ההגעה לבומבי
למה צריך לשנות שם כזה יפה, בומבי. מתגלגל על השפתיים, בומבי. כמו פעמונים, בומבי. כמו זיקוקים מתפוצצים, בומבי. רק בגלל שהבריטים שחקו את השם? מה אנחנו עשינו רע שאנחנו צריכים לעשות פרצוף של פרה הודית נרגזת, למודת התעללויות ולהגיד מומבי (mumbai) ?! במקום להפגין את רעש החיים והזוהר שנשמע כשאומרים הההההמממ - בומבי. כיאה לאישה שכמותי הלכתי לחכות לרב חובל בנמל. קבענו במלון אבל פחדתי שהוא יתעלף לי אם הוא יראה איזה מישהי בלי ידיים מבקשת רופי (שזה קשה מבחינת קואורדינציה, להתחנן בלי ידיים, לא להתעלף. מילא אם יש לך רגליים... אתה יכול להשיג לך סקייטבורד.. במחיר סמלי). בכל מקרה זה נחמד לעשות דברים כמו שעושים בבית בארץ. ללכת לסרט, לקנות עדשות.. לאסוף חברים מהשדה תעופה.
קידמתי את הישראלים שירדו מהירדנים המלכותיים בברוך הבא לבבי והם השיבו לי בפרצוף מחייך ומופתע, השבתי להם בפרצוף רחמני על זה שהם לבושים ג`ינס ועטופים פליס כי תוך 3 שניות הם יתחילו להשטף בזיעה של עצמם. וככה עשינו פרצופים אחת לשניים עד שהרב חובל הואיל בטובו לרדת לחוף, מתנדנד הוא צעד על הרציף. הוא בהודו, איזה קטעים. ירדתי מהקרון בלפנות בוקר בתחנת ויקטוריה הענקית בבומבי. תחושה פנימית לחשה לי בשקט, שאף אחד לא ישמע, לחפש בעיניים את פיליאס פוג ועוזרו הנאמן פספרטו מהלכים בבלייזרים וצילינדרים גבוהים, שחורים. מציצים בשעון מכיס המקטורן. אני די בטוחה שראיתי מחזה דומה ברציף 14.. אבל אני לא בטוחה. היה מוקדם וחושך והייתי צעירה והייתי צריכה כסף.
כשיצאתי מאותה תחנה ענקית צבטתי את עצמי בשנית. אמנם נסעתי המון זמן, וגם ישנתי כמחציתו, אבל אין סיכוי שהצפנתי כל-כך וקפצתי יבשת בלי משים. אז מה זה כל הבניינים האירופאים האלו באמצע הרחוב?! אבנים גדולות ומקושתות, כבישים מרוצפים, צריחים משוננים, סגנון אדריכלי שמי שמבין בזה יטען שהוא אקלקטי למדי, אפילו שלי אין מושג בסגנון. זו כנראה קונספירציה מטאורולוגית כי כשחם אתה מרגיש כאילו יש מן משב של קור ממוזג, כאילו עוד מעט ירד פה גשם, כאילו הרקע שצריך להיות לבניינים האלו זה עננים אפורים כהים. מדהים.
הבריטים עשו הרבה בלגן בעולם, והשליטו את תרבותם על מדינות בלי בושה וכבישה. הם ניהלו אותן כמחוזות רחוקים של המעצמה הענקית, סידרו יפה ככה שהם ירגישו כמו בבית... ואחר כך נטשו אותן לאנחות ולהסתדר לבד עם בליל פסי הברזל שפרוש להם על הארץ כמו גשרים על שיניים עקומות, משאירים אחריהם בנינים על פי צו האופנה האחרון של המלכה האם. אז מה אם הם חילקו בשרירותיות את השטחים כך שעד היום יש עוד מדינות ששרויות באי-נוחות פוליטית. בקטנה. ההודים זכו בסכסוך עם הפקיסטנים, בנבחרת רוגבי לא רעה ובכמה מבנים שנראים קופי כמו ארמון בקניגהאם. ואנחנו, למשל, זכינו בשלל מבני בטון של משטרות המנדט ובבלגן עם השכנים.
ולמרות כל האירופאיות המפוייחת הזאת.. כשנוסעים במארין דרייב של בומבי, ים כחול אביך משתרע מאחורי טיילת רחבה ואנשים שהולכים הליכות בוקר עם הכלב, מצד אחד. בנייני באוהאוס עומדים מתוחים ואפרפרים מהמלח מהצד השני ... ואת הכל עוטפים בחיבה 80% לחות. מרגישים בעיקר בתל אביב. (ואז מה אם אנחנו באירוויזיון).
כבר קצת התרגלתי להודים ששואלים אותי אם אני והבחור שאני מטיילת איתו נשואים, או בירח דבש.. או סתם lovers. זה יותר מעניין לשחק איתם משחקים (עם ההודים). גם למדתי שאם אתה מביך את ההודי השאלן, אז הוא מחייך ועוזב בנימוס של פרצוף חצי מובך, חצי לא מאמין, במקום להמשיך ולחקור אותך מי אתה מה אתה למה אתה פה מה אתה עושה בארץ כמה אתה מרוויח לחודש וכמה עלתה המצלמה (למרות שאם חושבים על זה לעומק, יש מצב שאנשים עוברים פה מסע רוחני ממושך ומספק בזכות זה שכל הזמן יש מישהו ששואל אותם, מי הם, מאיפה לאן וכו`). בקיצור התשובה המוצלחת ביותר שהיתה לי עכשיו כששאלו אותי עלי ועל רב-חובל היתה, לא אנחנו לא נשואים אבל יש לנו ילד משותף. קוראים לו גנש* .
רב חובל ואני אימצנו אותו בזמן שהוא סתם בא לדבר איתי בישיבה על המדרכה כשרב חובל עשה את שיחת ה"הגעתי" הביתה. האימוץ לא נעשה מתוך רחמים, שמכיריי יעידו שאני חסרה להם. גנש לא נראה רע ולא לבש בלויים, הוא לא ביקש אוכל ולא תפח על בטנו ועשה את הצליל הרעב המוכר "בה בה" ובפונטיקה ba ba (מלווה בדרך כלל עם תנועת היד לפה). גם לא בגלל סיפור חייו האומלל, שליבי הקשה כאבן לא נתן לו לחדור כטריז ולפצלחו. יכול להיות שגנש פשוט הציג את זה..ככה.. כאילו לא צריכים לחמור עליו רחמים. ולא צריך להיות עצובים כי ככה זה אצלו. והוא ילד בן 11 שמדבר אנגלית מצוין. הוא כמובן יהיה רופא כשהוא יהיה גדול, אפלו שעכשיו הוא ישן ברחוב בין חברים או בדירה של חבר מוכר סמים, שהוא מחבב רק את אישתו, כי ההורים שלו מ puna שיכורים מידי מכדי לגדל אותו.
גנש (ganesh) הוא שם של אל בעל ראש פילפילוני. במיתולוגיה הוא הבן של שיווא ופרוואטי. האמת שהוא נוצר מזה שפרוואטי שפשפה את גווה תוך כדי מקלחת בנהר. פרוואטי היתה מאד מאושרת בגנש` ילדה` ושמה אותו כשומר עליה, בפתחי חדריה. יום אחד הגיע שיווא לביקור חפוז, אבל גנש לא נתן לו להכנס. שיווא ערף את ראשו בקלשונו... פרוואטי התחננה אליו שיחזיר את גנש לחיים. ושיווא שלא יכל לבכיותיה של אישתו.. חיפש במהירות איזה ראש לשים על הילד.. והראש הראשון שהוא מצא היה של פיל. מאז עומד פסל גנש בפתחי בתים לשמירה. אבל אף אחד לא יודע איך נראה הפרצוף האמיתי שלו. (בהשראת המיתולוגיה של העמים).
התיק שלי הסתכל על משלוח המנות שרב חובל דיוור לי מהארץ ואמר בפה מלא חולצות.. "אין סיכוי שזה נכנס אלי..". בצר לנו, חיסלנו עוד מבעוד את אוזני ההמן של סבתא (תודה סבתא). דחפתי קצת דברים בצדדים. עד שהתפוצץ. והכנתי שקית של עודפי יבוא. בעודנו מהלכים ברחובות הסואנים והלא נגמרים בבומבי חילקתי לבאבות, הקטנים והגדולים, הקבצנים והאלו שסתם מנסים, ממיטב מוצרי ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה. אל תתפלאו אם שוכני העוני הבומבייים נראים עכשיו קצת יותר נקיים.. כי הם משתמשים במטליות לחות (מגבונים עבים במיוחד) ובין שיניהם מחליפות שאריות צהובות מבמבה ושקדי מרק את האדומות מהטבק.
כמו הורים טובים (שאחד מהם רב-חובל) זה היה צפוי שנמצא את עצמנו בים, באיזשהו שלב. לקחנו את גנש לשיט רגוע במפרץ המקומי, לעבר האי אלפנטה (כיאה למקום שנמצא במדינת מהארשטרה, גם בו יש מערות בזלת חצובות ובתוכן פסלי שיווא). עשינו פיקניק על ההר וחזרנו עליזים ומרוצים, שרים להיטים הודים על הסיפון (maahi ve), צופים בספינות הצי ההודי, סופרים קשרים.
לפעמים אתה לא מרגיש שווה. לא מבחינת שיוויון, אתה פשוט לא יודע מה יש בך ששווה משהו, לא מבין מה אנשים מסביבך מוצאים בך. למה בחרו בך להיות חבר שלהם. לפעמים אתה לא מרגיש שווה כי יש כל מיני שלבים בחיים (למשל, טיול גדול, למודים..תואר זה וזה, חבר לחיים, משפחה, ילדים) ונראה כאילו אנשים מקדימים אותך בהרבה, למרות שאתה יכול להציג בפני עצמך עובדות שחור על לבן שעשית המון דברים שאף אחד מהם לא יעשה לעולם. אתה עדיין תופס מהאנשים שנמצאים שם, במקום שלהם, שעשו את הדברים האלו וקצת פחות מעצמך..כי אתה קצת לפני.. ואולי תמיד תשאר לפני (אבל לעולם לא יהיה לך הרגע.. כמו הרגע שלפני). אז אתה קצת מרגיש ריק כשאנשים אחרים מציגים את מצבם המתקדם, וזה הרי לא שאתה באמת לא שווה, או שאין לך מה להציע להם, אבל אם אתה מרגיש ככה ומציג גישה כזאת של בן אדם שמסתובב עם קשית קטנה של טרופית ויונק מאחרים בצמא של צהריים בקטיף תפוחים ולא כל כך מאמין בחכמת חייך שלך. בגלל שכלפי חוץ אתה לא יכול להסתיר את ינקותך, אז גם אנשים אחרים מרגישים שאין לך מה להציע, ויש לך עוד הרבה מה ללמוד.
גם הודו היא כזאת. כשהיא נפגשה עם המערב היא החליטה שהיא לא ממש שווה. קצת פחות מודרנית, קצת פחות מתקדמת, קצת פחות טכנולוגית ממה שקורה שם. היא הסתכלה בעיניים קמלות למדינות המפותחות והתחננה עם יד לפה "בה בה בה".
בפיקניק ארב לנו הודי אחד שקרא להודים שחורים ולנו לבנים. הוא נראה ונשמע כמו ההודים האלו שרוצים להתמערב, שחושבים שהמערב יש לו הרבה מה להציע, שלמערב יש את התשובה להכל. הוא הסתכל על גנש שישב לידנו וחן במבה ואמר לנו שהוא סתם ילד הודי שחור שיודע רק שתי מילים באנגלית או כמה משפטים שהוא שינן, אבל בעצם לא יודע כלום. בעצם הוא הודי ומה לנו ולהודי, הוא צחק.
גנש הבין כל מילה, למעשה הוא יכל גם לענות אבל הוא בחר בחוכמה להתעלם. גנש הוא אולי מהאנשים שיודעים שהודו היא הרבה יותר מאשר מדינה קצת לא מתקדמת. או תקועה בשלב אחר בחיים. יש בה דברים אחרים, שאולי מוצנעים עכשיו מפאת הצל שמטיל המערב, האמת שהודו.. יכולה ללמד את כולם. היא דבר אחר ויש בה גברים אחרים ומה זה משנה אם היא לא מתקדמת ולא טכנולוגית ולא מודרנית ואולי אף פעם לא תהיה. כשלחשתי לגנש באנשלית שאני יודעת שהוא מבין כל מה שאנחנו מדברים וכל מה שההודי אמר, הוא חייך אלי (עם צהובים בשיניים). אני חייכתי גם, אולי כי כבר לא הרגשתי תיירת סנובית שמסתובבת פה כאילו באתי מעולם הרבה יותר מפותח, ידעתי בפנים שיש פה דברים שהודו יכולה לתת לי, ואני לה.
כששאלתי את הודו מה היא היתה רוצה. היא אמרה שקצת לספק את הסקרנות המקומית זה יופי, גם הם רוצים ללמוד. לא תמיד רק את הכסף שלי. לא תמיד רק לי מותר להתעניין מה זה ומה זה. קמנו וחזרנו לסירה, שלושתנו. שאלנו את הילד שלנו מה הוא חושב על האיש. הוא אמר שהוא בולשיט מן ושעם אנשים כאלה הוא לא מדבר. הרמנו עוגן וחזרנו לעיר. לא מזלזלת בעולם המערבי, אבל גם ההודים צריכים לזכור שאין שם רק נופת צופיםמה אנחנו חושבים שאנחנו כל כך טובים?? .. אנשים שם לא חיים חיים קלים.. הם חיים חיים של מתכת וברזל.
מטיילים בעיר
פירוז בא לאסוף אותנו מהמלון בשמונה וחצי בבוקר. בהוראת הבוס שלו, אמג`ד שתפס אותנו בחדר בערב יום לפני כי רב חובל עשה רושם אירופאי. נסענו ברכבות העירוניות של בומבי, שסוחבות כל יום כמות זהה למניין אוכלוסית ישראל, הלוך וחזור ל ומהעבודה. אחרי שעה וחצי, מונית ואוטוריקשה נכנסנו לאולפן הממוזג בו צילמו פרק דרמטי במיוחד בסידרה Desh mei nikla honga chand (ובתרגום חופשי: הירח ודאי זורח בארצנו). מי שרואה בימי שני בסטאר פלוס אינדיה, שיקליט. העלילה מצולמת בבומבי אבל מתרחשת בעצם בלונדון והגעגועים למולדת.. אין קץ. סינגיטה גוש, השחקנית, היא אחת מאושיות התרבות המפורסמות בטלביזיה, אי לכך גם המפורסמות במדינה, בכתה שם במקצועיות על איזה חולה, שהפך למת מאוחר יותר. רב-חובל לבש מדים לבנים, כמו שהוא רגיל, והרים בזרועותיו את המנוח. קאט!.
אותי הלבישו כאחות רחמניה בצבע אפרסק עם גרביים של שחקנית כדורגל מנצ`סטר יונייטד (שבאופן סמלי, מנעו ממני עקיצות יתושים). נראתי כמו ספטא זפטא ועברתי מפה לשם כטוב בעיני עוזר הבמאי ועוזר עוזר הבמאי גם. מידי פעם ניגשה אלי המאפרת ובאקט מלא חשיבות ניסתה לדחוף את התלתלים המזעריים שיש לי בפינות של הראש לתוך כובע האחות המדובלל...כשזה נראה אבוד היא אפילו הוסיפה ז`ל בשביל הלוק.
רב חובל החליף תפקידים כמו גרביים (רק שלא נתנו לו אף פעם גרביים.. הא!) בעוד אני נשארת אפרסקית זמש שערותי משוחות לאחור. בסוף חנקו אותו בעניבה וחלוק לבן והוא נהיה רופא. הוא אפילו קבל משפט ובחמישה טייקים נשאר המשפט חרוט בליבנו לעד. well we dont know yet, lets hope for the best. היינו כוכבים בתחילת דרכנו, קיבלנו משכורת רעב יומית שהיתה יכולה לשמש איזה קבצן במשך חודשיים (500 רופי). חזרנו למלון רצוצים אך מרוצים בעשר בלילה. זה לא היה קל.
הסתובבנו בכל האזור והכל היה שוק אחד גדול בלי סוף. עוברים מדוכן לדוכן, בוחנים תחתונים, צעיפים, חצוצרות וגרמופונים שאם הייתי יכולה הייתי סוחבת הביתה. נושאים ונותנים עם האנשים האמיתיים ברחוב (אלו שרק צופים בטלויזיה).
"יש לך אולי צעיף?" - "לא אבל אולי תרצו להחליף כסף?"
"- יש לך מיץ מנגו?"- "לא אבל אולי גלויות, גבירתי?".
בומבי באמצע הלילה, הכל פתוח ומוסיקה בוקעת מהמקומות הסגורים. דוכנים מששלקים קבבים, חנויות פועמות מקונים, קבצנים מתעוררים למשמרת לילה, אחרים נשכבים פרקדן, מתכרבלים במרצפות. הרוכלים מתקפלים, נשארים רק אלו ששואלים ... "something else?" (גילינו שהם מתכוונים לסמים).
ערב פרידה מבומבי, קולנוע ריגל ושני פופקורן קרמל. ההוביט הפחות אהוב עלי, שנראה כמו יזהר אשדות בקטן, שוב מסתכל על הטבעת שתלויה לו על הצוואר, במבט של חרדת נטישה. מבט שלפעמים אני מסתכלת בו על עצמי. על דברים שהם שלי, דברים שבעזרתם אני מגדירה אותי. כן, יש לי כזה ויש לי את זה וגם קצת מזה. זאת אני. האם זאת לא תהיה אני כשאני אהיה בלי הזה?!. האם טולקין ערך מסע שלם והרג אינספור דמויות פנטזיה רק בשביל להשמיד את האגו שלו, המכביד, שליח ממלכת האופל, המעיק על צווארו? האם כשזורקים את הטבעת לא באה פשוט אחת אחרת במקומה? או שכל תחושת היעוד שלנו נגמרת ברגע שנפטרנו מהעול הזה, מהשייך לי הזה...my precious משימתנו עלי אדמות הוגשמה ואנו עולים על ספינה ושטים אל האור?
שקענו בשיחה על משמעות החיים, על קפה ארומה משובח, כי אם כבר דנים במשמעות החיים, אז שלפחות יהיה מזגן ומשהו ללקק עם שוקולד. המסקנה הראשונה היתה שצריך לחיות את החיים ופחות לחשוב עליהם ולדבר עליהם. אבל היה קצת זמן שיכולנו להעביר מפה לשם אז קצת פילוסופיה קיומית.. יכולה רק לתבל ולעשות לנו חיים מסאלה. מענין אם אנחנו, בעצמנו, לבד, צריכים ליצור יעודים. או שיש איזו כוונה נסתרת מאחורי כל הסיפור האנושי בכלל ושל כל אחד מאיתנו בפרט? ואם אין הכוונה כזאת, של כוח עליון, האם זה חסר משמעות לחלוטין? זה עושה אותנו פחות מאושרים? אולי יותר?
ואם בכל זאת יש כוונה כזאת מלמעלה, האם מותר לנו לצאת מהתוכנית? או שביום שלישי, לא יבוא לנו? האם יש יציאת חירום, כסא מפלט...? האם אי-פעם היתה לנו בחירה?..ואיך נדע אם יש תשובה..
בומבי בומבי וכל הדברים שהגיעו מהארץ, כאילו התחיל לי הכל מהתחלה. כמו שעושים reset למחשב. אנשים חדשים, מילים חדשות, טעמים מרעננים ולחות ממיתה. אני עדיין מחכה לשינויים אבל יודעת שהטיול קורה בכל מקום ובכל זמן ולא רק בהודו. השינויים נראים לעין מרחוק ולא ככה עם פינצטה. דברים עוזבים אותך, מתגלצ`ים ממך כשמגיע זמנם לעזוב. ואם הם לא, אז הם לא. אני לא יכולה לכפות על עצמי דבר, והזמן עושה את שלו, הוא הרופא הכי טוב במדינה. בכדי לחשוף. וגם אם שום דבר לא קורה. הכל קורה.
לתחילת הכתבה
