בלגי-ה-ולנד, חלק 1 - בלגיה: הארדנים, בריסל וברוז'

בוקר טוב, השכמה ב-02:15...
 כולם מוכנים בזמן ועולים ב-03:00 על המונית בדרך לשדה התעופה.

נכנסים לשדה ודורבן ב' מתחיל להתקפל מכאבי בטן ורץ לשירותים (סיפור שיחזור על עצמו פעמיים נוספות תוך פחות משעה!). אני ממש אוהב לעזוב את התור ולרוץ לשירותים, לחזור, להתקדם בתור, ושוב לרוץ לשירותים, ולחזור לסוף התור.
למרות שעשינו צ'ק אין מהבית, התורים ארוכים והפנו אותנו לתור אחר -; של הטיסה לאמסטרדם ...
 סופסוף מגיע התור שלנו ואז מסתבר שהחליפו לנו 2 מקומות במטוס... אני מוחה ומספר להם שיש לנו ילד אוטיסט ומתריע בפניהם על ההשלכות של שינוי המקום.. העניין מטופל במהרה ואנו ממשיכים הלאה. תור שזכור לנו כארוך במיוחד מהטיול הקודם נעלם לחלוטין ובמקומו נתקענו דקות ארוכות בתור לביקורת דרכונים (במיוחד בגלל משפחת בני דודים שהיתה לפנינו).

בקיצור, היתרון היחיד הוא שהתור היה חסכוני, לא היה זמן לדיוטי-פרי, ואחרי דקות ספורות עלינו למטוס, ממתינים להמראה שצריכה להיות כ 10 דקות אח"כ (06:10). 06:30 -; עדיין על הקרקע. לא זזים. 06:45 זזנו שני מטר. שוב עומדים. 07:00 -; המנועים עושים רעש מוגבר. עדיין על הקרקע. 07:30 -; ממריאים. הטיסה עברה בד"כ בסדר, חוץ מדיילת שהתרגשה כנראה מהילדים הנהדרים, שפכה עלי את כוס הקולה שהם הזמינו. מה לומר, אוהב קולה, אבל לא על החולצה. נאלצתי לשבת שעתיים עם גופיה, כשהחולצה מתייבשת על הכסא שלפני. לא נעים. לא נורא. לא הורסים טיול בגלל זה, וגם לא את היום של הדיילת.

ירדנו מהמטוס, אספנו את המזוודות ומשם רצינו לקחת את כרטיס ההולנד פאס שהזמנו באינטרנט. ההסבר שהיה בפורום עזר. חשוב לציין שזה גם סניף של החלפת מטבע, ולכן לא מצאנו בהתחלה.

הזמן שבוזבז בלמצוא את הסניף ולקחת הכרטיסים עלה לנו בתור של שעה וחצי בלקיחת הרכב. כל ישראל שכרה רכב בהרץ, ואנחנו בילינו בתור ארוך ארוך....
 בדרך למכונית, קיבל את פנינו דוכן עמוס עוגות מזמינות, אבל אנחנו הסתפקנו בתמונות ...

קיבלנו רנו סניק, 5 מקומות, רכב נפלא, אבל עם הילוכים. חזרתי אחורה בזמן והרגשתי בהתחלה כמו בשיעור נהיגה ראשון, אבל בהמשך חזרו ההרגלים הישנים והנסיעה היתה חלקה.

כפי שראינו בפורום, ולא האמנו, עדיין לא זכינו לקליטת לוויינים, ולכן מזל שברכב יש GPS מובנה, שלקח אותונו בדרך הנכונה, התריע על מהירות וגם על עבודות בכביש (אבל לא נמנע מהן, ועמדנו....). רק אחרי כשבוע ה- GPS (בטלפון הנייד) התחיל להראות סימני חיים, אבל כבר התאהבנו בזה שברכב.

בערב, לצלילי דינדוני פעמוני הכנסיה, הגענו למשכננו בבלגיה. רחוב ציורי בכפר ציורי, והחדר גדול מותאם לארבעה, בהחלט נחמד ונעים. רצינו לטייל בחוץ אבל העייפות הכריעה.

החלטנו לצאת היום לטיול בארדנים, בגלל מזג האויר הטוב יחסית (למרות שפייר המארח דיבר על גשם...)

התחלנו בסיור בגני Annevoie. כבר בכניסה ראינו אי קטן ועליו קן עם ביצים של אווז או ברווז.
 המקום טובל בגוונים של ירוק, יש בו מזרקות רבות , צמחיה והמון המון שלווה.

 

השילוט נהדר ולא מפספסים כלום. עברנו בתוך בוסתן מקורה, סיירנו בגינת ירק ססגונית ועלינו לסיום על השביל שהוליך לגבעה ממנה השקפנו על הגנים מלמעלה.
 רגע לפני שיצאנו, דרך החנות (אלא מה...) צילמנו את שריגי הגפנים שעל הקירות -; אשכולות סגולים בצד ימין ואשכולות ירוקים בצד שמאל -; מקסים!

המשכנו לדינאנט (Dinant). עיר תיירותית על גדות נהר הMeus . נסענו מעלה מעלה לכיוון המצודה והחננו את המכונית בכניסה. הסיור ברחבי המצודה היה קצר כי לא היה שם הרבה מה לראות (היה חדר אחד ובו 2-3 תלבושות, תמונות וחרבות) משם ירדנו ברכבל -;כשברקע נוף עוצר נשימה עד לטיילת המרכזית שעל גדות הנהר. הילדים קצת נלחצו מהנסיעה, אבל הודו שהיה כיף.

 

שוטטנו לאורך הטיילת וחצינו את הגשר הגדול עליו מספר סקסופונים מקושטים (ממציא הסקסופון היה בלגי).לבסוף ישבנו במסעדה איטלקית ואכלנו פיצה.
כשעלינו ברכבל למעלה, נסעה איתנו משפחה דוברת ספרדית והאמא פחדה מאוד, יותר מהילדים שלנו בסיבוב הקודם.... אמא-דורבן הרגיעה אותה בשפתה והנסיעה למעלה הסתיימה בשלום.
 כאן הדיעות היו חלוקות לאן כדאי להמשיך ולצערנו עשינו טעות, בעקבות העתקה שגויה של אטרקציה מאיזור מרוחק למסלול שעשינו... ,שעלתה לנו בכשעתים נסיעה לשומקום (מזל שיש את מי להאשים -; ה GPS ) סיימנו את היום בנאמור (Namur). חנינו בתחנת הרכבת הראשית, עצרנו למספר דקות במרכז המידע המקומי ומשם פנינו לרחוב הומה אדם שהיה סגור לתנועה (כנראה בגלל סופשבוע). חלפנו על פני אנשים רבים וחנויות סגורות, נכנסנו לאיזור פסטיבל מאיזור הוואי או משהו בסגנון ובחזרה קנינו ופל בלגי פשוט בדוכן ברחוב. עצירה במקדונלדס שהתארכה במקצת עלתה לנו בשעה נוספת של חניה למרות שחלפה לה דקה או שתיים....

קמנו לבוקר נוסף בבלגיה. דורבן ב' הרגיש לא טוב, התפתל מכאבי בטן וניסה להקיא ללא הצלחה . גם כדור שקיבל לא ממש עזר ומספר דקות לאחר שירדנו לארוחת בוקר אמא-דורבן מיהרה איתו לחדר ושם סופסוף הוא הקיא והשתחרר מהמועקה. מותש הוא נרדם במיטה שלה ובכאב לב הערנו אותו לאחר כחצי שעה.
היום פנינו מועדות לבריסל ולמרות העיכוב הקל הספקנו לא מעט!
חנינו ברחוב צדדי ליד האטומיום (בחינם! ליד האטומיום מגיע ליותר מ 2 ERU לשעה).

 

התור באטומיום היה די ארוך ולמזלנו גילינו שאין צורך לעמוד בו אם לא עולים לאטומיום והמשכנו רגלית למיני אירופה. נכנסנו למתחם בו שוכן הפארק. קנינו כרטיסים וקיבלנו חוברת עם הסברים בעברית!!! (כשכיוון החוברת משמאל לימין -; לא נורא, נסלח להם על זה).
לאחר מספר צילומים ליבנו מחסיר פעימה כשמסתבר ששכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב,בצימר .... הלכתי חזרה לכניסה וביררתי האם ניתן לרכוש כרטיס זיכרון. למרבה הצער הכרטיס שהוצע לי היה בגודל זעיר. חזרתי לפגוש את שאר המשפחה והחלטנו להסב את מכשיר הטלפון הנייד שלי למצלמה -; איזה מזל!
 לאחר סיור ברחבי אירופה המיניאטורית (כולל מגדל אייפל, תחנות רוח מסתובבות, צלצול הביג בן, התפרצות געשית של וזוב ועוד) יצאנו מהפארק היישר לתוך מופע רחוב של שחקנים שלווה במוסיקה מזרחית של אירופאים (סקוטית אירית, למי בכלל אכפת ...) ותחפושות של טרולים ומכשפות.

משם המשכנו רגלית לתערוכה מהממת של אוצרות תות אנך אמון.
זה התחיל "בקטנה" עם אולם קטנטן עם מספר מוצגים לא מרשימים, המשיך עם מספר סרטוני הסבר ואז נחשפנו לעושר האגדי של המלך תות (שהומלך בגיל 8 וסיים את חייו לפני גיל 20!).
 האוצרות עוצרי נשימה ויפים כל אחד יותר מהשני -; וממש לא משנה אם זה אמיתי או העתק.

 נפרדנו בצער מאוצרותיו של תות ויצאנו לכיוון המטרו הקרוב. אחרי שקיבלנו הסבר מפורט מאישה מקומית על אופן התפעול וכדאיות הכרטיס, (די מסובך, במיוחד לתיירים שלא שולטים בשפה) ,רכשנו כרטיס יומי משפחתי (קבוצתי) ב-10 אירו בלבד ושמנו פעמינו לאיזור גן החמישים (Parc du Cinquantenaire-Jubelpark). לידו ערכנו ביקור קצר במוזיאון המלחמה, שהכיל עשרות דיוקנאות של מפקדים בלגים, חרבות, דגלים ומוצגים נוספים. די מהר הבנו שלוחמים גדולים הם לא היו, אבל מדוגמים ומפונפנים- בהחלט.


 

התלהבנו יותר מהמוזיאון שממול - מוזיאון המכוניות. מוזיאון די קטן, קומה וקצת (טבעת היקפית) עם עשרות דגמים של מכוניות עתיקות בשלל גדלים וצבעים. לא הפסקתי לצלם והילדים ממש נהנו.


 

נפנפנו לשלום למכוניות ויצאנו לכיוון פארק החמישים, עלינו על המטרו וירדנו במרכז בריסל, כדי לחזות בפסל של הילד המשתין... תוך דקותיים-שלוש הגענו לרחבה ענקית מוקפת בניינים במרכז ההומה של בריסל .
רחבת העיריה המפורסמת. חבל שהשנה לא מציגים שם את שטיח הפרחים הידוע (זה קורה רק פעם בשנתיים). המשכנו ישר באחת הסימטאות שהיתה מלאה בחניויות ובדוכנים עם דברי מתיקה.
לאחר שנעזרנו בשלטי ההכוונה והקהל שנהר לכיוון הפסל הידוע הגענו...
גם אמא-דורבן שביקרה שם פעם והיתה מודעת לעובדה שגודלו של הפסל ממש אינו מרשים הופתעה לגלות עד כמה הוא קטן יותר ממה שזכרה...
הילד מחובר לקיר ומשתין ממעל בשלוה. קל מאוד לפספס אותו. צריך להיות עירניים.
כדי להמתיק את האכזבה, התנחמנו, בגלידריה קטנה וחמודה שממול, בופל בלגי והעמסנו עליו קצפת ותותים -; מממממממממ.
חיפשנו מקום לאכול, כי היום היה ארוך והבטן שלנו קרקרה בעוז.
נכנסנו למסעדה איטלקית קטנה וחמודה. בעל המסעדה הפליג בשבחיה של אשת חיקו שאמונה על הכנת המטעמים והיות וקולות רעמים החלו להשמע עלינו למעלה לקומה השניה והריקה.
לאחר שביצענו את ההזמנה, הוא חוזר למעלה ומתנצל על כך שנגמר לו הבצק שממנו מכינים פיצה... אנחנו ממילא רצינו לאכול פסטה, אבל אי אפשר להשאיר את הילדים רעבים ולכן בצער יצאנו מהמסעדה והתחלנו לחפש מקום חלופי. לאחר שקנינו בקבוק קולה גדול להרוות את צמאוננו מצאנו מסעדה איטלקית נוספת שנראתה לנו בסדר. נכנסנו וסופסוף התיישבנו לאכול. מסתבר שבשולחן ליד ישבו 2 נשים שקלטו את העברית שלנו וסיפרו לנו על הולנד ועל הקרובים שלהן בישראל. זה היה נחמד והעביר לא רע את הזמן עד שהאוכל היה מוכן.
 לאחר ששבענו, חזרנו לתחנת המטרו, לא לפני שעברנו שוב על פני חנות השוקולד שוקופוליס שבכניסה אליה עמד פיל ענק משוקלד (האמת -; לא טעמנו ואנחנו ממש לא בטוחים אם זה היה שוקולד אמיתי, אבל זה בהחלט נראה כך).


 

חזרנו לאיזור האטומיום ולאחר הליכה קצרה זיהינו את המכונית שלנו שהיתה די נטושה (כולם כבר הלכו הביתה) וחזרנו הביתה מרוצים.