אחרי כמעט שני עשורים, חזרו הזוג אלון ונועה להודו. מפוקחים יותר ובשלים יותר, הם עשו טיול במדינת קראלה המהממת. בדרכם הם התרשמו מבית הכנסת היהודי בקוצ`ין, עשו טרק יומי בינות למטעי תה מפוזרים על רכסים גבוהים והתפנקו בעיסוי אירוודי בורקאלה.
אוכלוסיית השבטים השנייה בגודלה בעולם נמצאת במדינת אוריסה שבהודו. במאה הנוכחית עדיין אפשר למצוא, אי שם בהרים, שבטים המשתמשים בחץ וקשת לצרכי הגנה וחיים ללא חשמל ומים זורמים. המסורת והמנהגים שלהם הולכים ונעלמים, וכעת הוא הזמן הטוב ביותר לגלות אותם.
מסתבר שיש גם הודו אחרת, הודו של השבטים, ובפעם הזאת הגענו אל פינה אחת בהודו שנראית אחרת לגמרי, שמנהגיה שונים לחלוטין, פיסת מדינה בתוך הודו שאינה מזכירה כלל את הודו הקלאסית. זהו אזור צפון- מזרח הודו, אזור שנקרא "שבע האחיות" ( כיום הם כבר "שמונה האחיות" כי צורפה עוד מדינה) - מדינת נאגלנד (Nagaland) - הכוללת בתוכה 16 שבטים שונים.
אתם מוזמנים להכיר את משפחת תבל (ומלואה) שהחליטה לעזוב הכל ולצאת, הורים וילדיהם, לטיול בהודו. ללא בית ספר או עבודה, אלא רק נופים, תרבויות חדשות והרבה טיולים.
אז... הלכנו למנהל הפארק ועמית הציג אותנו כזואולוג וכצלמת מישראל... באנו להכין כתבה על הפארק לעיתון טבע ישראלי. רעיון אדיר, לא?! (והאמת היא שהחלטנו להכין כתבה על הפארק ועל אסאם, כך שלא נשקר...).
``וזה יהיה מאוד קשה``. הסתכלתי על עמית ואמרתי: ``מאוד קשה זה לא אומר לא אפשרי!!!``. המונית נעצרה ואני ממאנת לצאת ממנה- מולי אני רואה ילדים בני 8-14 פנים סיניות, שחומים, כיפה לראשם, ציצית-טלית על בגדיהם. אני בשוק, לא מעכלת. מעליהם שלט גדול: ``בית עמישב`` ודגל ישראל מתנוסס.
טוב, בעצם, כשמסתכלים על הרצפה מבינים שהכול ``טבעי`` בהודו: קליפות בוטנים, שקיות ניילון, אריזות של עוגיות, שאריות מים ומזון, אורז, עדשים, כוסות חד פעמיות ששימשו בעבר לשתיית צ`אי, גפרורים, ניירות, ובין כל אלו אפשר להבחין בתיקים, מזוודות, נעליים, כפכפים ושאר מיני עניינים.
עשינו עסק- הם מביכים אותי עם הגבולות שלהם ולי יש רשות לכתוב על זה לחברים שלי באי-מייל... ...אז אני שמתי על עצמי מעטה של אדישות ובזה פתרתי את בעיית גועל הנפש מהעכברושים. אמא ואבא התמודדו עם זה אחרת: הם הביאו מהארץ כובעי אמבטיה מניילון ולבשו אותם על הרגליים... טוב טוב, כשתיראו את התמונות תבינו עד כמה זה מביך ללכת עם אנשים שלובשים כובעי אמבטיה על הרגליים!!!
בכל אופן, קמים רוחצים פנים מתיישבים במרפסת, מזמינים כוס ג`ינג`ר ונחים. ממה נחים. עזבו, קשה להסביר, אתם לא תבינו, כן כן גם כשלא עושים כלום מתעייפים, גם כשקמים מהשינה עייפים... אחרי כוס התה, שמים לונג והולכים לשחות בים, לפעמים מגוונים והולכים לשחות באגם.
אוטובוסים עם דרגשי שינה. חבל על הזמן איזו המצאה זו. חייבים להביא את זה לארץ. אתה פשוט נכנס לאוטובוס, מקבל דרגש עם וילון ומחיצה מהעולם החיצון שנמצא בשאר האוטובוס, נשכב ונרדם. המצאה גאונית. חשבתי לייבא אותה לארץ (בין שאר כל מחשבות היבוא שלי) אבל הנסיעה הכי ארוכה בארץ היא כ-8 שעות... אז לא נראה לי שזה ילך...
תודה. תודה על השנה האחרונה. שנה מדהימה שלא הייתי משנה בה כלום. ומעבר לתודה יש גם תקווה.
אז התשובה היא שחזרתי. אבל חזרתי על מנת להמשיך את הטיול. לא, לא עוד טיסה, לא עוד מקום חדש אלא... להמשיך את הטיול של החיים בארץ.
`` כן, בומבי בחורף בומבי בקיץ.... ואני יודעת שהכל זמני... יום אחד זה ככה יום שני זה ככה... פותחת את האינטרנט.. קוראת שם את עצמי..`` (ע``פ טיול ליפו - שלום חנוך)
לא מוצאת עכשיו את האור/ מחפשת אותו בנרות/ מסתובבת בכל רג`סטאן/ מנקודה לנקודה/ כמו מבצר מרוט וישן/ כמו רג`פוט על פיל לבן/ הולכת באפס מעשה/ הכל מעצמו ייעשה/ ונדמה שזה טוב/ ככה, כי צריך לאהוב/ ונדמה שזה קרוב/ משהו קטן וטוב ... (ע``פ משינה ולאו דצה).
``בלילות של ירח מלא / שומעת טראנס מקומי / יושבת על המיטה בחושך / כי כל החשמלים נופלים ../ אלך לראות לי סרט, או חומוס שניצלים.
קטע הדרך בין רנקפור לאודייפור משופע בנופים יפים. תחילה הדרך עוברת בשמורת טבע הררית, ירוקה מאד, ואחר כך מתחילים להופיע שדות מעובדים וכפרים קטנים.
בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם).
ממש ביציאה ממתחם הארמון הפנימי יושבים כמה אמנים ועוסקים במלאכתם. אחד מהם, היוצר פסלים וכלים שונים מ- Papier Mache, מוציא מתחת ידיו כלים בצרופי צבעים ובעיטורים כל כך יפים ועשירי דמיון, שאנחנו קונות מיד את חצי תכולת החנות שלו. עד היום, פיל קטן בצבעי ירוק דהוי ואדום, עומד ליד המיטה שלי ומחזיר אותי להודו בכל פעם שאני מציצה לעברו.
שני דברים נתחוורו לי בקומבמלה. האחד, הידיעה הברורה שאושר הוא מדבק, גם אם לא מבינים בדיוק למה מאושרים. והשני, הידיעה שהחיים והדינאמיקה של הרגע חזקים לאין שיעור.
יותר משתים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס - ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים...
בסביבותיה של קאסול פזורים כפרים שונים ומשונים, אל חלקם ניתן להגיע רק לאחר הליכה ארוכה ומתישה. כל סוגי הסחורה והאספקה שעולים בדעתכם מגיעים אל הישובים הללו על גבם של פורטרים. בדרך ניתן לפגוש טיפוסים שונים ומשונים, חלקם בחרו להעביר את חייהם במערות הפזורות בהרים תוך עישון כבד.
העומס כעת הוא כפול: אנחנו צריכים לבנות את המקום (תאורה, צביעה, ארונות, מטבח כשר ועוד) ובנוסף להתכונן לשני ימי החג, שעומדים לחול בצמידות לשבת. יש לנו עוד יומיים עד החג ורק אלוקים יודע איך נעשה את זה...
כמה שעות לפני חג-הסוכות מתקדרים השמיים וגשם עז חודר אל הסוכה. לזמן מה נראה שהכל אבוד, אך בדיוק בזמן הנכון - שעה וחצי קודם הסעודה מתפזרים העננים, מאפשרים לעובד שלנו לסדר מחצלות ושולחנות נמוכים ולמאתיים מטיילים לחגוג את ערב החג הראשון.
מי שאוהב את הודו כמוני וחושב עליה בהחלט כעל מקום שהיה רוצה לגור בו, מוצא עיר בהודו, שזרים יכולים לקבל בה היתר מגורים, שיש בה אנשים המאמינים בשלום, שלווה והרמוניה ושאם אתה מאמין כמוהם בכך אתה מוזמן להיות תושב העיר.
``בומביי (Bombay) או בשמה המעודכן מומביי (Mumbai) אינה נתפסת כיעד אטרקטיבי לתיירים ישראלים. ובמיוחד לא אצל הצעירים. אבל צריך להבין שאנחנו מפספסים ובגדול. בומביי, לטעמי, מרתקת ומעניינת וחבל לפסוח עליה ולברוח היישר לגואה עם הנחיתה. תנו לה צ`אנס, לעיר הענקית הזו.
``אנחנו קוראים יחד `שמע ישראל` ואני רואה דמעות ממלאות את עיניו. כשהוא מוריד את התפילין, קולו רועד מהתרגשות. משהו כאן מוזר, אני חושב לעצמי, ואז מספר לי טום שהוא לא הניח תפילין מעולם...``
אם נסתכל על הצד הרוחני של הדברים, אין ספק שכיום יש התעניינות הולכת וגדלה בצד המיסטי של העולם, אצל יהודים בפרט ובעולם בכלל. זהו דבר שמהווה הכנה לייעוד האלוקי של ימות המשיח- ``לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה` בלבד``.
``ביום שני אני ולוי יוצאים אל הפסטיבל, בידינו תפילין ולצידנו ילדי משפחת גולדשטיין ישובים על עגלת עץ, מובלים בידי נער הודי. אנחנו מפלסים את דרכינו בתוך ההמון, הילדים שקטים (אולי קצת המומים), צופים בשלל המראות. מהר מאוד מתחילות הנגיעות: כל הודי/ת שעוברים לי
דיו היא פינה קאריבית בלב הים הערבי. הינדואיזם צלוב בטעם של וודו, ים, סרטנים, סירות. טיח מתפורר, שיהוקים של וויסקי. סיפור קטן על אי קטן.
משפחת פלג שבה לארץ וקצת קצת לפני הסוף נכתבו ההגיגים של סיום הטיול. המראות, הניחוחות והאחווה המשפחתית - כולם רצים בראש, רגע לפני שמגיעים למציאות אחרת, בחיק הבית בישראל.
