"האיטי לכדה את ישותי, והיא מושכת אותי עוד ועוד עם כל סיפור, כל אדם, כל שיר וכל שיעור."
לב הקריביים - האיטי. יער טרופי שנכרת והפך לאדמה חשופה, גיבוב אינסופי של שכונות עוני ופחונים, ילדים שנמכרים לעבדות, איידס משתולל, שטפונות, סופות הוריקאן, הפיכות צבאיות. חופים זהובים-כחולים יפהפיים מחכים בסוף דרכים גרועות. דמויות עבדים עתיקות מפוסלות בגזעי עצים, האיטי היא המדינה הראשונה בעולם המודרני ששליטיה היו תושביה השחורים. בשנת הלימודים השניה, שנת העבודה המעשית, אני נסעתי לבוליביה, ומירנדה נסעה להאיטי. הכתבה הזאת היא עליה, ולכן גם על האיטי, או להיפך.
ההיכרות עם מירנדה
מירנדה גדלה בעיירה הקטנטונת מינרל, אילינוי, בארצות הברית. היא למדה סוציולוגיה בקולג`, וספרדית בקוסטה ריקה. בגיל 22 לקחה הלוואה לשכר לימוד לתואר השני, בחרה תוכנית שיש בה סלט של סטודנטים מכל העולם, וככה הכרנו. אחר כך הכנו יחד את פרוייקט הגמר של סמסטר א` וככה הכרנו עוד יותר. מירנדה ישבה על ידי בהרצאות ובעט הורוד שלה היתה כותבת הסברים למילים באנגלית שלא הבנתי. היא הדביקה לי את השם "שרוני מקרוני" ולימדה אותי להשתרע על הגב בשלג ולעשות צורות של מלאכים. היא גרה בחדר אחד עם כריסטי, השותפה שלה מהקולג`, הלכה לכל מקום ברגל, עבדה בחנות צעצועים, יצאה לרקוד במועדונים לטיניים (למרות בלונדיניותה המוחלטת). מפעל הדגל שלנו ביחד, שידענו שפעם יהיה מביך להזכר בו, היתה "רשימת הבנים הראויים לתשומת לב" שהעברנו בינינו בשיעור כלכלה עד שג`ונתן, הצרפתי ששיבצנו במקום השני, קלט מה אנחנו כותבות ומיד הלשין ליקובו, האיטלקי ששיבצנו במקום הראשון.
"יש לי את הכוח ואת הזכות לעשות דברים טובים, להשתמש בחופש הזה, להבין אותו ולכבד אותו ולהפוך את העולם למקום שנעים יותר לחיות בו".
לתחילת הכתבה
תכנון הנסיעה
לקראת השנה השניה, רצינו ללכת יחד למרכז אמריקה. חשבנו וחשבנו ובסוף כל אחת הלכה אחרי הלב, אני בחרתי את האנדים ומירנדה את האיטי. היא קראה וקראה וקראה, לקחה שיעורים בקריאולית, כתבה הצעת מחקר, והתקבלה להתמחות בתנועת האיכרים של פאפאי (MPP - Mouvman Peyizan Papay- השם בקריאולית). תושבי עיירת הבית מינרל, 300 איש בסך הכל, התגייסו לעזור, דרך הכנסיה אספו כסף וקנו למירנדה כרטיס טיסה משיקגו להאיטי. אז הבנתי באיזה מקום היא גדלה ואיך היא נעשתה מה שהיא.
בדירוג האו"ם ל"מדינות שכדאי לחיות בהן", ישראל מופיעה השנה במקום ה 17, והאיטי במקום ה-150, העניה בכל ארצות אמריקה הלטינית והקריביים. אדם ממוצע בישראל חי עד גיל 79, בהאיטי - עד 49. ארגוני סיוע ופיתוח מכל הסוגים נמצאים בהאיטי בכל מקום ומתעסקים בכל דבר - נגישות למי שתיה, השכלה בסיסית למבוגרים, טיפול בילדי רחוב, שירותי בריאות משפחה, שיקום קרקע חקלאית עייפה, תודעה לזכויות אדם, הכל הכל. לאנשים כמו מירנדה, חובבי אתגרים, נחושים, אופטימיים וסתגלנים, זה המקום.
"החיים עשויים מכל יום קטן. זה מה שמרכיב את קיומנו. כל יום משפיע על העולם איכשהו. אני רק צריכה לשאול את עצמי איזה סימן אני רוצה להשאיר אחריי".
לתחילת הכתבה
ההגעה להאיטי
מירנדה הגיעה להאיטי בתחילת שנת הלימודים והתחילה לעבוד. היא חקרה ואספה מידע, תרגמה סימולטנית למדריכי חקלאות אמריקנים, בנתה תוכנית בריאות אזורית, ביקרה אנשים בבקתות ושאלה אותם מה הם אוכלים ובמה הם חולים. אמא שלה, שכל שנה מגיעה לכפרים להתנדב, באה לבקר והן רקדו יחד בחגיגה מקומית לעיני הקהל המתפלא. מירנדה היתה מוטרדת מאוד ממצב הנשים בעוני הקיצוני של האיטי, והיתה נפגשת עם קבוצת נשים בכפרים: הן היו יושבות במעגל על הרצפה, והתעקשו שמירנדה תשב על כיסא. אחרי שלושה חודשים של פגישות, אחת הנשים בקבוצה אמרה: עכשיו את משלנו, ואת יכולה לשבת איתנו, על הרצפה. זה היה אחד הרגעים המשמחים. מאורחת-לרגע מירנדה הפכה להיות חלק מהקהילה ומהנוף המקומי בפאפאי Papay, כפר מגוריה.
בנובמבר התחיל בהאיטי ניסיון הפיכה אלים נגד הנשיא אריסטיד. מורדים חמושים התקדמו עד שהגיעו לעיר הבירה פורט או פרינס Port au Prince, בזזו והשחיתו והשאירו הרבה גופות אחריהם. ארצות הברית ואירופה שלחו חיילים. בניין האו"ם הראשי בבירה נכבש על ידי המורדים. ברחוב צריך היה לרוץ ולהתחמק מיריות. ארגוני סיוע פינו את כל העובדים הלא-מקומיים והשאירו רק צוותי חירום מעטים. מירנדה לא רצתה להתפנות בזמן שהנשים והצוות המקומיים נשארים. היא התעקשה והתעקשה, אבל בסוף קיבלה כמעט אולטימטום מהאוניברסיטה לעלות על המטוס הראשון ולצאת משם. היא נסעה הביתה בפברואר ושלחה לי מייל מתוסכל מאילינוי: אני מסתובבת בבית וחושבת על כל האנשים שנשארו שם ואיך אני אסביר להם למה עזבתי.
במאי האחרון סיימנו כולנו את ההתמחות וחזרנו לאוניברסיטה לסוף התואר. הרבה אנשים, וגם אני, רצו לנוח קצת מלהיות זרים בארץ זרה. רצינו לנסוע הביתה ולעבוד בסביבה מוכרת, עם אנשים שאנחנו מבינים את הסלנג שלהם ואת ההומור שלהם. מירנדה לעומת זאת ספרה את הימים לחזור לנידחות ולארץ שהתאהבה בה, לעשות שם מה שהיא חשבה שנכון. היא הגישה את עבודת הגמר, "תפקיד הנשים האיכרות בחברה בהאיטי", קיבלה את התואר ולמרות המצב והחיילים הצרפתים והאמריקנים שמפוזרים שם בכל מקום, היא חזרה לבית שלה בפאפאי, התחילה בהקמת מרפאה לתושבי הכפרים, והיתה מאושרת מאוד.
לתחילת הכתבה
המחלה
בתחילת ספטמבר עלה למירנדה החום ולא ירד. חשבו שיש לה טיפוס, אחר כך מלריה, אחר כך אף אחד לא ידע מה זה. פינו אותה, שוב, בטיסה לארצות הברית. בדקו אותה מיליון רופאים. בסוף איבחנו קדחת דנגי. קדחת שעוברת בעקיצת יתוש. עקיצה ראשונה מביאה חום, כאבי ראש, סחרחורות, לפעמים דימומים. מירנדה חשבה שזה היה שפעת. בעקיצה השניה כבר נעשים ממש חולים.
מירנדה היתה מאושפזת בשיקגו בטיפול נמרץ. מכל המרחקים לא יכולתי לדמיין את פקעת האנרגיה והחיוכים הזהובה הזאת שוכבת מורדמת בבית חולים מחוברת למכשירים ומכונות. היא מתה אחרי שבועיים, ב-21 לספטמבר, שנה אחרי שהגיעה בפעם הראשונה לעבודה בהאיטי.
פברואר 2004: "אני עכשיו בת 24... 24 הן מספר השעות ביממה... אני רוצה לזכור לשאול את עצמי בסוף כל יום, מה עשיתי בכל שעה מהשעות האלה כדי להפוך את העולם לטוב יותר".
