הקדמה

משחר ההיסטוריה שיגעו ירחים מלאים את האדם. הוא יצא בריקודים, יצא אל השדות ויצא מגדרו. לעיתים הוא הפך לזאב, לעיתים היא רכבה על מטאטא ועננים... סתם היו מסתבנים. אני מוכנה להבין את ההשפעה הגרביטציונית שיש לגוש האבן הלוויני הזה, הגורמת לכל המים בעולם, וגם לגופים מלאים במים כמונו, לגאות. אבל מה זה משנה לגוף מה מצב האור על הירח... האם אלו השפעות סולריות נסתרות? האם זו פסיכולוגיה הפוכה? למה המשטרה בקנדה מכפילה את המשמרות בלילות של ירח מלא? ולמה כל החגים עתיקי היומין (שלא ממש מתחשבים בתאריך לידתו של קדוש זה או אחר) נחגגים באמצע החודש הירחי.. כשהוא במלואו...? למה? איך זה יוצא שאני רוצה לחגוג את החג היהודי שלי וכל ההודים בדיוק באותו זמן חוגגים חג אחר, שלהם?
יא ירח יא ירח מה עשית? בלבלת בת ובן!

 אז פתאום אתה מתגעגע קצת לעברית. ואולי יותר..אתה מתגעגע לזה שיש אנשים שיודעים מה זה תייר ושיש עוד שכמותך מסתובבים ברחוב..ותפריטים עם מילים מוכרות וקצת התפנקות גסטרונומית. אז כשהודים עושים עליך תרגילי רושם בעברית מצ`וקמקת: "חמודה, מה שלומקא?" אז מצד אחד אתה מרגיש מן הקלה כזאת נעימה.. של הגעתי...קרוב הביתה. ומצד שני זה הכי מעצבן בעולם, גם כי היו פה המון ישראלים לפניך. זה כמו להגיע לגן לאומי מלוכלך. וגם כי אתה מרגיש כמו תייר מטומטם.. סתם בן אדם, אוכל קונה נרדם והולך משם. ואז אתה נזכר כמה כיף היה לך כשלא היה אף תייר בסביבה. כשהיית על אוטובוס מלא הודים והודיות ונוסע לשומקום בין כפרים, ואחת ההודיות, תלמידת קולג`, שואלת אותך מאיפה את ואת עונה ישראל והיא שואלת איפה זה.... ואת מסבירה... אמממ.. ליד מצרים, מכירה?

לתחילת הכתבה

האמפי הצפונית של הדרום

האמפי (מדינת קרנאטקה) היא אולי הנקודה הכי צפונית של הדרום, או הכי דרומית של הצפון. שוב יש חזירים ששואבים את הרחוב, שוב יש מלאי קופטה עם טעם אמיתי, ושוב אומרים נמסטה! נמסטה! ולא כמו מקומות אחרים, האמפי לא נראית כמו שום דבר מוכר, זה לא מזכיר משהו שלמדתי, משהו שראיתי בבאמת או בתמונות. כלום. יש פה הרי גרניט מרוסקים ומוזרים, כאילו היתה פה פעם מדינת ענקים והם סימנו לעצמם את השבילים בעזרת רוג`ומים שהם לא יתבלבלו בדרך, (למרות שאם איך שזה נראה הם התבלבלו המון).

זה גם נראה מקום קלאסי לצילום הסרט לורד אוף דה פלינסטונס.. הבאפלואים יהיו יצורי האופל כמובן (מה זה העצמות האלו באחורי האגן? מי שברא אותם רצה לעשות מהם שולחן? שיעמדו הפוך ביציבות? או שזה סתם בשביל מתיחת פנים?). אתה עובר מצד אחד של העיר לצד האחר של ה"צימרים", מושט לך בבוצית דמויית קליפת קוקוס (שנקראת בישראלית קסיסונית) ומצפה כל רגע שיצוץ מאחורי אחד הבולדרים העגלגלים איזה..טי רקס קטן.

כל פעם כשפגשתי מישהו שהיה בהאמפי קודם, והתגלה לו בטעות דבר גיאולוגיותי... היה אומר לי לנסוע להאמפי ולהגיד לו מה קרה שם. כשהגעתי, ניגשתי בבטחון יומרני אל האתר, בצעדים קלים, מעיפה לי את השערות מהעיניים בתנועת יד מזלזלת. כן, אמרתי לעצמי במבטא של רופא הונגרי שיודע מה הוא עושה, זאת גרניט. וואלה, הכל פה מהשילד עתיק היומין, סלעים שקיימים איזה 4 מיליארד שנה.. החבר`ה פה, הכירו את אפריקה מקרוב, אולי אפילו את אוסטרליה (ואם לא הם, אז בטח חברים שלהם). אבל חוץ מזה לא ממש הבנתי מה הלך שם. גם באינטרנט לא היתה תשובה שהניחה את דעתי, אז דעתי המציאה לה תאוריות והנה הן לפניכם.

א. היתה חשיפה מהירה של השילד והוא נבקע בהדרגה ע"י המים והרוח, סלעים החלו להתגלגל לאזורים הנמוכים, ואלו שהיו מספיק יציבים.. נשארו זה על זה. (הם עדיין נראים כאילו הם מאיימים בנפילה איומה על העיר).
ב.אולי הלבות של הדקאן (לפני 65 מיליון שנה) הן אלו שגרמו לבלייה העזה. (כן זה היה מזמן אבל חזרתי לאזור, והבזלות נמצאות רק כמה מאות ק"מ צפונה ממני).
ג.הענקים עשו ערמות של אבנים עגולות שהן מצאו.
מכיוון שבעולם הגיאולוגים נוטים להניח שההסבר הפשוט ביותר הוא הנכון, אין לי ברירה אלא לדבוק בתאוריית הענקים.

יבש וחם כמו באילת בקיץ. האמפי לא מאפשרת (בעונה זו) איזושהי תזוזה בין 11 בלפנות צהריים ל 3 באחרי. כדי להנות החלטתי לקום מוקדם. אין לי שעון כך שלא ידעתי מתי לקום, שלא לדבר על מתי הלכתי לישון. אבל זה לא ממש משמעותי בטיול...לקחתי אחר כבוד את השעון המעורר (שקיבלתי מתיש), דחפתי לו בטריה בטוסיק, כיוונתי אותו לשעה היפוטתית של לילה. אח"כ כיוונתי את המעורר לשעה היפוטתית של בוקר. השעון צלצל כמה דקות אחרי שהתעוררתי מזה שהמאוורר הפסיק לפעול. ומכיוון שלחשמל היה מנהג קבוע להפסיק בדיוק מתישהו בין 6:30 ל-7:00 מידי בוקר, לא היה צורך בשעון מעורר any more.

הפסקות חשמל תמיד מצטיירות לי כמשהו נורא רומנטי. חורף, נרות... ברקים ורעמים, פוכזוגי וגברבר צעיר להניח את ראשי על כתפו. בהאמפי אתה מקבל את זה בכמויות מסחריות, לכאורה כל דקה עגולה. כלומר יש שם הפסקות בין הפסקות החשמל, כאילו יש להם סתימות בחוטים. סופר לי שתחנת החשמל בהוספיט (העיר הסמוכה) עובדת על כוח של מים (ישר אני מדמיינת לי שרשרת אנשים מעבירים דליים) ועכשיו ממש רגע לפני המונסונים.. אין כמעט מים, אז גם אין כמעט חשמל.. קורה. שם על חוף הים, יש קוקוס שפל צמרת: תמיד טוב ללכת בעקבות המלצות של ישראלים. א. כי הם בדרך כלל יודעים על מקומות שאף אחד אחר לא יודע עליהם. ב. כי הם עסוקים מידי או עצלים מידי מכדי ללכת לשם בעצמם. אז הלכתי לפי הכיוון הכללי שנתנו לי השכנים ולפי סימני המים (קרץ לי יותר להעביר את השעות החמות רטובה וקרירה מאשר במצב מעולף ולצידי שמונים בקבוקי מים מינרלים ריקים). בהתחלה זה נראה כמו נחל הקיבוצים, או המג`רסה... אח"כ זה נראה כמו הנחל של הגושרים, אח"כ מצאתי מפלים כמו בבניאס ובסוף עברתי איזה סכר והגעתי לכנרת קטנה. שם הרי גולן.

האגם היה כולו שלי, איזו הפתעה. סוף סוף היתה הזדמנות לשזף איזורים שכבר מזמן לא ראו אור יום... רגליים למשל. אני לא ממש בעד "נודיזם חופשי", כזה...בחבורות. נראה לי שיש דברים שבאים יותר טוב כהפתעה ולוקחים אותם קצת כמובן מאליו אם הם חשופים לציבור. אבל היתה שם רק ציפור, נשבעת.. ואם היו שם הודים הם התחבאו ממש טוב.

יום למוחורת... הלכתי למה שנקרא בפי המקומיים - מפלי המים. נהג הריקשה אמר לי שזה רחוק נורא - 4 ק"מ לכל כיוון לפחות ואם אני רוצה לנסוע אולי. הבוס של הבוציות (הסירות הקטנות...) אמר שזה 3 ק"מ ואם אני רוצה לקחת סירה. התיירים שהיו על אופניים אמרו שזה 2 ק"מ לכל כיוון. ואני הלכתי (בשביל זה יש רגליים), אם זה היה ק"מ וחצי אני צנצנת. טוב לא צנצנת, אבל משהו כזה שאפשר לשים בו צ`ולנט ולשלוח לי לכאן.

"אני הולכת במישור ונהנת... הולכת במישור ונהנת, לא שבהרים נשמתי קצרה (כן, בטח) אבל אני אוהבת ללכת בדרך אותה. אני טופחת על שכמי, הזמן לטובתי... אין לי סטרט מופלא אבל.. נשימה"(וולך). ויום אחרי זה.. כבר רחצו אותי היטב בצבעים...

 התאפרתי לי לכבוד החג וירדתי לנהר. כבר בדרך גיליתי שעבודת הבוקר שלי היתה לחינם ועוד כלום לעומת מה שמחכה לי בחוץ. ככל שהתקרבתי לבזאר הפכתי ורודה יותר בצדדים ואח"כ סגולה כחולה ושחורה.. ירוקה ועם נקודות צהובות, זרחנית ורטובה. היו גם ברי מזל שזכו בביצים או בוץ ופשוט רקדנו ברחובות עד שכל העיר על כלביה, חתוליה, פרותיה וחזיריה, ילדיה ונהגי האוטורוקשאיה היו מרוחים צבעים עליזים עד דלא ידעו.

לתחילת הכתבה

חג ההולי

חג ההולי holi נחגג בפול מון של פברואר/מרץ כנראה לזכר מלחמת צבעים שערכו האלים בעת העתיקה. האם רק במקרה זה כל-כך דומה ויוצא באותו יום עם פורים? ממ? בצהריים כשכבר אף אחד לא זיהה את הצבע שלו האמיתי כולם ירדו לנהר להתרחץ. מי שהספיק לעשות מקלחת כשהצבעים עוד טריים זכה להצטחצח..אבל מי שקצת נתן לזה להתייבש, נשאר עם שאריות למשך יומיים שלושה... שלא לדבר על הבגדים. אחד היתרונות הגדולים בלשהות איפה שהישראלים, זה שאפשר לרענן קצת את המוסיקה הפרטית ולשמוע מבחוץ משהו אחר. יום אחד שמו לי ריטה ורמי ושרתי לי עם אור כחול כהה בחדר תוך כדי שאני מכבסת - תולה. יום אחר, דנה ברגר. שבת בבוקר מופע חי של נטאשה.. ובליל הפול-מון תדלקו אותי השכנים, בטראנסים. ילדים נחמדים.

התיישבתי לי יום אחד לארוחת צהריים בבוקר, ב"מוגלי", הלא הוא מעוז הישראלים (ולו רק בגלל שהאוטובוס שמגיע מגואה עוצר בשעריו). מצאתי שם כמה ישראלים בגילי וכאלו שלא ושמחתי על שאוכל לקנות לי חברים חדשים, בהתחלה זה נראה מאד פשוט. היה לי את מה שהם רצו. אורי שאלה אותי על ההיסטוריה של הודו ואני לקחתי את הלונלי והרבצתי הרצאה שלא היתה מביישת קורס מבוא של הפקולטה להיסטוריה עולמית ותיאולוגיה כללית. עברנו מבערך 2000 לפנה"ס דרך כל האלכסנדרים הגדולים והאימפריות המוגהליות, הויג`איאנאגארית והגופטית. קצת ויואקנאנדה, קצת ביוגרפיה של גנדי, נטשנו לקצת זמן כדי לדבר על יוגה, וקצת בשביל לדבר על הטיבטים. סיימנו בשחיתויות של הממשלה הנוכחית ובבחירות הממשמשות. מידי פעם עוד מישהו בא לשבת ואני התבקשתי להרים את קולי כדי שהאלו שבסוף יוכלו לשמוע. לא הייתי מזהירה, אבל כנראה עשיתי רושם של מורה. ואחרי שאתה מורה, לך תעשה לך חברים עם התלמידים... חוץ מלעשן ביחד כי לא היו לי גפרורים לא עשינו כלום. אני נורא אוהבת לדבר אבל בסוף הרגשתי שנפלתי שוב. חנונית. מדריכת חוויה. "ובתוך הדפים של הזמן שאבד, אנשים נגמרים ברגע אחד, אימפריות נופלות...נופלווווווווווווווות... לאט" (דן תורן).

כנראה שנכנסתי לגל של התיירים (אלו שזרים כאילו.. ולא הישראלים) כי אני פוגשת אותם בכל אשר אלך. פגשתי שוב את מתיאס והוריו. ואת לואיז (הפעם עם תלמה חדשה). את אוולין הכנרית השוויצרית.. את הקנדי המציקן, את האיטלקי הורדרד, את הגרמני הגלמוד... כולם איתי בגל. לעומת זאת ישראלים חדשים כמעט שלא פגשתי והשניים שפגשתי היו עוד מהימים הטובים והקרים של רג`אסטן... כל כך מזמן שכמעט לא זכרתי בשם. כנראה שברתי את הגל הישראלי ממש מוצלח.

היה יום בו מצאתי עצמי מסבירה לישראלים, כמיטב יכולתי, מה זה הדברים שכתובים בתפריט ההודי יום אחרי הסברתי לזרים מה זה כל האוכל הישראלי הזה בתפריט, (חלקם מצא את זה מצחיק ששניצל הוא חלק בלתי נפרד מהרשימה... טוב, הם לא טעמו את השניצלים של אמא שלי). צר לי להגיד שדרדרתי את אותם זרים ללאפה בחומוס.. והם נהנו.

גו...אה, פה זה מנגינה שלא נשכחת
פה זה כה פשוט כמו מי הנחל
חוף ומים (ע"פ כמו אל מים-יהודית רביץ)

השמש שוקעת בצד הנכון, חם ואני הולכת לים. הים מציף אותי ומשחק בי, מפזר לי מהמלח שלו על היבלות. אני מסתכלת מידי פעם על הדברים שהשארתי על החוף, כמו שאני עושה בתל-אביב, רק שמאחורה מציצים לי עצי קוקוס ולא הביניינים של הטיילת. ויש איש שצועק אננס, אבטיח, קוקוס, אני הולך!. עצי הקוקוס כאילו רצים לתוך הים, בהסתערות מי יגיע ראשון לקו המים. רק אלו שקשורים אליהם ערסלים נראים קצת עצורים, מאוכזבים, כמו ילדים שתפסו אותם בתופסת. זה גם קצת כמו סיני... כשחם, או סתם כשצריך פיפי, נכנסים לים, כשנמאס להטלטל (הים לפעמים מסוגל לשאוב לך את כל הכוח של החיים) אז יוצאים להתייבש. אבל החושות פה עומדות על סנאדות, נראות קצת חביתושיות. כמו משחקות דג מלוח וזזות כל פעם קצת כשאף אחד לא מסתכל. בכל מקרה צריך לתת לים קצת זמן. אם נשארים איתו קצת מרגישים לפעמים בבת אחת כמו ים. שטוח עם קצת מלוח. נמתח עד האופק. גדול וכחול ועמוק וממלא את כל העולם...

והרי עיקרי הדת החופית החדשה של היהודים:
1. אל תזוז
2. לא תעשה לך כל עבודה
3. כבד את חבריך בסיגריותיך
4. עשה מה שבראש שלך
5. אכול ושתה כי מחר יהיה דג אחר
6. אל תלך רחוק מידי
7. זכור להתהפך מידי פעם לצד השני
8. אל תהיה כבד
9. דאג שבראש שלך לא יהיה דבר
10. חייך, החיים הם מתנה

שוב פם סימני היכר ישראליים מבצבצים על החול החם. גברים בשלל דגמי חנות המפעל של דלתא מקפצצים במשחקי כדור שונים, תופסים גלים של מטר וחצי על גלשני קלקר, יוצאים לראות את השקיעה בחברת בת זוגן הבקינאית. איתמר קבל קבל... רועי בוא לכאן, שלומי תמסור תמסור. מתיישבים ליד הבלונדיניות הצלויות קשה ומורחים להן את הגב. שלום שלום לממלכה של כל הישראלים.

אני צופה במשחקי כדורגל החופים כמו בשומר מסך מהפנט. הם רק מתמסרים ביניהם. גברים מכל הבא לרגל. מהילד ההודי הקטן שמוכר אננס מצוין רק היום, השאיר את הסל בצד ובא לנגוח ועד לפנסיונרים אמיצים. הגברים העוברים ושבים מעיפים מבט מתחנן של תמסור לי או שהלוואי שהכדור יגיע לכאן במקרה.. רואים את הגוף שלהם מזדקף בנכונות הדיפה.. ואז הם חולפים מאוכזבים. או שיש כאלה ששוכחים את הבנות שלהן שממשיכות ללכת ומצטרפים למשחק עם התיק והכובע ביד.. עד שהם שומעים קול גבוה מהצד עושה להם... אאהההמממ. והם באים בצעדים כנועים ... מקווים שהכדור יברח והם יצטרכו להחזיר אותו לשחקנים. עם חינני, הבנים.

יש מקומות שיותר קשה להיות בהם לבד. למשל ערים גדולות .. למשל..מקומות קטנים שכולם מגיעים אליהם בחבורות. האמת שלא ממש רציתי לבוא בהתחלה. כי פחדתי מזה שאני אהיה לבד וכולם יהיו עם כולם. ואז הגעתי וזה באמת היה מפחיד. לא מצאתי לי אנשים לדבר, וגם אלו שראיתי נראו לי לא ממש חברותיים. היתה פה סנוביות ישראלית הדדית שקצת הוציאה לי את האוויר מהריאות ... פפפפפ. אם היה איתי מישהו הייתי בטח עושה כל מיני דברים, שטה, נוסעת לקניות, הולכת לפה ולשם, אוכלת את זה ואת זה. ולבד, גם אפשר לנסות להתמכר לכלום.. וזה גם חסכני. יחי האופטימיות הזהירה.

 בבוקר כבר קמתי כמו ים ולא היה לי אכפת. הייתי כחולה ועשיתי קולות של גלים. הייתי שטוחה שטוחה ונמתחתי עד האופק (כמה שהייתי שטוחה זה לא עזר עם החולצות מהשוק). צפתי על המים, עליתי וירדתי כמו סירת דיג לא ממונעת, לפעמים יש יתרון לציצים. קול פולני קטן עלה ממעמקי בטני נתקע בלכלוכים של הגרון, עקף אותם במומחיות של נהגי אוטובוס הודים ואמר: בטח מצוננת, כל הזמן הולכת בלי נעליים ויוצאת מהים עם שיער רטוב... איך לא תשתעל?!!!

לתחילת הכתבה

מפגש עם ישראלים

פגשתי שתי חברות אמיצות לב מבומבי, יסמין ורוני. הן במקור מהארץ (אבל זה רק פרט טכני שולי, כי כרגע הן סטודנטיות הודיות)... הן באו להעביר פה סמסטר בעיצוב (בחוף פאלולם?!). מיד בחרתי להעביר איתן את ימיי פה בנעימים ובמשחקי טאקי ממושכים. כבר ביום השני הצטרף גם איתי במפתיע והיינו נפגשים מידי ערב במקרה ואח"כ גם יותר עם תכנון. עשינו שלום שלום לכל ישראלי שעבר וחרצנו גורלן של כל נערות הביקיני למיניהן. נשרפות בשמש אבל לא ניצלות כמו הנורבגיות על החוף, היינו מעבירות שיחות בין הקפיצות של הגלים. יום אחד רוני ואני שחינו בים ושחה לידינו דולפין... מה זה קרוב?! חשבנו שאנחנו הולכות למות מהתרגשות. או מפחד..כי אם פתאום הוא יבוא ממש ליד ויתחיל לדבר איתנו דולפינית... (או להתחנן לנדבה ... בה בה) אנחנו לא נדע לענות.

ליאור מילר אכל איתנו במסעדה... פעמיים!!!! כמעט והלכנו לבקש חתימה. לקח לנו פשוט זמן להחליט שזה באמת הוא.. ולהחליט מה אנחנו חושבות על מי שהיתה איתו.. ואז ... אמרנו מחר מחר.. והוא לא בא יותר. רוני ואנוכי הלכנו להחליף ספר עם זוג ישראלים שפגשנו בחוף. שרה וגדי.. או גדי ושרה... לא, החלטנו בסוף ששרה וגדי הולך יותר טוב. מבוגרים, נכדים וזה.. הם גרים פה כל שנה כמה חודשים. זה טוב לשרה לפרקים. וגדי בונה פזלים של 5000 חלקים. הם קוראים הרבה ספרים. עושים מסז`ים במלון הקרוב יום כן יום לא. מטיילים בחוף עם הכלבה תמי ומבשלים בבית. חוגגים מסיבות עם מכרים הודים ותיירים כאלו שמגיעים לכאן כל שנה כמוהם. הם חוזרים לפסח, אבל לפני זה הם משתתפים כניצבים בסרט הוליוודי שמצולם בחוף שליד. אגב סרט, מאט דיימון עבר פעמים אחדות במכונית כסופה.. לידי.. באמצע הרחוב. למזלי הרע, הסתכלתי בדיוק למקום אחר ורק שמעתי את התיירות אומרות שהן תפסו אותו במצלמה. (אולי ליאור מילר כאן בשביל הסרט ההוליוודי.... אה -הה!).

הסתכלתי על הטיול שלי ואמרתי לו בעיניים רוטנות ששום דבר לא משתנה. שאני אותה אחת. זה אמנם לא רע אבל גם לא טוב, כי היו לי ציפיות. את הדברים שרציתי להשאיר בבית לקחתי איתי, כי זה בפנים, אין מה לעשות, את הלב שלי אני צריכה גם בשביל לתפקד ביומיום. אבל למה פה אי אפשר לסדר כמה דברים משם, לעשות שהם יעברו למצב אחר. הכל נשאר אותו דבר. כאילו אני לא לומדת כלום. כאילו אם פתאום אני אחזור עכשיו כלום לא ישתנה. הטיול שלי הסתכל עלי בחזרה במבט זורה אימה וטען בתוקף שאני יכולה לקפוץ לו. הוא לא פה בשביל להתחיל או לגמור לעשות לי סידורים בעיניינים הבין אישיים שלי. הוא פה בשביל להסתכל על הנוף. והוא דווקא מעדיף לשמור על איזשהי סמי-יציבות מטופשת של המצב שהיה לפני שיצאתי את הארץ. יופי, ומה עשיתי בזה???

נמאס לי מלחשוב, זה הפריע לי לישון, לבשתי בזריזות את מה שנשאר לי מהשרוואל וצללתי בין הגלים. ניקיתי את הדמעות לתוך הים והוא קבל אותן בהבנה ובנהמות רעשניות. כמוני, הוא התנפץ על החול מנסה לשווא לפלוט מתוכו את עצמו, או דברים שהוא חשב שהם עצמו כבר הרבה זמן וללא הצלחה, הכל חזר עם הגלים לבפנים, והאוקיאנוס רעם שוב. ושוב ניסה להעלות מהמעמקים ולהוציא, והכל חזר לתוך הכחול, לא פלא שהוא כחול (blue).

 רק כששוב יש תקופה של גאות בחיינו יש סיכוי לפלוט משהו החוצה. להשאיר דברים מאחור. אני קוראת לירח שוב, הפעם שישריין מלוא כוחות המשיכה שלו בשבילי. שאני אוכל להסיר מעלי עברים. שאני אוכל להמשיך הלאה בדרכי.

לתחילת הכתבה

טיפים

איפשהו נראה לי שאני כל הזמן חוזרת להיות אני שהייתי. עם אותם ההרגשות אותן החלטות. מידי פעם אני נזכרת בכמה כלים שקיבלתי ושהם עוד לא ממש חלק ממני. אז בהתחלה אני אעשה את עצמי קצת ואח"כ מה שיתפוס יתפוס.. אז אולי זה יראה לי שבתלת מימד אני בדיוק אותו דבר, אבל במימד אחר אולי יהיה שינוי לבפנים, זה יהיה יותר עמוק. וכשזה עמוק אני יודעת.המלצות ואיך להגיע:

טיפים:
מגורים: כדאי הרבה יותר לגור בצד הצפוני ולא בבזאר. האווירה נחמדה יותר, למרות שיש יותר הפסקות חשמל. אוכל טוב יש בכל מקום.
 ללכת:

  • למפלי המים: (הצד הדרומי של האמפי) הולכים בדרך העפר הרחבה המובילה למסעדת ה- mango tree ממשיכים בתוך הכפרון הקטן. עד למסעדת water falls, שם נכנסים לתוך מטע בננות (אפשר לקחת מדריך) הולכים לפי הסימן האחרון של האופניים, ליד העץ הגדול פונים שמאלה.. אח"כ בנחל הבינוני ימינה.. וממשיכים ישר לאורך גדר בטון ותייל (נמצאת משמאלכם) בסוף מגיעים לבולדרים של גרנית ומנסים להגיע לבמבוק עם הסמרטוט... :-)
  • למקדש הקופים (מקדש הנומן): (האמפי הצד הצפוני).

     ממשיכים בשביל העפר של הגסטהאוסים לכיוון מערב, עד לכביש הראשי. שם פונים ימינה והולכים כ2 ק"מ... בסוף מגיעים להר קטן ומטפסים איזה 800 מדרגות. יפה בזריחה או בשקיעה.. ובכל שעה שלא חם. זהירות מהקופים.


גואה: לכו לים.

 נסיעות:

  • מנגלור- האמפי: 12 שעות אוטובוס תיירים 260 רופי.
  • האמפי- צ`אודי (גואה): שימו לב שהאוטובוסים יוצאים מהצד הצפוני, ואין צורך לסוע להוספיט כדי לתפוס אותם שם... 11 שעות 400 רופי (אוטובוס עם סליפר).
"And sorry I couldnt travel both and be one travler... ho I kept the first for another day" (frost)

כל מה שלא הספקתי לעשות בדרום הודו - המלצות של אחרים לגזור ולשמור:

מדינת kerela:
חוף ורקלה - חוף תיירותי ויפה בעל צוק גדול. למי שמשתוקק לקצת חופש עם אוכל מערבי.
קוצ`ין - בית הכנסת היהודי (מי שמארגן מניין יכול להשתתף בתפילה).
Munnar - עיירה הררית עם המון מטעי תה ונופים ירוקים ונהדרים.

מדינת tamil nadu:
פונדיצ`רי - עיר בסגנון צרפתי, אשראם גדול, מקדשים.
טריצ`י - מקדשים.
ממליפוראם - קרוב לצ`נאי, אומנות ומקדשים מסוטטים.
טירווואנאמלאי - הר השיבאלינגאם. הקפות ההר בכל פול מון. אשראם של יוגה ומדיטציות.
Tranquebar - מקדש שקרס לחוף הים.
אשראם זן (ליד קודאיקאנאל) - מדיטציות, שתיקות וסדנאות
 Bodhi zendo 4542-230345 [email protected]

 יוגה:

  • Chennai (TN)
    מרכז יוגה לויני יוגה. עושה קורסים אינטנסיבים של חודש לזרים
    www.kym.org

  • trivandrum thiruvananthapuram (KE)
    מרכז שיבננדה ליוגה
    קורסים וסדנאות במחיר יומי של 450 רופי
    קורס TTC הכשרת מורים ליוגה נמשך חודש.
     עלות 1500$
    www.Shivananda.org

  • Mysore (KAR)
    מרכז לימודים של אשטנגה יוגה
    [email protected]
     Mob: 0821-3112936

  • Bangalore (KAR)
    קורס למורים שנמשך חודש ובעיקר מתמקש בפילוסופיה.
     400$. אין אפשרות לעזוב את הקמפוס באותו חודש.
    http://vkyogas.org.in/index.html

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה