טיול ג'יפים במונטנגרו – פנינת הבלקן
כשחברים הציעו לנו להצטרף לטיול ג'יפים במונטנגרו התלבטנו והסכמנו. טיול של שבוע במדינה יחסית קרובה אלינו (שעתיים וחצי טיסה) ולא יקרה, מה יכול להיות רע? מהר מאד הבנו שעשינו מעשה נכון. מונטנגרו היא המדינה “הצעירה” ביותר בבלקן שקבלה את עצמאותה בשנת 2006 לאחר משאל-עם שבו נפרדה מהפדרציה עם סרביה. היא נתגלתה לעינינו כפנינה אמיתית. שטחה 14,000 קמ”ר ואוכלוסייתה מונה 650,000 תושבים רובם נוצרים אורתודוכסים. מונטנגרו שפירוש השם “ההרים השחורים” קבלה את שמה מרכס ההרים של הרי Lovcen המתנשאים לגובה 1749 מ' ונצפים מן החוף. זוהי ארץ הררית בעיקרה המציעה למבקר בה שמורות טבע מדהימות, מהיפות באירופה, מפרץ גדול ויפה שסביבו ערים מבוצרות, איים שונים לאורך קו החוף ואזור הררי בפנים הארץ שבו ניתן למצוא אגמים, מפלים, יערות ועוד.
מונטנגרו שוכנת לחוף הים האדריאטי הנמצא לאורך חופיה הדרום-מערביים וגובלת בקרואטיה במערב בבוסניה-הרצגובינה ממערב ומצפון בסרביה מצפון וממזרח בקוסובו ממזרח ובאלבניה ממזרח ומדרום.
המראנו מת”א בשעת בקר מוקדמת וטרוטי עיניים נחתנו בדוברובניק (קרואטיה) במזג אויר חם ומהביל. עלינו על אוטובוס (כביש E80) אל עבר מעברי הגבול הקרואטי והמונטגומרי.(כאן צריך הרבה סבלנות). אחרי שעה הגענו לעיירת הנופש הרצג נובי (Herceg Novi). זוהי אחת מעיירות הנופש הרבות השוכנות לחופי מפרץ קוטור (Kotor). המפרץ המפותל הוא למעשה שילוב של 4 מפרצי משנה : מפרץ הרצג נובי, מפרץ ריאסן, מפרץ קוטור ומפרץ טיבאט. מפרץ הרצג נובי הוא הגדול ביותר אך מפרץ קוטור יפה ממנו. העיירה הרצג נובי נמצאת 23 ק”מ בלבד מנמל התעופה של דוברובניק.
העיירה הציורית “דבוקה” לצלע ההר המגינה עליה מפני רוחות קרות והיא עיירת נופש אמיתית מלאה בבתי מלון והמוני תיירים.
כאן עלינו על סירה לשייט בן שעתיים עד לעיירה פראסט (Perast). במהלך השייט זכינו לכיבוד קל ומדי פעם קפצנו למים להתרעננות.
לקראת סוף השייט הגענו לאי מלאכותי קטן עליו בנויה כנסיית “גבירתנו על המים”. האי “נשתל” במקום בשנת 1425 בעקבות אירועי ניסים המיוחסים למדונה הקדושה. מסופר כי על סלע ענק נתגלה איקונין בדמותה של מריה. שני הדייגים שמצאו אותו העבירוהו לחוף ושלוש פעמים נעלם האיקונין ונמצא באגם. לכן החליטו תושבי העיר לבנות במקום אי ולהציב בו כנסייה. בשנת 1630 נסתיימה בניית הכנסייה הבארוקית שהוקדשה למרים מגינת הימאים. בשנת 1725 היא הורחבה ונוספה לה כיפה. הכנסייה היא מוקד עליה לרגל. פעם בשנה ב-22.7 מגיעים תושבי העיר לכנסייה ומביאים אבנים נוספות לחיזוק האי. בכנסייה 68 ציורי פרסקו בארוקיים המתארים סצנות מחיי ישו, מריה והברית החדשה. בנוסף שלל מתנות שניתנו לכנסייה ע”י יורדי ים.
סיימנו את השייט בעיירה פראסט וקינחנו בארוחת פיצות במסעדה מקומית.
מזג האויר החם והלוהט הוסיף לתחושת העייפות שליוותה אותנו אחרי לילה ארוך ללא שינה.
מכאן התחלנו לעלות אל עבר הפארק הלאומי לובצ'ן (Lovcen) מעל מפרץ קוטור. זהו כביש הרים צר ומתפתל המטפס באיטיות לגובה מעל 1000 מ'. הנסיעה קשה אך הנוף הנשקף של המפרץ מהמם. במבט אל הכביש כלפי מטה רואים את צורת האות M. כנראה מתכנן הכביש היה מאוהב במלכה מלינדה וכך הנציח את שמה.
בפסגת ההר נבנה מבנה הקבר של המשורר הלאומי פטרוביץ נייגוש (1813-1851) שבשירתו ביטא את השאיפות הלאומיות של בני ארצו. הוא היה שליט ובישוף נאור שפיתח את מונטנגרו ועקר את מנהג גאולת הדם. מבנה המאוזולאום ענק ומרשים ובמרכזו פסל אבן ענק 4 מ' גובהו עשוי גרניט ירוק כהה יושב במעין ישיבה מזרחית ונשען על דמות נשר ענק. את המאוזולאום עיצב איוון מסטרוביץ' גדול פסלי קרואטיה
הנוף שנשקף מלמעלה היה מדהים. הררי ברובו עם עמקים קרסטים קטנים. העליה הרגלית כללה 400 מדרגות מעייפת מאד אבל המראה הצדיק הכל. ניתן לראות כמעט את כל מונטנגרו פרושה על כף היד.
שעת ערב הגיעה ואנו בדרכנו לבירה פודגוריצה (Podgorica) דרך הבירה הישנה צ'טיינה (Cetinje). פודגוריצה עיר משעממת שנהרסה ברובה במלחמת העולם השניה ונבנתה מחדש בסגנון קומוניסטי. התמקמנו במלון פשוט ונקי Holiday (ראה טיפים) ויצאנו לסעוד ליבנו במסעדה מקומית טובה.
היום השני
רעננים לאחר שינה טובה חתמנו על הג'יפים ויצאנו אל עבר עמק פודגוריצה. בדרך עצרנו לתצפיות יפות ומזג האוויר מתחיל להתקרר. יצאנו צפונה לאורך נהר Mala Rijeka. עלינו בדרכים הרריות ובנופים מדהימים. בדרך קטפנו פטל וזללנו כהוגן
הגענו לאגם בוקומירסקו (Bukumirsko) אגם קרחוני עם מים זכים וקרים
טיילנו מסביב לאגם ונהנינו מנוף נפלא ומאוויר פסגות
לקראת צהרים הכנו פיקניק כהלכתו כולל קפה שחור חזק שהתאים למזג האוויר ולמקום
המשכנו אל עבר אגם קרחוני נוסף ריקאווצי (Rikavaci) הנמצא סמוך מאד לגבול האלבני. כאן העיזו כמה מהחבר'ה לטבול במי הקרח ואף לעשות תחרות מי נשאר יותר זמן במים הקפואים. צרחות וצחוקים נשמעו למרחוק
מיד לאחר שהתחלנו בטיפוס אל עבר רכס הרי קומבי עצרנו לביקור בבית קיץ של משפחה. מסתבר שכאשר מגיע הקיץ ואיתו מזג האוויר החם יותר אורזים בני המשפחה את חפציהם, מעמיסים את הבקר על משאית ונוסעים במעלה ההר לבית הקיץ שלהם. כל הכפריים עולים בקיץ עם עדריהם כדי לנצל את כרי האחו שבהרים הגבוהים. בחלק ההררי של מונטנגרו מתקיימת תופעה זו בעשרות כפרים קטנטנים. הם נמצאים במקום למעלה מ-3 חודשים עד בוא השלג הראשון ואז יורדים שוב לבתיהם בעיר. המשפחה מתקיימת כמשק אוטרקי – מגדלת את הירקות למחייתה, מהחלב מכינה בעלת הבית קיימאק (חמאה) משובח – טעמנו – מצויין, וגבינת עיזים. הגברת הסבירה לנו בדיוק כיצד היא מכינה: תחילה יש להרתיח את החלב ולאחר מכן להניחו בדלי. יש להוסיף לו אנזים טבעי לזירוז תהליך התקשות החלב. לאחר שהנוזל התמצק היא עוטפת את גוש הגבינה בבד לספיגת נוזלים. אחרי 24 שעו מסתיים התהליך והגבינה מוכנה. אפשר לאכול – לא חובה.
בנוסף היא מכינה משקה טעים מצמחי בר הגדלים בסביבה והגבר יוצא מדי פעם לצוד.
את כל הבישולים עושה הגברת ממטבח פשוט ודל...
לאחר הביקור המעניין המשכנו אל עיירת הסקי והקייט קולאשין (Kolasin) ולמלון המדהים ביאנקה
(Biabca Resort & Spa.) (ראה טיפים). העיירה שוכנת בלב אזור תעשיית העצים המקומית לרגלי רכס בילשיצ'ה ומצידה שני היובלים העליונים של קניון טארה.
מכיוון שהגענו בסוף השבוע הרחוב הראשי המה צעירים חסרי מנוח, מוסיקה רועשת והמוני תיירים (בעיקר סרבים, רוסים ואיטלקים) .
היום השלישי
יצאנו מוקדם בבקר לאחר ארוחה מצויינת לסיבוב מעגלי ברכס בילשיצ'ה. טיפסנו אל “הרכס הלבן” לאתר סקי. העיירה קולאשין חיה ונושמת סקי בחורף כמובן. הרכס הלבן מושלג עד חודש יוני. ההרים סביב הרי גיר והרכס הזה – גרניט.
מסביב יערות אולמוסים ואדר בכמויות אדירות, שרכים ענקיים ושלל פרחים. רוב היום נסענו בין הנופים הנפלאים הללו והעין לא שבעה מראות. בשעת צהרים, כהרגלנו, נערכנו לפיקניק לא לפני ששיחקנו משחק משעשע
סביבנו רעו עדרי כבשים וסוסים כאילו זה אך טבעי שאנו מתמזגים בנוף...
בכל מקום ראינו ערימות קש מסודרות – סיינו -בשמם המקומי. אלה מיועדות למאכל הבקר בתקופת החורף. על הקרקע מניחים סנדות. במרכז ניצב עמוד ראשי. בעזרת קילשון זורקים עשב וקש על העמוד כשלמעלה ניצב אדם על סולם ו”משפד” את הקש על העמוד. כשהערימה מספיק גדולה עוטפים אותה בניילון. ממשיכים להוסיף עוד מעט קש ו”מסרקים” אותו כלפי מטה כך שלא ירטב.
פגשנו גם את הסברדק – בית קש של נוודים – אנשי ההר ולמדנו כיצד הוא עשוי
חצינו את רכס קומבי (Komovi) הנמצא סמוך לגבול עם אלבניה. הרי הרכס מהווים את קו פרשת המים בין שני אגני הניקוז המרכזיים של מדינות יוגוסלביה לשעבר. הים האדריאטי אליו נשפכים כל הנהרות הזורמים לכוון דרום-מערב והים השחור אליו זורמים כל הנהרות לכוון צפון-מזרח. גובה הפסגות מגיע ל-2,000 מ'.
חזרנו למלון בקולאשין בשעה מוקדמת יחסית ונהננו מהספא המצויין שבמלון
היום הרביעי
הבקר יצאנו אל עבר הפארק הלאומי Biogradska Gora המשתרע על פני 54 קמ”ר. שמורת הטבע הזו היא אחת משתי שמורות הטבע החשובות במדינה וכנראה גם שמורת הטבע הוותיקה באירופה (הוכרזה ב-1878). המקום זוכה לגשם רב ולשלג מועט מאופיין ביער של עצים רחבי עלים, בעיקר אדר ואשור. בין העצים פורחים פרחי שום הבר הלבנים ועל קו המים של האגם גדל הצמח המדהים אוזן הפיל הידוע בשם הארקטום הצפוני. הוא הובא לאזור כצמח נוי אך התפשט וכיום קשה לעצור את התפשטותו.
על רבים מהגזעים גדלות פטריות גדולות. הן יונקות את מזונן מהעץ. במקרים רבים העץ נובל אך יש מקרים שהעץ מצליח להתגבר על הפטריה ולחנוק אותה. באותו מקום נשארת בליטה מעניינת.
האגם, הנמצא בלב הפארק ביוגרדסקו יזרו (Biogradsko Jezero) נקווה באגם קרחוני קדום. הוא מבודד מהסביבה ומימיו הצלולים משקפים את הנוף סביבו. מינים רבים של צפורים ופרפרים עפים באוויר. הלכנו סביב האגם שאורכו 1,100 מ' ורוחבו 400 מ'. עומקו הממוצע 4.5 מ'. אורך המסלול 2.8 ק”מ אותם הלכנו בשלווה ובנחת נהנים מכל רגע. השביל עובר בין עלים רטובים וגשרוני עץ. על גדות האגם ספסלי עץ קטנים עליהם אפשר לשבת שעות ולבהות.
המשכנו דרך מויקובץ' (Moojkovac) בה נמצאים מכרות כסף ועצרנו שוב לתצפית נפלאה ליד Bistrica בה נשפך נהר ביסטריצה לנהר טארה.
המשכנו לסוע במקביל לנהר טארה. אורכו 144 ק”מ שמתוכם 78 ק”מ הם קניון מדהים השני בעומקו בעולם. קירות הקניון ניצבים משני צידי הנהר. הגענו לגשר הגדול של נהר טארה Dordevica הוא גשר הפרטיזנים. אורכו 366 מ' בגובה 119 מ' מעל הנהר. נבנה בשנים 1938-1940. פוצץ בשנת 1942 ע”י הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים ושוקם בשנת 1946. לגשר 5 קשתות שהרחבה ביניהן מגיעה ל-116 מ'. צעדנו בצידי הכביש לכל אורכו של הגשר הלוך וחזור והתפעלנו מעומקו של הקניון.
המקום הוא כמובן “מכרה זהב” למוכרי המזכרות. דוכן אחד משך את תשומת לבי. חיפשתי לקנות בקבוק משקה מסוג שליבוביץ' (העשוי משזיפים) ועד כה התקשיתי למוצאו. כאן לפתע מצאתי את מבוקשי ואף קיבלתי את אישורו של המדריך המקומי לטיב המשקה...
את ארוחת הפיקניק שלנו סעדנו לאורך נהר הטארה כשצבע המים מהפנט.. ומוסיף לתאבון
מכאן פנינו לדרך אתגרית ברכס סיניווניה (Sinjajevina). עברנו בין מצוקים גבוהים בדרכים שלעיתים די הפחידו בייחוד אם הגיעה מכונית (או יותר גרוע משאית) מנגד אבל היה שווה...
הגענו לעמק של דולינות ובולענים
בדרך פגשנו איכר שקצר את העשב לקראת החורף. הוא נתן לנו להתנסות בקציר אבל קשה להגיד שהצלחנו
לעת ערב הגענו לעיירה המנומנמת זבליאק (Zabljak). יצאנו לשוטט מעט בעיירה אבל חוץ מסופרמרקט ענק הכל היה סגור.
היום החמישי
הבקר יצאנו מזבליאק לכוון שמורת הדורמיטור (Durmitor) מצד צפון. הרי הדורמיטור נחשבים ליפים ביותר באלפים הדינאריים. גוש הררי המתחיל בקרואטיה, ממשיך למונטנגרו, יורד לאלבניה ונגמר ביוון. הדרך מיוערת באורן מקדוני הצומח מתוך הסלעים. גזעו שחור והוא מגיע לגובה רב.
אחרי כשעת נסיעה הגענו לסכר ענק הוא סכר פיווה המספק 40% מתצרוכת החשמל של המדינה. הסכר עשוי בטון בצורת חצי קשת. בנייתו הושלמה בשנת 1975. גובהו 220 מ' מהגבוהים באירופה ואורכו 268 מ'. עוביו בחלק העליון 4.5 מ'. הוא חפור 38 מ' באדמה. בבניית הגשר הושקעו 820,000 מ”ק בטון ו-5,000 טון פלדה. הסכר פשוט מדהים בגודלו.
המשכנו לאורך הטארה עד למקום ממנו יצאנו לרפטינג. חוויה נחמדה וקרה. עשרות סירות שטו בנהר. באחת מהן היתה קבוצת בחורים עליזים ששתו קצת יותר מדי והרגישו צורך לספק לנו בירות. בין לבין דאגו להרטיב אותנו כהוגן. היה ממש כיף למרות שהמים היו מאד קרים והחליפות שלבשנו לא בדיוק עזרו. הזרם אינו חזק ומדי פעם יש מפלונים קטנים עליהם החלקנו בשמחה. קבוצות צעירים עשו ביניהן תחרות מי קופץ יותר פעמים למים מהצוקים. שטנו עד המפגש של נהר טארה עם נהר פיווה מה שיוצר בהמשך את נהר דרינה. זוהי הנקודה הקרובה ביותר לבוסניה-הרצגובינה.
יצאנו מהרפטינג וליד מלתחות מאולתרות הורדנו את בגדי הים ונכנסנו למסעדה שנמצאת ממש על הגדה ומגישה דגים מטוגנים או מאכל קדרה בפויקה של בשר ותפוחי אדמה ששהה שעות באפר. טעים בצורה בלתי רגילה ונקרא סץ'
חזרנו עד לסכר ובדרכי עפר עברנו את הכפר הקטן Crne Gora זהו כפר קטנטן שהזמן עמד בו מלכת. מים זורמים טרם מגיעים לבתים האבן הקטנטנים ולכן על כל בית יש מכלי אגירה.
חזרנו לעת ערב למלוננו בעיירה זבליאק.
היום השישי
עם בקר יצאנו לכוון פארק הדורמיטור שהוא אזור מצוקי נפלא בגובה 2,000 מ'. חלקו מיוער עם עצים מחטניים כהים ומרשימים וחלקו מצוקים חשופים. המקום מתאים מאד לטיולים רגליים. זהו הפארק הלאומי החשוב והמרתק ביותר במונטנגרו.
הפארק נקרא ע”ש ההר הגבוה באזור ובמדינה כולה Bobotov Kuk. גובהו 2,522 מ'. בשנת 1980 נוסף הפארק לרשימת אתרי הטבע בחסות אונס”קו בזכות המגוון המדהים של הצמחיה ובעלי החיים המצויים בשטחו. אזור הפארק נחשב לאזור הגשום ביותר באירופה (ממוצע שנתי של יותר מ-4,000 מ”מ גשם).
האגם הגדול והמפורסם ביותר בפארק הוא האגם השחור Cerno Jezero הנמצא בגובה 1,442 מ'. שטחו כחצי דונם ועומקו 24 מ'. באגם מתקיימת תופעה ייחודית המכונה “מסעף”. שני אגמים סמוכים מזינים זה את זה במימיהם. לקראת האביב עם הפשרת השלגים, מפלס המים באגם הקטן עולה ואז מתחילה זרימה לאגם הגדול. לקראת סוף הקיץ עם ירידת מפלס המים באגם הקטן מתהפך כיוון הזרימה מהאגם הגדול לקטן. שמו של האגם “השחור” ניתן לו בשל עצי האורן השחור המשתקפים במימיו הצלולים.
הקפת האגם – חוויה מרנינה. מימיו התכולים, הפסגות הגבוהות מסביב ועשרות העצים (אשוח, אלון, אדר ועוד) נתנה לנו תחושה שאנחנו בסוף העולם.
המקומיים השכילו ליצור בפארק אזורי קייט: אומגה מעל האגם, פארק חבלים נפלא, בתי קפה ומסלולי אופניים. הכניסה לפארק בתשלום סמלי והדרך מהקופה עד לאגם (700 מ') מוצפת במוכרות צעירות המציעות פטל, אוכמניות, דומדמניות והכל בכוסות פלסטיק חד-פעמיות ובמחיר זול.
ליד האגם אנדרטה המציינת את הקמת המפלגה של טיטו בשנת 1942. היה זה האזור בו הסתובב ופעל טיטו בזמן מלחמת העולם ה-2
מכאן נסענו לכוון העיר Savnik שהייתה בעבר עיירה תעשייתית וכיום עיירה מיושנת בנוסח קומוניסטי עם 3,000 תושבים.
שוב ירדנו מהדרך הראשית לאזור שכוח-אל עם נופים מפתיעים
פה ושם ראינו בקתות מבודדות ובאחדות מהן אף זכינו לברכת שלום. כלבים קווקזים אימתניים קידמו פנינו... אלה כלבים שנועדו לשמור על העדר מפני זאבים
אי שם באמצע שום מקום צצה כנסיה שנבנתה בשנת 2010 יפה וחדשה. לצערנו הייתה סגורה. מי יודע מתי היא נפתחת. לא רחוק ממנה ניצב שלט המפנה לבית קפה. קצת סוריאליסטי משום ששום דרך לא הובילה אליו...
דרך העיר Niksic השניה בגודלה במדיה והידועה בתעשיית הבירה ומכרות האבץ ובכביש עוקף פודגוריצה ירדנו לחוף לעיר בודווה (Budva). התמקמנו במלון סמוך ויצאנו להכיר את העיר התיירותית הנפלאה הזו.
זוהי עיר סואנת ורועשת, הומה מתיירים. בודווה נמנית עם העתיקות שבערי מונטנגרו ובנויה על חצי אי הבולט לים ויוצר מפרץ טבעי. העיר מוקפת חומה ורחובותיה מרוצפים אבן. העיר נפגעה קשה ברעידת אדמה בשנת 1979 ושוקמה כאתר תיירות עם חנויות יוקרה, גלריות, מסעדות ומועדונים. לצערנו, הזמן שהוקצב לנו היה קצר אך התרשמנו עמוקות מהעיר וממספר התיירים העצום, מהמוסיקה שבקעה מכל בית-קפה ומסעדה ומהיכטות שחנו במפרץ
היום האחרון
עם בקר נסענו לעיר החוף קוטור (Kotor). עד מלחמת העולם ה-1 שלטו בה מספר מדינות אירופאיות ואחרי המלחמה שולבה בפדרציה של יוגוסלביה. בשנת 1944 שוחררה ע”י הפרטיזנים של טיטו. בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות יוגוסלביה הצטרפה קוטור כחלק ממונטנגרו לפדרציה עם סרביה עד 2006 שאז הפכה מונטנגרו למדינה עצמאית. העיר סבלה קשות מרעידות אדמה (האחרונה ב-1979) ושוקמה בעזרת תרומות רבות. נכנסנו לעיר דרך החומות בשער הדרומי. שוטטנו בסימטאות ובכיכרות, ראינו ארמונות של משפחות אצולה שחיו פה, כנסיות ואת בית העיריה. נהננו ממראות העיר העתיקה, החומה המטפסת במעלה ההר ונהר סקודרה בצידה הצפוני-מערבי של החומה.
עברנו ליד כנסיית “טריפון הקדוש” משנת 1166 עם שני מגדלי הפעמונים. המבנה שופץ מספר פעמים ועדיין נותר דוגמא לאדריכלות רומסקית.
צעדנו לעבר השער הצפוני-מערבי דרך כיכר הנשק העמוסה בתי-קפה ומסעדות. שם ניצב מגדל השעון משנת 1602 וצוד אליו “עמוד הקלון” אליו נכבלו אסירים בעת מתן גזר הדין.
יצאנו דרך שער הים עליו חרוט תאריך שחרור העיר מידי הנאצים ולצידו כוכב אדום וציטוט של טיטו. על החומה ליד השער ראינו את סמל האריה המכונף של ונציה עדות לשלטונה בעיר. במעגן מול השער חנתה אונית קרוז מפוארת ומספר יכטות יפות ביותר.
זמן קצר שוטטנו בשוק המקומי שחלקו מקורה. המבחר עצום ורב: נקניקים, גבינות, פטריות יבשות בשקים ענקיים, ירקות ופירות. בקיצור כל טוב השם.
משם המשכנו אל עבר מעברי הגבול המונטנגרי והקרואטי. משום מה “נתקענו” שעה ארוכה במעבר הקרואטי מה שגרם לנו להגיע יחסית מאוחר לעיר הנפלאה דוברובניק. נכנסנו לעיר דרך שער פילה וצעדנו לאורך הרחוב הראשי לסימטה קטנה ולמסעדה מצוינת.
בסיום הארוחה נפגשנו עם מתי, יהודי צעיר, יליד קרואטיה ששהה בארץ מספר שנים ואף שירת בצבא ולכן העברית קולחת מפיו. מתי סיפר לנו בהתלהבות על דוברובניק וערך לנו סיור בעיר. זוהי אחת הערים היפות ביותר בקרואטיה שהקמתה הושלמה במאה ה-13. בעיר העתיקה רחוב ראשי אחד ממנו מסתעפות עשרות סימטאות צרות עם בתים יפהפיים. העיר העתיקה מוקפת חומה וגרים בה כ-4,500 תושבים. בתי התושבים משמרים את סגנונות הבניה הגותי, הרנסנטי והבארוקי. זוהי עיר לשימור כך שאסור לדיירים לעשות שום שינוי חיצוני.
לסיכום
מונטנגרו הפתיעה אותנו לטובה. נופיה יפים לפחות כמו אלו של האלפים ומימיה צלולים וזכים. אך בצד כל היופי אי אפשר להימלט מהיותה חלק ממדינות הבלקן. הבלקן טעון ורווי בסיפורים על מאבקים ותככים, על נוצרים ומוסלמים, על רומאים ואילרים, על ביזנטים וונציאנים על תורכים ואוסטרו-הונגרים. ההיסטוריה שלה קשה ומורכבת ולכל אורך הטיול שמענו הסברים מפורטים ומעניינים.
מונטנגרו היא מדינה קטנה בה ניתן למצוא מדרונות מוריקים שגולשים לים, מפרצים יפהפיים, רכסי הרים גבוהים, אגמים, איים ויערות, קניונים מהעמוקים בעולם ובהם נהרות צלולים וחופים שטופי שמש. בצד כל אלה המטבח המקומי מצויין, עשיר ומשביע.
