חגיגת החנוכה
סיפור קצר לחנוכה או בעצם נס חנוכה הפרטי שלי. הפאנץ` ליין הוא שהגענו ליהודי מיזורם. הגענו ישר לטקס חגיגי שהם ערכו שכלל נשיאת דברים, שירים בעברית ושעות של ריקודים מטורפים. וכל זה לכבוד חג החנוכה ולכבוד סגירת שנה של "בית עמישב" במיזורם (ועל זה עוד אספר). אז איך כל זה קרה??? הסיפור בעצם מתחיל הרבה הרבה אחורה, לפני כחודש וחצי בקטמנדו בירת נפאל. ערב שבת, הרב חזקי אומר דברי תורה, בין השאר הוא מזכיר את העובדה שיש יהודים במיזורם. וזה בעצם הדבר היחיד שנחקק לי בראש - "יהודים" במיזורם. ואני כ"כ אוהבת להתארח בקהילות יהודיות בחו"ל. הרב חזקי ידע לומר לי רק שיש יהודים במיזורם, ושהאחראי שם זה אדם בשם "אלנבי". התכנון של עמית ושלי היה להגיע בכל מקרה לאסאם, שזו מדינה ליד מיזורם. שמתי את העניין הזה בצד. זו הייתה אופציה אבל עם הזמן זה פחות ופחות קרץ לי. הדחיפה הייתה דווקא על-ידי בוטנאי אסאמי שפגשנו בביקור באוניברסיטה בכפר קטן באסאם. נפגשנו איתו (וזה סיפור בפני עצמו להזדמנות אחרת) והתקשקשנו, בין השאר עלתה השאלה מאיזו מדינה אנחנו. התשובה הייתה כמובן "ישראל", הבוטניקאי ישר הגיב ואמר שהוא יודע שיש "ישראלים" במיזורם שהגיעו לשם לפני כמאה שנים מישראל (שטויות). זהו! פה אני קפצתי. פה גמלה בליבי ההחלטה, אין לי מושג מי הם ומה הם אבל אני אגיע אליהם. דבר נוסף ששיגע אותי הייתה העובדה שבשפה האסאמית לא אומרים "ג`ואיש" אלא "יהודי".
מאסאם תכננתי לנסוע צפונה לשלושה ארבעה ימים לאיזו משפחה שהזמינה אותנו ומתגוררת במדינה שנקראת "ארונצ`ל פראדש" ואחר-כך לנסוע למיזורם לחפש את היהודים. עמית החליט לחתוך לכיוון ורנסי עקב לחץ בזמן. לאחר התלבטות קצרה החלטתי לוותר על המשפחה ולנסוע ישר למיזורם כי אין לי מושג איפה היהודים שם, מה ואיך מתנהלים הדברים ואני רציתי להגיע אליהם בחג החנוכה ולהדליק נרות חנוכה ביחד. עמית הצטרף לרעיון והתחלנו ביום שני בשעה 9:00 בבוקר את הדרך מצפון מזרח אסאם לעיר הבירה "גוואטי". הגענו לגוואטי, נכנסנו למשרדי נסיעות לעשות פרמיט (אישור כניסה למיזורם). אך אף אחד לא ידע במה מדובר, התגלגלנו הלוך ושוב ברחובות העיר עד שבמקרה הגענו למשרד מידע לתיירים. שם אמרו לנו שצריך להגיע ל"בית מיזורם" מרחק חצי שעה נסיעה וזה פתוח עד 17:00. עוד אמרו שאת הפרמיט נוכל לקבל רק למחרת וזה יעלה כמה מאות רופי.
נסענו לשם בלי לדעת מה יהיה, אם נקבל פרמיט היום או מחר, אם בכלל יהיה אוטובוס היום למיזורם וכו` וכו`. ניגשתי לדלפק הקבלה ב"בית מיזורם". הבחורה שאלה אותי אם יש לנו פרמיט ועניתי שזו בדיוק הסיבה שהגענו אליהם. אז היא ענתה בלי להתבלבל בכלל: "פה רק הודים מקבלים פרמיט, תיירים צריכים לעשות פרמיט בדלהי" (מרחק יומיים נסיעה מפה). כשעמית חזר מהשירותים אמרתי לו: "שב!, מסתבר שאת הפרמיט צריך לעשות בדלהי אבל נראה לי שיש איזו דרך להשיג פרמיט כאן". פנינו אליה שוב והיא אמרה שעוד חצי שעה נסגר המשרד לשמונה ימי חופש (מה זה?? חנוכה?) ולכן גם אין שום אופציה לתקשר עם דלהי בפקס. ואז היא אמרה את משפט המחץ שהציל אותנו: "וזה יהיה מאוד קשה". הסתכלתי על עמית ואמרתי: "מאוד קשה זה לא אומר לא אפשרי!!!". עמית ישר שאל איפה המנהל. היא הצביע על מישהו שעמד בחוץ. יצאנו אליו, הצגנו את עצמנו, שאל מה מטרת ביקורנו, עמית ענה: "תיירים". אה אה, תשובה לא נכונה וישר תיקנתי: "אנחנו יהודים, שמענו שיש יהודים במיזורם ואנחנו רוצים לראות, ללמוד, לשמוע". תוך 5 דקות היה לנו פרמיט ביד, ויותר מזה, הוא נתן לנו טלפון של אישה בעיר הבירה של מיזורם ש"היא בקשר טוב עם היהודים. בדיעבד הסתבר לנו שאין למנהל הזה בכלל סמכות לתת לנו אישור כזה כי זה ברמת ממשלת הודו ולא ממשלת אסאם.
מגיעים לאייזול
יצאנו משם שמחים וצוהלים. מצאנו ג`יפ שיצא לכיוון מיזורם, נסיעה של 20 שעות. תארו לעצמכם 20 שעות בג`יפ שמכיל 3 אנשים מעבר לתכולתו המקורית, יושבים אחד על השני, צפוף צפוף, מוזיקה רועשת, כל השכנים בלי יוצא מן הכלל שיכורים לגמרי, שהרי ימים אלו הם ימי הקריסמס. כולם חוגגים כל הזמן, מבסוטים מהחיים. אבל מה זה חשוב, אנחנו היינו בשמיים, שמחים עד הגג, זהו, יש בידנו פרמיט ואנחנו בדרך למיזורם, למצוא את העם שלנו. שתבינו שכל הזמן הזה היינו בטוחים שאנחנו הולכים למצוא במלוא מובן המילה יהודים חדשים שאף אחד עוד לא גילה. כבר תכננו את הכתבה בעיתון היינו ב-היי מטורף, מריצים בראש את כל התגלגלות העניינים עד לרגע העלייה לג`יפ. למחרת הגענו בצהריים לאייזול, עיר הבירה של מיזורם. מצאנו סתם איזה גסט האוז קטן וזול כמובן. אני התעקשתי לקחת חדר עם מקלחת, כלומר שיש מים זורמים בברז (לא להתבלבל הכוונה למים קרים כמובן, את המים החמים בכל מקרה מקבלים בדלי). הקיצר, התעקשתי, וזה לשם שינוי, כי הייתי כ"כ תשושה מהנסיעה והרגשתי צורך עז למקלחת (וזה לא קורה פה הרבה). נכנסנו לחדר, שטפתי ידיים, פנים, החלפתי בגדים והודעתי לעמית שאני מוכנה לצאת לחפש יהודים בעיר. לא יודעת מה קרה, לא מקלחת ולא נעליים, לא מנוחה ולא שינה, פשוט התמלאתי אנרגיות והרגשתי שנכון לצאת ולהתחיל את החיפוש. והרי ידוע שהכל מכוון ושום דבר לא קורה סתם ככה ללא סיבה.
עמית נשאר לנוח ואני ירדתי לרחוב. הדבר היחיד שהיה לי ביד זה מספר טלפון אחד של אישה מקומית בשם זאי, שמנהל "בית מיזורם" נתן לנו. הלכתי למלון שממול, כי אצלנו במלון אף אחד לא מדבר אנגלית. הסברתי להם את הסיפור, את מטרת בואנו וביקשתי יפה עזרה. הפקיד אכן עזר, התיישב ליד הטלפון וחייג, פעם ראשונה לא הייתה תשובה, חיכינו חיכינו, התקשר שוב ומישהו ענה לו ואמר שזאי נמצאת בבית חולים. ??? מה עושים הלאה? הפקיד ניסה לעזור וחיפש בספר טלפונים שם של מישהו שהוא ידע שיש לו קשר ליהודים, אך לא יצא מזה שום דבר. בינתיים הפקיד סיפר לי שלפני שנה היה צוות של כמה ישראלים שהתגוררו אצלם במלון וכל הזמן היו עם הקהילה וריאיינו אותם וכתבו כל מיני דברים. אז הבנתי שלא אנחנו גילינו את היהודים. הקיצר לאחר חצי שעה התקשרנו שוב לזאי והיא ענתה. אני, כולי התרגשות אחת גדולה, תפסנו מישהו שיכול לעזור תוך דקה אחת של שיחה, זאי שאלה: "אתם מוכנים?" ואני בלי ממש להבין מה הכוונה אמרתי שכן. היא פשוט הודיעה לי שיש איזו חגיגה גדולה של יהודים ושהיא תבוא לאסוף אותנו עוד מעט. רצתי ברינה וצהלה לחדר, והודעתי לעמית שיש לי שתי בשורות, אחת טובה ואחת פחות. "במה להתחיל" שאלתי ועמית אמר בפחות טובה. אז סיפרתי לו שאנחנו לא הולכים לגלות שום שבט יהודי נידח, זה סיפור ידוע ואפילו יש כמה מיהודי מיזורם בארץ!!!
אוקי אוקי, והבשורה הטובה היא שעוד כמה דקות באים לאסוף אותנו לאיזו חגיגה לא ידועה. לא ייאמן כמה "הצטרפויות של מקרים" היו לנו בסיפור הזה. איך לא נשארתי להתקלח ולנוח, אלא ירדתי ישר לטלפון, איך תפסנו את זאי בדיוק בעשר דקות שהיא הייתה בבית, ואיך בעצם הגענו בדיוק לתחילתה של חגיגה עצומה שהייתה לקהילת מיזורם. אבל כמובן שום דבר לא באמת הצטרפות מקרים אלא הכל מכוון. בנקודה זו עדיין לא הבנו מה תפסנו בחכה, עוד לא הבנו לאיפה אנחנו נוסעים, עוד לא הבנו מה הולך לקרות וכשזה קרה זה היה ב"בום", לא היינו מוכנים לזה בכלל, חשבנו שנפגוש בהתחלה יהודי או שניים, לא תיארנו לעצמנו את הבאות. זאי, מסתבר, היא שם דבר במיזורם, אישה בעלת משקל רב במדינה ויש לה קשר חזק מאוד עם הקהילה היהודית. היא עצמה לא יהודיה, אבל הייתה בישראל 4 פעמים, עשתה מחקר גדול על ישראל ועל שורשי מיזורם. והיה לנו בעצם מזל גדול מאוד שקיבלנו דווקא את מספר הטלפון שלה. נסענו יחד במונית, המונית נעצרה ואני ממאנת לצאת ממנה- מולי אני רואה ילדים בני 8-14 פנים סיניות, שחומים, כיפה לראשם, ציצית-טלית על בגדיהם. אני בשוק, לא מעכלת.
מעליהם שלט גדול: "בית עמישב" ודגל ישראל מתנוסס. ירדנו מהמונית התקבלנו על-ידיהם ב"שלום שלום", מתרגשת לגמרי, עולה במדרגות אחרי זאי, נכנסת לחדר גדול מלא בסינים. כל הגברים חבושים בכיפות סרוגות, ציציות לגופם. כל הנשים לבושות בצניעות, חצאית ארוכה, הנשואות עם כיסויי ראש שלא מבייש אף מתנחלת. כולם אומרים שלום ובאים ללחוץ ידיים. מתיישבת בלי להבין בכלל בשולחן שמול לקהל יחד עם עוד כמה אנשי מיזו ומתארת לעצמי שכנראה יש להם תפקיד פה בקהילה. בשולחן יש אדם "לבן" אחד, ישראלי, חנוך שמו, מסתבר שלפני שנה ארגון "עמישב" הקים את הבית הזה, שלח לפה את אלנבי וורד אשתו לנהל את המקום (שניהם עלו לארץ לפני עשר שנים ממיזורם), ושולח מדי פעם רבנים לתקופות קצרות (חנוך זה סיפור בפני עצמו, נשאיר את זה לפעם אחרת אני חייבת רק לציין שמלכתחילה הוא הגיע לפה לחודש וחצי אבל הוא נשאר פה שישה חודשים). לא ייאמן, הגענו "במקרה" לחגיגה כה גדולה של הקהילה. עמית ואני היינו המומים לגמרי, ומסתבר שגם המקומיים היו המומים ושמחים לא פחות מאיתנו, לא כל יום הם זוכים לביקור של ישראלי שאין לו שום קשר לקהילה אלא פשוט "קפץ" לביקור ידידותי.
היה ערב מקסים, החבר`ה פה התגלו כאנשים מ ד ה י מ י ם, חדורי אהבת ארץ-ישראל שלא מביישת אף ישראלי ציוני, חדורי אהבה וגאווה ליהדותם. וחדורי רצון עז עז עז לעלות לציון, ארץ הקודש. בחור בגיל העשרה לקח את המיקרופון ושר שיר של שרית חדד בעברית. עמית ואני יושבים, עדיין המומים, לא כל כך מעכלים איזו זכות הייתה לנו, מה קורה סביבנו, איזה נס חנוכה פרטי היה לנו. להדליק נר חמישי של חנוכה עם יהודי מיזורם. המשך הערב כלל שירים רבים בעברית, החבר`ה פה מכירים יותר טוב ממני את כל שירי חנוכה על כל המילים שלהם. אחרי עשר דקות שאנחנו יושבים עם דמעות כבדות בעיניים, החליטו בשבילנו שאנחנו עולים ל"במה", לוקחים מיקרופון ביד ושרים שיר בעברית. שנייה התבלבלות, התלבטות איזה שיר, ואז.. וואלה, הכי טבעי: "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". מסתבר שהם מכירים את השיר וישר הצטרפו אלינו בשירה ובריקודים. רקדנו שעות על גבי שעות, הרגשתי כמו בחתונה של החברה הכי טובה, רוקדת, משתוללת, מלהיבה, מקפיצה, וכל הסינים יחד איתי, מרגישה איתם הכי טבעי, הכי נכון, הם העם שלי, הם חלק ממני, אני חלק מהם, לא ייאמן, הגענו שעה קודם וכבר אנחנו מפזזים יחד בתחושה של אחדות, המון אהבה באוויר, אהבה אחד לשני, אהבה לארץ-ישראל, אהבה לעצם היותנו יהודים. אני חושבת שקיבלתי פה שיעור עצום, שיעור בגאווה לאומית. בחיים שלי לא ראיתי אנשים שככה מדברים על יהדותם, בגאווה עצומה, מתהלכים ברחובות בראש מורם, בעיניים נוצצות, הולכים ככה עם הציצית והכיפה ברחוב ופשוט גאים. גאים וכמהים. כמהים לארץ הקודש- ציון.
אז מה הסיפור? בקצרה, באמת, כל האנשים פה במדינת מיזורם לא יודעים מה השורשים שלהם. הם יודעים את עברם רק עד 60 שנה אחורה. זהו. אין להם מושג מאיפה באו אבותיהם, מה מוצאם וכו`. אז רובם ככולם נמצאים בתהליך חיפוש עצמי מבחינה דתית. הרב אליהו אביחייל גילה את היהודים שפה ומסתבר שכל המקומיים הם צאצאי שבט מנשה. עדיין לא למדתי את הנושא הזה לעומקו. בכל אופן ברור שעברם של כולם פה הוא היהדות אבל עם השנים היה נתק, התבוללות, לא ברור מה היה שם. הרוב המוחלט של האנשים פה מאמינים שהם נוצריים ומתנהגים ככה. המיעוט מאמין שהם יהודים, מקיימים מצוות כמו כל דוס טוב בארץ (ואולי אף יותר), גאים ביהדותם וחולמים על ארץ-ישראל. מדובר בכמה אלפים מעטים. ובארץ יש כבר כ- 800 מיהודי מיזורם. מה אומר ומה אגיד? לא הייתה לי חוויה כזו כל חיי. כל הטיול הזה על כל החוויות שבו מתגמד לגמרי לעומת מה שאני רואה פה וחווה פה. כל ערב אנחנו מדליקים יחד נרות חנוכה, שרים את כ ל השירים, ורוקדים ורוקדים באטרף מוחלט. אנשים שמחים. הלוואי ויום אחד אני אוכל לרקוד איתם בארץ, בירושלים. הלוואי, אבל בשביל זה צריך שכמה אנשים יתעוררו בארץ כגון השר פורז שעצר את העליה בשנה האחרונה מטעמים לא ממש ברורים. הלוואי.
ועוד הלוואי אחד קטן- הלוואי שבנו, הישראלים, הייתה גאווה כל כך גדולה על עצם היותנו אנחנו, והלוואי אנחנו היינו כמהים לארצנו ואוהבים אותה כמו החבר`ה שפה. ושתבינו, החבר`ה פה עזבו את הכפרים שלהם על כל הרכוש ברב, השדות והבתים שהיו להם שם כדי להיות קרובים ל"בית עמישב" שנמצא בעיר הבירה. והם חיים פה ברמת עוני קשה לעיתים עד כדי מחסור בלחם. אלו הם אנשים שמאמינים מכל הלב, כמהים מכל הלב וחולמים מכל הלב.
זהו. קצת ארוך הפעם, אבל הייתי חייבת לספר את נס החנוכה הפרטי שלי.
נכתב וצולם ע"י אורית
