יום שני, 01.10.2012
כרגיל, מתכננים לצאת מוקדם, אך בפועל הזמן נוזל בין האצבעות ולאחר ארוחת בוקר וקיפול כביסה מאתמול (לאחר הביקור בפוינט לובוס והחשש שמא דבק בנו אבק אלון רעיל) השעה מתאחרת.
מגיעים ל- Mystery Spot, עליה קראנו רבות בפורום, בסביבות 10:00, ממש עם פתיחת המקום.
כשאנו רוצים לשלם בכרטיס האשראי את הכניסה אומר לנו המוכר שתשלום עם כרטיס שאינו מקומי גורר עמלה נוספת של 6 דולר! אין לנו כוונה לשלם את הסכום המיותר הזה, גם ככה גבו מאיתנו עוד 5 דולר על חניה -; נו באמת... המקום נמצא באמצע היער, כך שאין הרבה אפשרויות... מוציאים מזומן וסוגרים עניין.
הסיור הראשון יוצא רק ב-10:30, כך שהיה מספיק זמן להסתובב בחנות המזכרות הקטנה ואפילו לנוח על הספסלים לפני הביקור. בדיוק ב-10:30 מתייצב תומאס המדריך בנקודת ראשית הסיור ומתחיל בהדגמות לגבי הטריקיות של המקום ע"י הדגמות של השוואת גבהים של אנשים שונים כאשר הם עומדים בשני קצוות של מוט שנראה עקום (אך הפלס מתעקש שהוא ישר) וכאשר הם מחליפים מקומות נראה שיש שינוי בהפרש הגבהים ביניהם -; תעלומה...
אחר כך מעפילים במעלה השביל וזוכים להדגמות נוספות ליד בקתת עץ נטויה כאשר חפצים שונים ששמים על חלקם התחתון לכאורה מטפסים למעלה ובחזרה (כדור, בקבוק מים ואפילו מים זורמים). אח"כ נכנסים לביקתה ומקבלים הרצאה ואזהרות על תופעות לואי מלחיצות כמו סחרחורת, בחילות, ורטיגו וכד'.
אתה מרגיש שאתה עומד ישר ובעצם אתה עומד בזווית לא אפשרית בעולם הרגיל שלנו. גם מי שעושה כפיפות סמיכה מעמידה מגלה שהוא חוזר לעמידה בקלות לאחר דחיפה קלה של הריצפה -; מדהים!
אני מנסה את זה וגם מצליח כמובן, כאשר תוספת של תיק גב על גבי. אח"כ יש הדגמה נוספת של 5 אנשים שנעמדים על קרש נוסף לפי גובהם ואח"כ מתחלפים. הסיור מסתיים בסיכום הומוריסטי של תומאס, עם בדיחות על קרשים, גבהים וכד', ברוח המקום. כולנו העברנו 45 דקות של הנאה והילדים שאלו מתי נוכל לחזור לשם שוב...
כשיוצאים משם ה-GPS מתקשה למצוא את כביש 1. אנחנו עוצרים בצד ורואים שאוטו עם אנשים נוספים שהיו איתנו בסיור עוצר גם כן. גם ה-GPS שלהם מורה על המשך נסיעה בכביש ...
אין ברירה, עוקבים אחרי ה-GPS ומבינים שלמרבה הצער נגיע לסן פרנסיסקו לא דרך החוף אלא דרך סן-חוזה, כביש 101.
מגיעים לעיר ומרגישים ממש כמו לפני שנתיים ברחובות ניו יורק (לפחות בכניסה). כאן המקום להודות לממציא ה-GPS שמקל על ההתמצאות בעיר. מנווטים למלון ומחנים בחניה. עולים לחדר עם תקווה בלב שהחדר אכן סביר לפחות (כמו שקראנו בפורום) היות ועלינו לבלות בו את חמשת הלילות הקרובים.
המלון אמנם פשוט, אך החדר אינו צר כמו שחששנו. החדר מרווח ונוח, אם כי לקראת הבוקר הרגשנו טוב-טוב שהחדר פונה לכביש הראשי. בינתיים אנחנו מתלהבים מהסוכריות בדלפק הקבלה, שמזכירות לאמא דורבן טעמי ילדות...
מתמקמים בזריזות ויוצאים לחפש משהו לאכול. הפקיד בקבלה מפנה אותנו לרחוב Union -; בו יש חנויות רבות וכמעט ואין מסעדות. שאלנו 2 אמהות שהלכו עם ילדיהן ברחוב איפה אפשר למצוא מזון מהיר והן גיחכו... בסוף הסתפקנו בפיצה משפחתית ב 22$! ביררנו כיצד מגיעים לרציף הדייגים, כדי לקנות כרטיסים לאלקטרז. הירידה לרציף קצרה יחסית, אך אנו מגיעים לקצה השמאלי המרוחק מהמזחים. לפי האיזור של הטיילת אנו מזהים בצד ימין שזה הכיוון הנכון ופונים לשם. עוברים חוף ים וטיילת, כשלמעלה משקיפה כיכר ג'יררדלי ומגיעים למזחים. ממול להם יש חנויות תיירים רבות וכיף להסתובב ולהסתכל. בודקים ליד האקווריום היכן הכרטיסים לאלקטרז עם City Pass, עליו חשבנו לוותר אבל ראינו שכרטיס לאלקטרז יעלה לדורבן ב' כמו למבוגר ואילו על ה- City Pass הוא משלם כרטיס ילד. בנוסף, האפשרות לנסוע בתחבורה הציבורית (MUNI) שבוע ימים (למרות שלא נצטרך את כולם) הכריעה את הכף.
שלחו אותנו למזח 33 המרוחק. שם קנינו את עסקת החבילה (כרטיס שיט לאלקטרז מחליף את הכרטיס של שיט באיזור ללא עליה לאי). המשכנו לשוטט באיזור ואיתרנו את מאפיית בודין המפורסמת וצפינו בלחמים בעלי הצורות המעניינות (תנין, צבים, סוגי סרטנים ועוד) את Rainforest Cafe ושאר חנויות הג'אנק שנזדקק להן בימים הבאים.
עורכים היכרות ראשונה עם פיר 39 והחנויות הרבות שבו, ביניהן חנות חמודה שמתאימה לי ולדורבן א' - השמאליים!
לאחר קניית אוכל לכולם, הגיע הזמן לעלות חזרה לכיוון המלון. בעזרת המפה שבידינו מנסים להבין איפה התחנה של האוטובוס. בינתיים כבר מחשיך וגם נעשה קריר ואנחנו ממשיכים להסתובב סחור סחור בין הרחובות עד שמישהו ידע סופסוף איפה עובר הקו שרצינו ואנו מגיעים אל התחנה. הנהג הבטיח להגיד לנו איפה לרדת ועמד בדיבורו. בנוסף, נוסעת אחרת שישבה לידינו סייעה. כאן המקום לעצור ולציין את אדיבות הנהגים שעזרו לנו יותר כל אימת שהזדקקנו!
יורדים בתחנה ותוך דקות אנו במלון ללילה ראשון ...
יום שלישי, 02.10.2012
קמנו מוקדם מלאי מרץ לקראת יום חדש.
הארוחונת שבמלון ממוקמת בלובי, והיא דלה יחסית למה שהכרנו ובעייתית לילדים שאין להם קורנפלקס. לנו המבוגרים היא מספיקה -; סוגים שונים של מאפים ומאפינס עם מיץ תפוזים ושתיה חמה ולקינוח בננות ותפוחים אדומים.
הגענו מוקדם לאיזור מזח 39 הססגוני והיתה לנו כחצי שעה להעביר עד לפתיחתו של האקווריום. הפעם איתרנו בהצלחה את מקום מרבצם של אריות הים המפורסמים ומהופנטים הסתכלנו עליהם עד שלא שמנו לב איך חלף הזמן. סה"כ רואים ערימות של חיות נובחות שנמצאות אחת ליד או על השניה (ממש בלי התחשבות) ובכל זאת יש להם חן למרות גודלם.
בצער, אומרים להם שלום והולכים לאקווריום (במקור, זה לא היה בתכנון, אבל ה-City Pass כולל כניסה אז נכנסנו). זה אכן אקווריום קטן מימדים, אבל התצוגות היו שונות מאילו שראינו במונטריי. גם כאן יש מדוזות -; חלקן דומות לאלו שבמונטריי וחלקן שונות. ראינו תמנון ענק אדום (שהצילום בחשיכה גורם לו להראות כחול...), עברנו בשתי מנהרות שונות מתחת למים וראינו דגים שונים ומגוונים ששחו בכיף מצדדינו ומעלינו! סוף הסיור בפינת ליטוף ובמספר אקווריומים עם חיות יבשה קטנות מהאיזור: נחשים, צבים ואפילו צ'ינצ'ילה קטנה.
הסיור היה קצר ונותרו לנו מעל 3 שעות עד להפלגה לאלקטרז. חשבנו מה לעשות והחלטנו לנסוע במעלה העיר עם ה-Cable Car המפורסם. התור לא היה קצר, אך נראה בהחלט סביר. מה שלא ממש ידענו -שלמרות שממלאים את הקרונית היא לא יוצאת מיד לדרך אלא מחכה דקות ארוכות לפני שהיא יוצאת לדרכה. פתאום התמלאנו חשש שלא נספיק להגיע חזרה בזמן. בינתיים כשאנו מחכים מקבלים באותו מחיר גם "הצגה": הקרונית שמגיעה לקצה המסלול שלה מסובבת כדי שתוכל לנסוע בכיוון ההפוך ע"י מספר אנשים חסונים מעל מעגל עץ גדול!
אח"כ עולים על הקרונית, או יותר נכון נדחסים פנימה וגם כשנדמה שאי אפשר להוסיף עוד אנשים -; מראים לאנשים שאפשר לעמוד בחוץ! ולהחזיק בעמודים!
סופסוף יוצאים לדרך. אם חשבנו שגמרו לדחוס אנשים -; מסתבר שטעינו ובגדול. בדרך הקרונית עוד הספיקה לעצור מספר פעמים ולהעלות עוד ועוד ועוד אנשים -; ממש מספר בלתי נגמר!
כשעלינו לקרונית -; התיישבנו במקומות הפנויים הראשונים שמצאנו. עם תחילת הנסיעה, מסתבר שהתמקמנו במקום מעולה -; ליד הנהג של הקרונית שמושך כלונסאות ענק בנסיונותיו להאט את הרכבת בירידות ובמיוחד לקראת עצירה. למרות הדחק והלחץ זו חוויה מומלצת.
ירדנו בתחנה האחרונה ברחוב Market והופנינו ע"י אחד מאנשי הקרונית לעבר התחנה לטראם F שמביא לאיזור המזחים. לא רק שהגענו בזמן, אלא שהיה לנו זמן די והותר לשבת ולאכול מרק בבודין. סה"כ המרק היה בסדר, לא יותר מזה -; גם מרק הסרטנים שאני אכל וגם מרק העגבניות השונה מהרגיל של אמא דורבן (דווקא המנה הקטנה של סלט קיסר היתה מרעננת והיוותה תוספת ראויה בצד).
הגענו לאיזור היציאה לשיט לאלקטרז כ-20 דקות לפני ההפלגה, כפי שהתבקשנו ורק אז הבנו למה. התור לעליה למעבורת היה ארוך, במיוחד בגלל העצירות לתצלום מבויים שעיכבו את התור. עלינו למעלה למפלס העליון והשיט היה מהנה בשמש הקייצית והשמים הכחולים -; בכל זאת, 28 מעלות בתחילת אוקטובר זה לא מובן מאליו באיזור.
בירכנו את מזג האוויר מאוחר יותר כשעלינו על האי, שם היה קריר יותר ומוצל. עלינו במעלה הסלע עד לאגף האסורים.
הראינו לילדים מהי משמעות תא כלא, לפחות בתקופות קודמות לפני כל ההטבות 5 כוכבים שמקבלים האסירים בישראל.
למרות שלקחנו אוזניות לסיור עצמי, רק אני הייתי סבלני לשמוע (כמעט) הכל. השתדלנו לעשות קיצורי דרך והתרשמנו פחות או יותר מרוב מה שניתן היה לראות. סיימנו בחצר ה"טיול היומי" וניסינו להגיע בזמן למעבורת שראינו מרחוק. לצערינו היא הרימה עוגן דקה שתיים לפני שהגענו ואנו נאלצנו לחכות לבאה בתור כ-40 דקות! האמת, שהזמן עבר מהר יחסית ואנחנו שהפעם היינו ראשונים (פרט לאנשי ויטמין P) יכולנו לבחור מקום ככל שנחפוץ. דורבן א' החליט להשאר למטה ושלושתינו עלינו לסיפון העליון. לקראת סוף ההפלגה הצטרפנו אליו.
לאחר שירדנו מהמעבורת עצרנו שוב אצל אריות הים (לא השתנה כלום אצלם מהבוקר, כמה מפתיע...), אכלנו וחזרנו למלון.
