``...יחד איתי יש כרגע אופנים, מפת העיר פוקרה ופיסת דשא ממנה אוכל לצפות באגם. יכול להיות שזה נשמע בודד במקצת, אך לפעמים זה כל מה שבן-אדם צריך. לעיתים נדמה שהדברים החשובים ביותר נשכחים להם בשגרה, ואני, אני הייתי צריכה להגיע עד לפוקרה בכדי להבין שמשהו חסר. ש
``רגע לפני הקפיצה אל תוך מעמקי התרבות הנפאלית, בואו נשאף נשימה עמוקה ונתבונן סביב... מאז הגעתי לפוקרה, הבנתי שמזרח ומערב משלימים זה את זה, מאזנים אחד את השני, ויוצרים שילוב הרמוני שאולי רק בזכותו העולם ממשיך להסתובב``
עוזבים את אוסטרליה, מתפנקים פינוק אחרון בבנגקוק ומתחברים יחדיו שוב בארץ. אותה משפחה אבל בעצם לא- טעונים במטען חוויות אין סופי, בעלי מבט אחר על החיים ובקיצור אנחנו מרגישים כדברי ההודים ... same same but different
אז... הלכנו למנהל הפארק ועמית הציג אותנו כזואולוג וכצלמת מישראל... באנו להכין כתבה על הפארק לעיתון טבע ישראלי. רעיון אדיר, לא?! (והאמת היא שהחלטנו להכין כתבה על הפארק ועל אסאם, כך שלא נשקר...).
``וזה יהיה מאוד קשה``. הסתכלתי על עמית ואמרתי: ``מאוד קשה זה לא אומר לא אפשרי!!!``. המונית נעצרה ואני ממאנת לצאת ממנה- מולי אני רואה ילדים בני 8-14 פנים סיניות, שחומים, כיפה לראשם, ציצית-טלית על בגדיהם. אני בשוק, לא מעכלת. מעליהם שלט גדול: ``בית עמישב`` ודגל ישראל מתנוסס.
טוב, בעצם, כשמסתכלים על הרצפה מבינים שהכול ``טבעי`` בהודו: קליפות בוטנים, שקיות ניילון, אריזות של עוגיות, שאריות מים ומזון, אורז, עדשים, כוסות חד פעמיות ששימשו בעבר לשתיית צ`אי, גפרורים, ניירות, ובין כל אלו אפשר להבחין בתיקים, מזוודות, נעליים, כפכפים ושאר מיני עניינים.
עשינו עסק- הם מביכים אותי עם הגבולות שלהם ולי יש רשות לכתוב על זה לחברים שלי באי-מייל... ...אז אני שמתי על עצמי מעטה של אדישות ובזה פתרתי את בעיית גועל הנפש מהעכברושים. אמא ואבא התמודדו עם זה אחרת: הם הביאו מהארץ כובעי אמבטיה מניילון ולבשו אותם על הרגליים... טוב טוב, כשתיראו את התמונות תבינו עד כמה זה מביך ללכת עם אנשים שלובשים כובעי אמבטיה על הרגליים!!!
בכל אופן, קמים רוחצים פנים מתיישבים במרפסת, מזמינים כוס ג`ינג`ר ונחים. ממה נחים. עזבו, קשה להסביר, אתם לא תבינו, כן כן גם כשלא עושים כלום מתעייפים, גם כשקמים מהשינה עייפים... אחרי כוס התה, שמים לונג והולכים לשחות בים, לפעמים מגוונים והולכים לשחות באגם.
אוטובוסים עם דרגשי שינה. חבל על הזמן איזו המצאה זו. חייבים להביא את זה לארץ. אתה פשוט נכנס לאוטובוס, מקבל דרגש עם וילון ומחיצה מהעולם החיצון שנמצא בשאר האוטובוס, נשכב ונרדם. המצאה גאונית. חשבתי לייבא אותה לארץ (בין שאר כל מחשבות היבוא שלי) אבל הנסיעה הכי ארוכה בארץ היא כ-8 שעות... אז לא נראה לי שזה ילך...
תודה. תודה על השנה האחרונה. שנה מדהימה שלא הייתי משנה בה כלום. ומעבר לתודה יש גם תקווה.
אז התשובה היא שחזרתי. אבל חזרתי על מנת להמשיך את הטיול. לא, לא עוד טיסה, לא עוד מקום חדש אלא... להמשיך את הטיול של החיים בארץ.
`` כן, בומבי בחורף בומבי בקיץ.... ואני יודעת שהכל זמני... יום אחד זה ככה יום שני זה ככה... פותחת את האינטרנט.. קוראת שם את עצמי..`` (ע``פ טיול ליפו - שלום חנוך)
לא מוצאת עכשיו את האור/ מחפשת אותו בנרות/ מסתובבת בכל רג`סטאן/ מנקודה לנקודה/ כמו מבצר מרוט וישן/ כמו רג`פוט על פיל לבן/ הולכת באפס מעשה/ הכל מעצמו ייעשה/ ונדמה שזה טוב/ ככה, כי צריך לאהוב/ ונדמה שזה קרוב/ משהו קטן וטוב ... (ע``פ משינה ולאו דצה).
``בלילות של ירח מלא / שומעת טראנס מקומי / יושבת על המיטה בחושך / כי כל החשמלים נופלים ../ אלך לראות לי סרט, או חומוס שניצלים.
קטע הדרך בין רנקפור לאודייפור משופע בנופים יפים. תחילה הדרך עוברת בשמורת טבע הררית, ירוקה מאד, ואחר כך מתחילים להופיע שדות מעובדים וכפרים קטנים.
בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם).
ממש ביציאה ממתחם הארמון הפנימי יושבים כמה אמנים ועוסקים במלאכתם. אחד מהם, היוצר פסלים וכלים שונים מ- Papier Mache, מוציא מתחת ידיו כלים בצרופי צבעים ובעיטורים כל כך יפים ועשירי דמיון, שאנחנו קונות מיד את חצי תכולת החנות שלו. עד היום, פיל קטן בצבעי ירוק דהוי ואדום, עומד ליד המיטה שלי ומחזיר אותי להודו בכל פעם שאני מציצה לעברו.
לאחר שבוע בבנקוק הסוחפת פונים הפלגים צפונה. ``אטרקציות`` תיירותיות מאורגנות כגון רכיבה על פילים, ביקור בכפרים וסיור במפעלים אינו קורץ להם והם ממשיכים כמעט מיד ללאוס השכנה, להם החלטה נכונה. לכם? אולי דווקא לא.
את הימים שלפני קבלת הויזה לסין אפשר להעביר בכיף בהונג קונג, שבועיים ליתר דיוק. מה יש לעשות שם אתם שואלים? בין ביקור בשווקים ובפארקים, צפייה בבודהה, חזרה למקורות ואפילו טרק קטן, יאיר מגלה שהונג קונג זה קצת יותר מהרבה גורדי שחקים ומתאהב.
שני דברים נתחוורו לי בקומבמלה. האחד, הידיעה הברורה שאושר הוא מדבק, גם אם לא מבינים בדיוק למה מאושרים. והשני, הידיעה שהחיים והדינאמיקה של הרגע חזקים לאין שיעור.
לנפאל הגענו בטיסה, חסכנו דרך חתחתים בת יומיים מוראנסי. נוחתים בבירה קטמנדו. עיר חמימה אשר כדאי לשהות בה מספר ימים, להנות מהמקדשים, להתכונן ולצטייד לפני טרק כמונו או סתם כתחנת אם ממנה יוצאים לגיחות בעמק או בסביבה.
התחלנו את השייט במורד נהר המקונג עד המפגש שלו עם נהר ה-Nam-tha שמגיע מצפון, ואז התחלנו לשייט במעלה הנהר לכיוון צפון. הנוף היה קסום, לא היה זכר ליישוב כלשהו, והיינו מוקפים הרים ירוקים ויערות.
הסאדהואים מעורטלים . קשה שלא להבחין בהם: עירומים מכל, מכוסי אפר, אוחזים בקלשון המשולש שהוא סמלו של האל שיווה, הם נעים ונדים הרחק מביתם וזהותם הקודמת. בערוב חייו, ההינדי יכול לבחור להיות סאדהו, כלומר לפרוש כליל, להסתגף ולנטוש את הכל מאחור לנצח...
מספר ימים של פגישות אקראיות על החוף ויוקה אומרת לי - ``לא בא לי לחזור ליפן``. ``לאוס``, אני אומר לה, ``בואי ניסע ללאוס``. לאוס לא הייתה ממש ברפרטואר עד לפני ימים מספר, אך הסיפורים על ``גן עדן`` הגיעו לאוזני ממעט מהמטיילים שפגשתי עד כה. למחרת היום אנו על רכבת הלילה מסוראטאני לבנגקוק.
יוקה רצה אלי ואומרת שמצאה חנות מנורות מקסימה. אני מגיע לשם ובאמת יש שם הרבה דברים מדהימים. בנתיים יוקה מוציאה את החליל ומתחילה לנגן לילדים שבמקום. אני ממתין לה ותוך כדי כך מבחין בילד שמשחק במשחק הדומה לדמקה, רק בעל עשרה טורים ועשר שורות.
הדרך לנונג קיו (Nong Khiaw) הרבה פחות נוראה ממה שחשבנו. אנו יושבים בארגז של משאית ועוצרים כל כמה זמן להוריד ולהעלות נוסעים. אין הרבה מקום ודי צפוף, אבל ממש לא נורא. עתה אני מבחין בהבדלים בין הבתים הפרושים לאורך הכביש ובין אלו המצויים לאורך הנהר.
לעניות דעתי, אין מקום בעולם בו מרוכזות כל כך הרבה פיצריות כמו בואנג-וייאנג. האיטלקים היו גאים. או שלא. מאות תרמילאים גודשים את הכפר-עיירה הזה ואנו לא מצליחים לזהות אפילו מקומי אחד. אנחנו מרגישים בערך כמו עב``מים במקום. רק לפני יומיים היינו באחד המקומות השלווים עלי אדמות ופתאום זה?!
מרבית שטחה של אוזבקיסטן מכוסה מדבר. מאות קילומטרים של אדמה שטוחה חסרת חיים המגיעה בקיץ לטמפרטורה של כ60 מעלות ובחורף צונחות הטמפ` מתחת לאפס והכל עוטה מעטה שלג.
יותר משתים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס - ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים...
בסביבותיה של קאסול פזורים כפרים שונים ומשונים, אל חלקם ניתן להגיע רק לאחר הליכה ארוכה ומתישה. כל סוגי הסחורה והאספקה שעולים בדעתכם מגיעים אל הישובים הללו על גבם של פורטרים. בדרך ניתן לפגוש טיפוסים שונים ומשונים, חלקם בחרו להעביר את חייהם במערות הפזורות בהרים תוך עישון כבד.
