תקציר הפרקים הקודמים: שתי העשויות ללא חת חושבות שבדיוק סיימו צבא, מתעלמות משלושים השנה שחלפו מאז, משאירות בבית שני בעלים ושבעה ילדים לאכול את האוכל שהשאירו בפריזר ונוחתות בהאנוי עם מוצ'ילות על הגב ותכניות להמשיך לסין. האנוי והאלונג ביי היו פתיחה מעולה. סאפה היתה נהדרת, אבל המעבר לסין וטרסות האורז ביואניאנג הותירו אותנו משתאות מרוב יופי. חשבנו שאי אפשר להתפעל יותר, אבל האדמה האדומה בדונגשואן ויער האבן בשילין הוכיחו שיש לנו מה ללמוד בנושא התפעלות. על דונגשואן, קונמינג ושילין תוכלו לקרוא בפוסט הקודם אם פספסתם חלילה. והיום- סין הרדקור, עוברות לחבל גואיזו.
12/10 ההרפתקאה בגואיזו מתחילה
כאשר תכננו את הטיול היה ברור לנו שהקונספט הכללי הוא טבע ואנשים. חבל גואיזו מתאים היטב לשניהם. כאן המקום להודות לרחל לבון, שבבלוג המצוין שכתבה ראיתי את הכפרים של גואיזו בפעם הראשונה.
גואיזו חבל ארץ רחב ונידח וגרים בו בעיקר מיעוטים- מיאו (שהם למעשה אותו שבט המונג שראינו באיזור סאפה בויאטנם), דונג ועוד כמה. כל מיעוט דובר שפה אחרת וגם בתוך אותו מיועט הם לא תמיד מבינים אחד את השני ויש תת ניבים. רבים מתושבי חבל ארץ זה אינם דוברים סינית כלל. מאז שנסללה אוטוסטרדה לאיזור הוא מתפתח בקצב מהיר מאוד וכפרים שהיו פעם נידחים הם היום תיירותיים לגמרי- מופיעים לכבוד התיירים ומוכרים מזכרות. גם כאן, רוב התיירות היא סינית והממשלה הסינית מפתחת את התיירות באופן מואץ. מאות בתי מלון נבנים לצורך כך, רכבות מהירות חדשות נסללו לכאן מכל רחבי סין. סינים מטילים כמו סינים- אוטובוס עם קבוצה, יורדים, סיור , מצטלמים, אוכלים, עושים הרבה קניות,מרעישים, רואים הופעה, חוזרים לאוטובוס וממשיכים.
ניתן בהחלט לטייל כאן בתחבורה ציבורית- כאשר אתה תרמילאי ללא הגבלת זמן ולא תרמילאי (עאלק) כמונו שיש לו חמישה ימים ברוטו. היה לנו ברור שכדי לראות באמת- חייבים מדריך ורכב ולכן כאן החלטנו מראש לקחת מדריך. ניתן להזמין סיורים עם מדריך פרטי בגואיזו בכל חברות התיירות הגדולות בסין- אבל זה לא מה שרצינו. הסיורים האלה לוקחים אותך לאזורים התיירותיים יותר ואילו אנחנו רצינו כפרים אותנטים, הרבה הליכה ברגל ולינה בכפרים עצמם- נסיון להיות בכפר "אמיתי" ולהבין את חיי המקום, רצוי במסלול פחות סטנדרטי כמובן...למצוא מדריך כזה, דובר אנגלית, לקח הרבה מאוד מיילים כולל שלב שבו סגרנו כבר עם מדריך והוא ביטל כשהבין מה אנחנו רוצות, שלב בו אנחנו התמהמנו להחליט והמדריך שרצינו לא היה זמין יותר ושמחה גדולה כשהצלחנו למצוא את בילי המלך- שישה שבועות לפני היציאה לטיול וממש לפני שויתרנו על האזור סופית ושינינו מסלול.
בילי הוא בן מיאו, גדל בכפר, לא דיבר סינית עד גיל עשר ואחד הראשונים והבודדים שהצליח ללכת לאוניברסיטה. יש לו תואר ראשון באנגלית וביפנית, הוא ניהל את לשכת התיירות של קאילי תקופה ארוכה וכן, הוא זמין לטיולים פרטיים לפעמים. איך הגענו אליו? קראנו בלוג שסיפר עליו, כתבתי לבלוגר, הוא שלח לי את המייל של בילי, חיכינו שבועיים עד שהוא ענה בכלל ובסוף זה הצליח...אחר כך ראינו שהוא מופיע גם בלונלי פלנט.
בשעה שש בבוקר הגחנו מתחנת הרכבת ב KAILI ופגשנו סוף סוף את בילי, הנהג והרכב שחיכו לנו. קאילי, שעל המפה נראית עיירה קטנה וציורית התגלתה כעיר ענקית של 400,000 תושבים. פירות לארוחת בוקר וקדימה לכפרים. פתחנו את הבוקר בהליכה של כמה שעות לכפר המיאו הראשון שלנו. בדרך עצרנו להגיד שלום לאחד הדודים של בילי. הדוד היה חייל במלחמת קוריאה, כאשר סין שלחה חיילים להילחם. שתינו תה עם הדוד (שכיום בן למעלה מ 80), אשתו והנכד. כמו משפחות רבות באיזור הזה ההורים נוסעים לעיר לעבוד והסבים והסבתות מגדלים את הנכדים.
על הקיר תמונה של הדוד כחייל
מכאן נסענו לכפר LANGDE. כפר סמוך יחסית לקאילי ולכן נגיש ומפותח יחסית לכפרים אחרים שנראה בהמשך. כאן ישנו בגסטהאוס קטן שפתחה משפחתו של ראש הכפר. בנו של ראש הכפר, טוני, מדריך גם הוא סיורים בחבל גואיזו והיינו איתו בקשר הדוק במיילים- הוא היה המדריך שרצינו ולא הסתדר. מלבדנו היתה עוד קבוצה של סטודנטים לאומנות מבייג'ינג שמילאו את כל החדרים. הנוף נפלא , הכפר מקסים והחדר עצמו סביר לגמרי. מיטות קשות עם מזרונים דקים, שרותים מקרטעים (טוב בהרבה ממה שמחכה לנו בימים הקרובים(.
הסתובבנו בכפר ושמענו סיפורים מבילי על אמונות ותרבות המיאו.
ובדלת הסגולה משמאל החדר שלנו
לקראת 15:00 התחילו להישמע הודעות חוזרות במערכת הכריזה של הכפר. בילי הכין לנו הפתעה להיום. מסתבר שבשבוע הבא מגיע מושל המחוז יחד עם אורחים מבייג'ינג לחגיגות מיוחדות. משהו שקשור להתאמה של לוח השנה של המיאו ללוח השנה הסיני הכללי. כל השבוע יש חזרות לכבוד הטקס הצפוי והיום נערכת חזרה גנרלית. בכריזה נאמר שכל תושבי הכפר צריכים להתלבש ולרדת לכיכר המרכזית ב 16:30 ואנחנו בעקבותיהם כמובן.
ובכן- חוויה מדהימה. כל התושבים (כולם. קשישים, גברים, נשים, ילדים) התאספו בבגדים מסורתיים מקוריים. שלב ראשון- במדרגות העולות לכפר. משם יעלה המושל ואחת למספר מדרגות יעמוד שולחן ובו יוגש לו יין אורז מתוצרת מקומית. כמובן שלא מפספסים הזדמנות לבדוק שהכול עובד כראוי ואנחנו שותות יין אורז עם כולם. שלב שני- מתכנסים בככר המרכזית לטקס הגדול. האווירה בטקס עצמו מיוחדת ומחשמלת, ברקע שירים ותפילות של השמאן, כלי נגינה מיוחדים מבמבוק השמיעו מעין צפירות עולות ויורדות ותופי ענק ברקע. כל תושבי הכפר צעדו בככר.. הטקס נמשך כשעה וחצי ואנחנו בעננים…
השאמאן צועד
ראשוני התושבים מגיעים לכיכר
אחרון ודי וזהו
ארוחת ערב מצויינת עם המון מנות צמחוניות מצויינות, עוד יין אורז ישמח לבב אנוש- זהירות כי הדבר הזה הוא אלכולהול נקי עם קצת טעם...ולישון (למרות שהסטודנטים הסינים מרעישים עד הבוקר בטיול השנתי שלהם...)
13/10 מ LANGDE אל RONGJIANG
בעיות בריאות קלות שינו את היום לרגוע יותר- אנחנו עוברות את מחוז גואיזו מצפון לדרום, הדרך באוטוסטרדה קצרה ומהירה אולם אנחנו נוסעות בדרך עקלקלה בהרים בין כפרים שלקחה יום שלם עם הרבה תחנות עצירה והליכות קצרות של עד שעה בדרך. בכל תחנה בילי מסביר על המאפיינים הייחודיים של המקום והאנשים בו. התחלנו בבית ממלאכה לקדרות, מרתק… ממש מופלא לראות את בעלי המקצוע המיומנים כל כך יוצרים ביד, בעזרת אובניים, בזריזות כלים אחידים וזהים… כדים, קערות וכל מה שנדרש… הקערות שכתוב עליהן "מייד אין צ'יינה"? את חלקן מכינים קדרים סינים שעוסקים בכך מדורי דורות. לא יאמן איך יושב אדם, 14 שעות ביום ומוציא תחת ידיו כד אחרי כד- כולם זהים לגמרי. המקצוע עובר מאב לבן ובית המלאכה משפחתי. (וגם הנעליים הירוקות חוזרות שוב...)
בתוך הצריף
באותו הזמן לא רחוק משם
עצרנו בעוד מספר כפרים מתת קבוצות שונות של המיאו. נכנסנו לבית הספר היסודי המשותף למספר כפרים באיזור. חלק מהילדים מגיעים מכפרים מרוחקים ולכן נשארים רוב השבוע במעין פנימיה הצמודה לבית הספר. הילדים בגילאי 7-12. עם הצלצול, כולם נכנסים בריצה לכיתות, תוך חצי דקה החצר ההתרוקנה והמורים הגיעו גם הם בזריזות לכיתות.
בדרך ראינו את השיטה המקומית ליבוש ושמירה של קש האורז- ששונה ממה שהיכרנו. מלבישים את האורז על מוטות גבוהים שפזורים ברחבי כל הכפרים.
בכל כפר שמענו כל מיני סיפורים שנקרו על דרכנו. למשל, על אחד הבתים ראינו מקדש קטן, בילי הסביר שמדובר במשפחה שמישהו מת מחוץ לבית ולכן הרוח שלו לא יכולה להכנס לבית ולאכול בבית והם דואגים לו מחוץ לבית. בילי אמר "ככה זה, אב קדמון שמת מחוץ לבית מנסה לחזור ולכן יש לתלות על קיר הבית במקום גבוה אוכל שתיה וכסף כדי שיוכל להיכנס. אם הוא מת בתוך הבית-אפשר במקדש הרגיל בסלון". מסתבר שלכל בן מיאו יש מקדש קטן לזכר אבותיו בסלון הבית.
או למשל, מה עושים עם ברווזים? חייבים להביא ברוז זכר כאשר באים לבקש את הכלה מהוריה. כמו כן, אם יש בבית ילד קטן שנופל ממקום גבוה לנמוך, זה אומר שהרוח של האב הקדמון לא יכולה להיכנס הביתה. יש לקחת את הילד וברוז זכר, לקשור את הרגל של הברוז, לתת לו להתרחק ולמשוך אותו חזרה תוך קריאות בוא הביתה. באחד הכפרים עברנו ליד ארוחה חגיגית- ארוחה לסיום לוויה. הלוויה הייתה של אדם בן 97 ולכן הלוויה שמחה ומסביב יש הודעות על נייר אדום. (במקום על נייר לבן בלוויה רגילה). באים לאכול בלוויה גם מי שלא ממש קרוב כי זה מביא מזל.
הנוף שהלכנו בו בדרך היה נפלא. ההרים מעובדים עד קצותיהם בכל מקום- כמות אדירה ובלתי נתפסת של אורז לצריכה עצמית
כזכור אנחנו בשיא עונת הקציר, וכל מקום יצלח ליבוש גרגירי האורז, אמצע הכביש למשל…
ביוזמת השלטון הסיני נבנים כפרים סמוך לכבישים ראשיים וציעים לתושבי כפרים רחוקים וחסרי גישה בהרים לבוא לגור בהם. לנו זה נראה צפוף ולא נעים- רחוב אחד ארוך של בתים גדולים מעץ ובסיומו כיכר. לדברי בילי תושבי בכפרים הרחוקים שמחים מאוד לעבור קרוב לכביש כך שהם לא צריכים ללכת ימים כדי להגיע לכפר שלהם ובנוסף הם זוכים בחשמל ומים זורמים.הבתים החדשים נחשבים מוצלחים וכדאיים. בכפר הזה הנשים היו באמצע עבודות ציור על בדים בבטיק. המחירים הוגנים והעבודה אמיתית (בניגוד להדפסים מסחריים שראינו בעיר הגדולה). קנינו רק משהו סמלי אבל לחובבי הז'אנר מדובר בגן עדן…
בשעות הערב הגענו למלון מפונפן בעיר RONGJIANG בדרום גואיזו. Dongxiangmi Grand Hotel הוא המלון היחיד בעיר שמקבל זרים ואכן פגשנו שם קבוצה של קשישים צרפתים נחמדים בטיול מאורגן. זה מלון אמיתי, עם חדרים מערביים ומסעדה עם תפריט באנגלית. בילי בחר אותו כנראה כי ידע מה מצפה לנו ביומיים הבאים…
14/10
מ RONGJIANG אל טרסות JIABANG
לשמחתנו קמנו חזרה בקו הבריאות כשירות לגמרי למצב צבירה של עז הרים (שדי נדרש בחלק ממסלולי ההליכה...).
התחלנו בשוק קטן, ממש מתחת למלון… שוק חביב, אבל כמקצועניות שווקים, סיכמנו אותו כלא יותר מנחמד פלוס ורכשנו בו פירות טעימים וטריים ליומיים הקרובים. התחלנו את הנסיעה מערבה, תוך עליה להר הגבוה. אחרי נסיעה של כשעה ולא מעט הליכה, הגענו לכפר נוסף, מעל נהר. כפר רחוק בלי שם- שבו מתקיים השוק המקומי. בני המיאו כאן מתלבשים מעט שונה- הבד יותר מבריק, גוון האינדיגו של הבגדים טיפה אחר, המסרק בשיער הנשים בזווית אחרת. למרות שהם ובילי שייכים לשבט המיאו ניב השפה שלהם שונה לחלוטין והתקשורת בינהם בסינית בלבד. אחת לששה ימים, הם מקיימים שוק מקומי. בסיס הספירה והשבוע של המיאו. הינו 12 יום, לכל יום יש חיה… חזיר, תרנגול, סוס, נחש, קוף ועוד… כל התחשיבים נעשים על בסיס 12, כלומר, השוק מתרחש בימים קבועים אחת לששה ימים (למשל בימי חזיר ותרנגול). זו הסיבה שלתייר מערבי קשה לדעת מתי יהיה שוק ("כל יום רביעי" לא תופס כאן...).
השוק הזה, לעומת קודמו, עמד בכל דרישותינו המחמירות 
- נידח, אותנטי, מקומיים בלבד שהסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח, סחורות שלא ראינו מעולם והמולת שוק צפופה… שוק מקומי. כל השוק קורה תוך 4 שעות מרוכזות- מפתיחה לסגירה, בהן מגיעים הכפריים מכל האיזור במיטב מחלצותיהם.. לקנות ולמכור. שוק צוהל ושמח. זוכרים את הנעליים מהתמונות? סניקרס ירוק זית? אין אדם המכבד עצמו בשוק שלא נועל אותן. בילי הסביר שאלה נעליים של הצבא הסיני וכיון שהן באיכות מצוינת, קלות וחזקות, הכפריים בכל האיזור אימצו אותן. הלו! איכות איז אוור מידל ניים!! רכשנו זוג לכל אחת מאיתנו, תמורת 18 יואן שהם כמעט 12 ש"ח…
גם בילי שלנו התפרע ורכש זר ענק של פלפלים חריפים וזוג כדי קש… בילי הוא קונה קפדן ובחן כל פלפל באופן אישי עד שבחר את הטוב ביותר. חצי שעה של משא ומתן קפדני נוסח סין בינו לבין מוכרת הפלפלים (שגם היא לא פריירית) . נודלס לצהריים, רכישה אינטנסיבית של תבלינים מקומיים למטבח והיידה, ליעד הבא.
הבנות
הבנים
פשניסטה מקומית
מוכרת האינדיגו
עוף לשבת
מוכרת הפלפלים נכנעת
עוד מוכרת, עם נעלים ירוקות כמקובל ונרתיק לחרמש עבודת יד
ממשיכים בדרך, מתחילים לטפס לגובה והנוף משתנה. סביבנו יערות, עצי מחט, נהרות והרים גבוהים. לולא טרסות אורז מדי פעם, היינו חושבים שזו שוויץ. לאחר כשעתיים נסיעה הגיחו מולנו שוב טרסות אורז מהממות… ומעט אחריהן, ניצב לו כפר מיאו יפה, שהסתבר לנו שהוא התחנה שלנו ללילה הקרוב. הפעם ישנים בהומסטיי עם מיטות מקרש, מזרון מנייר ושרותים סינים בקצה המסדרון. מביטות מהחלון ושוב- נוף שגרם ללסת שלנו ליפול, למרות נסיוננו העשיר בנפילת לסתות….
אזור JIABANG הוא איזור טרסות נודע, אבל יותר רחוק וקשה להגעה מטרסות אחרות ולכן כנראה פחות מתויר. ראינו כאן לראשונה תיירים סינים המטיילים לבדם במכוניות פרטיות. זאת הכניסה לכפר והנה עוד שיטה ליבש אורז…
יצאנו לבדנו לסיור באזור ועד מהרה התגלינו כסלבס מקומיות… התיירים הסינים התמלאו התפעלות למראנו המצודד… הלכנו אולי מאה מטר וצולמנו לפחות על ידי 20 צלמים סיניים…לבד, מנופפות לשלום, לוחצות ידיים עם סינים, בר רפאלי, מאחוריך…
המשכנו לטייל במורד הטרסות, הפעם עם בילי, ראינו שהאורז כאן שונה, sticky rice עדיין צהוב וחלקו אינו קצור עדיין. מראה השמש באור הרך, עם השדות הצהובים, יוצר מראה מרהיב…
לפתע, מקיפים אותנו מקומיים רבים, צוהלים במיוחד ודי שיכורים… מסתבר שהיום הוא היום האחרון של 3 ימי חגיגה לכבוד תינוק שהגיע לגיל חודש. המוזמנים ממשפחת האשה צועדים לכפר שלהם, חזרה הביתה וכל אחד נושא מתנה אחת או כמה… למשל סטיקי רייס עטוף בעלי בננה, תרנגולות, ברווזים, יין אורז.. הכל הולך…
מתנות לסבא וסבתא שחוזרים לכפר שלהם
אפשר גם כך...
לחלק מהאנשים האלה יש בסלון תמונה שלנו כנראה
ממשיכות ללכת ושוב מהומה סביבנו.. הפעם נתקלנו במשלחת רשמית של מושל המחוז, הממונה עליו מבייג'ין, סגן המושל ועוזריהם הרבים.. הם התרגשו לראות אותנו, הסלבס מארץ הקודש, שוחחו איתנו ארוכות באנגלית ובצרפתית וכמובן לא ויתרו על תיעוד האירוע במצלמות המקצועיות של הצלמים הנלווים. ייתכן שברגעים אלו ממש אנו מככבות בעיתון המקומי. ארוחת ערב במסעדה מקומית (כלומר מישהו מהכפר שהוציא מהמטבח שלו כמה שולחנות ומבשל לא רע בכלל) ולישון (ובתרגום לפולנית: מישהו חושב שעל הקרש הזה עצמתי עין?)
14/10 אל כפרי הדונג
היום הזה מוקדש למיעוט הדונג, שהינו מיעוט בין המיעוטים. כפר דונג בנוי סביב מגדל תוף מיוחד ונמצא תמיד ליד מקור מים. מגדלי התוף שימשו בעבר לתקשורת, הן לעניינים שוטפים והן בעיתות מצוקה כמו שריפה או שודדים. היום המגדלים מהוים בעיקר מקום כינוס לזקני הכפר.
הכפרים מרוחקים מאוד אחד מהשני וכדי להגיע אליהם יש לנסוע בכבישים משובשים זמן רב. הכפר הראשון ZHAN LI. זהו כפר יפה, נקי ומטופח מדי..אף פעם לא ראינו פרחים ואדניות בכפר נידח סיני. הסתבר שבבוקר היה ביקור של משלחת אונסק"ו יחד עם הטלויזיה הסינית הרשמית. בכפר הזה אוכלוסיית הכפר נשמרת קבועה מזה מאות שנים, קצב הריבוי הטבעי לא משתנה ולכל משפחה בן אחד ובת אחת. הם משתמשים בתרופה סינית עתיקה, שתי נשים בכפר מכירות את סוד הכנתה ומעבירות הלאה את הסוד. ראינו כיצד הכפר עומד להשתנות- בדיוק התקינו בכניסה חניון גדול וברחובות שלטים בסינית ואנגלית. כפרים רבים בגואיזו עוברים תהליך של הפיכתם למוקדי תיירות עם חנויות מזכרות, סיורים מודרכים ואלפי מבקרים מדי יום. סוג של “ethnic village” בהם מבקרים רוב התיירים בגואיזו. למזלנו הגענו ל ZHAN LI בזמן. מכל עבר אורז מתייבש וקשישי הכפר מכינים יין אורז במתקן בישול מיוחד.
ככה האורז מגיע למעלה
עברנו לכפר הבא , YIN TAN. כפר עם יש שני מגדלי תוף, כלומר יש בו שתי משפחות דונג שיכולות להתחתן אחת עם השניה.
הסתובבנו בכפר שעה ארוכה ועצרנו ליד התושבים שעסוקים בחיי היום יום שלהם. כרגיל הם מרותקים אלינו ואנחנו אליהם.
חבורת נשים משרה את צמח האינדיגו כדי לצבוע בגדים, אחרות מייבשות אורז ופלפלים חריפים.
קודם משרים
ואז צובעים
שעת צהריים וקשישי הכפר מרוכזים כולם במגדל התוף. במרכז טלויזיה המשדרת שירת אופרה בשפה הדונגית. שבט הדונג ידוע במוזיקליות שלו ובעושר שיריו. לאוזן מערבית הצליל נשמע מונוטוני למדי אבל החבר'ה מרותקים.
לאחר ארוחת צהריים טעימה, בילי החליט לקחת סיכון ולנסוע לכפר שלא היה בו קודם, ZENGCHONG, דרך כביש שלא היה בו קודם. חבר סיפר לו שהכביש שהיה דרך עפר נסלל ושווה לנסוע בו בגלל הנוף והוא החליט לצרף אותנו למשלחת החקר. הכביש שימש בעבר כדרך המרכזית של האיזור. נסענו במשך כשלוש שעות בכביש חד מסלולי, סלול רק בחלקו. אורך הכביש כ 60 קמ…. רק שם הבנו עד כמה האיזור כולו מעובד בשדות אורז, נידח לגמרי והכפריים הולכים למרחקים עצומים בהרים כדי להגיע לשדותיהם. הנוף באיזור מרשים מאוד.. מרהיב כבר אמרנו?
מגדל התוף בכפר הוא מהעתיקים ביותר בגואיזו. הכפר עצמו צפוף מאוד, לא תיירותי בכלל ושוקק חיים.
נראה שאנשים חיים יחד כמו בקומונה. ילדים רבים משחקים בכפר, צעירות רבות בהריון. ההום סטיי התגלה כאקסטרים של התנאים שלנו עד כה… שתי מיטות קרש, שירותי בול קליעה בלי מים זורמים.. כל זה מוקף במשפחת המארחים המורחבת שרבו אחד עם השני עד 11 בלילה…רצינו אותנטי וקיבלנו אותנטי- אבל אפילו בשביל בילי זה היה מוגזם קצת. הכפר מקסים כדי לבקר אבל לא כדי ללון בו. העיקר ששרדנו כדי לספר..
החדר שלנו, במרפסת האמצעית
מבט ממגדל התוף אל מרכז הכפר
16/10 פרידה מגואיזו ורכבת לילה אל היעד הבא
יום אחרון ופרידה. עצרנו בעוד שני כפרי מיאו מיוחדים, אחד מהם על גדות נהר ירוק וצלול.
משם לכפר Shiqiao העוסק מזה מאות שנים בייצור נייר עבודת יד מקליפת עץ (חביב אבל תיירותי לעילא). לקראת צהריים הגענו לקאלי, אכלנו צהריים וסיימנו את היום במוזיאון בקאילי, מוזיאון עם אוסף גדול של תלבושות מקוריות. זה היה סיכום יפה לחמשת הימים בגואיזו.
כך מכינים נרתיק לחרמש
אותנטי? נידח? בהחלט. עוד כפר מיאו לא דובר סינית
נפרדנו מבילי בתחנת הרכבת. נותרו לנו כמה שעות עד הנסיעה וחשבנו שנעביר אותן במתחם ה VIP שבתחנה. בילי רשם לנו בסינית איך לחפש אותו. בדיקת הכרטיסים עברה במהירות שיא וגילינו את עצמנו בלב תחנה צפופה, שום מקום לשבת, שום מתחם VIP, ארבע שעות המתנה לפנינו- באג רציני בתכנון של בילי. לא נתנו לפרט המעצבן הזה לקלקל, אבל היינו כבר ממש שפוכות...הרכבת הגיעה בזמן וקרון השינה היה מצויין.
טיפים גואיזו
- ההשראה הראשונית להתחיל לחפש הגיעה מהטיול של רחל. מכאן התחלנו לקרוא כמה שיותר תיאורים כדי להבין איך להגיע לאיזור, אבל בדרך שלנו. חיפשנו מסלולי טיול בחברות שונות כמו זה או כמו זה וניסינו מה מביא החיפוש “trekking guizhou” (עוד כמה רעיונות) ומה מביא הפורום של טריפאדביזור (לא הרבה).
- מדריכים אפשריים- חיפשנו הרבה, התכתבנו עם לא מעט. הקריטריונים- מדריך מקומי, דובר אנגלית שמבטיח להימנע מהחלק התיירותי. המלצות יתרון. זה האתר של בילי איתו טיילנו וזה האתר של טוני איתו היינו בקשר מיילים ארוך והטיול לא הסתדר כיוון שהתמהמנו בתשובה אליו. יתרונות: בילי הביא אותנו למקומות מרתקים ומרוחקים שלא היינו מגיעות אליהם לבד. יש לו אנגלית מצוינת וידע עצום על מה שקשור בחיים באיזור ובכלל. הנהג והרכב שהביא היו מצויינים. בסה"כ, הביצוע היה מעבר לציפיות וענה על מה שחיפשנו. חסרונות: הוא בכל זאת סיני ולא מבין עד הסוף את החשיבה המערבית והתנאים הבסיסיים שמתאימים לנו. החדר האחרון היה ברמה נמוכה מדי. נתנו לו יד חופשית לגמרי בתכנון והיום האחרון לא היה מתוכנן טוב היה "ריק" מדי והסתיים מוקדם מדי. בילי בהחלט צריך הגדרה חדה ומדוייקת של לוח הזמנים. הוא לא מספיק ריאקטיבי במייל וממש היינו על סף ביטול עד שענה סוף סוף. בנוסף הוא לא עובד עם פייפאל ותשלום מקדמה בהעברה בנקאית מסורבל וגם יקר.
- טיול יותר “קלאסי”, בלי הליכה ופחות מרוחק אפשר לארגן הרבה יותר בקלות ויש לא מעט חברות שיעשו זאת היטב. החברה של אריק היא אחת מהן. היינו איתו בקשר מיילים ארוך וסגרנו איתו- כשהבין יותר טוב מה אנחנו רוצות היה הוגן מספיק לומר שזה לא מתאים. יש לו המלצות מצויינות בטריפאדויזור על טיולים באזורים שונים. הוא עונה במייל מיידית, זמין ועובד עם פייפאל. כשהגיע לנו החזר כספי בשל הביטול הוא היה מיידי.
- מקומות הלינה בהומסטיי דורשים פשרה מסויימת. המצב בו הלכתם כל היום והגעתם ל GLAMPING מפנק? לא בגואיזו. לקחת בחשבון שהשרותים סינים, המקלחת מעוקב המים בצבא הייתה טובה משמעותית ממה שתקבלו והמזרון דקיק על דיקט. אותנטי הארד קור. אפשר בהחלט לטייל בתנאים לא רעים גם כאן- אבל לא בכפרים הרחוקים.
- מחיר: החלק הכי יקר בטיול. 250$ ליום לשתינו, כולל הכול. ניתן להוזיל עלויות משמעותית אם מטיילים בקבוצה של שישה, כיוון שהעלות העיקרית היא מדריך, נהג ורכב . אנחנו לא מצאנו שותפים, למרות שחיפשנו עד הרגע האחרון ממש, גם בגסטהאוסים בסין. ידענו מראש שנטייל עם בילי בכל מקרה. מבחינתנו ההוצאה הצדיקה עצמה.
- המוזיאון האתני בקאילי יפה ומושקע. אנחנו אהבנו שהתערוכות היו סוג של סיכום לטיול- אחרי שרואים את "הדבר האמיתי" המוזיאון מרתק יותר.
- ולדוברי הצרפתית: תכנית טלויזיה צרפתית ששולחת סלב (שחקן במקרה זה) ליעד לא ידוע (גואיזו במקרה זה). שעתיים מרתקות על גואיזו כפי שלא ראיתם. חלקים מהסרט מוקרנים על מסכים במוזיאון בקאילי וכשחזרנו חיפשתי אותו ביוטיוב. יופי של סרט.
אחרי ארבע שעות על הרצפה המטונפת בקאילי בהן היה לנו שפע פנאי לשנן איך אומרים את זה: שמורת הטבע ג'אנגז'יאז'יה בפוסט הבא ואתם אפילו לא צריכים לחכות שמונה שעות נסיעה.
