נחיתה בהונג קונג
נחתתי בהונג קונג באחר-צהריים יפה של יום שלישי (פעמיים כי טוב). חוץ מזה ששדה התעופה מרשים למדי, אני רוצה לציין שבניגוד לחוקי הטבע והמסחר הבין לאומי, השער שקיבלתי כשהמרתי דולר אמריקאי לדולר הונג קונג (להלן HKD), היה יותר טוב מהשער שקיבלתי אחר כך בעיר. מסקנה: בסניף ה-Travelex שבשדה- יותר עדיף. ניגשתי לתחנת האוטובוס, ועליתי על קו AZ לכיוון קאולון (Kowloon). הנסיעה עצמה היא חוויה אסתטית נעימה, הדרך מהאי לאנטו (Lantau) עוברת דרך גשרים, ביניהם גם Tsing ma bridge- הגשר התלוי הארוך בעולם (2.2 ק"מ), נופי נמל, איים ירוקים ובניינים רבי קומות.
הגעתי לקואלון ומיהרתי להתמקם בגסטהאוס, שגם טיפל לי בהוצאת הויזה לסין. בחדר, קצת יותר מ-2X2 מטר, שהכיל 2 מיטות קומותיים, מקלחת ושירותים ומזגן מבורך, פגשתי את שותפי ליומיים הקרובים, אחד שישן כל פעם שראיתי אותו, פרנק הצרפתי שדווקא התחיל לדבר איתי על השאיפות שלו בתחום הוראת מקצוע הסטרפטיז בהונג קונג (האיש בן 40) אבל איכשהו הגיע די מהר לפליטת שטויות בנושא מדינת ישראל. ואני, אם פתאום עולה אצלי החשק לויכוח פוליטי/דתי/אידיאולוגי, אז אני הולך לכותל, לא טס עד הונג קונג.
סיבוב בנתן רואד
מפתיע, אבל גם התקווה הפשוטה שלי, למצוא מישהו סביר- להעביר איתו את הערב הראשון של הטיול התנפצה אל מול המציאות הביטחונית במדינה. יצאתי לי לבדי להסתובב בעיר, ב-Natan road, רחובה הראשי של קאולון ומפלצת אורות נאון בסגנון בלייד ראנר. לא ממש מצאתי את מקומי. חנויות חשמל, רשתות מזון מערביות מכל עבר, כל מיני רוכלים וספסרי מלונות זולים ניסו לשכנע אותי לקנות דברים מיותרים כמו חליפה, שעון מסאז` וכיו"ב. די מהר מצאתי את עצמי באזור מגדל השעון (מקום שמציין את תחנת הרכבת הישנה, שאליה היו מגיעות רכבות מלונדון, מרחק שבועות נסיעה בקו הרכבת שהיה הארוך בעולם כאשר נחנך ב 1921) והטיילת של שדרות הכוכבים (Avanue of Stars). התיישבתי על ספסל והתבוננתי, שקיעה ורודה וארוכה ירדה על קו גורדי השחקים של האי הונג קונג, על האורות הנדלקים לאט, על המעבורות שחותכות במים, הלוך ושוב מקואלון לאי ובחזרה.
מסביבי אנשים שנראים אחרת, ונשמעים אחרת, ואני לא מבין אפילו בדל מילה, זרות גדולה, הנוף מאוד מרשים, יפה יותר אפילו מקו הרקיע של מנהטן (אנחנו מדברים על יופי עירוני). גם קו הרכס שמאחורי קו הבניינים משרה אווירה נעימה, כמו אומר: מאחורי המגדל יש הר. בשבילי- מאחורי הונג קונג נמצאת סין (וגם טיבט ונפאל והודו). הוצאתי את המחברת שקיבלתי מאחותי הצעירה לכבוד הנסיעה, ובאופן רשמי הצטרפתי לשבט הנודד של אלה שיושבים בפינות העולם השונות, מצלמה, סנדלים, אוזניות - וכותבים.
כשעברה לי ההתלהבות מהאימפריה החשמלית שעל המים, החלטתי לעלות לכיוון שוק הפרחים, אלא שעד שכבר הגעתי העניין היה לקראת סגירה, והאמת שמה שראיתי היה יפה, אבל אני חושב שבשנתיים באמסטרדם איבדתי קצת מההתרגשות מדבר כמו כמו שוק פרחים. זכרתי שבדרך מהתחנה לשוק הפרחים ראיתי משהו שנראה כמו התחלה של שוק רגיל, החלטתי לחזור לשם, וזאת היתה ההחלטה הכי חכמה שקיבלתי באותו ערב. זהו שוק בעל אופי מקומי מאוד, לא ראיתי שם תיירים בכלל, ואין שם את הסחורות הלעוסות שראיתי למחרת, בשוק הלילה שב-Temple Street. לקנות דברים זה נחמד, אלא מה שבאמת עניין אותי באותו רגע היה הקיבה המוזנחת שלי, וכאן ניתנה לי האפשרות לפייס אותה. בזול ובגדול.
זה המקום לציין, שאחת מדרכי האכילה האהובות עלי ביותר היא דילוג מדוכן לדוכן, וטעימה רנדומלית ממה שיש להם להציע, פה בשוק רוב הדוכנים גם צמודים למסעדת פועלים קטנה עם שניים-שלושה שולחנות, ככה שמי שרוצה להזמין משהו יותר גדול משיפוד, מוזמן בהחלט. ניסיתי כמה שיפודי בשר, אפשר למצוא שם כל יצור שחי פעם בים, באוויר או ביבשה תקוע על מקל, מטוגן בשמן עמוק, אבל ראיתי שהמאכל הפופולארי ביותר אצל המקומיים (שיטה בטוחה להצלחה) הוא שיפוד של 5 כדורים לא מזוהים ברוטב חום. ניסיתי גם- איך לא? קוראים לזה Lam Lam (אני חושב) וזה כדורי בצק מטוגנים עמוקות וטבולים ברוטב טעים, אבל חריף חריף. כדי להוריד את החריפות זללתי אננס שלם, מה אני אגיד? בריאות! כל שיפוד כזה עולה 5HKD שהם בערך 5 שקלים, במונחים של הונג קונג זה זול.
המשכתי עוד בשוק, אחרי המפגש עם Argyle st. משנה את אופיו, הופך לרחוב חנויות מודרני, ומשם חזרה ל-Nathan road, כמעט כל אוטובוס שנוסע ברחוב עוצר ליד הגסטהאוס. צריך גם לישון לא ?
למחרת נפגשתי עם חבר של אבא שלי שעובד וגר בהונג קונג במטרה לקבל כמה עצות, קיבלתי כוס קפה, שיחה נעימה ושתי עצות מרכזית: אחת כללית ואחת נקודתית. הראשונה, בעקבות ההסכמה בינינו שמה שחשוב זאת הדרך. העצה השניה היתה שבלי לעלות ל-Victoria peak זה לא נחשב שהייתי בהונג קונג. היות ובאותו שלב, כיסה את הפסגה ערפל כבד, החלטתי להסתובב קצת בין הבניינים. התקן ההנדסי בהונג קונג קובע שכל קבלן שבונה בניין חדש, חייב לחבר אותו בגשר הולכי רגל עילי (בערך 8 מטר מעל הרחוב) וכך אפשר לטייל בעיר מבניין לבניין בלי לרדת לרחוב, לחצות כבישים וכו`. מרשים במיוחד הוא החלל הפנימי של בנק HSBC, שבנוי ללא תמיכה מרכזית.
טיול באי הדרומי
אז עשיתי לי יום שוטטות בחלקו הדרומי של האי, סביב Holywood street, רחוב העתיקות, ושוק פירות הים המיובשים. בדרך עצרתי במקדש Mao Ka. לקראת ערב חזרתי במעבורת לכיוון קאולון, ההפלגה במעבורת עדיפה בעיני על הנסיעה ב-MTR וגם הרבה יותר זולה 2.20 HKD. כל ערב, בשעה 20:00 מתחיל מופע אורות ולייזרים על קו הבניינים (בימים שני, רביעי ושישי מתווספת גם קריינות בנושא בניני מפתח באי) והיות וזה היה ערב אחרון - לא רציתי להחמיץ את זה. בחרתי לי ספסל בטיילת והתיישבתי. מסתבר שמגנט הקסם הישראלי עשה את שלו גם עלי, ושכני לספסל- שמו בישראל נבות. אחרי המופע יצאנו לבילוי לילי, שממנו אני רוצה לכתוב על קטע אחד במיוחד: נבות לקח אותי למטווח לאימוני גולף. 200 מטר של דשא מלאכותי, 9 גומות, 3 מפלסים של עמדות חבטה. ההונג-קונגים עומדים שם, ומכלים מאות אלפי כדורי גולף (אם לא יותר) בנסיון לקלוע לגומות. אין מכה שניה, הפרינציפ הוא להכניס במכה ראשונה. היה משהו הזוי ורגוע בלשבת בקומה השלישית, ולהתבונן בכדורים הלבנים מתעופפים לכל עבר. הייתי שם בערך שעה ולא ראיתי כדור אחד שנכנס לגומה. אני מניח שזו דרך טובה לשחרר אגרסיות אחרי יום עבודה מול המחשב, בקומה ה-53 של בנין משרדים.
קבענו להפגש למחרת ב-Star Ferry ולעלות לויקטוריה פיק. כשנפגשנו כבר כיסה ערפל את הפסגה, אבל היו לי רק עוד כמה שעות בהונג-קונג, ולא רציתי שזה לא יחשב לי. חצינו את הים עם המעבורת והתחלנו ללכת עם הגשרים עד לפינת הרחובות Queens Rd. ו-Queen Victoria, שם נמצא הקצה הנמוך של ה-Central-Mid Level Escalators, מדרגות נעות באמצע העיר, שעולות דרך רובע ה-Soho (אזור המסעדות ובתי הקפה) עד ל-Robinson Rd. מדובר במסע חשמלי של בערך חצי שעה, שמדי פעם מספק נקודות תצפית יפות על העיר, ומדי פעם מספק הצצות אל סמטאותיה האחוריות של העיר, על הבניינים הפשוטים והחצרות המוזנחות (אלה שלא מוצגים לראווה).
מדרך רובינסון הלכנו מזרחה לכיוון הגן הזאולוגי (יש שילוט מסודר). הכניסה לגן חופשית והוא משופע בכלובים עם בעלי חיים מכל הסוגים: קופים, ציפורים ואפילו יגואר. חוצים את הגן לאורכו ובסוף מגיעים ל-Tram Peak, חשמלית ישנה שמעלה את התיירים שהתפתו לשלם את המחיר המופרז בזווית של 45 מעלות עד הפסגה. מודה- אני תייר שהתפתה. הנסיעה לא אטרקטיבית במיוחד, ובהחלט אפשר לוותר עליה ולחפש את תחנת האוטובוס הקרובה (קו 15). האמת, שיותר מזה אין לי מה לספר על ה- Peak, כי מהר מאוד נכנסנו לתוך ענן. מי שראה את הנוף מהפסגה בוודאי יגיד שזו חוויה מהממת, ואני אאמין לו, אבל אני בקושי ראיתי את קצה אפי. אבל עליתי- אז זה נחשב לי שהייתי בהונג-קונג!! משם ירדתי באוטובוס ל-Central והמשכתי לכיוון תחנת הרכבת Lowu ומעבר הגבול ל-Mainland China. חציית הגבול היא חוויה בפני עצמה, אבל זה כבר לכתבה הבאה.
לסיכומו של עניין: מי שזמנו בידו וממונו מצוי בכיסו, בוודאי יכול להישאר עוד כמה ימים ולהנות משפע הטיולים והאתרים בתשלום (האיים, מוזיאונים, שייט וכו`). לי, 48 שעות בהונג-קונג עלו 100 דולר (אמריקאי), שזה מה שיעלו לי שבועיים ביאנגשו, כך שדי מיהרתי להסתלק. מה לעשות? כשהארנק קל הלב כבד, ובמיוחד לתרמילאי בהונג-קונג.
ברכבת ל-Lowa הנוף ההיפר אורבני מתחלף בגבעות ירוקות, אגני מים, עוד לא ממש נוף כפרי אבל רחוק מבנייני העיר, שראשם בשמים. במיני-דיסק אהוד בנאי שר: "הלב שקפא הפשיר, לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע".
