במהלך טיול בדרום אמריקה נוצרים סיפורי מור"קים (מורשת קרב) רבים, קטנים כאלה, על "איך כמעט התהפכנו בדרך המוות" או "איך בסלאר דה אויוני לא הצלחנו לשמור על ארוחת הבוקר בבטן, אחרי שה"סניורה" החליטה לתבל את המרק בתבלינים בוליביאניים מסורתיים...". הסיפור הבא הוא גם 'מור"קון' מהטיול שלי והוא יכול גם ללמד אתכם משהו על אוטובוסים בדרום אמריקה ועל נוכלים, המנסים לעשות כסף מתיירים שלא מבינים את השפה.
מאת: אורי רנן
איך הכל התחיל
ראשית הסיפור היתה בכך שחבריי ואני יצאנו מבואנוס איירס באוטובוס, אל עבר מפלי האיגוואסו, שבגבול ברזיל (אגב, מקום מדהים). רכשנו כרטיס נסיעה במחיר 120 פסו בחברת Via Bariloche ויצאנו מההוסטל (קמבלאצ'ה) במונית, כשעה לפני מועד היציאה של האוטובוס. רצה הגורל, ובדרך לתחנה ברטירו היו פקקים שלא נראו עוד כמותם בבואנוס איירס. הגענו לתחנה עשר דקות אחרי מועד היציאה של האוטובוס. זאת, כמובן, אחרי שרצנו חצי מהדרך, במקום לשבת בתוך מונית שאינה זזה. במקום עמד אדם, שלטענתו היה עובד של חברת Via Bariloche. הוא הציע לקחת אותנו ברכבו לתחנה הבאה של אותו אוטובוס, שכן אחרת נאלץ לקנות כרטיסים חדשים. הוא אף שוחח בסלולרי עם נהג האוטובוס (מה שהתברר בדיעבד כשקר מוחלט).
כפי שכולכם, מוצ'ילרים יקרים, בוודאי יודעים, כסף בדרום אמריקה הוא בעיה -; תמיד יש מעט מדי והמחשבה על תשלום של 120 פסו נוספים לכרטיס זעזעה את כולנו עמוקות. כמובן שרצנו אחריו, העמסנו את כל המוצ'ילות לרכב שלו ויצאנו לדרך. הוא נסע מהר, מאוד מהר! חלק מהזמן, אף בנתיב הנגדי לכיוון הנסיעה. תוך כדי נסיעה, הוא החל למלמל משהו על כך שכל אחד מאיתנו יצטרך לשלם לו על הנסיעה הזו 80 פסו. כמובן שכעסנו מאוד, אבל אמרנו לעצמנו ש-80 זה עדיין פחות מ-120 ולכן שתקנו. התפללנו שהנסיעה תסתיים מבלי שיכתבו עוד כתבה על ישראלים שנהרגו בטיול בדרום אמריקה בתאונת דרכים...
![אוטובוס בדרום אמריקה. צילום: איתי אמוזה]( "אוטובוס בדרום אמריקה. צילום: איתי אמוזה")
אוטובוס בדרום אמריקה. צילום: איתי אמוזה
הרגע בו נפל האסימון
הנסיעה נמשכה ולאחר חצי שעה הגענו למקום, עליו הכריז הנהג כ"תחנה הראשונה של האוטובוס", אף שהאוטובוס כבר לא היה שם. בשלב הזה, ניסיתי בספרדית המועטה, שרכשתי בעמל רב בבואנוס איירס בימים שקדמו לנסיעה, לשאול את הבחור מה קורה אם לא נספיק בסופו של דבר לאוטובוס. בתשובה לשאלתי, קיבלתי את התשובה המעודדת: "Tranquila" -; "תירגע...". כעבור שעה וחצי של נסיעה מטורפת עצרנו בתחנת דלק, שהייתה בה איזושהי נציגות של חברת Via Bariloche ותחנת אוטובוס קטנה. כולם נשארו באוטו בעוד אני יצאתי עם הנהג לנציגות. בשלב הזה, הבנו שבאוטובוס הזה כבר לא ניסע. הנהג התחיל לדבר עם הנציגים במקום והיה ברור שהוא מסתמך לחלוטין על כך שלא אבין דבריו. אך אני דווקא הבנתי את רוב השיחה ובעיקר את הקטע בו נאמר שדחיית הכרטיסים של כולנו למחר לא תעלה לנו ולו פסו אחד. בשמחה מזויפת חזרנו לאוטו והבחור הודיע לכולנו באנגלית רצוצה, שהוא הצליח לסדר לנו כרטיסים חדשים לנסיעה, בהנחה, ועכשיו נצטרך לשלם לו 200 פסו (!) על הכרטיסים החדשים, על הנסיעה שנסענו איתו ועל כך שהוא יחזיר אותנו לבואנוס איירס. באותו רגע אמרתי לעצמי, שיש גבול למה שאנחנו מוכנים לקבל מהשרלטן הזה. מילא שהוא התחזה לעובד בחברת האוטובוסים, מילא שהוא רצה לגבות מאיתנו 80 פסו כדי לעלות על האוטובוס, אבל לשקר על כך שהכרטיס החדש עולה כסף ועוד להרוויח מאיתנו על כך? ממש לא. כל הישראליות, היפה או המכוערת, עלתה לי לראש, הווריד במצח התנפח ואני הודעתי לבחור שאין מצב. No bus -; no dinero! הכרזתי בספרדית קלוקלת. שני החברים שלי נבהלו מאוד ושאלו אותי "מה אתה עושה? אנחנו תקועים פה באמצע חור בחושך, השתגעת?". אני עניתי שלא נראה לי שיש סיבה לדאגה. אנחנו נמצאים בתחנת אוטובוס, מרחק שעה וחצי נסיעה מעיר של 10 מיליון תושבים. האם באמת לא עובר כאן אוטובוס לעיר?
אחרי ששני חבריי התחננו בפניי שנשלם לנהג את ה-200 פסו הארורים ואני בעקשנותי המשכתי להודיע לו שזה לא עומד לקרות, יצא הבחור מהאוטו, פתח את הבגאז', זרק על הכביש את כל התיקים שלנו ונסע. בשלב הזה הייתי צריך לעשות את עצמי כאילו שאני לא מת מפחד, ולסחוב את החברים שלי אל תוך התחנה. "Hay bus a Buenos Aires" (יש אוטובוס לבואנוס איירס)? שאלתי. אמרו לי שכן, 10 דקות יותר מאוחר. כששאלתי כמה הוא עולה ונעניתי שהמחיר הוא שבעה פסו הרגשתי את תחושת הניצחון... שעתיים מאוחר יותר כבר היינו בחזרה בהוסטל הקבוע שלנו, עם כרטיסים חדשים לאוטובוס לאיגוואסו ליום המחרת, אוכלים קציצות שהחבר'ה הישראלים בהוסטל הכינו.
צילום: איתי אמוזהמה המסקנה?
למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? לא רק בשביל לחלוק חוויה הזויה, אך יומיומית לחלוטין מהמציאות בטיול בדרום אמריקה, אלא גם כדי שתבינו עד כמה חשוב להכיר את השפה המקומית (במקרה זה הספרדית) בזמן הטיול. במקרה זה האירוע הסתיים רק בחיסכון של כסף ובמעט ענייני "כבוד", אך במקרים רבים זה יכול להסתיים גם בעניינים של טיפולים רפואיים דחופים. לכן, אני ממליץ בחום לכל המתכנננים טיול בדרום אמריקה להצטרף לקורס ללימוד השפה הספרדית או הפורטוגזית (או כמובן בשפה הרלוונטית למקום שבו תטיילו). כאן תמצאו קישור לקורסים טובים בשפות רבות. כמובן שידיעת ספרדית לגמרי לא מזיקה גם בברים, כשרוצים לדבר עם הבנות או הבנים המקומיים או במסעדות, כשרוצים לקרוא את התפריט ולדעת מה לקחת או לא לקחת...
אני ממליץ לכל מוצ'ילר טרי, שלא לסמוך ולא להאמין לאנשים שנמצאים במקומות הומי אדם ומציעים שירותים לתיירים, כמו הבחור שטען שיסיע אותנו לאוטובוס. ישנם שרלטנים בשפע, שמנסים "לעשות קופה" על תיירים וחבל לתת להם לעשות זאת על הגב שלכם. כך תשמרו טוב יותר על כספכם, מה שיכול להאריך לכם את הטיול (האמינו לי, כל יום בדרום אמריקה שווה זהב) וגם תוציאו להם קצת את האוויר מהמפרשים ותסייעו למטיילים הבאים אחריכם.
