סין - חבל גואייז'ו - שבטי המיאו, הדונג והיאו - חלק 2

בכתבה זו אתמקד בחבל גואייז'ו 贵州 המאופיין כחבל הררי עם טרסות מדהימות,שאינו נגיש דיו לתיירות המערבית, חלק מהמקומות לא מצאתי במפה הכללית וחלקם הופיעו רק במפה איזורית. צביונו נשמר באופן כמעט מלא אם כי כבר אפשר לחוש איך פעמי הקידמה חודרים גם כאן. נחשפנו כאן למיעוטים של שבט המיאו, היאהו והדונג שכל שבט עם הייחוד שלו כאן גילינו עולם אחר שצריך למהר להגיע לראותו ולחוותו פן ישתנה.

בתקופת שושלת המינג שלח הקיסר צבא שמנה 300,000 חיילים כדי לדכא מרד אזורי והחיילים האלה נטמעו באוכלוסיה המקומית והפכו חלק מהקבוצה האתנית הגדולה של ה"חאן" המהווים 90% מאוכלוסיית סין. בחבל גואייז'ו קיימים 17 קבוצות מיעוטים ואנו נחשפנו כאמור לשלושה שגם בכל אחת מהקבוצות ישנם הבדלים ותתי קבוצה. מרבית התושבים כאן סמוכים למקור מים ומגדלים אורז (שיש לו מחזוריות של שלוש פעמים בשנה), תפוחי אדמה, תירס ושאר ירקות האופיינים לאיזור ומהווים מוצרי מזון בסיסיים. ראינו שיטות עיבוד ישנות וניצנים של מודרניות פה ושם. הם מטפחים מסורת ומנהגים של מאות ואלפי שנים ולכן היה כה מעניין להכירם.

הבירה של איזור זה היא גוייאנג. מבחינה אקלימית הוא איזור סובטרופי שהטמפרטורות חמות והלחות גדולה מאד. כל הלבוש נדבק עלינו ונראיתי כאילו יצאתי כרגע מרחצה באגם. עוד על האיזור ניתן לקרוא כאן. ובאתר הרשמי התיירותי של האיזור כאן. ומטריפאדוייזר על כל אתרי התיירות של גואייז'ו כדאי לקרוא כאן.

מפה של האיזור כאן.

27.5 יום שלישי הכפרים ג'ידאו - שוואי דיאן, דטאנג- והעיר קאילי

קיבלנו מדריך חדש שנמנה על שבט המיאו שסיפר לנו כי אשתו משבט היאהו. הוא סיפר לנו איך הורי אשתו התנגדו לנישואין היות שהיה עני מרוד. כדי להתחתן איתה נאלץ לשלם להוריה 16,000 יואן+ 2 חזירים + 200 ק"ג אורז ועוד מצרכים כנדוניה . את הכסף לווה כי לא היה לו כאמור.

רואים כאן הרבה טראסות אורז

ראשית עצרנו בקאילי שהינה עיר המונה 600,000 תושבים, כדי לקנות דגים לארוחת הצהרים. המדריך יודע לבשל כי לפני שעסק בהדרכה היתה לו מסעדה. יש לציין שהדג שהכין היה מאד טעים וכל הנשים בקבוצה ביקשנו את המתכון.

נכנסנו לכפר ג'ידאו.- JIDAO המרוחק 25 ק"מ מקאילי והוא שייך לשבט המיאו החצאיות הארוכות. הלכנו בדרך עפר קרוב לנהר וכך ראינו את בתי הכפר. על הכפר ניתן לקרוא כאן וכאן.

בעוד אנו מעמיקים בתוך הכפר לפתע שומעים כלי נגינה מנגנים. אנו מאיצים פעמינו כדי לראות מופע כלשהו. מה שלא ידענו והיתה לנו הפתעה גדולה שהמופע הוא לכבוד בואנו.

במעלה המתינו הנגנים עם כלי נגינה עתיקים מקומיים.

התקדמנו כמה צעדים וראינו את כל בני הכפר שהמתינו לנו ובחזיתן 3 נשים לבושות בלבוש הפולקלורי הכה ססגוני, השקו אותנו מכלי חרס ביין אורז. רפי שטעם אמר שזה טעים .

המפגש עם שבט המיאו החצאיות הארוכות בכפר זה היה מאד מרגש. גם אם תאמרו שחברת פגסוס שילמה להם עבור זה, עדייין ברמה האנושית של אחד מול אחד למרות קשיי השפה היה מאד מעניין. זקנה אחת שצילמתי אותה התעניינה מאד לראות איך יצאה התוצאה במסך של המצלמה. ראינו שבניגוד למקומות אחרים בסין המנשא לתינוק הנישא ע"י הסבתא אינו סל נצרים אלא מבד ורקום.

המשכנו עם כל אנשי הכפר לרחבה המרכזית לפני חנות המכולת ושם ערכו לנו מופע פולקלור שהתבסס על המנהגים שלהם.

לתשומת ליבכם ססגוניות הלבוש מקרוב

תוך כדי המופע עברה אישה נושאת אסל עם שני דליים ותוצרת חקלאית. ראו על פני כמה קשה המשא.

לקראת סוף המופע הצטרפו לריקודים כל בני הכפר וגם חברי הקבוצה שלנו. כולם מאד התרגשו מהמאורע.

זו המכולת של הכפר והמדריך מחזיק את החשבוניה איתה עורכים את החשבונות של הקנייה. מי שמע על מחשבון?

את ארוחת הצהרים אכלנו כאמור בבית פרטי בתוך הכפר והארוחה נאכלה עם המקלות הסיניים -הצ'ופסטיקס ללא מזלגות ובושלה ממש כשהגענו לשם.

גם הציפור רצתה לאכול מהאוכל המצויין.

שולחן כיד המלך

הסבא הוא שמטפל בילד כשההורים עובדים

מכאן נסענו נסיעה של חצי שעה לכפר שוואי דיאן שבו הלכנו בין שדות האורז בשביל צר מאד ברוחב כף רגל אחת. עמדנו שם פוחדת לא לאבד שיווי משקל וליפול למים לשמוע הסברים על גידול האורז ולא הבנתי למה אי אפשר להסביר במקום רחב יותר. המקום בנוסף גם חם ולח וכבר רציתי ליסוב לאחור אבל עמית שהבחין בכך הבהיר שהיציאה תהיה ממקום אחר. לא היתה ברירה והמשכתי לעמוד. לידנו חרש תושב מקומי חריש בתוך המים עם שור. עובד אחר ניקה את השור והבריש אותו .הלכנו כשעה וחצי בין שדות האורז והיה מאד מעניין.

זה מראה הכפר שוואי דיאן

ואלה השדות שהלכנו ביניהן

ואלה הגלגלים שבשלבים שלהם ישנם חצאי במבוק המתמלאים במים המוזרמים לתעלות של שדות האורז. טכניקה מופלאה.

וזו ילדה שחזרה מבית הספר כשעל גבה נישא ילקוט. היא גם יודעת לעשות וי ממש ילדה מודרנית לא יאומן שהיא חיה בכפר נידח.

כאן שותלים אורז

ובתמונה זו עדיין שותלת אבל גם טלפון נייד יש לה שבו מתכוונת לשוחח. מודרניזציה כבר אמרתי?

המשכנו לכפר דטאנג שהוא גם שבט מיאו כאן פגשנו את בנות הכפר הלבושות עם החצאיות הקצרות.

המאפיין את הכפר הזה שהבתים בנויים על כלונסאות על פני המים.

שתי בנות הכפר באו לקבל את פנינו לבושות בבגדי הפולקלור וזאת כיון שרוב אנשי הכפר היו בדיוק אחרי לוויה והתאספו בחדר לסעודה משותפת אחרי קבורת המת. גם בכפר זה מתקיימות לפעמים הופעות פולקלוריות לתיירים. על כך ועוד ניתן לקרוא ולצפות בתמונות כאן.

ההתכנסות לסעודה אחרי קבורת המת

חזרנו לקאילי ללינה וכך נראים בתיה של העיר מצופים מבחוץ, לדברי עמית ,ב-PVC.

לפני הלינה נסענו למרכז שעשו לנו מסאג' על חשבון "פגסוס" שבא כהפתעה לקבוצה והיה כל כך במקום וכל כך מוצלח.

28.5 יום רביעי - הכפרים צ'יאנג מאן, שי ג'יאו- זאושינג טונג

הבוקר אירעה לנו תקרית מביכה במלון: נכלאנו במלון. תשאלו את עצמכם הכיצד?

.רצינו לצאת ולחצנו בלחצן במעלית לקומה 3 שהיתה הקומה הכי תחתונה בלחצנים. יצאנו מהמעלית ולא היה זכר ללובי. חזרנו לקומה שלנו בה קומה 5 ושוב נכנסנו והפעם חשבתי שנצא בקומה השלישית ונרד ברגל אולי קומה ושם תהיה היציאה. ברם, כשיצאתי ראיתי שבקומה תחתונה המלון בכלל עם פיגומים בבנייה. החלטתי שנחזור לחדר ונצלצל לקבלה. חייגתי 0,8,9 ואף מספר לא הוביל למרכזיה. ניסיתי להתקשר למדריך בנייד אך לא היה לי סים מקומי ולא קיבלתי אותו. שלחתי לו הודעה בוואטסאפ אבל לא היה וויי פיי בחדרים. רפי באותו הזמן עבר בין הפרוזדורים אולי מישהו מהקבוצה טרם ירד ואז מצא את עמית המדריך שהושיע אותנו . מתברר כי הלובי בכלל בקומה 7 כי המלון מדורג אך הוא שכח לספר לנו על כך בליל אמש.

הגענו לכפר צ'יאנג מאן וקיבלו אותנו שלוש נשים לבושות כמיטב המסורת. הן שייכות לשבט המיאו עם החצאיות הקצרות. עוד על הכפר ניתן לקרוא כאן..

כמיטב המסורת גם הן משקות את הקבוצה ביין אורז.

לכפר הזה בית ספר גדול והיינו אמורים לבקר בו אך לבסוף לא קיבלו את האישור המתאים לכך ואמרו שזו הפרעה ללימודים למרות שהיו באותו הרגע בהפסקה בחצר.

ואלה בתי הכפר

ברחבה מרכזית בכפר פגשנו נשים שעוסקות במלאכת צביעת הבדים שמשמשים לחצאיות הפליסה של בנות הכפר.

אח"כ עלינו לבית וראינו את עבודת טוויית הבדים עם דוגמאות מיוחדות המונחות לפניהן.

ועבודות רקמה

ובסוף הכפר המתינו לנו ילדים חמודים

הכפר הבא בו ביקרנו היה שי צ'יג'יאו השייך אף הוא לשבט המיאו כאן למדנו מלאכת הכנת נייר. השלב הראשון הפרדה של התאית מהעץ .

את העיסה מסננים ונוצרת שכבה לבנה

את העיסה מפרידים והדף מונח על דפים קודמים לייבוש ראשוני

אח"כ זה מועבר לתנורים והנייר מוצמד לדופן ותלייה עד שמתייבש ומקבלים את המוצר המוגמר שבמקרה זה שילבו לו עלים בתהליך.

אלה בתי הכפר

עבודת נשים בכפר

ככה תולים כביסה בסין על קולבים

הדמות המעניינת בעייני בכפר

איך שהקידמה מגיעה בקצב מואץ לכפרים הנידחים במחוז גואייז'ו ניתן לראות בתמונה למטה

טראסה שחייבים לצפות בה בדרך לכפר הבא

אנו נוסעים מזרחה וחולפים על פני רונג'יאנג בדרך חדשה עם 100 מנהרות שמזכירה לנו את איטליה ומגיעים לכפר של שבט הדונג ZHAOXING שמבטאים אותו ז'אושינג. הם שונים משבט המיאו בשפתם אך בשונה מהמיאו אין להם כתב. הם מעבירים הכל בשירה. המאפיין את כפרי הדונג הם מגדלי התוף שבכל כפר יש לפחות אחד, בכפר "שלנו" יש לפחות ארבעה. בעבר כשהיתה שעת סכנה או הגיע אוייב היו עולים לראש המגדל ומכים בתוף. התוף היה נשמע למרחוק ומזהיר גם את הכפר השכן. היום הם משמשים כמקום מפגש להתחמם בחורף ולהתקרר לצילו בקיץ. בדרך כלל נמצא במקום מרכזי בכפר לכן גם משמש מקום לחתונה.

התוכניות של המדינה לכפר זה הן להרחיק את התושבים מתוך הכפר ולהשאיר את הכפר כמוזיאון פתוח. לכן בתחילת הכפר בונים להם בתים חדשים לשם הם יעברו ואילו התושבים המקומיים יתפעלו את המוזיאון.

זו הבנייה בתחילת הכפר כבר יש גם מרכז מבקרים עם שירותים נקיים חדשים.

אני לוקחת אתכם להכרה עם הכפר

ייבוש אורז

גשרים מקורים לרוב בכפר

כביסה בנהר במרכז הכפר

הגשר המקורה הכי יפה מעוצב נמצא קרוב למלון שלנו בו

יש גם מפה בכפר שחס וחלילה לא תלך לאיבוד

התסרוקת האופיינית לנשות הכפר

לאחר קבלת המלון וארוחת ערב במסעדה של חבר של המדריך המקומי שגם הוביל לנו את תיקי היד עם רכב עד כמעט למלון, הלכנו למרכז הכפר שם הכינו הופעה לכבודנו. מגדלי התוף המוארים בלילה זוהרים באור יקרות מראה משכר. עוד על צורת הבנייה ומגדלי התוף בכתבה כאן.

כמה תמונות מהמופע של אנשי הכפר

29.5. יום חמישי זאושינג -טנגאן הכפר הכי עני - לונגשאן 

השכמתי בבוקר מוקדם בשעה 5.00 עם כאבים בכל הצלעות מהמזרון הסופר קשה שהיה לנו הלילה בבית המלון בכפר של השבט דונג. כאילו ישנתי על דרגש מעץ. לכן בשעה 6.50 יצאתי לסיור בכפר לראות בהתעוררות האנשים בכפר ליום חדש ואלה המראות שצילמתי. אגב כלב אחד נאמן ליווה אותי כל הדרך מהמלון ועד שחזרתי למלון והאמת שהוא השרה עלי בטחון כי צעדתי לבד עם מצלמה ולא ידעתי מה תהיה התגובה.

ילדות הולכות לבית הספר עם צלוחית נודלס ומקלות סיניים ואוכלות תוך כדי הליכה

מראה בתי הכפר בסופו קרוב למלון

ציינתי כבר בפניכם שהקידמה מגיעה לכפרים הנה עוד הוכחה לכך.

כבר בשעה זו מוכרים ירקות ובשר ברחוב הראשי

יוצא ליום עבודה כנראה בשדות האורז

וישנם גברים שרק מעשנים בשעה מוקדמת של הבוקר בתוך גשר מקורה

לאחר ארוחת הבוקר שהכינו לנו המדריך עמית יחד עם המדריך המקומי כי לבית המלון שלנו בו אין ארוחת בוקר, שכללה קורנפלקס, ביציות וטוסטים הלכנו רגלית בכפר ושוב נתקלתי בכמה מראות ייחודיים שלא יכולתי לא לצלמם.

ראשית התינוקת הכי יפה בכפר

שוק הירקות התעורר לחיים באחת הסמטאות

הצבע החביב על נשות הכפר הוא האפור!!!

בשולי הכפר בית קברות. מעל כל קבר מוט עם נייר כסף. שואלת את עמית על פשר הדבר ומסביר לי שזה נועד לגרש את השדים. שואלת על מנהגי האבלות והקבורה ועל נושא זה החליט לתת הרצאה לכל הקבוצה באוטובוס . ואלה תמצית דבריו:

1. מי שמת מוות לא טבעי שורפים את גופתו.

2. מי שמת מוות טבעי נקבר. משפחתו מגיעה לשמוע את דבריו האחרונים של המנוח. אם כבר נפטר באים בני המשפחה להשמיע למנוח מוסיקה בכלי נגינה סאוילה שהוא סוג של חליל כדי ללוות אותו לעולם הבא. כמו כן מוזגים תה צלול עם כמה חתיכות מתכת לפיו של הנפטר כדי לגרש את השדים. בנוסף מניחים שטרות ושוטפים אותם וזאת כדי שיסתדר בעולם הבא. בעבר היו קוברים את המתים רחוק מהכפר היום כבר ראינו שזה בשיפולי הכפר.

3. שמים את המנוח בארון מתים ואסור שתהיינה חתיכות כסף כדי שזה לא יבלבל את נשמת המנוח לצאת מהגוף.

4. בזמן הטקס אסור לדבר זה עם זה ואסור לקרוא אחד לשני בשמותיהם כדי לא לבלבל את השדים שלא יגיעו לגופה וישתלטו עליה.

5. אחר כך הולכים לבושים בלבן במשך 3 ימים או שבוע לבן זה הצבע שמסמל אצלם את המוות. לבן בעצם אינו צבע. ואינו צבע של קדושה, ומאחר והוא מסמל את המוות האנשים אף פעם אינם לובשים בגדים בצבע לבן.

6. לא עוברים לגור בבית אם יש שכן שנפטר.

וזה בית הקברות כאמור בשולי הכפר

משם במעבר חד לטראסות האורז המרהיבות השוכנות ממש לפני הכפר

מייד אחרי הטראסות נכנסנו לכפר טאנגן שהוא כפר שמיושב ע"י שבט דונג ונחשב לעני ולפרימיטיבי ביותר מבין כפרי הדונג , בעל מספר התושבים הנמוך ביותר שפגשנו עד כה בסין - 800 אנשים. עוד על הכפר כאן.

בכניסה לכפר פגשנו את הגברת קוצרת עם מגל.

גם בכפר זה קיים מגדל תוף אחד המאפיין את שבט הדונג.

המגדל מקרוב

הצצנו באופן ספונטני לבית ספר והמורה לא כעסה שהפרענו למהלך התקין של השיעור. כל הילדים הסתכלו עלינו וחייכו או עשו שלום.

זקני הכפר מעשנים במקטרת שונה ממה שראינו עד כה קצרה יותר. הם יושבים מתחת למגדל התוף.

אמא מפשיטה את ילדתה לנגד עינינו ומכבסת יחד עם הילדה את הבגדים שעליה.

הסבתות שומרות על הנכדים כשההורים יוצאים לעבודה מחוץ לכפר שאין בו הרבה פרנסה

מגרש המשחקים של הילדה הקטנה זה על מכונית בחסות סבא שלה

בזאת תם הפרק המרתק שבחבל גואייז'ו.

אנו המשכנו לכיוון לונגשאן.

להמשך הטיול כולל מיעוט היאו בחלק 3 לחץ כאן.