פרק ראשון ובו יסופר על מה שאני אוהבת ביפן ובעיקר ביפנים
אבא של טאי – משפחה יפנית
אני פשוט אוהבת את היפנים וזה משהו שחייבים להגיד לפני הכול - לפני הערים, לפני הנופים, לפני הגנים, המקדשים והתחבורה, וגם לפני האוכל. אני יודעת שזו הכללה אבל במקרים שאני נתקלתי בהם - היפנים מדהימים, יפים ושקטים, אדיבים וחייכנים. העולם היפני הוא עולם מקביל לשלנו – יפה, שקט, חמוד, אסטטי, מסודר ומכבד.
כשמגיעים ליפן ופוגשים באנשיה מבינים כמה שהם עושים אותה למה שהיא. כשהכנתי את הנסיעה שלנו ותכננתי היכן נלון, שוטטתי באזור וברחובות כהרגלי, בתוך עולם המפות של גוגל. אמרתי לבן זוגי "וואו, תראה, למה אומרים שהכול שם כל כך יפה ואסטטי? הרחובות צרים וצפופים, עמודי וחוטי החשמל נראים בכל פינה. ואיפה הירוק? ואיפה העיצוב? מה קורה כאן?". כשהגעתי לשם הבנתי את המובן מאליו – האנשים הם שעושים את כל ההבדל. נכון, הרחובות צרים אבל נקיים למשעי; חוטי החשמל מצויים במערבולת מעל לרחוב אבל הכניסות למסעדות יפות ומזמינות עם קורטוב של מסתורין, ומעבר לפינה מצוי מקדש עם גינה קסומה; האוטובוסים נראים מיושנים אבל בתוכם הכול פשוט ומתקדם ומובן לכל אחד.. ויש עוד המון דוגמאות.. עם היפנים, הרחובות נראים צבעוניים, האוטובוסים נראים מזמינים והחנויות נראות כליל השלמות. למדתי שהאסתטיקה והיופי לא צועקים כאן, הם מצויים בפנים: בתוך המבנים, בתוך כלי התחבורה, בתוך החנויות – בתוך האנשים. והיופי הזה קורן, והוא נעים והוא צנוע.. היופי ביפן מתחיל ונגמר באנשים. נקודה.
גם על המדרכה, גם במדרגות – הולכים משמאל..
ולפני יומן המסע, כמה דברים שלמדתי על יפן ועל היפנים:
הם עושים הכול אחרת. כשקונים כרטיסים לרכבת או בכל מקום שמבקשים מוצר או שירות, הם קודם כל רושמים. בכתב יד על נייר או על דף שהודפס מראש, אח"כ הם מראים לך מה שכתבו, חוזרים בקול על ההזמנה ורק אז מחשבים את המסלול והמחיר. כשהם מדפיסים את הכרטיס למשל או מביאים לך את המוצר, הם חוזרים איתך על הפרטים, מראים לך את החשבון, וכשאתה משלם, הם סופרים מול עיניך את השטרות, פורסים אותם בשתי ידיים, וכך גם מחזירים לך עודף. היפנים נותנים כבוד לכסף, נותנים כבוד לך ונותנים כבוד לשירות שהם מגישים.
הם תמיד יעזרו לך בספירת העודף.
הם תמיד מבקשים סליחה, גם אם הם לא יכולים לעזור לך כשאתה מבקש עזרה.
ההבעות שלהם שונות משלנו ביחס למצבים שונים. למדנו את זה כשהתלוותה אלינו מומו – סטודנטית צעירה מאוניברסיטת קיוטו שמתנדבת להראות לתיירים את העיר דרך עיניה, וללמוד באותה הזדמנות אנגלית. ההבעות שונות לתסכול, להרהור, להבעת שמחה, להתייצבות לצילום ולמבוכה.
מומו שמחה
סימון ביד של הילדים שונה
הם מדברים חמוד. למדנו שהאינטונציה שלהם משתנה כשהם רוצים להיות נחמדים. בכלל – חמוד הוא מושג שכאילו נתפר עבור היפנים. הכול חמוד: החיוך, הדיבור, העיצוב המדהים. גם המשחקים, הבובות, הממתקים ולעיתים התלבושות – חמודים..
היפנים תמיד אומרים תודה, גם על זה שהבנתם אותם או שהבנתם שהם לא יכולים לעזור לכם. והם תמיד מחייכים.
היפנים תמיד מוכנים לעזור - אם תשאל אותם על כתובת מסוימת, הם יסמנו לך לבוא אחריהם, ייקחו אותך ויובילו אותך למחוז חפצך. כש"התברברנו" יום אחד עם המסלול של גוגל מפס (כלי הניווט הכי חשוב לנו ברחובות הערים), שאלנו נערה שחיכתה בתחנת אוטובוס, לכתובת היעד. הנערה עזבה את התור בתחנה, סימנה לנו ללכת בעקבותיה, נכנסה לבניין לא רחוק, ניגשה למעלית, לחצה על כפתור קומה 7 והחוותה לנו בידה להיכנס. אז, לא להשתגע???
כשעמדנו בתחנת הרכבת ההומה בטוקיו וחישבנו מסלול, ניגשה אלינו אישה יפנית, התנצלה שהיא מפריעה לנו, הסבירה שיש לה כמה דקות פנויות כי היא מחכה למישהו, ושאלה אם היא יכולה לעזור לנו במשהו כי היא מדברת אנגלית.
הם תמיד יסבירו לך בסבלנות.. עד שתבין.. ויחייכו.
בסופרמרקט למשל, חיפשתי פריכיות אורז שאני מכירה. ניסיתי להסביר. 4 עובדים התקבצו סביבי -מנסים לעזור. בידיים, בעזרת גוגל טרנסלייט (חשוב מאוד ליפן) ובאמצעות תמונות מגוגל. מה לא ניסיתי? הכול!! עד שבסופו של דבר אמרו שהם לא מכירים מוצר כזה ומיד הראו לי מוצרים קרובים או דומים.
זה השירות: תמיד קידה, תמיד חיוך, תמיד לתת הרגשה טובה
היפנים מתחשבים באחר ושומרים על המרחב האישי של כל אדם. הם לא דוחפים (רק במטרו בשעות הלחץ – וגם אז הם "נדחפים" מרצון ע"י הסדרן), הם לא אוכלים ברחוב (אין ברחוב פחי אשפה ולמרות זאת הם מצוחצחים), הם לא צועקים ולא מדברים בטלפון בתחבורה הציבורית. המקום היחיד שבו שמענו דיבורים רמים בטיול היה במוזיאון הפתוח בהאקונה. הצעקות לא היו של היפנים אלא של קבוצת ישראלים שעודדה בצעקות את החבר שלהם לטפס יותר גבוה..
משום מה היפנים מאוד מאוד אוהבים לעמוד בתור. זה לא מפריע להם, זה לא מלחיץ אותם. הם יחכו בתור למסעדה, לתערוכה, לאוטובוס, לרכבת, למעבר החציה!! והם בחיים לא יחצו ברמזור אדום!! בכניסה לקרון הרכבת הם יחכו במקום המסומן, משני צידיו, ימתינו בנחת שהנוסעים יירדו ורק אז יעלו. אף אחד לא חושש שהוא לא יספיק לעלות או שהנהג יסגור עליו את הדלת באוטובוס. והנהג תמיד יקדים תודה למי שיורד מהאוטובוס.
מחכים בתור בפסטיבל האורז האדום
כשהיינו ביפן, והיינו רק שנינו, לא בקבוצה ולא בחבורה, לא הרגשתי אף פעם חוסר אונים, לא הרגשתי שאני לא יכולה להסתדר, שאני לא בטוחה. בטח שלא הרגשתי שאני צריכה להילחם על מקומי. באף מקום ובאף סיטואציה. כל הזמן הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, שיעזרו לי, שאני לא לבד. מין תחושת ביטחון שכזו – נעימה ושלווה. רוצים דוגמא? פעמיים בטיול הזה שכחתי את הסלולרי שלי, פעם על מיכל מים קרים ופעם בבית השימוש בתחנת הרכבת של טוקיו!! בשתי הפעמים חזרתי כעבור דקות ארוכות. בשתי הפעמים הטלפון היה בדיוק במקום בו הנחתי אותו.
אם אפשר להבין מדבריי שהכול!! נפלא, הרי שלא כך הדבר, הרוב נפלא!! אבל הכול, הכול!! שונה. היפנים מאופקים מאוד ומופנמים, הצעירים מנסים למרוד באמצעות אופנה מטורפת ואינספור אולמות מכונות משחק ומזל. שמענו שרבים מתאבדים כי אין להם לאן להוליך את רגשותיהם. אבל הרי אנחנו כאן לפרק זמן קצוב, ואנחנו תיירים – ובשבילנו יפן הייתה ותישאר נפלאה לגמרי!!
בחלק שני של הפוסט אספר על התכנון, הביצוע והחוויות מהטיול שלנו, וכמובן – על האסלות המופלאות של היפנים..