יום טיול ראשון -; יום רביעי 01-09-2010
היום הראשון -; מגיעים לשדה התעופה. תורים ארוכים. מצליחים לקצר קצת בזכות דורבן א'. משתעממים בדיוטי-פרי, עולים למטוס מיד כשמתאפשר.
לילדים זה קצת מוזר -; דורבן ב' אומר שהמטוס הוא כמו שהוא דמיין, אבל השירותים שונים ומאוד קטנים. במהלך הטיסה הוא ישלים עם הגודל וידגום אותם מספר פעמים. הטיסה מתחילה ללא אירועים מיוחדים. מתבשרים שתארך 10 שעות ו40 דקות (לא רק באל על מכירים את קיצורי הדרך ...)
בניגוד לחששות הטיסה היתה בסדר גמור. צל"ש גדול לילדים שהתנהגו למופת. היו גילויי חוסר סבלנות , אך בהחלט סבירים לגבי מי שלא נרדם כמעט (אבא ודורבן א') לעומת דורבן ב' שנרדם מהר וישן הרבה.
במטוס מהארץ ואליה ישבנו שניים-שניים, סידור שהתברר כמוצלח, הילדים התחלפו מידי פעם וישבו כל פעם על יד הורה אחר, וההשגחה היתה קלה יותר. בטיסות פנים ישבנו זוג אחרי זוג.
נוחתים ב JFK , מבולבלים ומתרגשים, ומגיעים להגירה לביצוע ההליך הפשוט של כניסה לארה"ב. לא לחוצים, שהרי את הטרטור עברנו כבר בעת קבלת הויזה.
אז זהו, שלא!
הפקיד בעל פני הפוקר מחתים שלושה דרכונים במרץ רב, ואת הדרכון של אמא מכניס לתיקיה ושולח אותה לממונים, לעיון נוסף בבקשתה להכנס לארה"ב. מנסים להישאר רגועים, לא מוציאים מילה, אבל בפנים אני ואמא כבר רואים את הטיול מסתיים לפני שהתחיל, ואין לנו מושג למה.
נכנסים לחדר שנראה כמו בית משפט לתביעות קטנות, ספסלי עץ לפשוטי העם ו-3 פקידים משועממים יושבים על רמפה מוגבהת ובודקים אנשים הנמצאים שם , ומוסיפים להגיע בקצב מהיר.
אנו מניחים שמכיון שאמא רשמה את מספר הטלפון של אחותה בארה"ב כטלפון ליצירת קשר, אמא נחשדה בשאיפה כמוסה להישאר שם.
בדיעבד, פגשנו מאוחר יותר משפחה שגם אצלם הבעל עבר תהליך דומה, למרות שאין להם משפחה בארה"ב , כך שהסיבה האמיתית לעיכוב תישאר כנראה עלומה לעד.
המלצה חמה-; בטופס I-94 שממלאים במטוס לפני הנחיתה, למלא רק את פרטי המלון!!
לאחר לחץ רב ומתן הסברים קצרים מצידנו, החתימה הנדרשת נתנה, ואנחנו בארה"ב!!!
בשלב זה, מחפשים את טיסת ההמשך לבוסטון. על הכרטיסים לא כתוב מאיזה טרמינל ואנחנו מתחילים לחפש. מזל שעזרה לנו עובדת מקומית, ולקחה אותנו ב AIR TRAIN , דרך טרמינל 2 לטרמינל 3. בלעדיה היינו מתברברים עד הרגע האחרון.
המלצה- לברר מראש, באינטרנט או עם חברת התעופה את מספר הטרמינל. המעבר ביניהם לוקח זמן ואינו סימפטי, במיוחד כשלחוצים לטיסת המשך. לנו היו כמעט 4 שעות וזה הספיק.
כמובן שגם כאן לא תמו צרותינו. בבדיקה הביטחונית לפני עליה למטוס, כולם מתפשטים מנעליהם ומעיליהם, ועוברים בפשטות את הביקורת. עלי קופצים שניים ומודיעים לי שאני 'מדגם'. פירושו -; חיפוש מדוקדק על הגוף (לא פולשני, למי שמחייך!!) . מעבירים עלי ידיים מקצה לקצה, מכניסים את הנעליים שלי לרחרחן שבודק המצאות חומר נפץ ( אחרי 20 שעות באותם נעליים-גרביים, מעניין איך עברתי.) יצאתי צדיק ושוחררתי.( הערת המחבר: אני לא מאיים ולא מפחיד, אז כנראה סינוורה אותם קרחתי).
הטיסה לבוסטון מוערכת ב 1 שעה+40 דקות, ואנחנו מתכוננים נפשית. בפועל, שעה מזמוזים של המטוס עד ההמראה, ובאוויר 38 דקות בלבד.
נוחתים. מגיעה מונית. (נהג רוסי עם קרובים בכרמיאל ובת-ים, אלא מה?) .מגיעים למלון ב- 10:30, מקבלים חדר ב 12:30 ומתחילים לטייל.
מלון Mariot Copley Place. מיקום מצוין. חדר גדול ונוח. יש קפה. אין מקרר. לוקחים דליים של קרח והופכים הכיור למקרר. יש סופרמרקט (Shaw's) ממש מול המלון.
אינטרנט
רק בלובי המלון הנמצא בקומה ראשונה ושניה. יש אינטרנט אלחוטי חופשי וחינמי. בחדרים-אינטרנט מהיר ובתשלום. יש רשתות אלחוטיות בסביבה אך כולן מוצפנות ואין אפשרות לעבוד איתן.
פוגשים את אחות של אמא. חיבוקים, נישוקים, והולכים לטייל.
הלכנו לבוסטון קומון. בפועל הגענו לפאבליק גרדן. הסתבר שיש שתי כניסות צמודות -; ימינה הבוסטון קומון אליו בעצם רצינו להגיע ושמאלה הפאבליק גארדן ... טוב, נשאיר משהו לביקור הבא! בסה"כ נחמד, ראינו סנאים, ברבורים וברווזים .
מוזיאון לאומנויות יפות -; יפה, מרשים, וטוב שבאנו ביום חינם. תרמנו 5$ כדמי כניסה, במקום לשלם כ 50$ ביום רגיל. לתפיסתנו, אומנות ותרבות צריכות להנתן חינם, לכולם.
עושים קניות בסופר שממול, מנסים להישאר ערים, ומתמוטטים ב 18:30, לשנת לילה ארוכה ( אני עד 00:30, כולם ישנים)
הילדים, שניצוצות עפים כשהם מטר אחד מהשני, מתרגלים מיד לישון ביחד באותה מיטה. כיף ומרגש לראות אותם ככה.
המלצה: בחדר היו שתי מיטות מסוג DOUBLE BED ובהחלט הספיקו לנו כזוג ולילדים לשינה משותפת.
יום טיול שני -; יום חמישי 02-09-2010
היום מתחיל בקניות בסופר. 'האחות' המקומית נתנה לנו 'כרטיס מועדון', שמוזיל במקצת את המחירים (מתברר שגם תייר יכול להוציא כזה. נדרש רק שם וחתימה ומקבלים במקום כרטיס חבר להנחות. משמעותיות.) עם הזמן אנו לומדים את הסופר (בגודל של האנגר למטוסים) משתכללים ברכישות, ומגלים את הדאנקן-דונאטס. הכי מדהים -; קוקה-קולה עולה פחות ממים (3$ לבקבוק 2 ליטר!!) שקלנו להביא לארץ ולהתקלח עם זה.
ממשיכים למוזיאון הטבע בהרוורד. הדרך ברגל מתחנת הרכבת עוברת דרך חצרות המוסד האקדמי, שמתברר שמשום גודלו מחולק לאתרים רבים בעיר. כיף לפסוע בשבילי האקדמיה, המון דשא וירוק, סנאים וסטודנטים (וסטודנטיות) מכל הגזעים והמינים.
מגיעים למוזיאון, מצפים למשהו צנוע.
יש לנו כרטיס-מוזיאוני-מדע ע"ש אמא. אבל אין איתה שום תעודה מזהה והלחץ עולה. מחר כבר ניקח איתנו צילומי דרכון.
המלצה: כרטיס מוזיאוני-מדע: עשינו בארץ- מדובר במנוי למוזיאון המדע בירושלים או לטכנודע בחיפה [יותר זול מירושלים], כ- 350 ש"ח. מאפשר כניסה חינם לעשרות מוזיאוני מדע בארה"ב.
בכניסה למוזיאון אמרו לנו שלום נחמד והכניסו אותנו בלי שום שאלה או זיהוי. נרגענו.
החדר הראשון -; אבנים ומינרליים מכדור הארץ, מהירח ואסטרואידים. מדהים.
דורבן א' מוקסם, דורבן ב', שמרגיש קצת עייף, שוכב לנוח. ממשיכים לחדרים אחרים -; פוחלצים של יונקים בכל הגדלים, מאוגרים ועד ביזונים, כולל גם ג'ירפה -; הקסם נמשך מחדר לחדר. נהנים לראות שלדי דינוזאורים תלויים מהתקרה וסביב החדר, הרבה פרפרים וחיפושיות במגוון צבעים מדהימים.
בהמשך אגף ימי עם כרישים ודגי חרב ועוד מינים ממינים שונים. בקיצור, ממש ממש נהנינו.בילינו שם כמה שעות, ורק העייפות הוציאה אותנו משם.
המוזיאון מחובר למוזיאון פיבודי, המציג מוצגים מצריים וחפצי אומנות, תשמישי קדושה ומסכות מאיזורים ותקופות שונים בעולם (מאיה ואינקה, פרו). במוזיאון גם חלקי קירות ומבנים ששולבו בשחזורים להמחשת מראה המבנים הפולחניים ששמשו בעת העתיקה בדרום אמריקה.
אחרי המוזיאון, נסענו לשוק האוכל (Quincy market). שדירה ארוכה ומקורה עם מלא מסעדות ודוכני אוכל אתניים. הכמות והמגוון די המם אותנו והיה קשה לבחור. בסוף אמא ודורבן ב' אכלו במקדונלד'ס, דורבן א' פיצה ואני איזשהו אוכל תאילנדי. מקום נחמד. היה בסדר. קצת קשה עם ילדים שהנושא לא ממש עניין אותם.
גילוי נאות: במשפחה שלנו לא אוכלים (חוץ מאבא). מקדונלד או פיצה ונקניקיה נחשבים הישג. אמא משוכללת יותר ואוכלת גם ירקות.
המשכנו למוזיאון הילדים, בתקוה ששם נמצא משהו מתאים לילדים. המוזיאון נפרס על 3 קומות ונראה מושקע, אבל בהחלט מתאים לילדים עד גיל 10 או פחות. הפעם התאכזבנו והחלטנו לנצל את כרטיסי ה T שלנו עד הרגע האחרון (16:00) ולתפוס הרכבת למלון. הגענו מתנשמים 5 דקות לפני הזמן והרווחנו 6$ .[כרטיס יומי הוא ל 24 שעות בדיוק]
בערב פגשנו את 'האחות', הלכנו למסעדת אכול-כפי יכולתך. דורבן א' ניצל את ההזדמנות ל" אכול ג'לי כפי יכולתך..". היה נחמד. היצע מגוון של אוכל ובשר. טחנו כמה שאפשר, כולל מנות אחרונות שאינן פרווה -; שינוי מרענן. הדבר היחיד שממש גרוע -; הקפה. אני מקווה שזה יחודי לבוסטון ושהעתיד טוב יותר.
יום טיול שלישי -; יום שישי 03-09-2010
היום הולכים למוזיאון המדע בבוסטון. רצינו לצאת מוקדם. להספיק. יצאנו ב 10:00.
שמענו שהמוזיאון מפואר. לא התרגשנו. לא פיתחנו ציפיות.
הגענו -; נדהמנו. מוזיאון ענק. מדעי לחלוטין -; מהתצוגות המדהימות ועד השירותים בהם הכל אלקטרוני. ראינו מופעLIGHTNING, שהציג והמחיש סערת ברקים. יפה מאוד, ראינו את התערוכה שלM.C.ESHER , הילדים הצטלמו ליד הדגם של טי-רקס והיריעה קצרה מלהכיל את כל השאר. הסתובבנו במוזיאון כ 5 שעות -; והלכנו רק כי נגמר לנו הזמן. אפשר בשקט לבלות בו יום שלם.
בערב שוב פגשנו את המשפחה, קנינו נעליים (חנות המפעל של New Balance), ממש לפני הסגירה. לי כבר סגרו בפרצוף. חזרתי יחף למלון. להשפך.
עוזבים את בוסטון לכיוון קורנינג
יום טיול רביעי -; יום שבת 04-09-2010
עוזבים את בוסטון בבוקר. הכיוון -; סטורברידג' וקורנינג.
מזמינים מונית במלון, מראים לנהגת את הכתובת של חברת ההשכרה ( היינו צריכים אנטרפרייז אבל אלמו קנו אותם.) [אלמו במספר 6 ברחוב והאחרים במספר 2]. הנהגת רואה את הכתובת ומתחילה למלמל/לקלל (לעצמה, לא אותנו) ומספרת שהיא 20 פעם ביום בשדה התעופה ואין לה מושג היכן הכתובת הזו. מפעילה GPS . מקבלת הנחיות ומתעלמת מהן. עושה לנו סיבובים בבוסטון, מקצה לקצה, שואלת נהגים אחרים. מקטרת. ממלמלת. והמונה דופק. ועוד איך. בסוף נשברת ונוסעת לאן שהיא מכירה -; שטחי ההשכרה בשדה התעופה. הפלא ופלא -; הגענו למקום, רק שהוא נרכש ע"י אלמו ולכן צריכים להגיע לקצה השני של המגרש. מתברר שהיא מכירה היטב את המקום, אך לא את הכתובת.
המלצה: צריכים לקחת רכב משדה התעופה לוגן-בוסטון? פשוט תבקשו אלמו/נשיונל/אויס (כולם אחד ליד השני) שליד שדה התעופה. סוף טוב הכל טוב. היא התנצלה על הבלגן, ולקחה לנו מחיר מקובל לנסיעה זו (25$ כולל טיפ ולא לפי המונה).
ההשכרה הלכה מהר מאוד. הוספנו 10$ לשבוע על מכשיר EZZY PASS שמאפשר מעבר חופשי ורצוף בכבישי אגרה והתשלום נצבר בכרטיס האשראי. בדיעבד התברר כשווה את ההשקעה -; חסך עמידות בתורים ארוכים. בדרך מבוסטון לניאגרה יש הרבה כבישים כאלו.
טיפ: סה"כ העלויות שנצברו על המכשיר בין בוסטון לניאגרה: כ 11 דולר (כולל מעבר לקנדה)
