בדרך לקוטונואו
25.7.01 - השעון המעורר שלי הבוקר היה ביס. משהו נשך לי את האצבע והעיר אותי בדיוק בקטע הטוב של החלום (הרגע סיימתי להציל את הבחורה מהרעים ואני נושא אותה בזרועותיי לכיוון חדר השינה). דם ביצבץ מחור קטנטן באצבעי. מעניין מה זה היה. חיפשתי ולא מצאתי כלום על המיטה. נמלה זה לא כי היא משאירה שני חורים ולא אחד. אני יודע זאת כי יש לי שניים כאלו על הרגל מנמלה שחשבה כנראה שאני איזה חרק גדול. כל החדר שלי שורץ חרקים שהשמיעו קולות מוזרים כל הלילה.
היום נפרדתי מדייב בצער רב לא לפני שהלכנו לבקר ב- tata של חבר שלו שגר קרוב. אחרי סיור בבית וצילום בני המשפחה, לקחתי מונית ציבורית חזרה ל- Natitingou. בדרך, על הכביש, עמדה קבוצה של כ- 5 גברים, עירומים לחלוטין, עם חץ וקשת וכובעים מוזרים, והסתכלה עלינו כאילו אנחנו, האנשים במונית, יוצאי הדופן. פשוט לא להאמין שאני זוכה לראות דברים כאלו. חבר של דייב, טייס ב Air Afrique, נסע הבוקר עד עיר הבירה Coutonou, אליה אני נוסע מחר. דייב שכח מזה וכך פספסתי את טרמפ חיי, לא רק בגלל שזה היה חוסך לי יומיים מהחיים זה גם היה קורה ב- BMW.
26.7.01 - באוטובוס ממוזג בדרך לעיר הבירה Coutonou. כן, גם אני בכלל לא ידעתי שיש כאן אוטובוסים ממוזגים. מסתכל דרך חלונות הזכוכית הגדולים על אפריקה שחולפת לי מול העניים ומרגיש כמו בתוך סרט של נשיונאל גיאוגרפיק. בתים מקש, מרחבים ירוקים, עצים, המון אנשים שנראים כמו נמלים עסוקות, נשים לבושות יריעות בד עם מטפחות על הראש, ילדים קטנים סוחבים על הגב על ילדים עוד יותר קטנים, עזים, אדים שעולים מכדי חימר ענקיים על האש (מעניין מה יש בפנים), הכל נסחב על הראש. בארות מים, כנסיות ומסגדים, שדות מעובדים, אישה עירומה טוחנת במרץ עם מכתש ועלי ענקיים, אופניים סיניות, נשים עם תינוקות על הגב מעבדות את האדמה. פתאום כלום. שטח מיוער גדול. שוב פעם כפר והכל חוזר על עצמו מהתחלה. מרגיש כמו תייר יפני באוטובוס תיירים מסתכל על כולם דרך חלון. כל רבע שעה מטפטפת לה טיפה מהמזגן ישירות על הקרחת שלי. עינוי סיני בהילוך איטי. המינוס באוטובוס ממוזג זה שהחלונות לא נפתחים ולכן לא ניתן לעשות Window shopping, קניית מטעמים ושטויות דרך חלונות האוטובוס. מוזר, אבל כשאני מטייל הציפורניים שלי גדלות פי שתיים יותר מהר. כאילו אומרות let us out גם אנחנו רוצות לראות מה קורה שם בחוץ. אני יודע שזה לא אמור לעניין אתכם אבל לא אכפת לי כי הייתי כותב את זה ביומן שלי בין אם הייתם קוראים אותו ובין אם לא.
העיר קוטונואו והוצאת ויזה לגאנה
27.1.01 - בבוקר נסעתי לשגרירות גאנה להוציא שוב פעם ויזה. לא סיפרתי לכם, אבל החלטתי לחזור לגאנה לשבוע האחרון שלי כי עד עכשיו נהניתי שם הכי הרבה אז למה לא לחזור? הרי מה שחשוב זאת ההנאה, לא? להנפיק ויזה לוקח שלשה ימי עבודה ומאחר ויום שישי היום ז"א שהיא אמורה להיות מוכנה, במקרה הטוב, רק ביום שלישי. מאחר ולא בא לי להישאר כאן עד אז, כי אני רוצה לנסוע מחר ל Togo, החלטתי להתחנן/לשחד/לקלל את הפקיד. לפי הסדר שכתבתי. בסופו של דבר לא היה צורך בכל האסטרטגיות שבניתי לי בראש. כשהגשתי לו את הדרכון קיבלתי שוב את אותו פרצוף המום והמשפט "אתה הישראלי הראשון שאני רואה". איך שזיהיתי נימת אהדה בקולו ישר "התחננתי" שיזרז לי את הויזה כי גאנה כל כך יפה ופשוט חבל על כל יום שאני לא שם...בלה בלה.... "תבוא ב- 13:00" הוא אמר, וכך אני יושב וכותב לכם כשבכיסי, או יותר נכון חגורת הכסף שלי, ויזה לגאנה שהונפקה תוך 3 שעות!
שמח וטוב לב הלכתי לאכול fufu (עיסה דביקה מקמח תירס), חתיכת בשר אחת ורוטב. כל הטריק בלאכול את ה- fufu הוא בלהטביל קודם את האצבעות ברוטב, לחתוך חתיכה מה- fufu (עם אצבעות רטובות הוא לא נידבק ליד), לגלגל אותה לכדור, להטביל אותו ברוטב ובזריזות ולהכניס לפה יחד עם כל האצבעות. פשוט. כשבטני מלאה, הגיע תור הנפש. הלכתי לשוק. על השוק של Coutonou (שמתם לב שבזמן האחרון שמות ערי הבירה ממש מעיקים?) אומרים שהוא הגדול במדינה ואכן הוא גדול. תרתי משמע. מזל שאי אפשר היה לצלם אחרת הייתי מתרושש מכמות התמונות הפונטציאליות שהיו שם. מאמות מוכרות סבון, נשים עם דגים מעושנים על הראש, נערים סבלים עם מריצות, קבצנים ללא רגליים על הרצפה, אופניים עם רמקולים בצדדים- מצבר מאחור לספק אנרגיה ומערכת סטריאו מפוארת (בסטנדרטים אפריקאיים) משחררים צלילים של מוזיקה אפריקאית לאוויר, נשים שמכינות סנדביצ`ים מכל טוב, נפחים, חנויות בדים ומעל הכל מרחף ענן עשן. למעשה מעל כל העיר ישנו ענן פיח ממיליוני הטוסטוסים שנוסעים כמו מטורפים בכבישים (המוניות כאן הן טוסטוסים). מאחר וסביר להניח שבבנין לא הייתם, על מנת שתקבלו קני מידה לכמות הטוסטוסים אז לאלו שהיו בויאטנם למשל, קחו את כמות הטוסטוסים בהאנוי Hanoi או בהו צ`י מין Ho chi min (סייגון) ותכפילו פי 5. או, למי שהיה בסין (וזה בשבילך איילת), תדמיינו שעל כל זוג אופניים היה טוסטוס. מי שלא היה באף אחד ממקומות אלו אעשה ניסיון אחרון. קחו את כל הגורמטים והשרשרים במדינה ולכל חוליה תנו טוסטוס, זה עדיין לא זה. פתאום תפסתי את עצמי מקודם, עם זיעה בדיוק בריח של האפריקאיים. חמוצה וחודרת. מסקנתי היא שריח הזיעה אינו קשור לצבע העור. כנראה יותר קשור לסוג האוכל. מי גאון של אימא?
בנות צעירות בנות 16-17 בפעולה. יושבות ואורבות בפתחי הבארים לקליינטים מזדמנים. במשך שעתיים הסתכלתי עליהם ועדיין לא הבנתי בדיוק איך העסק עובד. עומדות בפתח הבאר, פתאום נעלמות וחוזרות אחרי כחצי שעה. מה לא מובן בזה אתם שואלים? לא ראיתי אותן, ולו פעם אחת, מתרחקות או חוזרות עם לקוח. אפילו לא ראיתי גברים מדברים איתן. יותר מכך, אני כתייר לבן, יושב לבד ואף אחת לא מתקרבת אלי. לכאורה אני טרף קל. מה אני אמור להסיק מזה? שלושה מקומיים מתיישבים לידי. לאחר כ- 10 דקות שתיקה אחד מהם מציג את עצמו ושואל אותי מה אשתה. אני בסדר עניתי והזמנתי לעצמי עוד בירת Flag. כשחזרה המלצרית הוא התעקש לשלם. "אנחנו חברים" הוא אמר. איך שאמר את המילה חברים, נדלקו לי כל נורות האזהרה. בבנין אין חברים. אם מישהו אומר לך שהוא חבר שלך, זאת אומרת שמתישהו הדרישה לכסף תעלה. כמה שצדקתי. אחרי כמה דקות נתן לי חברי "החדש" את מספר הטלפון שלו ואמר לי להתקשר אליו מחר כי יש לו ביזנס עבורי. "אני לא בענייני ביזנס" עניתי לו. "אני סטודנט" שיקרתי בלא למצמץ. " לא נורא, נדבר מחר" אמר הוא. אחלה מוזיקה יש בפאב. חברו שיושב מולי רוקד בישיבה טוב יותר משאוכל לרקוד איי פעם בעמידה. סיימתי את הבירה מהר ונפרדתי מהם בתירוץ דחוק שמחר יש לי יום עמוס. בדרך הביתה קיבלתי מנציס. ילדה קטנה מאחורי דוכן ממתקים היוותה מטרה נוחה עבורי. היא לא ידעה מהיכן נפל עליה התייר החצי שיכור הזה אבל היא בטח לא הצטערה. "התכרעתי" לה על הדוכן. קניתי וופלים מע`אפנים מהסוג שמוכרים בשטחים, עוגיות שוקולד וכיסי מלאים עכשיו במסטיקים עם תמונות של כוכבי ליגת ההתאבקות WWF. על המרפסת במלון. רוח קרירה של לילה נושבת. כוס קפה שחור וחזק ביד (אצלי הקפה שמור בתיק עזרה ראשונה), שקיות ריקות של וופלים ועוגיות סביבי. חושב לעצמי שאם הייתי כותב את כל מה שעובר לי בראש עכשיו, עם הנחיתה בארץ היו לוקחים אותי ישירות לאברבנל. אולי כדאי שאפרוש בשיא? אז מה היה לנו היום. ויזה ב- 3 שעות לגאנה, פקיד שמעולם לא ראה ישראלי, ארוחת צהרים טובה בפחות מדולר, שוק מדהים, זונות חמודות והרבה ממתקים. גם הלילה ארדם עם חיוך על הפנים. עוד יום טוב בחייו של ענבל טובי. להתראות מחר.
(Unknown)
