מגיעה לדלהי
הי נשמות טהורות. מה שלומכם? הגעתי לדלהי לפני 4 ימים. הגעתי לכאן היישר ממיזורם בנסיעת ג`יפ - 20 שעות, ואז נסיעת רכבת של 42 שעות!!! סה"כ 62 שעות. רק אלוקים יודע איך שרדתי את זה. בכל אופן, אני חייבת לשתף אתכם בחוויות ובאוירה שיש ברכבות בהודו.
אז זה הולך ככה: קודם כל יש את עניין הרוכלים. כל תחנה, הרבה לפני שהרכבת עוצרת, רק מאטה קצת וכבר עשרות הודים עם סלים קופצים על הרכבת. מה הם מוכרים? טוב, אז ככה, זה מתחיל בפירות, ירקות, ממשיך לשאר מיני אוכלין- סמוסה, צ`ולה, צ`נה, פורי. מתקדם לכיוון הפיצוחים- בוטנים, צימוקים, קשיו. לוקח תפנית חדה לכיוון מכירת מגבות, שלים, תחתוני נשים, מברשות שיניים, צעצועי ילדים, צעצועי מבוגרים, עיתונים, נעלי ספורט!!!, חליפות טרנינג, וכל דבר שלא נראה לכם קשור לקנות ברכבת. הא , הא, בל נשכח את שעוני היד שמוכרים בכל הזדמנות שהיא בהודו. הקיצר, הרוכלים עוברים הלוך חזור בלי להתייאש ומציעים את מרכולתם למכירה בעזרת צעקות חוזרות ונשנות, שלמדתי כבר לפתח אדישות אליהם (טוב, נו, לא תמיד אני מצליחה, לפעמים הם מתישים אותי). אוקי, עד כאן בקצרה עניין הרוכלים. זה מעניין, זה מעביר את הזמן אבל זה לא הכל.
הנסיעה ברכבת
יש ברכבות את עניין הקבצנים. או שמא נקרא לקבוצה זו- אוספי צדקה. אוספי הצדקה מתחלקים למספר קבוצות: יש את הקבצנים הסתמיים שיש גם בארץ ישראל. אלו הם אנשים ללא ייחודיות כלשהי שמבקשים כסף מיושבי הרכבת. אין להם סיבה מיוחדת, או יותר נכון- אין להם סיבה מיוחדת שנראית לעין. ולכן בדרך כלל יושבי הרכבת לא נוטים לפתוח את הכיס לקראתם. קבוצה נוספת בתוך קבוצת אוספי הצדקה הם- הקטועים. קבוצת הקטועים מכילה סוגי קטיעות רבים- קטועי ידיים, קטועי רגליים, קטועי גם ידיים וגם רגליים, זוחלים למיניהם (אנשים שמשום מה זוחלים על הרצפה למרות שיש להם רגליים), קטועי אצבעות הידיים, קטועי אצבעות הרגליים, ועוד. קבוצה נוספת השכיחה ברכבות הם- האומנים. זה יכול להיות ילד, ילדה, אישה, גבר, או שמא קבוצה של אנשים לא הומוגנית. מה סוג האומנות שהם מציגים? בד"כ זה שירה, שירה הודית, לפעמים נגינה בכל מיני כלי-נגינה חדשניים ומקוריים (שפותחו על-ידם), והכי "מקורי" זה השילוב בין השניים - שירה ונגינה. דווקא קבוצה זו מבין "אוספי הצדקה", גורפת את מיטב כספם של יושבי הרכבת (בין רופי אחד לשני רופי לאדם = 10-20 אגורות).
תופעה נוספת שנתקלתי בה בפעם הראשונה בנסיעה זו היא תופעת הקוקסינלים. עוברים ברכבת מדי פעם גברים, כן, כן, הם נראים גברים לכל דבר, אבל הם שואפים להיות נשים ולכן הם לובשים בגדי נשים, נועלים נעלי נשים, מגדלים שיער, שמים סיכות נשיות בשיער, מסדרים גבות, ולעיתים אף מתאפרים. ושוב פעם, שלא תבינו אותי לא נכון, אין קשר אמיתי בינם לבין נשים. בכל אופן, עדיין לא ממש הבנתי מה הם מציעים. מה שברור הוא שהם פונים רק לגברים שבין נוסעי הרכבת (לי יש פטור), מה שעוד ברור שהם מנסים לשכנע אותם למשהו, מה לעשות השפה הינדית לא שגורה עדיין בפי. המסקנה שלי בכל אופן זה שהם מציעים מין... זהו, זה פחות או יותר האנשים שמסתובבים ברכבת הלוך חזור עם מטרה אחת - להוציא כסף וכמה שיותר מיושבי הרכבת. והאמת היא שהם מצליחים. אנשים יושבים ברכבת 40-50 שעות והם נהיים טרף קל לכל מוכרי השטויות למיניהם.
אין לי ברירה אלא לכתוב קצת גם על יושבי הרכבת עצמם. אח, פה נכנסתי לבעיה. הם כ"כ רבים, כ"כ שונים זה מזה, כ"כ מגוונים. אבל בכל זאת יש מספר מאפיינים המשותפים לכולם: כל ההודים מתיישבים ישיבה מזרחית על הדרגשים, מצטופפים 5, 6, 7 בדרגש של 3, 4 אנשים. מעשנים בלי הפסקה את כל סוגי הסיגריות שיש בהודו למעט מלבורו (יקר). כמובן שאין להם צורך לפתוח חלון כדי שהעשן יצא קצת החוצה שלא לדבר בכלל על הצורך במאפרה- בשביל מה צריך עוד חפצים? יש רצפה, וכך הם יושבים על הדרגשים, מעבירים סיגריות מאחד לשני ומאפרים על הרצפה.
אפרופו רצפה. אני חייבת להסתכל רגע למטה ולתאר מה קורה שם: חול ואבק זה הגיוני שיהיו כי זה הרי טבעי. אפר סיגריות כפי שכבר הסברתי גם זה טבעי בהודו. טוב, בעצם, כשמסתכלים על הרצפה מבינים שהכול "טבעי" בהודו: קליפות בוטנים, שקיות ניילון, אריזות של עוגיות, שאריות מים ומזון, אורז, עדשים, כוסות חד פעמיות ששימשו בעבר לשתיית צ`אי, גפרורים, ניירות, ובין כל אלו אפשר להבחין בתיקים, מזוודות, נעליים, כפכפים ושאר מיני עניינים.
אבאמא - עוד יומיים אתם עוזבים את הארץ לכיוון שלי. אני מקווה, שבמחלקה ראשונה ברכבת העניינים נראים אחרת. אחרת אתם בורחים מפה תוך יום מקסימום יומיים.
זהו, ככה זה פה.
שיהיה שבוע מצויין.
אוהבת
בבה העז המעופפת.
נכתב וצולם ע"י אורית
