עפתי לתרמילאים

רגעים קשים (וגם יפים) באוזבקיסטן

לכל טיול יש רגעים קשים, כששום דבר לא הולך וכבר נמאס. לרועי זה קרה אחרי יותר מארבעה חודשים של טיול- לרכבת לאזרביז`אן הם הגיעו באיחור ובגבול האזרי הורידו אותם מהרכבת לאחר שטענו שהויזה של טניא לא בתוקף...
shooshyr
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רגעים קשים (וגם יפים) באוזבקיסטן

פרידה מגרוזיה

באחד הימים האחרונים בגרוזיה (אחרונים לטיול זה) קפצנו לדטו ויאנה, אותם פגשנו בבירטויסי, בכדי לתת להם מתנות שקנינו ותמונות משותפות שפיתחנו. לדטו קנינו סכין לנעל (למרות שאני נגד, אין מה לעשות, הילד אוהב סכינים) ולאחותו יאנה עדליון כסף בצורת מגן דוד. קבענו מראש שנשאר רק מספר דקות, כיוון שהיינו עייפים מאוד. בסוף יצא שנשארנו גם לארוחת ערב ולמחרת, למרות שתכננו לנוח, הוזמנו על ידי דטו לבוא עם חבריו לאגם. התפשרנו, דטו הסכים לא לצאת בבוקר ואנחנו הסכמנו לבוא. לפני שהגענו לאגם, נלקחנו לבית של בן דוד שאמנם לומד כלכלה אך הוא ביולוג חובב ומגדל כל מיני סוגים של נחשים, קרפדות ענקיות, ועוד יצורים מוזרים. לאחר תצוגת תכלית, הוזמנו לאכול צהריים, היין שהוגש היה תוצרת בית והיה מצויין ובסוף הארוחה הצטרף חבר נוסף בשם גורגי. גורגי ניגן שירי עם שונים בגיטרה גרוזינית כשכולם מצטרפים אליו בשירה. יצאנו משם עם ידיים מלאות: רימונים, אפרסמונים, בקבוק יין, נשל של נחש קוברה. הדיסק שהוציא האנסמבל בו ניגן גורגי בצעירותו. לאגם הגענו בטרמפים ולאחר הסתובבות קצרה למציאת חיות שונות, הוציא גורגי חליל והנעים את זמנינו.

לתחילת הכתבה

ברכבת לאזרביז'אן

לכל טיול יש רגעים קשים, כששום דבר לא הולך וכבר נמאס. לי זה קרה אחרי יותר מארבעה חודשים של טיול ומעשה שהיה כך היה: לרכבת לאזרביז`אן, כרגיל אצלנו, הגענו באיחור וכבר לא מכרו כרטיסים בקופות. רצנו לרכבת והספקנו לעלות ברגע האחרון. יצאנו לדרך כאשר עוברים את הגבול בין שתי המדינות בעזרת רכבת. היא עוברת בשתי נקודות לבדיקת דרכונים: הגרוזינית והאזרית שהמרחק ביניהם הוא כמה מאות מטרים. מגרוזיה יצאנו ללא בעיות מיוחדות. אבל בגבול האזרי החיילים טענו שהויזה של טניא לא בתוקף. לא עזרו ההסברים והיא הורדה מהרכבת.כמובן שאף אחד לא דיבר אנגלית. נאמר לי שאני יכול להמשיך כיוון שאיתי אין העיות . לא רציתי לעזוב את טניא לבד וירדתי ביחד איתה מהרכבת. לאחר שהרכבת נסעה הבינו החיילים שאין להם מקום לשים אותנו והיה לילה קר במיוחד. לאחר מאמצים רבים נמצא פתרון בדמות חדר בבניין המשטרה, החדר לא היה ריק מיושביו ולא מצאו חן העיניהם האורחים הלא קרואים. התחילו צעקות בכל מני שפות ולאחר לילה קשה, הועלנו אחר כבוד לרכבת חזרה לטיבלסי.

הבעיה העיקרית היתה שהחיילים החתימו לי את הויזה ולכן היא בטלה ומבוטלת למרות שלא הייתי באזרביג`אן. מתחנת הרכבת המשכנו נמיד לקונסול האיזורי בטיבלסי, הסברנו את הבעיה, את הויזה של טניא הוא תיקן ואני נאלצתי להוציא ויזה חדשה אולם קיבלתי אותה רק לחמישה ימים. עלינו שוב על הרכבת. לאחר שהגענו בשעות הבוקר למחרת והתמקמנו, יצאנו לחפש לי כרטיס טיסה. הכל היה מלא אולם לאחר ימים של חיפושים נמצא אחד. לטניא היו בעיות אחרות שקשורות לביטוח במדינות אליהם רצינו להמשיך. לא אלאה אותכם בפרטים, רק אומר שלבסוף החלטנו להמשיך ביחד לאוזבקיסטאן. אני שכבר טסתי ביום שני פעלתי להארכת הויזה כיוון שהוצאתי אותה בטורכיה היא היתה תקפה לשבועיים בלבד ואילו טניא הוציאה את הויזה באזרבזיין. המטרה של שנינו היתה להוציא ויזה עם מספר כניסות כיוון שאנחנו רוצים לחצות מקירגיסטאן לטגי`קיסטאן והכביש עובר בחלקו באוזבקיסטאן. את ההבדלים בין שנינו אפשר לראות בסיכום העניין. אני קיבלתי שתי כניסות וזה עלה לי עשרה דולר יותר. טניא קיבלה, מה שנקרא, כרטיס חופשי חודשי וכל מה שעשתה היה לחייך ולהוציא דרכון שוויצרי.

לתחילת הכתבה

ההגעה לטשקנט

הנחיתה בטשקנט היתה חלקה במיוחד ואחרי התחמקות מנהגי מוניות רמאים, עליתי על אוטובוס לכיוון מרכז העיר. חשבתי לעצמי שתחנת רכבת היא מקום טוב לחפש בו לינת בית ואכן כך היה. אישה מבוגרת הציעה לי לישון בביתה. כמו שכתבתי קודם, ביומיים הבאים כל מה שעשיתי היה לנסות ולהאריך את הויזה. כעת משנפתרה הבעיה כל מה שנותר לי הוא להמתין מספר ימים לבואה של טניא. את היום השלישי שלי בעיר, ובערב היה הראשון שבו היה לי זמן לטייל, העברתי בשוק ה-Chor su שנמצא על יד תחנת מטרו באותו השם. השוק ענקי ומוקדש ברובו לדוכני פירות, ירקות, בשר ואוכל מבושל שכל אחד יותר טעים מקודמו. ישנו גם חלק שמוקדש לחמוצים והיה צבעוני במיוחד. על החלק שבו מכרו חלקי בשר ויתרתי אולם מהצצה קצרה נראה היה שהם מוכרים הכל כולל ראשים ופרסות של טיישים. המוכרים לא רגילים לתיירים וכמעט אין את ההצקות הקבועות. אחרי הרבה זמן קיבלתי שוק כמו שצריך. צבעוני, גדול, רועש ומלא במקומיים.

שמחה, דיצה, רינה גילה, ששון ואושר- טניא נחתה בטשקנט והגעתי לפגוש אותה בשדה התעופה. עברו להם שני לילות והמשכנו לסמרקנד, כשהגענו בשעות אחר הצהריים, ראינו את הרגיסטן, מתחם בו נמצאים מספר מבנים שכל תיאור כתוב או מצולם יפחית מערכם. ההוסטל שלנו היה בצמוד אליהם והחלטנו לחכות לבוקר למחרת כדי לראותם כמו שצריך. היה קשה מאוד לא להתקרב אך עמדנו בכך בכבוד. בשעות הערב כאשר הלכנו לתומנו בשדירה בחור צעיר לבוש שחורים, לקח לנו עוד דקה להתאפס והבנו שזהו ערב סוכות והצעיר היה כנראה חבדניק שממהר לבית הכנסת. לאחר התלבטות קצרה החלטנו גם אנחנו להגיע.

 באותו ערב כבר הכרנו את שני אור וצחי- שני צעירים שבאו לעזור בבתי הכנסת בסמרקנד ואת טימור האחראי מטעם חבד במקום שהיה טיפוס מיוחד. אמנם לא הסכמתי עם רוב הנאמר על ידם אולם היה מעניין להכיר צד ביהדות שהיה זר לי ועכשיו הוא קצת פחות. את הימים העברנו בהסתובבות בין האתרים הרבים כשאנחנו משאירים את הרגיסטן לסוף. במוזיאון בעיר הוצגה תערוכה תמונות של איך נראו הבניינים לפני השיפוץ המאסיבי. מצד אחד היה קצת חבל לראות "על אמת" שהכל אכן משופץ ולא נשמר כך מימים עברו ואולם מצד שני, עבודת השיפוץ פשוט מדהימה ומעניין לראות איך מאוסף של חורבות הצליחו להחזיר עטרה ליושנה. שוק אני חייב לקבל מדי פעם, כדי להיות רגוע ולכן באחד הימים לקחנו אוטובוס לאורגוט (Urgat), מרחק 40 דקות נסיעה מסמרקנד. היה מעניין לראות את מוצרי החורף שנמכרים בכל מקום- בדים צבעוניים, לתפירת שמיכות, כובעים, גרביים ועוד מוצרי צמר. הפריט המשונה ביותר היתה גלימה שנראה היה כאילו לקחו שמיכה ותפרו לה שרוולים.

 מרחק קצר מהשוק נאמר לנו שישנו מקום בו גדלים עצי ענק. הבעיה- אין לנו מושג איך קוראים למקום. אין לנו מושג איפה זה משום מה גם השוק וגם עצי הענק לא מוזכרים בשום מקום. לאחר ששני סוגי העצים שציירנו לא עשו רושם על האנשים והם עדיין לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. בצעד אחרון של יאוש, הצביעה טניא על אחד העצים ואמרה ברוסית: "כמו זה אבל גדול"- לקח להם זמן, לאחר חילופי רעיונות בין המוכרים השונים והאנשים שהתאספו. התקבלה החלטה ונאמר לנו שהמקום נקרא Chor-Chinor והוא נמצא מספר קילומטרים מכן. תפסנו מרשוטקות והגענו. המקום הוא מסגד. בחצרו צומחים עצי ענק שחלקם בגובה 30 מטר ןברוחב של 9 מטרים. לאחד העצים שהיה גדול במיוחד חיברו דלת לשורשים כך שנוצר חדר סגור. ישנה גם נביעה שזורמת בין העצים והמקום שלו מאוד במיוחד לאחר שבאים מהשוק הסואן. חבורת ילדים החליטה להשליך עלינו אבנים מגבעה סמוכה ונאלצנו לעזוב.

בסמרקנד אין יותר מדי מה לעשות בשעות הערב וכיוון שאנחנו כבר נכנסים לתקופת החורף, גם מחשיך מוקדם. ערב אחד לאחר ארוחת הערב, הוזמנו יושבי ההוסטל למשחק קלפים. כדי שיהיה קצת יותר מעניין, הוכנס למשוואה גם עניין שתיית האלכוהול. למי שמפסיד בסיבוב. השילוב של יפנים שלא יודעים לשתות מצד אחד וקונים אלכוהול זול כדי לחסוך בכסף מצד שני וערבבים כמה סוגי אלכוהול זול מצד שלישי (לאחת הוודקות קראו קולוס שזה- תהרוג אותי ביפנית) שני שתיינים שרגילים לאלכוהול שישים וחמישה אחוז של גרוזיה וגם די טובים ב"יניב" גרמו לכך שלאחר חצי שעה הם כבר היו על הרצפה. כשסיימנו לשחק ועזרנו להם להגיע בקושי לחדרים, אמרתי לטניא שנראה לי שהם הולכים לשנת עולמים. לשמחתנו ראינו אותם מחזיקים את הראש בארוחת נהבוקר.

 אנחנו באותו הבוקר חזרנו לטשקנט כדי לסגור קצוות לדאוג לויזה סינית וקירגיזית ולקבל כניסה כפולה באוזבקית.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סמרקנד