שם המתינו לנו הסייקלו (תלת אופן). כל אחד בחר לו כף והתיישב בה. נהג התלת אופן (הרוכב) החל מדווש ללא הרף, למשך 45 דקות. האמת...זו דרך בלתי אמצעית להרגיש את הרחוב, ממש כיף, למרות שחם. אופניים, אופנועים, עגלות מסחר ומה לא, הושט היד וגע בם. החלק העצוב בעניין הוא עצם היותם של הרוכבים תושבים שאינם אזרחים ועל כן חסרי זכויות לחלוטין (גורלם נקבע בשל האשמתם בשיתוף פעולה עם האמריקאים בתקופת המלחמה). המעט שיכולנו לעשות למענם הוא להקשיב למילותיהם (שלי נגע בכתפי בכל פעם שרצה להסב את תשומת ליבי לבניין חשוב זה או אחר) ולהעניק להם טיפ משמח של 2 דולר...
בתום הסיור הרכוב, נכנסנו אל מוזיאון המלחמה, המתעד את פשעי המלחמה שבצעו האמריקאים במהלך המלחמה המוכרת בעולם כמלחמת ווייטנאם בעוד שכאן היא מכונה "המלחמה האמריקאית". מראות קשים רבותיי! הביקור במוזיאון מהווהתזכורת חמורה לעובדה, שמלחמות לעולם אינן דבר נפלא. התצוגה כוללת כלי נשק, דגמי כלובים ששימשו לכליאת אסירי וייט קונג, ומבחר קורע-לב שלתצלומים של קרבנות המלחמה -; בין אם קרבנות עינויים או קרבנות הריסוס האמריקני של יערותהמדינה בחומרים רעילים משירי עלים דוגמת Agent Orange/dioxin. אז מדוע בחרו האמריקאים לפלוש לבוץ של שדות האורז בווייטנאם? ארה"ב פלשה רגע אחרי שהצרפתים הובסו ויצאו משם. יציאת הצרפתים פיצלה את המדינה לשניים: הצפון הקומוניסטי בחסות ברה"מ לשעבר וסין והדרום הדמוקרטי בחסות ארה"ב. הסיבה למעורבות האמריקאית נבעה ממה שמוכר בשם "תאוריית הדומינו": מבחינת האמריקאים הקומוניזם היה איום קיומי, וכל מדינה שתיפול לידי הקומוניסטים תגרור אחריה מדינות נוספות - מה שאומר איום על הדמוקרטיה בכלל ועל ארה"ב בפרט. בתחילה הציבור האמריקאי תמך במלחמה אך, איתנותם של הווייטנאמיים, אמצעי הלחימה שפיתחו, נתיב הדרך שבנו....כל אלו אפשרו להם לנהל מלחמת גרילה עקובה מדם על קיומם ועצמאותם. כך שהפלישה הפכה במהרה להתפלשות עמוקה בבוץ, אלפי חיילים אמריקאים שנשלחו למלחמה החלו נהרגים והוחזרו (או שלא) בארונות...הציבור האמריקאי הפסיק לתמוך במלחמה וגל ממחאה גדול פרץ...
| המספרים יכולים אולי לשקף עובדות אך אינם מדגימים את הזוועות... o8 שנות הפצצה ע"י האמריקאים o8 מיליון טון פצצות (פי 4 מאלו שהטילו האמריקאים במלה"ע ה-II) oלמעלה מ-4 מיליון חיילים ואזרחים הרוגים בווייטנאם, לאוס וקמבודיה o35 אלף גיחות oלמעלה מ- 58 אלף הרוגים אמריקאים | בוקר טוב ווייטנאם! הסרטים, הספרים ותוכניות הטלוויזיה על המלחמה הזו ״מלחמת ווייטנאם״, בהם צפיתי כילדה וכנערה השאירו אותי לכאורה בתחושת מבינות לגבי מי הרעים ומי הטובים בעלילה. כל הסיפורים על "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, נתנו לי תחושה שהאמריקאיםהם אלו שהיו במצוקה. ואמנם הם היו...אך לעניות דעתי הדבר נובע מהמגלומניות, אי המוסריות והרשעות של מנהיגיהם. בעקבות הביקור בווייטנאם אני מעריכה עוד יותר את תנועות המחאה אשר קמו בארה"ב בשנות ה-60, ואף את ג'ימי הנדריקס, הזכור בפסטיבל וודסטוק 1969 כמי שביצע גרסה מעוותת ולא מסורתית של ההמנון האמריקאי, שאומץ בחום על ידי דור מתנגדי המלחמה. |
מכובש אחד למשנהו...מהמוזיאון שמנו פעמינו אל "ארמון האיחוד מחדש". אשר לפני היותו מאוחד עבר תהפוכות רבות. ארמון זה נבנה ע"י הצרפתים בשנת 1871 כארמון המושל הצרפתי. כאשר הצרפתים עזבו את וייטנאם, נגו דין דיים, המנהיג הדרום וייטנאמי, השתלט על הארמון. נגו דין דיים הנוצרי, היה מנהיג שנוא מאודמכיוון שהוא וממשלתו רדפו את הבודהיסטים בווייטנאם. סיפור מחאה ידוע בהקשר שלו הוא סיפורו של טיץ' קואנג דוק - נזיר וייטנאמי שהצית עצמו בצומת דרכים עמוס הנמצא בסייגון ב-11 ביוני 1963 כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי הממשלה. כמו כן, היו גם טייסים מצבא הדרום שלקחו לעצמם דרור והפגיזו את הארמון.... בנובמבר 1963, כמה שבועות לפני רצח קנדי, המחאה היגעה לשיאה עם הירצחם של רה"מ נגו דין דיים ואחיו נו, בפתח הכנסייה אשר ברובע הסיני בסייגון. מאוחר יותר קבעו האמריקאים את משכן מטה הלחימה שלהם בארמון. בהגיענו לארמון היינו כבר עייפים ורצוצים...ולכן ערכנו בו ביקור "זריז" ככל שניתן...הארמון משופע בחדרים, שחלקם בשימוש טקסי גם היום. ביקרנו גם במרתפים אשר עדיין עטורים בפלקטים מתקופות המלחמה ורשומים בהם מספרים של חיילים שלחמו ועוד. באופן סימבולי, בבוקר ה-30 באפריל, 1975, פרץ טנק יחיד את שערי ארמון הנשיאות וחייל יחיד הניף את דגל הצפון (אך מה לעשות....לא היתה מצלמה בידו לתעד את הרגע). הוראת כניעה ניתנה לכל חיילי הדרום. אך, ה-1 במאי, חג הפועלים הקומוניסטי, הוא שהוכתר באופן רשמי כיום הניצחון הרשמי של הצפון על הדרום. הלילה ישנו במלון Pullman Saigon ברח' 148 Tran Hung Dao Boulevard. מלון לעילא ולעילא, ובמיוחד החדרים אשר בקצות המסדרון עם נוף ל-3 כיווני אוויר. אנחנו בחרנו לאכול במסעדה וייטנאמית מקומית במרחק של כ-3 ק"מ מהמלון, ובהחלט ניתן היה לצעוד ברגל אליה וממנה. אופנועים כבר ציינתי? אופנוע הוא כלי התחבורה השכיח ביותר בהו-צ'י-מין. החוק מתיר ל-5 נוסעים (2 מבוגרים ו-3 ילדים) לרכב בו זמנית על אופנוע. וכשאני אומרת שכיח, כוונתי לנחילים אינסופיים של אופנועים ביום ובלילה...נחילים, נחילים....חציית כבישים להולכי רגל בעיר, מהווה מבצע לא פשוט, שדורש לעיתים צעידה בדבוקה אחת עם אנשים רבים. האופנועים פשוט לא עוצרים. פרטים: Nha hang ngon -; 160 Pasteur, Phurong Ben Nghe. במסעדה ניתן לראות כיצד מכינים את המנות השונות ואף לבחור מנות בהתאם. ט ע י ם ומומלץ בחום לאכול כאן!
יום 7 מחילות קו-צ'י, טאי-נין
יעדנו הראשון היום, מרחק מס' שעות נסיעה היו מחילות קו-צ'י. נסענו בדרכים כפריות, דרך שדות אורז, לבקר באתר המחילות של הויאטקונג. מחילות קו-צ'י: אתר מורשת קרב וייטנאמית
| בעוד הצבאות הזרים הביאו עמם נשק מתקדם וטכנולוגיות חדישות, התארגנו כוחות הויאטקונג (כוחות צבא הצפון) ובנו מערכת דרכים תת קרקעית, שהשתרעה ונמתחה מצפון וייטנאם לדרומה דרך הג'ונגלים של פני עשרות אלפי ק"מ בואך סייגון. חלקה של הדרך עבר בתוך לאוס וקמבודיה. הנתיב שנקרא: נתיב הו-צ'י מין (אלא מה), שימש להעברת אנשים וציוד רב הכולל נשק. האמריקאים, שלא ידעו כיצד להתמודד עם המצב...הטילו במהלך שנות המלחמה, למעלה מ-2 מיליון טון פצצות רק על נתיב זה...הלוחמים הווייטנאמיים "חיו" ימים ארוכים במחילות אשר מתחת לאדמה, חיים שלמים התנהלו שם וכללו בישול במטבחים, טיפול בבתי חולים ועוד. הם נאלצו להתמודד עם בעלי חיים עוקצניים אלו ואחרים דוגמת נחשים וטרמיטים כמו גם, עם חום ולחות, חושך ודלות חמצן. כל אלו לא היוו עבורם מכשול והם מצאו דרכים יצירתיות להתמודד כמו ע"י יצירת נתיבי אוויר, בין אם לנשימה או להוצאת העשן מהמטבחים, בעזרת מקלות במבוק שחדרו דרך תלים של טרמיטים. באתר הוצגו בפנינו דוגמאות של מנהרות, דמויות של חיילי וחיילות ויאטקונג, עם לבושם השחור, וסנדלי הצמיג השחורים שלהם כמו גם אמצעי לחימה כגון מלכודות אדם כאלה ואחרות. ראינו גם מבנים של מטבחים ואת חורי האוורור אשר הובילו החוצה דרך תלי טרמיטים. | מורה נבוכים -; מה בין ויאט-מין לויאט-קונג? ויאטמין ויאטמין היא התנועה המהפכנית אותה הקים הו צ'י מין1941, שלחמה לעצמאות וייטנאם. ב-1956, כאשר אחרון החיילים הצרפתים עזב את וייטנאם הוקמו שתי מדינות: בצפון רפובליקה עממית דמוקרטית (קומוניסטית) ונשיאה הו צ'י מין, בדרום שולט להלכה הקיסר באו די ובפועל רוה"מ נגו דין דיאם. ב-1959 צפון וייטנאם מתחילה להחדיר צוותים ונשק אל תוך דרום וייטנאם, דרך הנתיב של הו צ'י מין במטרה להפיל את השלטון בדרום ולכבוש אותו. ויאטקונג ב- 1960 צפון וייטנאם יוצרת חזית שחרור לאומי על דרום וייטנאם, ממשלת הדרום מכנה אותם: ויאטקונג. |
כאשר עלינו לאוטובוס לאחר הסיור, הוצג בפנינו סרטון תעמולה וויטנאמי בשחור לבן, שמראה כמה שקטים ופשוטים היו המקומיים לפני המלחמה -; חקלאים, עובדי אדמה, שניהלו חייהם על מי מנוחות לפי החגים והמסורת, וכל זאת עד לפלישת האמריקאים. לאחר שעה וחצי הגענו אל טאי-נין. טאי-נין: מפגש עם העין הגדולה במקדש הקאו-די Cao dai אחד המפגשים המרתקים שהיו לנו בווייטנאם הוא מפגש עם כת הקאו-די בעיירה טאי-נין, מרחק של כ-100 ק"מ מהוצ'ימין סיטי.מעולם לא שמעתי עליהם קודם.מסתבר שהם מונים כ-2 מיליון איש, ודתם משלבת פילוסופיות חילוניות דתיות מערביות ומזרחיות כאחד. לאחר שחלצנו נעליים, נכנסנו אל המקדש. במהלך הטקס הדתי בו צפינו מגלריית המקדש, נאספו גברים ונשים בתלבושות לבנות וכן גברים בתלבושות כחולות, צהובות, אדומות(בכירי הכת). כל צבע מסמל את אחת הדתות המאוחדות יחד לתורת הקאודאיזם. האנשים התיישבו בשורות בישיבה מזרחית, בסדר מופתי, בחלוקה לעזרת נשים ועזרת גברים ופניהם אל העין הגדולה. העין הגדולה המצוירת על הקיר ומסתכלת על כולם מייצגת בדת זאת את האלוהות.איך אמר קונפוציוס?"החיים באמת פשוטים, אנחנו מתעקשים לסבך אותם". כאן מזרח ומערב חוברים יחד לדת מלוכדת אחת...
היה מעניין. למבקרים, שימו לב כי יש כאן חוקים ברורים של כיווני תנועה רגלית וכי השירותים נמצאים הרחק אי שם. מכאן נסענו ללגום קפה קר, לפחות אלו היו הציפיות...הקפה החם הוגש עם כוס קרח לצידו...ויכולנו לצאת מסופקים, במיוחד לאחר שהוגשו מגשי פירות משובחים -; אננס, אבטיחים ובננות אצבע (על שום גודלן). שבנו לסייגון בשעות אחה"צ, ויצאנו אל השוק...שווקיה השוקקים והצבעוניים של הו-צ'י-מין פשוט קראו לנו. יש שוק מקורה, המחולק למדורים וניתן למצוא בו מכל הבא ליד, הרחובות מלאים בחנויות גדולות וקטנות, יש גם שוק לילה וכמעט כל מחיר נתון למו"מ...גם אם לא תכננתם לקנות דבר...הרי שהשפע והמחירים ובודאי הסנדלים, תיקי הקיפלינג וקלפן אחד שמייצר ג'וליאנים של פפאיה תרמו לאווירת הקניות (אגב, ניסיתי בעצמי בבית -; אחלה פטנט!). לילה שני במלון פולמן, עם בריכת השחייה המרעננת...כיף.
יום 8 סייגון, דלתאת המקונג
היום ערכנו סיור חביב בדלתא של המקונג, מרחק כשעה וחצי נסיעה מהעיר הו-צ'י-מין. טיילנו באזור הכפרי בינות לעצי פרי, במסלול טעימות שסייע בידנו להכיר מקרוב את תעשיית המזון המקומית ואת התנובה החקלאית הענפה. הגענו לעיירה מיתו (Mytho) וממנה יצאנו לשייט. שטנו במקונג באניות עץ רעועות משהו אבל עם עיניים גדולות המצוירות עליהן, למען יראו וייראו כל השורצים במצולות. הצמחייה שפגשנו כללה עצי קוקוס, ראמבוטן, ג'ק פרוט, שיחי אננס, פפאיות. התרשמנו מצבע המים החומים עתירי הסחף. ביקרנו במספר איים קטנים, כל אי והתמחותו. בראשון השקו אותנו בתה עם דבש מקומי ותפוז סיני סחוט, הוגשו לנו בננות מיובשות, בוטניות עם דבש וזנגוויל, באי הבא שזפה עיננו כיצד מפיקים סוכריות מקוקוס במגוון טעמים (מעין טופי) ומי שרצה קנה את אותו בקבוק משקה אלכוהולי של נחשים, שסגולתו, כך אומרים, בשיפור כוח הגברה. מאי זה התכרכרנו, כלומר עלינו על כרכרות הנגררות ע"י סוס שאינו סוס אך גם לא חמור...למקום בו הוגשו לנו מגוון פירות טרופיים עסיסיים. מהאי האחרון, עלינו על סירות נהר קטנות ושטנו ישובים בחזרה לאניית האם דרך אחד הפלגים הקטנים, בעוד אישה אחת חתרה בעמידה, במקצוענות מלאה (נדמה לנו שבחזרה היא הפעילה מנוע...).
| נהר המקונג (אם הנהרות) , נעים להכיר! oנובע ברמה הטיבטית וזורם ממנה לאורך למעלה מ- 4,000 ק"מ , ובדרכו אוסף יובלים ופלגים לרוב. oהנהר ה-11 באורכו בעולם o6 מדינות נשטפות בנהר זה: סין, מינאמר, לאוס, תאילנד, קמבודיה ווייטנאםועל כן יש לו מס' שמות: "נהר אלף מדרגות האורז", "המים הגדולים". oיש בו למעלה מ-1,200 מיני דגים, המהווים פרנסה ומזון לאנשים רבים. הדלתא של המקונג o9 זרועות לה המייצגות תשעה דרקונים oהמקונג נשפך ממישורי הדלתא בווייטנאם לים סין הדרומי |
ארוחת הצהריים הוגשה לנו במקום מקסים, מעוצב עם פרחי מים וגשרים קטנים. שם הגישו לנו את המעדן המקומי - elephant ears fish אותו שולים היישר מהמקונג.
חזרנו להוצ'ימין סיטי מאושרים ולא רעבים...היישר לשוק המקורה או למלון....כאשר בשמונה ציפתה לנו ארוחת ערב חגיגית במלון, רוויה בפירות ים ושאר מטעמים.
יום 9 סייגון, קמבודיה, סיאם ריפ
הבוקר נפרדנו מווייטנאם וטסנו לסיאם ריפ אשר בצפון מערב קמבודיה. בשדה הקטן צעדנו אל הטרמינל ברגל ושם הגשנו בקשה לויזה. מולנו ישבה סוללה של פקידים אדישים, שהעבירו כל דרכון ודרכון מאחד למשנהו בשרשרת פעולות, בשעמום אין קץ. הופתענו שלבסוף ההליך היה מהיר יותר מאשר זה שארע בכניסה לווייטנאם. באוטובוס שהמתין לנו פגשנו את המדריך המקומי מיסטר ביסט, שקיבל אותנו באנגלית טובה מאוד, בברכת ברוכים הבאים לקמפו'ציה (אח"כ סיפר לנו שאנגלית הם לומדים אחד את השני. כל מי שהולך ללמוד מלמד גם את חבריו), ושמנו פעמנו אל אגם טונלה סאפ (Tonle Sap). אגם טונלה סאפמפורסם בשל היותו פלא אקולוגי עולמי. הוא מחובר לנהר המקונג ובעונה הגשומה, המים זורמים מהנהר אל האגם ומגדילים את שטחו פי 5 -; 6. בעונה היבשה, בה ביקרנו, כיוון הזרימה בנהר מתהפך והמים מתנקזים חזרה מהאגם לנהר. הצפה מחזורית זו של האגם הופך אותו לבית גידול מושלם לדגים ו-75 אחוז מהדגים הנאכלים במדינה מגיעים ממנו. האתר הוכרז כשמורה מוגנת על ידי אונסק"ו. שטנו לאט בין הכפרים הצפים, חזינו בבתים אשר על כלונסאות. נדהמתי לראות כיצד חיים האנשים בעוני, שנראה פשוט מחפיר. מקבצי נדבות בכל גיל פנו מכל עבר פנו אלינו ואפילו במהלך השייט התלוו אלינו ילדים (בתמונה) שביקשו להתפרנס בכמה מטבעות תוך עשיית מסאג' לנוסעים בספינה. היה חם...כל כך חם...באמת חם...התבוננתי באנשים, בילדים ובנשים, בעורם השזוף מהשמש הקופחת, בבקתות העץ שנראות כצפות על פני המים והתמלאתי חמלה. אך, זו מן הסתם התבוננות של זרה..."לא כל עשר אצבעותיך יכולות להיות באותו אורך - באותה מידה, אי אפשר לצפות שהכל יהיה מושלם כל הזמן". קונפוציוס
| ממלכת קמבודיה oמונרכיה חוקתית אשר בראשה המלך נורודום סיאמוני oממשלה דמוקרטית רב מפלגתית oבקירוב 15 מיליון תושבים o92% מהתושבים הינם קמרים וכך גם השפה העיקרית הינה קמרית o95% בודהיסטים מזרם הטרוודה oעיר הבירה פנום פן | דגל קמבודיה הוא אדום עם שני פסים כחולים תוחמים ובמרכז מקדש אנקגור עם 3 צריחיו המסמל את הר מירו שבשמים, משכנם של האלים |
לאחר ההפלגה נסענו אל המלון, מעבר חד מהאגם, ובקתות העץ. המלון שוכן במעין שכונת בתי מלון, מהרשתות המובילות בעולם. אנו לנו ב- Le Meridien, מלון מפנק יפהפה, עם בריכה משגעת. ארוחת ערב ראשונה בקמבודיה אכלנו לצד מופע של הרקדניות השמימיות כהכנה למחר...לא בטוחה שמישהו בכלל טרח להביט בבמה אלא דווקא הרוב עסקו באכילה ובכוונון המאווררים העומדים לצדי השולחנות. רגע עוצר נשימה: אני זוכרת כי שיצאנו מהמקום וירח מלא בגוון כתום בדיוק זרח בשמים...יפה ממש! עברנו בעיר וחלקנו יצא אל מתחם הברים, החנויות והמסאג'ים, אחרים חזרו אל המלון הנפלא. לילה טוב.
יום 10 סיאם ריפ, מקדשי אנגקור
הבוקר נסענו כעשר דקות אל שערי אתר מקדשי אנגקור. מקורה של המילה "אנגקור" הוא בסנסקריט ומשמעותה - עיר. משמעותה של המילה "וואט" היא מקדש. זהו המקום המטויל ביותר בקמבודיה. בכניסה מצטלמים -; עם חיוך של ה- Life (J, ומקבלים תעודה אישית המלווה אותנו למשך היום כולו, ונמצאת בהיכון לביקורת כרטיסים. אנחנו נענו במתחם בעזרת מיניבוסים אך בהחלט ניתן לבצע זאת עם הטוקטוק המקומי, אופנוע הרותם אליו כרכרה קטנה.
אז פעם... בין המאות ה-9 ל-13, היתה פה אימפריה... קמבודיה היא מולדתו העתיקה של העם הקמרי, אשר הגיע לדרגות גבוהות של תרבות ואומנות שבאו לידי ביטוי באזור זה המכונה אנגקור. פה באנגקור היו במהלך ההיסטוריה כמה ערי בירה של האימפריה הקְמֶרית. העיר הראשונה נוסדה בשנת 820 לספירה, כאשר המלך הקמרי ג'אוויארמן השני הכריז על עצמו כ"מלך אל" ו"מלך העולם" של קמבודיה. פריחתה של אנגקור הגיעה לשיאה בתור הזהב של האימפריה, כשקמבודיה השתרעה, על פני מרבית שטחי הודו-סין. ואזור אנגקור השתרע על שטח של כ-1,000 קמ"ר, אוכלוסייתו מנתה כ-750,000 נפש והוא היה המתחם העירוני הגדול בעולם. אימפריות קמות ונופלות...בשנת 1431 הגיע קיצה של אנגקור, כאשר כובשים מתאילנד כבשו ובזזו אותה, ותושביה נמלטו ממנה דרומה, לאזור פנום פן. היום הוקדש לאתר מקדשי אנגקור, המהווים את שרידיה של האימפריה האדירה ההיא. בקומפלקס עשרות מקדשים שונים, הכוללים פסלים, גילופים וציורים שסותתו ביד אומן כמו גם מגדלים ומבנים שונים, שניכרת בהם השפעה מהתרבות ההינדואית והבודהיסטית. אנו ביקרנו בחמישה מקדשים כמתואר בהמשך. היה זה יום חם במיוחד, יחד עם זאת רגלנו לא רפו ועינינו לא עייפו מלראות את המראות. אין זה פלא שאנגקור ואט היה מועמד לזכות בתואר, אחד משבעת פלאי תבל החדשים...אך הוא לא זכה...וזה מפתיע. במהלך היום אייל שיתף אותנו בסיפורים מהמורשת ההינדואית -; הברמהיאנה והמהאבהארתה...ולא בכדי. אפיזודות מתוך סיפורים אלו כיכבו חצובות בסלע במקדים אותם ביקרנו. השפעה הודית היתה גם היתה באזור זה, אור לעובדה שחלק מהמתיישבים הראשונים באזור היו הודים, שהביאו עמם את ההינדואיזם. רוצים ללמוד עוד? קטונתי...בוודאי תמצאו חומרים באינטרנט (:
| אנגקור ת'ום (Angkor Thom) | פעם היתה כאן עיר גדולה, מוקפת חומה ובה שערי כניסה. בשער הדרומי, ממנו נכנסנו, מצאנו גשר מרשים עם מעקות בהם מפוסלים מצד אחד לוחמי ענק אוחזים בנחש גדול ובצד השני שדים. העיר נבנתה בתקופת שלטונו של המלך ג'ייאווארמן השביעי (1219-1181) כמשכנו של הארמון, היא משתרעת על פני יותר מעשרה קילומטרים רבועים. יש חמישה שערי כניסה לעיר, בגובה 20 מטר כל אחד. ארבעה מהם פונים לארבע רוחות השמים והחמישי הוא שער הניצחון שפונה אף הוא למזרח. מהשער המשכנו עד לכניסה למקדש באיון. |
| באיון (Bayon) | באיון, המקדש הרשמי של המלךג'ייאווארמן השביעי , נמצא בתוך מתחם אנגקור ת'ום וכולל 54 מגדלים נשאים כשכל מגדל מעוטר ב-4 פרצופי ענק מחויכים 216 סה"כ...ספק המלך... ספק בודהה...אחד לכל כיוון. כששוטטנו במקדש הבחנו בכל מקום בחיוכים של המלך-בודהה ...ובחומה החיצונית, במאות דמויות מגולפות הכוללות אלמנטים הינדיים כמו גם בודהיסטים. הפרצופים, המגדלים, גרמי המדרגות, האולמות והחדרים, יוצרים מבוך גדול ומורכב...אך לא הלכנו לאיבוד בתוכו. |
| מרפסת הפילים (Terrace of Elephants) | נבנתה בסוף המאה ה-12 על ידי המלך ג'איאוָארמאן השביעי. המרפסת היא חלק מאנגקור ת'ום, וממנה סקר המלך את צבאותיו המנצחים, השבים מהקרב. הפלטפורמה מוגבהת ואורכה כ-350 מטרים, שימשה בעבר כאולם קבלת פנים של המלך. בצד המזרחי נמצאים חיטובי אבן יפהפיים של פילים, הרי בעבר נלחמו ע"ג פילים, שנשאו את הלוחמים כמו גם חניתות וחרבות. הפילים עטורי הניצחון מחזיקים את החדק כלפי מעלה ואוחזים זר שושנים. יש לציין כי אין טעם לעלות על המרפסת, אלא לנוע לאורך חומותיה.בחלק האחרון של המרפסת ניתן לראות גילופים של ציפור הגארודה. אשר במיתולוגיה ההינדואית משמשת כרכבו של האל וישנו. |
| מרפסת המלך המצורע | כמו המרפסת הקודמת, גם זו נבנתה בסוף המאה ה-12 ועבודות האומנות בדמות פסלים מחוטבים נמצאים לאורך החומה. השם ניתן לה בשל פסל מן המאה ה-15 שנמצא באתר; הפסל הוא של האל ההינדי יאמה, אל המוות. הפסל נקרא "פסל המלך המצורע" בשל צבעו הדהוי והאזובית שעליו, שהעלו את הדמיון לצרעת, והזכירו אגדה קמבודית על מלך באנגקור שחלה בצרעת. לקמבודים הפסל ידוע כדהארמארג'ה, השם שהיה חרוט בתחתית הפסל. |
| טה פרום (Ta Prohm) | המקדש נבנה ב-1186 בידי המלך ג'ייאווארמן השביעי לכבוד אמו, החכמה בנשים! ואמנם מקדש זה הפך לימים לאוניברסיטה. המקדש שוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה ואפשר לראות את הטבע בפעולה: שורשים של עצי ענק עתיקים חובקים חלקים ממבנה המקדש ומעטרים את העמודים והאבנים העתיקות, ושורשים קטנים יותר מתפתלים סביב עיטורים המשורטטים על הקירות. פנים המקדש מרתק לא פחות, ובו מבוך של מסדרונות ושל אבנים מתפוררות. בשל העובדה שהמקום מסתורי ומעניין כל כך, הוחלט לקיים בו את סט הצילומים של הסרט "טומב ריידר" (Tomb Raider) בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי. |
| אנגקור וואט (Angkor Wat) | המקדש המרכזי והגדול ביותר במתחם, נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-12 ע"י המלך סוריאוָארמאן השני, והינו יצירת מופת נעלה של האדריכלות הקמרית. המקדש נבנה לכבוד האל ההינדי וישנו, עמו זוהה המלך וכדי לשמש לבסוף כמקום קבורה למלך. מחוץ יש אגמים בהם משתקף המבנה ויוצר נוף מרהיב.גם במקדש זה מציגה האדריכלות הקמרית את המיתולוגיה ההינדית: המגדלים המרכזיים, מייצגים את הר מֵרו המיתולוגי, משכן האלים, החומות החיצוניות מייצגות את ההרים המקיפים את העולם, והחפיר מייצג את האוקיינוסים שמעבר להם. אנחנו טיפסנו במדרגות ונכנסנו פנימה. השעה היתה שעת בין ערביים, שעה יפה למבנים. |
את הערב קינחנו במלון שלנו, כאשר השף הצרפתי המוכשר, הכין ארוחה כיד המלך, ואם געגועים צבטו בלב של משהו, ניתן היה לטעום גם כדורי פלאפל...בתוך המגוון העשיר, בארוחה ב"סגנון מזנון"...והקינוחים...ללא מילים...קרם ברולה, קרפים, מקצפות ומה לא...
יום 11 -; 12 קו צ'אנג (אי הפיל)
לא ניתן להיפרד מקמבודיה ולא להתייחס ולו בכמה מילים לתקופת משטר הקמר רוז' ולשואה הקמבודית.אז ממש בקצרה: ב-1975 לאחר עזיבת האמריקאים משתלט פול פוט על קמבודיה ונכנס לפנום פן. במהלך 4 השנים הבאות משטרם של פול פוט ואנשי הקמר רוז' הקומוניסטים נגרם מותם של כחמישית מן האוכלוסייה ברעב וברצח סלקטיבי- בין 1.2 מיליון ל-2 מיליון אזרחים. בסיומה של התקופה כמעט ולא נשארו בקמבודיה אנשים משכילים. ב-1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה והביסה את צבאו של פול פוט, ב-1989 עזב החייל הווייטנאמי האחרון את אדמת קמבודיה. אך רק ב-1993 התקיימו בקמבודיה לראשונה בחירות דמוקרטיות. קמבודיה כיום היא מדינה שיותר ממחצית מתושביה ילדים מתחת לגיל 15, יש ניסיון של העם לבנות את מולדתם מחדש. אתר אנגקור וואט, משמש כאבן שואבת למס' גדול מאוד של תיירים מרחבי העולם. אני יכולה להעיד שאכן זהו אתר מהיפים ומהמרתקים ביותר שבקרתי בעולם. בשעה 7:00 בבוקר נפרדנו מהמלון המפנק בסיאם ריפ. ונסענו כ-3 שעות, אל מעבר הגבול בפויפט, בין קמבודיה לתאילנד. ביום זה בסימן "חשדהו וחשדהו", הוזהרנו בכל הזהרה אפשרית באשר למעבר בגבול. מכיוון שמדובר במעבר רגלי דרך שטח מפורז, נדרש משנה זהירות מגנבים וכיו'. בד"כ העוברים בגבול, נושאים את ציודם בידם, אותו ת'שיפרו בעגלה הנגררת ע"י אנשים -; עליה הונחו מזוודותינו. הסבלים לקחו את העגלה אל מעבר לגבול והמתינו לנו שם.
בגבול הקמבודי תחילה, בו יש צריף ממשלתי, הצגנו דרכונים ובאופן מפתיע נדרשנו גם לתת תביעות אצבעות...אח"כ בגבול התאילנדי, הביקורת אצה רצה....ומעבר לגבו המתינו לנו הוואנים שהסיעו אותנו למעבורת לקו-צ'אנג, אי הפיל בתאילנד. מהרגע שעלינו לוואנים האווירה התחלפה, ממוזג ונעים והרגשנו שוב בארץ מערבית...ובעצם תאילנד...קסומה כמו תמיד! קו-צ'אנג Koh Chang גן עדן ותו לא! אי טרופי, השני בגודלו בתאילנד ונמצא במרחק נסיעה מבנגקוק. האי נמצא קרוב לגבול קמבודיה והוא חלק מפארק לאומי גדול של תאילנד שמכיל כחמישים איים.
בילינו באי יום וחצי בסה"כ במלון Amari Emerald Coveונהנו מכל רגע. שחייה, שנורקלים, מסאג'ים ואוכל טוב. גן עדן לכל דבר ועניין וכל המכביר במילים הרי זה מיותר! בתמונה אנחנו נראים ממש עסוקים, כי הפקנו יחד את הופעת סיום הטיול:
יום 13 בדרך לבנקוק ומשם הביתה
| המסע לבנקוק היה ארוך ובמידת מה מייגע. גם אם נסענו באוטוסטרדה,המהירות המותרת לאוטובוס (הקפוא והקטן כמעט מכפי מידותינו עם שלל תיקי הקיפלינג) היתה 90 קמ"ש. בכל פעם שהנהג עבר על המהירות המותרת נשמע תקתוק שמנע זאת ממנו....אז קפאנו וזחלנו והתווספה אף תאונה...שייצרה פקקים כך שהיה מצב של 4 שעות ברכב ללא עצירה. במקום זה ברצוני לציין לשבח את הקבוצה, שחבריה שמרו על מצב רוח טוב ואופטימיות אדירה. וגם אם הקור לעצמות חדר והלחץ לשירותים גבר...לא נשברנו.... ואפילו גילה לא התפתתה לנסות את ההצעה של לאה לונדון הג'ינג'ית, שחלקה עמנו את שאתם רואים בתמונה משמאל (ולא זו לא מפת ישראל). הגענו לשדה יבשים אך מרוצים...וארזנו לבד...בשלום. |
אפילוג
יום 14 באנו הביתה! היה טיול חוויתי, מרגש, משמח, תענוג צרוף. כל מילה מגולפת בלב...עם זאת, בבית בקדימה -; ריח הפרדסים והיסמין, מזכירים לי שעכשיו אביב ישראלי ופסח ממשמש ובא....חג שמח לכולם!
שלמי תודה
ברצוני להודות למורה הדרך אייל סידס, מדריך בחסד, ידען, אמרגן, שהעניק מעצמו ככל שיכל תוך שהוא מקפיד על יחס אישי וחברי לכל אחת ואחד מהמשתתפים, ואלו החזירו לו מצדם הערכה ופרגון ובעיקר משמעת קבוצתית מבורכת. רוב תודות גם לאילה שפרונג, שהובילה את הקבוצה בגאון, דאגה לפרטים קטנים כגדולים כמו גם לכל אחת וחד מאיתנו, ובעיקר הביאה עמה רוח אופטימית וחיובית.
