למעלה משלושים שנים עברו מאז ביקרתי באזור הקסום הזה. שנים בהן זכרתי בערגה את הנופים הנפלאים, השקיעות המדהימות, הכפרים הנושקים למים , המצוקים הגבוהים המזדקרים מן החוף וכפרי הדייגים הקטנים. תמיד רציתי לחזור לשם אבל יעדים חדשים דחו חזרה למקומות מוכרים עד ש...יום אחד החלטתי שהגיע הזמן.

העונות המתאימות לטיול באזור הן האביב והסתיו. מזג האוויר חמים ונעים (עם אפשרות די נדירה של גשם קל), זרם התיירים הגדול הולך ומתמעט, מחירי המלונות יורדים והכניסות לאתרי התיירות זמינים ומזמינים ללא צורך לחכות שעות ארוכות בתור.

בשיתוף שלושה זוגות נוספים מצאנו שבמחצית אוקטובר יוצאת הטיסה האחרונה (לעונה)של אל על לנאפולי – עובדה החוסכת נסיעה ארוכה ומיותרת מרומא ולרומא חזרה..

הזמנו שני רכבים וקבענו לעצמנו שני בסיסי לינה. אחד בעיירה פריאנו Praiano כדי לחסוך זמן ומאמץ בנהיגה בכביש 163 שיש האומרים כי זהו אחד הכבישים היפים בעולם. קטע הכביש שבין אמלפי לפוזיטנו הוא המרשים ביותר בדרך החוף האמלפית אך הוא קשה לנהיגה: הכביש צר, קשה לספור את פיתוליו, מנהרות חצובות בסלע, גשרים המדלגים על מפרצים וגאיות והעין הנמשכת לצבע הטורקיז של מי הים. בסיס שני נקבע צפונית יותר בעיר סורנטו.

יצאנו לדרך בשעת בקר מוקדמת וכעבור שלוש שעות נחתנו בנאפולי. הדרך לקבלת הרכב קצת ארוכה ומסובכת. רוב הישראלים שהגיעו איתנו בטיסה חיכו לרכב וכדי להגיע לסוכנויות הרכב השונות היה עלינו להיעזר בהרבה סבלנות ואורך רוח. ואן אחד נסע הלוך וחזור מהשדה למקום השכרת הרכב.

כעבור שעתיים ולאחר שווידאנו שמכשיר גי.פי.אס מובנה נמצא ברכב יצאנו לדרך עליזים וטובי לב.

תחנתנו הראשונה הייתה צפונית לנאפולי. הזדמנות להגיע לאחד הארמונות הגדולים והמפוארים ביותר באירופה Palazzo Reale di Caserta. (ארמון קזרטה וגניו)

הארמון נמצא 35 ק”מ צפונית לנאפולי וקל מאד להגיע אליו.

מצאנו חניה קרובה לארמון ומיד ניגש אלינו בעל גוף חסר ידיים שדרש 10 יורו דמי שמירה על הרכב. בלית ברירה שילמנו שהרי המזוודות היו ברכבים (קשה לומר שמאד האמנו לו אבל...)

הגענו לארמון שהוא למעשה טירה ענקית בת 1,200 חדרים שחלקם הגדול פתוח לקהל.

הארמון החל להבנות בשנת 1734 ע”י המלך שארל ה-3 שהחליט כי הוא יבנה ארמו מלכות שיעלה ביופיו ובגודלו על ארמונות ורסאי ושנברון. הוא מינה את האדריכל לואיג'י ואנו ויטלי לתפקיד. לאחר מותו עבר התפקיד לבנו עד לסיום הבניה בשנת 1847.

הארמון לא שימש מעולם למגורים אלא רק לחופשות מלכותיות.

הארמון שימש את המפקדה הראשית של בעלות הברית בראשות הגנרל אייזנהאור במלחמת העולם השניה ובו הגישו הגרמנים את כתב הכניעה באפריל 1945.

הארמון כולו משובץ פסלים, תגליפים וציורים. הוא בנוי משיש לבן מבריק. גרם מדרגות עצום ומפואר מקבל את הבאים. הדירות המלכותיות מפוארות כל כך שאי אפשר בכלל לקלוט את כל היופי. שהינו בארמון כמעט שעתיים ולא הפסקנו להתפעל.

יצאנו מהחזית הנגדית לגנים המשתרעים למרחק של 5 ק”מ מהארמון והם משופעים במזרקות, פסלים והמון שיחים ופרחים.

מזג האוויר היה מצויין ונהננו לשבת על הספסלים הרבים הפזורים בשטח ולהגיד לעצמנו “כמה טוב”.

כעבור שלוש שעות מרגע שנכנסנו החלטנו שהגיע הזמן להדרים אל מחוז חפצנו. להפתעתנו המכוניות חיכו לנו ללא פגע.

הכנסנו לגי.פי.אס את כתובת בית המלון שבחרנו בפראיאנו אך התעלמנו מהדרכים השונות שהציע לנו. בחרנו את הדרך הראשונה (לקח לנו קצת זמן להכיר את המכשיר) שהיתה גם הדרך הארוכה יותר. התכוונו ליסוע בכביש S163 מפותל אך המרהיב ביופיו ומצאנו עצמנו מגיעים בדרכים עקלקלות לקצה הכביש ליד העיר סלרנו ומשם למעשה חוזרים לפראיאנו שעל החוף בכביש הנהדר והמיוחד S163.

הכביש צר ומפותל, חלקו חצוב בסלע ותלוי מעל ים צלול בצבע טורקיז עמוק. הסלעים מכוסים צמחיה: הדרים וגפנים או חורשות אורנים. הנהיגה איטית מאד כשמידי פעם יש לעצור כדי לתת מקום לנהגי אוטובוסי התיירים המגיעים מעבר לפינה. הנהגים האיטלקים אינם אדיבים במיוחד בלשון המעטה לכן בהתחלה הנהיגה קצת מפחידה אך לאט לאט מתרגלים. לומדים לקחת את הסיבובים החדים ואפילו להציץ אל הנוף הנפלא.

כעבור שעתיים הגענו לבית המלון La Perla זהו מלון קטן השוכן על צלע ההר בכפר הקטן פראיאנו. מלון 3 כוכבים שיש בו מגרש חניה לאורחים (מאד לא מובן מאליו באזור). המלון משקיף על הים הרגוע, דייגים יצאו לעמל יומם, השמש אט אט שקעה.

בהמלצת פקיד הקבלה ירדנו כמה עשרות מדרגות לכיוון הים ל מסעדת דגים מצויינת. ישבנו ממש על החוף כשרעש הגלים המתנפצים מהווה רקע נעים לשיחותינו. בעלי המקום הצטרפו אלינו וכן זוג תיירים מארה”ב ויחד חלקנו חוויות. למרות שעבר עלינו יום ארוך לא מיהרנו לקום. נהננו הנאה מרובה.

לקראת חצות חזרנו למלוננו מצפים בקוצר רוח ליום המחר.

יום חדש בפתח

מאחר והגענו למסעדה בלילה קמתי למחרת מוקדם בבקר וירדתי שוב לאותו מקום נפלא.

את ארוחת הבקר אכלנו על המרפסת הקסומה צופים בזריחה המדהימה מעל הים

ברקע סירות הדייגים וקריאותיהם זה אל זה שנשמעו לנו כהד רחוק. השמש עלתה בעצלתיים ולנו לא נותר אלא להתענג על המראה הקסום.

קשה,אבל באנו לטייל… לכן עזבנו את המלון ויצאנו מעט דרומה לעמק פורורה Vallone di Furoa שזהו עמק עם אחד ממראות הנוף היפים והמרשימים ביותר באזור. באזור כפר דייגים קטן שהיה אהוב על השחקנית גרטה גרבו ועובדה זו מצויינת בכל מקום בכפר.

המשכנו בנסיעה לכיוון אמלפי. הדרך נמשכה כ-20 דקות אך חיפוש החניה (ואנחנו לא בעונה) לקח כמעט שעה. מצאנו מקום חניה בקצה מגרש גדול מאד בעלות של 5 יורו לשעה. בכלל נושא החניה הוא נושא כאוב ביותר באזור זה. בכל כפר/עיירה/עיר חיפשנו מקום חניה כבר בכניסה. לעיתים חנינו ברחוב ושילמנו במדחן באופן שמראש היינו צריכים להחליט כמה זמן נהיה ואם עברנו את הזמן שבנו והוספנו תוית חניה חדשה או שחנינו בחניון מסודר בתשלום גבוה.

כל זה לא מנע מאיתנו לטייל ולהנות.

כאמור הגענו לאמלפי עיירת קייט מפורסמת ואחת הפופולריות באיטליה. במרכז העיירה Piazza Duomo נמצאת אחת הקטדרלות היפות ביותר שראיתי אבל כדי להגיע אליה יש לטפס כמה עשרות מדרגות, 62 ליתר דיוק. חזית הקטדרלה מעוטרת בפסיפסים מרהיבים המתארים סצנות מחיי ישו. גם מגדל הפעמונים הגבוה מעוטר בפסיפסים. הקטדרלה נבנתה במאה ה-9 ומעידה על העושר הרב של המקום באותה תקופה.

בהחלט שווה לבקר בה, לשבת על ספסלי העץ ולבהות בשלל התמונות והפאר הרב.

ירדנו חזרה לכיכר הומה וסואנת. בתי קפה מכל עבר, חנויות מזכרות, ליצנים ואומנים.

תוך כדי שיטוט הגענו למוזיאון קטן –מוזיאון ליצור נייר. מקום מיוחד בו ניתן לראות כיצד ייצרו נייר מכותנה בתקופות עברו. המקום משחזר את הפעילות תוך כדי התנסות. בהחלט מומלץ.

מול המוזיאון מצאנו דוכן פירות טריים וקנינו מלוא החופן. התענגנו על תפוחי העץ המשובחים, הקלמנטינות הכתומות והעסיסיות והבננות הצהובות. בעיירה עשרות סימטאות קטנות וציוריות כל אחת והייחוד שלה וברקע ההרים הגבוהים. הבתים כאילו דבוקים לצלע ההר מטים ליפול.

ואחרי שוטטות איך אפשר בלי קפה ועוגה? חזרנו למרכז העיירה, מצאנו שולחן בחזית בית קפה נפלא בחרנו כמה סוגי עוגות לצד שוקו/קפה והתענגנו על השפע והטעם…

לפני שעזבנו את העיירה נכנסנו ללשכת התיירות וכאן נאמר לנו שלפנות ערב מתקיים פסטיבל ערמונים בכפר הסמוך סקלה וכדאי לנו לבקר.

ממגרש החניה במבט חוזר לאמלפי עמדנו מתפעלים. על הבתים הצבועים בצבעי פסטל ועל כל המרפסות היפות הפונות כמובן אל הים.

אנו בדרכנו אל מערת הברקת La Grotta dello Smeraldo 

אל המערה יורדים במעלית מהירה. המערה אינה גדולה 60 מ' אורכה, 30 מ' רוחבה ו-24 מ' גובהה. המערה התגלתה בשנת 1932. כעשרה אנשים מצטופפים על סירה קטנה והמדריך מתחיל בהסברים.

המערה מלאה בזקיפים ונטיפים צבעוניים, חושך יחסי מסביב ורק קול המדריך נשמע. המים הצלולים יוצרים אשליה אופטית שהקרקעית קרובה בעוד שעומק המים מגיע ל-10 מטר. צבע המים טורקיז-כחול והוא מגיע משבירת קרני השמש במנהרה נסתרת מתחת לפני השטח. למעשה הסירה סובבת סביב עצמה תוך כדי הארת “דמויות” העשויות מנטיפים.

עלינו חזרה במעלית לשמש הנעימה והמחממת

מכאן המשכנו אל עבר הכפר הקטן רבלו Ravello המרוחק רק 6 ק”מ מאמלפי אך הנסיעה ארכה למעלה משעה בגלל הכביש היפהפה אך העמוס והמפותל. שוב בעיות חניה קשות. כשמצאנו הסתבר שמקום מוגבל לשעתיים בלבד ובעלות גבוהה. חנינו ופנינו לכיכר המרכזית היא כיכר הדואומו. בחרנו לא להיכנס לקטדרלה ומצאנו את הכניסה לוילה רופולו. הווילה נבנתה במאה ה-13 והייתה מקום מגוריהם של אפיפיורים ומשנת 1880 התגורר בה המלחין הגרמני וגנר. הווילה עצמה נמצאת כיום בשיפוצים ואי אפשר לבקר בתוכה. מבחוץ רואים את המגדל הגבוה המתנשא לגובה של 30 מ' ובין מבני הווילה מרבדי פרחים צבעוניים נפלאים. הסיבה האמיתית להגעה לכאן אינה הווילה אלא הנוף הנשקף ממנה. לעניות דעתי אחד הנופים היפים ביותר שראיתי מעודי (וראיתי די הרבה). אני פשוט “נתקעתי” ולא יכולתי להסיר את עיני. הלכתי שמאלה וימינה על מרפסת התצפית עד שהחברים דחקו בי להמשיך…

בסמטה קטנה ליד היציאה מצאנו שוק מקורה עם עבודות קרמיקה יפות

הווילה המפורסמת השניה ברבלו היא ווילה צי'מברונה Villa Cimbrone. הדרך אליה ארוכה ומייגעת. דרך סימטאות וחצרות ותוך כדי עליה בגרם מדרגות תלול למדי הגענו לווילה שהוסבה למלון 5 כוכבים אשר הכניסה אליו אסורה אך הגן ומרפסת התצפית פתוחים לקהל הרחב תמורת דמי כניסה גבוהים יחסית של 7 יורו לאדם. מאחר והלכנו את כל הדרך נכנסנו. הגן מלא בפסלי שיש וארד, מזרקות מפוסלות, מרבדי פרחים, מקדש המוקדש לאל היין בכחוס, פגודה יפהפיה והשיא היא מרפסת התצפית עם הנוף המדהים המשקיף על הים ועל מפרץ סלרנו.

הערב ירד ואנו בדרכנו לכפר הקטן סקלה Scala להשתתף בחגיגת הערמונים Festa della Castagna עשרות כלי רכב זרמו לכפר הקטן שהתקשה להכיל את כולם. שוטרים ניצבו בצידי הדרך בנסיונם לעזור לאתר מקומות חניה. חנינו אי שם למעלה במעלה הכפר, שילמנו כמובן עבור החניה וירדנו לכיכר המרכזית.

על הבמה התכוננה להקה מקומית להופעה, עשרות משפחות טיילנו להנאתם בין הדוכנים. הדוכן המרכזי הוקדש כלאחר כבוד לערמונים הקלויים שנמכרו בגביעי נייר. חם וטעים!

הקור הבריח אותנו למסעדה מקומית טובה ולאחר הארוחה ויתרנו על המופע ונסענו למלוננו הטוב והמוכר. מרפסת המלון “חיכתה” לנו לשתיית תה אחרונה בצרוף עוגות נפלאות שקנינו בדרך…

לחיי החיים הטובים.

לקראת יום נוסף באזור

השכמנו קום לקראת יום ארוך נוסף שציפה לנו. נסיעה צפונה הביאה אותנו לשתי עיירות נחמדות היושבות סמוך לחוף. מאיורי Maiori ומינורי Minori. במרכז כל אחת כיכר מרכזית קטנה.

לאחר סיבוב קצר ולפני שפנינו חזרה לרכבים ראינו התקהלות של אנשים. הסתבר שהיה זה יום חג דתי ובמקום התארגנה תהלוכה של בני כל הכפרים בסביבה כל כפר ותלבושתו המיוחדת

המשכנו לכפר הקטן ראיטו Raito בו היינו אמורים לפגוש את אלפונסו. אלפונסו הוא מדריך בחווה הפרטית של אישה בשם פטריציה שהחליטה יום אחד לעשות מעשה. לפני מספר שנים היא מאסה בעבודתה כעוזרת של בעלה הרופא בסלרנו, מצאה חלקת אדמה ליד הכפר ראיטו קנתה אותה והחליטה לטעת כרמי גפנים לייצור יין אורגני. כך נולדה חוות ראיטו. לאחר שניטעו הכרמים הוקם יקב מודרני המעבד את הענבים ומייצר כמות יפה של בקבוקי יין משובח בשנה. היין משווק באיטליה וברחבי העולם. הסיור מעניין מאד. במקום ניטעו גם עצי לימון, זית ורימון.

כדי להקל עליה את הנסיעה מביתה בסלרנו אל ראיטו בנתה פטריציה במקום בית יפהפה לה ולבני משפחתה. אל מרפסת הבית מגיעים בתום הסיור לארוחת טעימות מעשה ידיה להתפאר: גבינות, יין אדום ולבן, פיצות וזיתים.

הנוף הנשקף מהמרפסת מדהים.

שמחים וטובי לב במצב רוח מצויין (אחרי כמות נדיבה של יין ששתינו חוץ מהנהגים כמובן כי אם שותים לא נוהגים) ירדנו חזרה לכפר ונסענו לעיירת הקייט ויטרי סול מאר Vietri Sul Mare. העיירה מוכרת כמרכז ייצור חפצי נוי מקרמיקה. שוטטנו להנאתנו תוך כדי כניסה לסדנאות האומנים. כל תהליכי היצור והצביעה נעשים ביד.

מכאן בנסיעה ישירה לעיירה המדהימה, האלגנטית והיוקרתית ביותר באזור פוזיטנו Positano.

שעת דמדומים מוצאת אותנו סובבים בעיירה מחפשים מקום חניה. סבוב ועוד סבוב עד שהחלטנו להיכנס לחניון במחיר מופקע.

העיירה הציורית והיפה שהפכה לאתר קייט מאד אופנתי נראית כציור חלומי. היא בנויה על מדרון והבתים כאילו דבוקים לצלע המדרון. אט אט מתחילים האורות להידלק. מקסים ונפלא אין מילים חוץ מלעמוד ולהסתכל

התחלנו לשוטט בין החנויות המעוצבות והיקרות. קשה לתאר במילים את המראות והנופים של העיר ואת התענוג להתהלך בסימטאות הצרות תוך כדי פיתולים חדים למעלה או למטה.

הסימטאות עמוסות בבוטיקים, חנויות “פינוקים” כמו בשמים, סבונים, כלי קרמיקה, לימונצ'לו וכמובן בתי קפה ומסעדות.

הכל יקר ובכל זאת באחת החנויות מצאתי כד מדהים מקרמיקה. החנות היתה מחולקת לשניים. חלק אחד מקורה והשני פתוח. הרמתי את הכד לוודא את מחירו וזרם מים קרים נשפך עלי… מסתבר שיום קודם לכן ירד גשם ובעלת החנות לא טרחה לרוקן את הכד כי הגשם היה אמור לחזור. לאחר יבושו נקנה הכד כלאחר כבוד.

בשעת לילה מאורחת חזרנו למלוננו ללילה אחרון.

עולים צפונה

לאחר שלושה ימים קסומים ארזנו את חפצנו ולאחר שעת נסיעה הגענו לעיר הגדולה סורנטו.

הנחנו את החפצים במלון Grand Hotel de La Ville וירדנו רגלית לנמל בירידה תלולה ומתפתלת. המראה מהנמל היה נפלא: הים מצד אחד ומלון Excelsior Vittoria על הצוק מצד שני.

מהנמל יוצאות האוניות אל האי קאפרי. קאפרי הוא אי חלומות מקסים בלב הים. מזג האוויר בו נעים ונופיו הסלעיים נפלאים. השייט נמשך 40 דקות. קנינו כרטיס הלוך ושוב ולמרות ששעת החזרה נקובה על הכרטיס ניתן לחזור בכל שעה.

ביציאה נמצאת לשכת תיירות בה ניתן לקבל מפת התמצאות. אזור הנמל שוקק חיים: רוכלים, סוחרים, רעש ובלגאן. מהר מאד מצאנו את עצמנו עולים ברכבת (הנעה על גבי שיניים) לקאפרי.

הכיכר המרכזית Piazza Umberto היא ליבה של העיר. על הכיכר משקיף מגדל הפעמונים, בעל השעון, שהוא חלק מכנסיית סן סטפאנו מהמאה ה-17

הכפר יפה ומאד תיירותי. נעים לשוטט בסימטאות, לעצור בחנויות יפות או לשבת בבתי הקפה הרבים הפרוסים בו. בשלב זה החלטנו לעלות על האוטובוס הכתום ולהגיע תחילה לאנקאפרי Anacapri. הדרך 3.5 ק”מ אורכה בכביש כמעט בלתי אפשרי צר וסיבובי כשמול מגיע רכב אחר הסתיימה בכיכר ויטוריה.

כדאי לעלות למקום ולו רק בגלל הנוף הנשקף מלמעלה

גם כאן סימטאות ציוריות שבאחת מהן שוכנת ווילה סן מיקלה Vila San Michele. הווילה שנבנתה במאה ה-19 ע”י הסופר והרופא השוודי אקסל מונתה מהווה כיום מוזיאון לזכרו. הוא תיאר את חייו במקום בספר “מגילת סן מיקלה” שנמכר בחנות המוזיאון בשלל שפות כולל עברית.

תוך כדי סיור בחדרי הווילה ניתן להתרשם מחדר עבודתו של מונתה, מהריהוט, הכלים, האח המחמם ועוד אך עיקר הביקור הוא בגינה הרחבה והיפה המציעה תצפית מיוחדת על האי קאפרי ומפרץ נאפולי.

מונתה כתב בספרו:”בית חייב להיות פתוח לשמש, לרוח ולקול הים. ממש כמו מקדש יווני ואור, אור, אור בכל מקום” בהתאם לגישה זו נבנה הבית.

עוד כתב מונתה:”שוב בא האביב. כל חלל העולם מלא ממנו. הרותם מלבלב, ההדסים מעלים פקעים, הגפנים פורחות ובכל מקום מתנוססים פרחים, שיחים של קאמפנולה גרציליס ושל ליתוספרמוס כחול עמוק, כחול כמערת התכלת, מבצבצים ועולים מתוך הסלע. לטאות רודפות זו את זו בין הקיסוס, והצבים דוהרים הנה והנה כשהם מזמרים בצהלה” תרגום ישן של י.ל.ברוך משנת 1936.

הספר יצא במהדורה חדשה בשנת 1973 בהוצאת עם עובד ובתרגום אמציה פורת ושוב בשנת 2004

שביל החצר היפה המכוסה פרגולה מלאה בשיחים מטפסים מגיעה עד למרפסת תצפית. הגן יפה ומטופח ובקצה השביל ספינקס מצרי משיש. האמונה אומרת שמי שיגע באחורי הספינקס משאלתו תתקיים.

חזרנו לשוטט בסימטאות

לצערנו ערפל כיסה את מונטה סולרו “הר השמש” ההר הגבוה באזור ולכן נמנענו מלעלות ברכבל.

ירדנו חזרה לקאפרי כשפנינו אל גני אוגוסטוס הנפלאים.

הגנים הוקמו במאה ה-1 לספירה ע”י הקיסר אוגוסטוס שקרא לקאפרי “עיר נעימת הבטלה”. גנים מטופחים ,מוצפים מרבדי פרחים בשלל צבעים, פסלים ומזרקות אך עיקר יופיים בתצפית המהממת שהם מציעים למבקרים. שתי מרפסות תצפית עליונה ותחתונה ומכל אחת ניתן לראות זווית אחרת של צוקי הים המוזרים, של קשת סלע טבעית בתוך קניון פראי שהכחול העמוק של הים נשקף דרכה ושל שרידי ארמון מפואר שבנה הקיסר טיבריוס בקצהו המזרחי של האי. המצוק שליד הארמון שגובהו 300 מ' קרוי “מקפצת טיבריוס”. מספרים שהקיסר שהיה ידוע בשגעונותיו, נהג להקפיץ מהמצוק את אלו שלא היו חביבים עליו…

נעים היה לשוטט בסימטאות הציוריות של קאפרי, להציץ בחנויות היפות ולאחר שהתעייפנו מצאנו את בית הקפה מהחלומות…

חזרנו לסורנטו במעבורת האחרונה. החושך ירד. עלינו רגלית את הדרך ממרינה פיקולו, מתנשמים ומתנשפים חזרנו למלוננו שהיה ממוקם מצויין. לאחר התלבטויות החלטנו להישאר לאכול ארוחת ערב במלון. יקר אך טעים.

יום שהוקדש כולו לסורנטו

לאחר ארוחת בקר טעימה ביותר במלון ובמזג אוויר אפרורי משהו יצאנו לתור את עיירת הקייט הפופולרית, הקטנה והמקסימה – סורנטו. בסורנטו שילוב נפלא של נופי ים וצוקים, שקיעות מרהיבות, גנים מטופחים וחנויות קטנות ומטריפות.

הרחוב הראשי הוא קורסו איטליה והוא חוצה את העיר ממזרח למערב. ממנו יוצאות סימטאות ציוריות ופיאצות נחמדות. הכיכר הראשית נקראת פיאצה טאסו Piazza Tasso על שם גדול משורריה של איטליה במאה ה-16 ופסלו ניצב במרכז הכיכר. הרחובות, חלקם צרים מאד וחלקם רחבים יותר. הכניסה ברכב מותרת רק לדיירי המקום.

בעיירה גנים קטנים ומטופחים

מגן ציבורי קטן בקצה רחוב קאליפאנו Via Califano התגלו לעינינו תצפיות נוף מהממות על הים ומצוקיו ועל הבתים צבועי הפסטל

הסימטאות הקטנות מלאות בבוטיקים למוצרי עור, בפאבים, בתי קפה ומסעדות. בסדנאות קטנות ראינו סנדלרים מייצרים את סנדלי האצבע שסורנטו ידועה בהם. בחלון הראוה עשרות דגמים. הקונה בוחר לעצמו דגם ומיד מתאים לו הסנדלר סוליה הולמת.

טיילנו להנאתו שעה ארוכה מתבוננים בחלונות הראווה

ברחוב סן ניקולה נמצא אחד המוזיאונים המענינים של סורנטו מוזיאון טארסיה ליניאה Museo Tarsia Lignea המוזיאון ממוקם בארמון משנת 1700. מוזיאון העץ מציג עבודות שונות של אומני העיירה שהתמחו בעיטור מוצרי עץ כמו שולחנות, כיסאות, מגשים וכו'. העבודה ידנית והתוצאה מרהיבה. מטרת המוזיאון לשמור ולגרום להמשכיותה של מסורת אומנות שיבוץ העיטורים בעץ

המשכנו לרחוב סאן צ'זוריאו Via San Cesareo המקביל לקורסו איטליה ושם בפינה ראינו את

הסדילה דומינובה ששימשה במאה ה-16 כמקום מושב מועצת העיר. המבנה יפהפה, מעוטר בפרסקות צבעוניות ומשמש כיום כחלק מבית קפה סמוך

לעת ערב שבנו למלון לנוח מעט ולהחליף בגדים לקראת צפיה במחזמר נאפוליטני שאת הכרטיסים אליו רכשנו מראש באתר. המחזמר מתחיל השעה 21:30 ונמצא במרחק הליכה ממלוננו. הוא מוצג בתאטרון טאסו. יש אפשרות לאכול במקום לפני ההופעה אך אנו בחרנו לצפות במחזמר בליווי כוס משקה ראשון. למחזמר 4 מערכות שעיקרן שירי עם עליזים בליווי זמרים, זמרת אחת, להקת רקדנים המחליפה תלבושות מעת לעת ותזמורת היושבת בפאתי הבמה. נחמד מאד ושווה צפיה.

בשעת לילה מאוחרת שבנו למלוננו.

פומפיי

בחרנו להקדיש יום אחד לפומפיי וממנה לעלות לתצפית מהר וזוב. לצערנו מזג האוויר החורפי מנע מאיתנו לעלות להר בשל עננות כבדה. בפומפיי סיירנו בעזרת מדריכה נפלאה בשם מרינה איתה קבענו עוד מהארץ

מרינה הביאה איתה כתגבורת ארכיאולוגית צעירה ויחד סיירנו כ-4 שעות באתר המרשים.

פומפיי נקברה בהתפרצות הר הגעש ווזוב בשנת 79 לספירה. נכנסנו דרך שער הים Porta Marina שהוא שער הכניסה הראשי. בעיר נחשפים אורחות החיים של התושבים, מרחצאות, תאטרון גדול וקטן, אמפיתאטרון, בתים פרטיים, בית זונות ועוד. בחלק מהבתים ציורי פרסקו מרשימים.

העיר מאד גדולה ומשתרעת על שטח של 660 אלף מ”ר. משער הכניסה הגענו למקדש אפולו. המקדש נבנה במאה ה-6 לפנה”ס.

ממנו המשכנו לפורום שהיה ליבה של העיר ובו ראינו שרידי חנויות, בתי מלאכה, מחסנים ומבני צבור.

במחסנים מאוחסנים שרידי כלים, חפצים וכן דמויות של תושבי העיר הקדומים ובעלי חיים. הם שוחזרו באמצעות שיטה שפיתח הארכיאולוג גו'זפה פיורלי. תוך כדי החפירות התגלו באפר חללים שקבלו צורה של גופות. הגופות נרקבו אך החללים נשארו. הוא יצק גבס לתוך החללים ויצר תבניות מושלמות של בני אדם ובעלי חיים

המשכנו לעבר בית המרחץ בעל החדרים שונים: קר, פושר וחם ומשם לעבר הווילה של המיסתריות שבה ציורי קיר נפלאים. בדרך עברנו בבית הבושת של העיר עם המיטות והציורים האירוטיים.

סיימנו את ביקורנו באמפיתאטרון הגדול והיפה

סיימנו את הביקור בגשם (ולכן גם קיצרנו אותו מעט) ומיהרנו לתפוס מקום בבית קפה סמוך

חזרנו לסורנטו דרך העיירה ויקו אקוונזה Vico Equense תוך שאנו משוטטים ברחובותיה ונהנים מהנוף היפה הנשקף ממנה

סימטאות סורנטו “חיכו” לשובנו. ובאווירה טובה ורגועה הפנמנו שטיולנו מתקרב לסיומו.

יום אחרון

למחרת חזרנו לנאפולי . טיילנו בה מספר שעות בין היתר: בשוק הדגים

בגלריה אומברטו בעלת כיפת הזכוכית הצבעונית שנבנתה בסוף המאה ה-19 ובה חנויות מעצבים, בתי קפה וציורים למכירה

בכיכר פלבישיטו Piazza del Plebiscito ובכנסית סן פרנצי'סקו די פאולה

וסיימנו במצודת דל אובו Castel dell'Ovo שנבנתה בשנת 1154 ושופצה ב-1274. שימשה שנים רבות למגורי מלכות וממנה נשקף נוף יפה של הנמל.

יש בנאפולי אתרים יפים ומעניינים (ביחוד המוזאון הארכיאולוגי אליו לא הספקנו להיכנס) אך העיר מלוכלכת, עלובה ומלאה במהגרים. אילו טיסתנו לא הייתה חוזרת מנאפולי היינו מדלגים עליה בשמחה.

לסיכום:

טיול נפלא ורגוע, נופים מהיפים שישנם, בתי קפה נהדרים בכל פינה, מסעדות עם אוכל איטלקי אמיתי ומזג אוויר אידיאלי.

בקיצור טיול מומלץ!