יפן מדינת איים בצפון מזרח האוקינוס השקט. שונה ואחרת, ומיוחדת במינה. כוללת 6,852 איים אך רוב התיירות מתרכזת באי המרכזי הונשו Honshu

יפן אף פעם לא הייתה במגירת חלומותי. אני שמחה לנסוע, להכיר ולראות ארצות חדשות כמו גם לחזור למקומות שהייתי. לכל מקום ייחוד ומאפיינים משלו. אבל משנוצרו התנאים וחברים הציעו לנו להצטרף לטיול מאורגן ובעלי היקר (שלרוב מסרב) הסכים לקחת חלק שמחתי לבקר ביפן ואכן היא הפתיעה אותי יותר מכל מדינה אחרת בה ביקרתי עד היום

ארץ של ניגודים בין המודרנה והמסורת. מצד אחד שיא הטכנולוגיה העולמית: רובוטים אנושיים, בינה מלאכותית, “מקדשי” אלקטרוניקה בהם הכסף מדבר ומעבר מנזרי זן ומקדשים בודהיסטים השואפים לשלמות רוחנית.

גורדי שחקים הנישאים לגובה 30-40 קומות ומסוגלים לעמוד ברעידת אדמה בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר מבלי להתמוטט ולצידם נערות לבושות קימונו עדין הצועדות בקושי בסנדלי העץ המסורתיים. כסף הוא שם המשחק ורבים סוגדים לו אך לא שוכחים לפנות אל האלים והרוחות לקבל ברכה במקדשי שינטו.

טיול קצר ביפן (15 יום) מספק טעימה קטנה, מפתיעה ויוצאת דופן. נכון, קשה להגיע מהארץ ליפן. שעות טיסה ארוכות אל אירופה ממנה 11 שעות נוספות ואז יש להזיז את השעון 7 שעות קדימה. בבת אחת עוברים למציאות אחרת השונה ממה שאנו מכירים. טיילתי בארצות רבות במזרח הרחוק אבל באף אחת לא חוויתי את הניגודיות העצומה והמפתיעה. 

בצד שלכת מדהימה הצובעת את הכל באדום, צהוב, כתום וירוק אתרי מורשת מעניינים, ערים מתועשות וכפרים שנשכחו אי שם במאות הקודמות, מקדשי שינטו משולבים במקדשים בודהיסטיים ודרים בכפיפה אחת בצד קידמה מסחררת.

ובזיכרון מככבת נוריקו-סאן הילדה מיפן (בנוסח עברי של לאה גולדברג שיצא לראשונה בשנת 1957)

טיסת אייר פרנס הביאה אותנו לשדה התעופה קאנאזאי (שיובש מהים) שבאוסקה Osaka העיר השלישית בגודלה. לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לנארה בירת יפן מסוף המאה ה-7 עד סוף המאה ה-8. בעיר שמונה מקדשים בודהיסטים גדולים כאשר הגדול מביניהם הוא טודאי-ג'י

Todai Ji שבו מצוי פסל בודהה ענק מימדים, יצוק ברונזה שמשקלו מאות טונות.

ככל הנראה זהו בניין העץ הגדול בעולם

המקדש הוכרז אתר מורשת לאומית

באזור המקדש מתהלכים כ-1,500 איילים מאולפים אשר לפי אגדה עתיקה הובאו לעיר ע”י אל. היפנים שומרים עליהם בקנאות מתוך אמונה שהם נושאים בקרבם את הרוחות הטובות של האלים

את המקדש מקיף גן עצום ומטופח שצבעי השלכת נתנו בו את אותותם

לעת ערב חזרנו לאוסקה היישר אל מרכז הלב הפועם רובע דוטונבורי (Dotonbori). זהו אזור מסחרי שבחלקו מדרחוב. המולה רבה, אוכל רחוב, סופרפארמים ענקיים (אף מילה באנגלית), מסעדות ובגדים.

בחלונות הראווה של המסעדות מוצגות כל המנות אחת לאחת עשויות פלסטיק וצבועות בצבעי המאכל

איש מבוגר לבוש מדים ניצב בגאון ליד רמזור עוזר לכוון את התנועה (סוג של עבודות מע”ץ)

חשיכה ירדה ואנו בדרכנו לגנים התלויים Floating Garden שנמצאים בבניין Umeda Sky

זהו גורד שחקים שבנייתו הסתיימה בשנת 1993 והוא אחד הסמלים המוכרים של העיר

שני בניינים בני 40 קומות כל אחד המחוברים בגשר ובעלי חלק עליון משותף. גובה הבניין 173 מ'. עלייה לתצפית במעלית המהירה ארכה דקה בדיוק והמראה שנשקף אלינו היה מדהים. למרות העייפות הרבה לא הפסקנו להסתובב מסביב

מאוסקה להירושימה

השכם בבקר אנו בדרכנו אל הרכבת המהירה שינקנסן (Shinkansen) שתעשה את הדרך אל הירושימה בשעה ורבע (במקום 7 שעות ברכב).


האטרקציה המרכזית באזור הירושימה היא מיאג'ימה (Miyajima) – אי המקדש.

אל האי מגיעים במעבורת

את פני הבאים מקבל שער טורי (Tori)

ומקדש שינטו מהחשובים ביפן. המקדש ניצב על כלונסאות ולכן נקרא מקדש צף בו ניתן לראות את ההבדלים בין גאות ושפל.

בכניסה למקדש ניצב סוס עץ לבן באורווה ומעליו חבל עם ניירות לבנים להפחיד את הרוחות

שער שינטו ענק ניצב בתוך הים

במקרה הזדמן לנו לצפות בטקס קבלת ברכה לילד בן שלוש ע”י כוהני הדת טקס אותו עובר כל ילד בגיל שלוש, חמש או שבע. האמונה ברוחות ובאלים והכבוד הרב שרוחשים התושבים לכוהני הדת עומדת בניגוד גמור למציאות התעשייתית, המסחרית והעוצמתית

ברחבי האי אוכל רחוב לסוגיו השונים כשגולת הכותרת הן צדפות אויסטר גדולות עשויות על האש

חזרנו להירושימה העיר שנפגעה אנושות מפצצת האטום האמריקאית שהוטלה ב-6.8.1945

אומדן ההרוגים בהתקפה הגרעינית עמד על 140,000 חצי מאוכלוסיית העיר. העיר נחרבה לחלוטין. נותר על עומדו מבנה אחד שהפך לאחד מסמליה של העיר. “הכיפה האטומית” הפך לאתר מורשת עולמית

אחרי שהוטלה הפצצה החל לרדת גשם שהיה שחור מחלקיקי העשן. אנשים שנכוו החלו לשתות בצמא את טיפות הגשם שהיו מעורבות בחומרים רדיואקטיביים מה שהביא למספר עצום של מתים בקרב הניצולים מהפצצה.

העיר נבנתה מחדש וליד הבניין שנותר הוקם פארק השלום. הפארק נחלק לשניים בגלל נהר סואן החוצה אותו ואשר אחד מגשריו שימש את הטייסים לאיכון המטרה רגע לפני הטלת הפצצה.

במרכז הפארק פעמון השלום

ברחבי הפארק פזורות אנדרטאות המזכירות את הילדים, הנשים וכלל האזרחים שנספו בטרם עת.

אנדרטת השלום של הילדים – פסל ברונזה המוקדש לזכרה של הילדה סדקו ססקי. ילדה יפנית, ילידת הירושימה, שחלתה בלוקמיה ואלפי ילדים נוספים שנספו.

הפסל מתאר ילדה שזרועותיה פרושות כלפי מעלה כשהן מחזיקות עגור מזהב. לאחר שסדקו חלתה ורופאיה ניבאו כי תחיה שנה נוספת אחת בלבד היא החליטה לקפל אלף עגורי נייר בעבודת אוריגמי מתוך תקווה שקיפול מספר כזה של עגורים יביא להגשמת משאלת ליבה להבריא. היא הספיקה לקפל 644 עגורים וחברותיה השלימו את המלאכה. סיפורה של סדקו עורר הדים רבים ועגורים מקופלים הפכו לסמל של תנועות שלום בעולם.

הפארק גדול ומטופח. השלכת בעיצומה ונדמה כי כל ענף ופרח נמצאים במקומם.

בתחום הפארק הוקם מוזיאון השלום בשנת 1955.

במוזיאון חפצים וסיפורים קשים לצפייה כולל השעון שנעצר ברגע שהוטלה הפצצה

החפצים מספרים את סיפורם של הניספים

ובנוסף נמצא דגם הפצצה

תקצר היריעה מתיאורי הזוועות. העדויות מופיעות ביפנית כמובן עם תרגום לאנגלית. דוגמא קטנה עדות של ילד בן 10: “כשפתחתי את עיני לאחר שהועפתי לפחות 9 מ' היה חשוך כאילו עמדתי מול גדר צבועה שחור. אחר כך כאילו מישהו קילף נייר דק, חתיכה כל פעם, והכל הלך והץבהר. הדבר הראשון שראיתי היו פני האדמה השטוחים שרק ענני אבק עלו מהם. הכל קרס ברגע אחד, רחוב אחר רחוב של הריסות” (תרגום חופשי)

יצאנו מהמוזיאון בדומיה משתקת. אילו זוועות רק לפני 72 שנה והעולם כנראה לא למד.

כדי להתנחם ולו במעט נכנסנו למסעדה בה הסועד מכין לעצמו את המאכל המקומי הנפוץ אקונומיאקי שפירושו “מה שבא לך”. זוהי למעשה חביתית או לביבה הכוללת המון ירקות, ביצים ונתחי בשר או פירות ים. החומרים מתערבבים ומונחים על פלטה חשמלית לטיגון. לאחר שהלביבה מוכנה נוהגים היפנים למרוח עליה רוטב ברביקיו ומיונז בכמויות נדיבות.

האקונומיאקי התפתח בזמן מלחמת העולם השניה כמטבח עניים וכפתרון זמני למחסור באורז מאידך יש כאן אפשרות לניצול שאריות. כיום יש ביפן מסעדות המתמחות במאכל זה.

נכנסנו לאחת כזו. ליד שולחן יושבים 4 אנשים. במרכז פלטה רותחת ובצד תוספות: ירקות כמו כרוב, נבטים, גזר, בצל ירוק, חלקי בשר או שרימפס. הסועדים מכינים לעצמם את הלביבה ובעזרת שפכטלים מיוחדים מעגלים אותה, הופכים ואוכלים.

בהחלט טעים ומהווה אירוע חברתי שכדאי להתנסות בו

מצרפת מתכון לאקונומיאקי שכתבה רותי רוסו

הירושימה – קורשיקי (Kurashiki)– אוקאימה (Okayama)

מבט ממלון Grand Prince Hiroshima המצוין אל עבר נמל העיר

לאחר ארוחת הבקר שמנו פעמינו אל אחד הגנים היפנים היפים גן שוקייאן היפיפה שפירושו גן הנוף המכווץ (Shukkien Garden). זהו גן חוויתי עם אלמנטים של מים, נחל, עצים מסוגננים, שילובי צבעים הכל תוך מטרה להביא את הנוף החיצוני פנימה. בגן עשרות סוגים של עצים: אפרסק, דובדבן (שיש ממנו 19 זנים שונים) שזיף ואחרים. כל עץ פורח בזמנים אחרים ועל ידי כך מתקבלת פריחה תמידית.

מבט חטוף במצודה של הירושימה (Hiroshima Castel) ששוחזרה מחדש לאחר שהמקורית הושמדה בהפצצה

ואנחנו ממשיכים אל עיר המחסנים קורשיקי. העיירה, המרושתת בתעלות מים, שימרה צביון מסורתי אך המחסנים, בהם נשמר האורז לפני שהופץ לערים חשובות בתקופת אדו (שהתקיימה בין השנים 1603-1686) הפכו למוזיאונים, בתי קפה ומסעדות וחנויות.

האורז אשר נלקט בשדות נשלח לאכסון במחסנים ומסביבם בנו תעלות מים כדי לאפשר לסירות לנווט בין מחסני העיר לנמל. כיום נותרה רק תעלה אחת שהשתמרה ברובע העתיק.

במרכז העיירה Ivy Square מתחם המורכב מבתים לבנים מכוסים בשיח מטפס ובו לקט מוזיאונים, מסעדות ובית מלון. במקור היה כאן מפעל הכותנה הראשון של יפן

ובמסעדה קטנה שנכנסנו לנשנש משהו קבלנו מאכל בלתי מוכר וממש לא לטעמנו...

את היום סיימנו באוקיאמה במלון מצוין Okayama Kokusai

אוקיאמה – גשר Akashi – קיוטו

את הבקר פתחנו בטקס תה מסורתי שנערך באחד המנזרים הבודהיסטים שהיו קרובים למלון.

הגענו למקום קסום בלב הטבע מוקף עצי שלכת צבעוניים

טקס התה היפני החל להתגבש רק בתחילת המאה ה-15 והיה בילוי חברתי. רק במאה ה-16 הפך לאומנות בעלת כללים מוגדרים.

בפנים חיכה לנו הנזיר ועוזרתו הנאמנה ישובים על הרצפה ומסבים לשולחן נמוך ועליו כלי התה.

הכנת התה הוא האירוע ולא השתייה כשההכנה מדויקת סימן שהאירוע הצליח.

לצורך הכנת תה משתמשים בתה ירוק טחון לאבקה דקה אותה מקציפים בטמפרטורה של 65 מעלות במקצף במבוק מסורתי. הטקס כולל את חימום המים בקומקום מברזל יצוק ,הוספת האבקה, אכילת עוגיה יפנית מסורתית, את הספל (חסרת הידיות ומיוצרת ביד) מסובבים בין הידיים ומגישים לאורח הנמצא מולך. בתום השתייה נשטפת הכוס ומנוגבת ידנית.

טקס התה מתקיים בתוך חדר ואת התה יוצקים אל ספל כלומר חייבת להיות ריקנות כדי שאפשר יהיה למלא. זוהי הפילוסופיה שמאחורי הטקס. בהקשר זה שמענו את הסיפור הבא מהנזיר:

אדם מלומד בא ללמוד ממורה זן את תורתו. ישב האדם מול המורה והמורה יצק אל ספל שהיה מונח לפניו. הספל התמלא והתחיל לגלוש עד שנשפך. המורה המשיך למלא את הספל עד שהמלומד שאל את המורה מדוע הוא ממשיך למלא. ענה לו המורה “כמו הספל, כך אתה, מלא על גדותיך, וכיצד יכול אתה ללמוד את תורתי שהתנאי הראשון שלה ריקנות?”

לאחר סיום הטקס שמענו את משנתו של הנזיר וערכנו שעור מדיטציה קצר…

המשכנו לגשר Akashi Kaikyo הגשר התלוי הארוך ביותר בעולם הן במימדי המפתח המרכזי 1,991 מ' והן באורכו 3,911 מ'. הגשר מחבר בין העיר קובה לבין האי אוואג'י

הגשר חוצה את מיצר אקשי הידוע בסערותיו הקשות שגרמו לאבדות בנפש כתוצאה מטביעת מעבורות. בשנת 1955 טבעו 168 ילדים שחצו את המצר בעת טביעת המעבורת עליה נסעו. ממשלת יפן שוכנעה שיש צורך בבניית גשר. התוכנית המקורית הייתה גשר בו יהיו גם כביש וגם מסילת ברזל. התכנון החל ב-1986 ולבסוף הוחלט על כביש בלבד בעל 6 מסלולים.

בניית הגשר נמשכה 10 שנים והוא נפתח לתנועה בשנת 1998

לצורך בניית הגשר צריך היה להיעזר בטכנולוגיות חדשות ומיוחדות אשר תעמודנה בתכנון גשר שתנאי הבנייה שלו בעייתיים והתנאים החיצוניים בלתי יציבים (רעידות אדמה, גובה מפלס משתנה בעקבות זרמי ים ורוחות עזות)

בדרכנו לקיוטו – הבירה העתיקה עצרנו ביער במבוקים (Bamboo Forest) נפלא באראשיאמה (Arashiama) בחלק הצפון-מערבי של קיוטו.

זהו יער עצום של קני במבוק ענקיים המתנשאים לגובה עשרות מטרים. השבילים התחומים ביער מעצימים את גודלם של קני הבמבוק הגבוהים.

ליער הבמבוק יש חשיבות רוחנית אצל היפנים לכן לידו נמצא מקדש יפה עם עשרות פתקי משאלות ותיבה גדולה להכנסתם

בטרם כניסתך למקדש עליך ליטול ידיים

בכל הרחובות הסמוכים עשרות חנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות. מצאה חן בעיני במיוחד חנות מניפות

בשעת ערב מאוחרת הגענו לבית שלום – יפנים אוהבי ישראל

מתוך הדף שקיבלנו עם כניסתנו למקום: “שורשיה של אגודת הנוצרים היפנים ידידי ישראל נעוצים בחוויה שקרתה לאב טקג'י אוצוקי ז”ל ב-9.1.1938

באותו לילה התגלה אליו אלוהים והורה לו להתפלל למען 4 צווים המהווים את הבסיס העיקרי לאמונה של הקהילה.

  1. להתפלל למען קום מדינת ישראל
  2. להתפלל לתקומה רוחנית של עם ישראל וגאולתו כתנאי לביאת המשיח
  3. להתפלל למען שלום ירושלים. רק לאחר שיכון בה שלום אמת ישכון שלום נצחי בעולם
  4. להתפלל לביאת משיח בן-דוד

בחודש ינואר 1946 ייסד האב אוצוקי את הקהילה “אגודת הנוצרים היפנים ידידי ישראל” בפאתי הירושימה. לאחר שמדינת ישראל קמה יותר ויותר אנשים הצטרפו לקהילה והיא מונה היום כ-10,000 איש.

רק בשנת 1962 פגש האב אוצוקי זוג ישראלים פעם ראשונה ומאז התהדקה הידידות. בנובמבר 1992, ביוזמת יצחק נבון ז”ל, הנשיא ה-5 של ישראל, נטעה חורשה ע”ש האב אוצוקי ורעייתו בנווה אילן בדרך העולה לירושלים. האב אוצוקי וחברי הקהילה נטעו 6 חורשות באותו מקום. כל החורשות הפכו, בסיוע הק”קל ליער ע”ש האב טקג'י אוצוקי המהווה חלק מפארק רבין.

אוניברסיטת בר-אילן העניקה לו את התואר “דוקטור לשם כבוד” בשנת 2003 כאות הוקרה לפועלו.

תחילה ביקרנו במוזיאון הנושא את שמו

אחר כך נכנסנו לאולם מואר ויפה כשברקע תלויה תמונתו של אבא אוצוקי

מקהלה יפנית גדולה שאיש מהם אינו דובר עברית הנעימה את זממנו בשירים ישראלים נהדרים

נחשפנו לסיפור המופלא של האיש שלעיתים נדמה היה שהוא ואנשיו אוהבים את ישראל יותר משאנו אוהבים את עצמנו. לאחרונה הוקם במימון תרומות מוזיאון להנצחת השואה בפוקויאמה (פרבר של הירושימה) ויש בן תצוגות של פריטים שנתרמו ע”י קהילות יהודיות באירופה ובארץ. את הדחיפה להקמת המוזיאון נתן אוטו פרנק אביה של אנה שנפגש עם האב אוצוקי במקרה ולכן דמותה של אנה מוצבת בכניסה לבית שלום בקיוטו

קיוטו

קיוטו הייתה בירתה הקיסרית של יפן יותר מ-1,000 שנים עד שנת 1868. פירוש שמה:”עיר הבירה הגדולה”. נחשבת עד היום לבירה התרבותית והאומנותית של יפן.

התחלנו את הבקר במקדש Heian Shrine שנוסד בשנת 1895 במלאות 1,100 שנה להיותה של קיוטו הבירה העתיקה.

בכניסה, כמו בכל מקדש מתקן לנטילת ידיים

ומסגרת עץ צבועה כתום ועליה עשרות בקשות לרוחות

הגן סביב המקדש מטופח, גדול ויפה. הגננים עוברים בכל שביל, אוספים עלים נושרים ומיישרים את האדמה במגרפה מיוחדת

קיוטו הפכה לבירה העתיקה ב-22 באוקטובר ומאז בכל שנה בתאריך זה מתקיים אחד משלושת הפסטיבלים הגדולים ביותר בעיר.

מכאן למקדש בודהיסטי המוכר בזכות גן הזן שבו מקדש ריואנג'י Ryoanji. המקדש נמצא בתוך גן מדהים שהטבע צבע ביד אומן. אדום בוהק המשתלב נפלא עם צהוב נוצץ

לאחר שוטטות בשבילי הגן מגיעים לחצר מלבנית המשתרעת על פני כ-30 מ' בלבד ובה 15 סלעים הנמצאים בתוך משטח חצץ אשר נגרף ע”י הנזירים לתלמים ישרים

על מרפסת עץ פשוטה יושבים המאמינים ובוהים. המבקרים מוזמנים לראות ולחפש משמעויות רוחניות בסידור האבנים כיד הדמיון הטובה עליהם. מסביב דממה. עשרות אנשים יושבים בשקט איש איש לעצמו. יש היושבים שעה ויש היושבים שעות כל אחד בקצב שלו וביכולת הריכוז העצמית שלו שאמורה לסייע לו להגיע לנירוואנה. לי לצערי כל הרוחניות הזו לא התאימה לכן לאחר 10 דקות קמתי ויצאתי כדי לא להפריע לאחרים… בדרך החוצה הצצתי פעם נוספת בטבע השופע

ומכאן בנסיעה קצרה אל מקדש הזהב קינקאקו-ג'י Kinkalu-ji. הכניסה אינה שונה מכניסות אחרות אולי אפילו קצת מאכזבת

בתוך גן פורח ניצב בניין בן שלוש קומות כששתי הקומות העליונות מצופות זהב טהור.

נבנה במקור בשנת 1397 כדי לשמש וילה למגורים לשוגון אשיקגה יושימיצו (Ashikaga Yoshimitsu) לאחר פרישתו. בנו המיר את המבנה למקדש זן.

המקדש שוכן בתוך גן יפני יפהפה והאגם שבקדמתו נקרא אגם המראה.

המבנה המקורי נשרף בשנת 1950 והנוכחי הוא העתק מדוייק.

המוני אנשים גודשים את המקום מסתובבים מסביב למקדש במסלול מובנה תחום בחבלים. אי אפשר לשוטט סתם כך בשטח ואי אפשר לעמוד יותר מדי זמן במקום אחד. שלט גדול אומר שאין להעמיד חצובה לצורך צילום כי זמן העמדתה ארוך מהרגיל.

כמות האנשים הזויה עד כדי כך שקשה לצלם ללא הפרעה. מזלנו שמזג האוויר היה מצוין.

מהצד האחורי ניתן לראות בברור את ציפוי הזהב שחודש לאחרונה.

עוד תמונה אחת מהגן ויצאנו הלאה אל שוק האוכל נישיקי

שוק האוכל נישיקי (Nishiki) הוא שוק אוכל מקורה בו למעלה מ-100 חנויות מזון מסוגים שונים והוא מכונה “המטבח של קיוטו”

כאן ניתן למצוא את החמוצים המפורסמים בהם התפרסמה קיוטו

מאכלי ים מיובשים משופדים

וממתקים למיניהם

לא התלהבתי מהשוק כמו שלא התחברתי לאוכל היפני…

מכאן לטירת ניג'ו (Nijo) שנבנתה ע”י השוגון יאסו טוקאגרו במאה ה-17 שלא גר בה מעולם.

הטירה נבנתה כדי שהשוגון יוכל לפקח על הקיסר. במשך 242 שנות תיפקודה של הטירה ביקר בה השוגון רק 3 פעמים. היא נבנתה כדי להראות ולהוכיח לכולם מה רב כוחו.

שער כניסה רחב מעץ מגולף מוזהב מקבל את פני הבאים. בשער ניתן להבחין בגילוף עדין של בעלי חיים כמו עגורים ודרקונים

שטח הטירה עצום 3,300 מ”ר והיא כוללת 5 מבנים, 33 חדרים ו-800 מחצלות טאטאמי

טיילנו במסלול מותווה בו נחשפים לעושר של השוגון שבא מניצול העם. אולמות ותקרות מעוטרים בציורים ופיתוחי עץ.

הייחוד של הטירה היא “רצפת הזמיר”. כאשר הולכים לאורך המסדרונות הארוכים, יחפים, על מחצלות נשמע צפצוף המזכיר ציוץ ציפורים. מערכת זו נבנתה כהגנה על השוגון ובני משפחתו מפני פולשים. החריקות נוצרות מחיכוך מסמרים וחלקי מתכת מתחת לרצפה.

ערב ירד ואנו בדרכנו לרובע גיון (Gion)- רובע הפעילות של הגיישות והמיאקו (הגיישות המתלמדות).

הרחוב הראשי של גיון סואן וממנו סימטאות צרות ונקיות שהעץ והבמבוק שולטים בהן. כאן נכתב הספר הנפלא “זכרונותיה של גיישה” מאת ארתור גולדן בשנת 1997 שהפך לסרט באותו שם בשנת 2005.

גיישות, לצערי, לא פגשנו ברחוב אבל פגשנו חבורת בנות חמודות לבושות בקימונו

הגיישה הוא מקצוע מכובד הדורש כישורים מאד גבוהים. זמן ההכשרה של הגיישה הוא 5 שנים וכל עוד היא תלמידה היא נקראת מאייקו. היא נדרשת לשלוט בשירה, נגינה, ריקוד, חריזת שירים, סיפור סיפורים, שזירת פרחים, הגשת תה מסורתית ועוד.

הגיישה מארחת חברה לאנשים שמזמינים את שירותיה. לפני צאתה לעבודה היא נדרשת לשעות ארוכות של הכנה. ללבוש את הקימונו הכבד, להתאפר ולהסתרק. גיישה מגיעה למספרה אחת לשבוע וכדי שתסרוקתה תישאר מסודרת עליה לשכב לישון על צידה כשכרית עץ מתחת לראשה.

בשנים האחרונות ירד מעמדן של הגיישות אולם עדיין ניתן למצוא בתי תה באזור כשעל משקוף הדלת תווית עם שם הגיישה הקבועה.

כאמור גיישה אמיתית לא פגשנו אלא רק בתאטרון הפולקלור גיון קורנר (Gion Corner)שבמרכז הרובע

כאן צפינו בטקס תה מסורתי

בקטע נגינה על כלים מסורתיים

בריקוד גיישות

בריקוד בובה על חוט

ובמספר קטעים נוספים כמו סידור פרחים – איקבנה וקטע הומוריסטי ביפנית. המופע היה די משעמם חלק גדול מהצופים כולל אותי נרדמו מידי פעם אבל זה מעט מהפולקלור המקומי שהיינו עדים לו.

למרות השעה המאוחרת ולמרות העייפות שמנו פעמינו אל עבר תחנת הרכבת של קיוטו. זוהי התחנה הגדולה ביפן עם אדריכלות ועיצוב מעניינים ביותר פרי עבודתו של האדריכל היפני, פרופסור באוניברסיטת טוקיו, הארה קוג'י (Hara Koji). המבנה עשוי פלדה וזכוכית ונפתח בשנת 1997. (שתי התמונות הראשונות מהאינטרנט)

תחנת הרכבת אדירת המימדים מציעה אפשרויות נוספות מעבר לנסיעה ברכבת. 10 דרגנועים מעלים את המבקר אל הקומה העליונה בה יש מרפסת תצפית נפלאה וממנה נפרסת העיר למרגלותיך ובולט מגדל קיוטו

במקום בו נמצא אמפיתאטרון עמלו פועלים על הקמת עץ חג מולד עצום

בקומה ה-11 מסעדות ולידן מנהרת זכוכית (Skyway) ממנה ניתן לצפות על התחנה מגובה 45 מ' ועל העיר בכלל. במקום נמצא גם בית כלבו בעל 10 קומות Isatan ובקומות התת-קרקעיות מרכזי קניות נוספים. בקומת הקרקע אולם חתונות כשהחופה קבועה ומוארת

בקיצור המלצה חמה לבקר במקום. רצוי גם ביום וגם בלילה אבל אם לא מתאפשר לפחות פעם אחת. אנחנו כאמור טיילנו בלילה ואפשר היה לחשוב שאנו בצהרי היום. חוויה מיוחדת!

קיוטו – קאנאזאווה (Kanazawa)

אנו בדרכנו אל האלפים היפנים. קבוצה של שלושה רכסי הרים החוצים לשניים את האי המרכזי בו אנו מטיילים – הונשו.

תחנה ראשונה בעיר קאנאזאווה (Kanazawa) שהייתה בעברה כפר קטן שהחל להתפתח במאה ה-16 ונשלט במשך 300 שנה ע”י המשפחה הגדולה השנייה ביפן. קאנאזאווה היא אחת מ-12 הערים שלא נפגעו במלחמה.

התעשייה המפורסמת של העיר היא תעשיית עלי הזהב. ביקרנו במפעל קטן ולמדנו על תהליך העבודה המורכב והמסובך אך הנותן תוצאות יפיפיות

מכאן לרובע הסמוראים ולבית התה ברובע היגשי צ'איה שהוא רובע הגיישות עם בתי תה עתיקים

כמעט בכל עיר היה רובע בו התגוררו הסמוראים. היו אלו לוחמים בעלי מוסר וערכים גבוהים אשר נטלו חלק בכל המערכות שהשפיעו על יפן מאז שנת 1185 ועד המאה ה-20. אנשים קשוחים ואכזרים שנהגו לכרות את ראש אויביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה ליותר תהילה. הם לא חסו על נשים וילדים מחשש לנקמה. במידה וסמוראי הפסיד בקרב הוא נהג להתאבד רק כדי לא ליפול בידי אויבו.

זהו חלק מתרבות יפן המסורתית: קנאה, אכזריות ורוע והקרבה עצמית. הסמוראים נחשבו ללוחמים הנערצים בעולם.

כיום הפכו רובעי הסמוראים בערים למרכזי חנויות ולבתים לשימור.

גולת הכותרת של העיר גן קנרוקואן (Kenrokuen) נחשב לאחד משלושת הגנים היפים ביותר ביפן.

לקראת החורף מבצעים גנני הגן יוקיטסורי (Yukitsuri) – מחברים חבלים בצורת חרוט לעצים כדי לתמוך בענפים שיהיו שרויים תחת משקל השלג הרטוב והכבד

זוהי המזרקה הראשונה ביפן משנת 1821 שכן הבידוד שלה מהעולם גרם לחוסר ידע ורק בזכות האופי הנוקשה, החריצות וההתמדה הם סגרו במהירות את הפערים והתקדמו הרחק גבוה מעל רבים אחרים

עשרות גננים יושבים שעות כפופים ומכווצים ומדללים את הטחב שגדל מתחת לעצים

אי אפשר לצאת מהגן בלי תמונה נוספת...

ועוד אחת למזכרת

מול הגן בונה לעצמו הפיאודל מצודה

ביציאה מהגן מוזיאון אומנותי חביב שהאטרקציה בו היא בריכת מים צלולים עם קרקעית שקופה תחתיה מתהלכים אנשים

ומחוץ למוזיאון

לעת ערב הגענו למלוננו ששכן ליד תחנת הרכבת של העיר. אמנם לא גדולה כמו זו שבקיוטו אבל יפה מאד. מזרקת מים מקבלת את פני הבאים כשלפניה מוצב לוח המורה את השעה, שם העיר וברכת “ברוך הבא”

מבנה עץ גדול מימדים ניצב בכניסה

התחנה בנויה מפלדה וזכוכית

וכך היא נראית למחרת בבקר

קאנאזאווה – שירקאווה גו (Shirakawa-go)- טאקיאמה (Takayama)

נסיעה של כשעה בנופים מאלפים ולא מציאותיים

הביאה אותנו אל הכפר שירקאווה-גו בצפון-מזרח האי. הכפר הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1995. אל הכפר מגיעים בהליכה איטית על גשר

הייחוד של הכפר הם בתיו שנקראים גאשו-זוקורי (Gassho-zukuri) שפירושו “שילוב ידיים לתפילה” זאת בגלל צורת הגגות המחודדים הנדמים לידיים בתנוחת תפילה. הכפר היה מבודד עד שנות ה-20 של המאה הקודמת.

הגג עשוי ידנית מקש מחודד ומשופע ונחשב עמיד מאד. כל הגגות ניצבים בכיוון מזרח-מערב בגלל השמש שעוזרת להמיס את השלג. לרוב נתמכים הגגות בעמודים עשויים עצי אשוח. פעם ב-50 שנה יש להחליף את הגג וכל הכפר בא לעזרה.

ביקרנו באחד הבתים

במרכז הבית מסביב למחצלות מתקן חימום ובישול. בכל הבית אין מסמרים רק עצים וחבלים

בקומה העליונה גידלו את טוואי המשי ובתקופת החורף כשאי-אשפר היה לצאת מהבית ארגו בגדי משי

נהננו לשוטט ברחבי הכפר למרות מזג האוויר הקריר. השלכת המדהימה שחוזרת על עצמה בכל מקום ממשיכה להלום בי בחוזקה

הגענו ללב האלפים היפניים אל העיר טאקיאמה. העיר מכונה בפי היפנים “קיוטו הקטנה” בשל ריבוי המקדשים, הפסטיבלים, הנהרות והגשרים המזכירים את קיוטו בקנה מידה קטן.

לעיר תרבות ייחודית הנגזרת ממיקומה בלב יער טבעי עצום.

בתקופת יפן המסורתית (1600-1868) נשלט כל מחוז ע”י שליט מקומי (דאימיו) אך בטאקיאמה שלט השוגון מאחר והוא חמד את העצים שסביבה. תושבי הכפר שנדרשו לשלם מיסים (גרגירי אורז) לא יכלו לעשות זאת כי שטחם היה דל בחקלאות לכן הם התמחו בעבודות נגרות יוצאות דופן עבור המשפחה הקיסרית. מאז ועד היום הם מתמחים ביצור רהיטי עץ ובחריטה.

אחד המקדשים בו ביקרנו היה Hachiman Shri

מסורת מיוחדת הוא הפסטיבל שנערך פעמיים בשנה באביב ובסתו ונחשב לאחד מ-3 הפסטיבלים המרשימים ביפן. הפסטיבל כולל כרכרות מקושטות יפהפיות הנישאות על גבי תושבים (חלקן כבר ממונעות). בשאר ימות השנה נמצאות הכרכרות ב-Takayama Yatai Kaikan

נעים לשוטט ברחובות העיר ובסמטאותיה ולצפות בבתיה הבנויים עץ כהה

את הלילה הקרוב נבלה במלון יפני מסורתי Ryu Resort & Spa. קיבלנו הכנה מראש כי בחדר לא תהיינה מיטות אלא פוטונים. בכניסה יחכו נעלי בית כי יש לחלוץ נעליים ולהניחם ליד הדלת. חלוקים מוכנים לאונסן מחכים בחדר וארוחת הערב תהיה יפנית מסורתית.

ואכן החדר כלל סלון וחדר שינה

התלבשנו בבגדים המסורתיים

וצעדנו בגאון אל חדר האוכל שהיה ערוך ומוכן לקראתנו

במרכז השולחן הונח כלי בישול ולידו נתחי בשר אותם נכין תוך כדי הארוחה. לידם מבחר ירקות (חלקם מוזרים ובלתי אכילים...) ואטריות חומות

אחרי הארוחה הלכנו כולנו גברים ונשים בנפרד לאונסן. אונסן זו בריכה של מים חמים (מעין סאונה) המכילה 27 מינרלים שונים והרחצה היא בעירום מלא. חוויה בלתי רגילה שלמרות חששותי עמדתי בה בגבורה אך את התמונה אני שומרת לעצמי

טאקיאמה – עמק קיסו – מטסומוטו (Matsumoto)

בשעת בקר מוקדמת יצאנו אל שוק האיכרים בטאקיאמה. זהו שוק ססגוני בו נשמרת מסורת בת מאות שנים במהלכה נמכרת בשעות הבקר התוצרת החקלאית של כפרי האזור.

הכניסה לשוק

טאקיאמה ידועה במים הצלולים שלה לכן מייצרים כאן את הסאקה המשובחת ביותר ביפן

המשכנו בנסיעה באלפים היפנים בנופים נפלאים אל דרך הדואר נקאסנדו (Nakasendo) – “הדרך שעברה בין ההרים”. הדרך חיברה בין קיוטו במערב לאדו (טוקיו של היום) במזרח לאורך כ-500 ק”מ בנתיב יבשתי בין השנים 1600-1825. הדרך שימשה כקו דואר וכנתיב להעברת מודיעין. עברו בה סמוראים, סוחרים ופרשים על סוסים. לאורך אפיק נהר קיסו שכנו 11 מתוך 67 עיירות דרכים שהוקמו על הדרך. עמק קיסו משופע בעצי ארזים, הרים תלולים ונהרות.

עמק קיסו הוכרז ע”י ממשלת יפן כשמורת נוף ותרבות כפרית.

ביקרנו בשני כפרים שהיו מרכזי חלוקה ונדמה כי הזמן עמד בהם מלכת: צומאגו (Tzumago) ומאגומה (Magome)

בצומאגו עלינו תחילה לתצפית נפלאה על האזור

טיילנו לאורכו של הרחוב הראשי שהיה למעשה נתיב הדרך הקדומה. עשרות בתים מתקופת אדו שוחזרו ושומרו ועומדים על נתיב הדרך כמו לפני 200 שנה ויותר. כלי רכב אינם מורשים להיכנס. רוב הבתים משמשים כיום כחנויות ומסעדות ועדיין חזותם העתיקה והאווירה מסביב כמו לא שייכים ליפן המודרנית

בבתים רבים מצאנו שרשראות פלפלים אדומים תלויות באופנים שונים. מסתבר שהאדום הוא צבע של שפע ובפלפלים יש הרבה גרעינים

האפרסמון שנקרא ביפנית Kaki מסמל יותר מכל את הסתו. גם הוא נתלה לייבוש ומוגש במסעדות כמתאבן או כקינוח

כצפוי בכל פינה מקדש

8 ק”מ ואנו בפתחו של הישוב השני מאגומה. הרחוב הראשי מרוצף חלוקי נחל ובצדדים תעלות מים אשר הניעו בעבר גלגלי עץ של טחנות אורז קטנות שייצרו חשמל לצורכי בעל הבית

וזהו פרי הערמון גם הוא כמו האפרסמון מבשר את בוא הסתו

לעת ערב הגענו למצומוטו (Mazumoto) – שער האלפים. הנחנו חפצנו במלון ויצאנו בקור לבקר במצודת מאטסומוטו.

המצודה מהמאה ה-16 שמורה ויפה. מוקפת חפיר מים וגן עם עצים בשלכת. זוהי אחת הטירות היפות ביותר ביפן אומרים יודעי דבר.

מטסומוטו – ניקו Niko

לפני שאנו עוזבים את האלפים היפנים מבקרים בחווה לגידול צמח הוואסבי

צמח הוואסבי האמיתי (יש חיקויים) שייך למשפחת המצליבים וצריך לפחות שנתיים של גידול כדי להגיע לגודל מסחרי.

טעמו של הוואסבי חריף. אוכלים את העלים הירוקים בעלי צורת הלב המשונן בקצוות אך בעיקר אוכלים את השורש. הוואסבי זקוק לתנאי גידול מיוחדים: קור, לחות גבוהה, מים זורמים נקיים ללא כלור ועשירים במינרלים וקרקע מנוקזת היטב.

הוצאת השורש כרוכה בשהייה ממושכת במים קרים

נסיעה של 4 שעות מביאה אותנו אל ניקו – עיר המקדשים.

בניקו עשרות מקדשים מרהיבים, בתי תפילה וקבורה הרבה הוד והדר והמוני מבקרים.

ביקרנו במקדש טושו-גן (Toshogu) בו שוכן המאוזוליאום של השוגון טוקוגאווה איאיאסן מייסד שוגות טוקוגאווה ששלטה ביפן 250 שנה.

המקדש כולל מספר רב של בנינים כאשר 37 מתוכם מצויים במעמד של נכס תרבותי חשוב.

סדרת גילופי עץ מקסימה מחנכת את הצופים

כאן מקור הביטוי:”לא שומע, לא רואה, לא מדבר” 

הכניסה למתחם המקדשים

במתחם הקבר אסור לצלם.

אפילו טקס נישואין בנוסח שינטו זכינו לראות.

מכאן בעת דמדומים נסענו למפל קגון (Kegon Faiis). המפל נופל מגובה 97 מ' ומקורו באגם צ'וזנג'י. אל המפל מגיעים במעלית מהירה המגיעה למרפסת תצפית יפה

לאגם ציורי יפה בהרים מעל ניקו אגם צ'וזנג'י (Lake Chuzenji) הגענו כמעט בחשיכה

האגם נוצר לפני 20,000 שנים מהתפרצות הר געש שחסם את העמק שתחתיו. הוא נמצא בגובה 1269 מ' מעל פני הים וניתן לטייל לאורכו או לשוט בסירה

ניקו – טוקיו

טוקיו, בירת יפן – עיר תזזיתית שהכל בה גדול ברמות על. ממוקמת בחוף המזרחי של האי המרכזי . 37 מליון תושביה (כולל פריפריה) שרובם נמצאים בתנועה מתמדת הופכים אותה לעיר כמעט בלתי אפשרית לתייר שבא לזמן קצר ולנו היו פחות מיומיים להכירה.

קו הרקיע עמוס גורדי שחקים מודרניים ומיוחדים, מערכת תחבורה מהמתקדמות בעולם, מערכת כבישים ומחלפים שאפשר רק לקנא אבל בשעות העומס לא כדאי להיתקע בפקק כי הוא לא נגמר.

בעיר הכל כך מיוחדת הזו דרים בכפיפה אחת רובעים סופר-מודרניים נוצצים ויקרים בצד מקדשי שינטו ובודהה המוערכים מאד על ידי התושבים.

ניסינו ל”טעום” מעט מן המעט:

שוק הדגים Tsukiji Fish Market שנחשב לשוק הסיטונאי הגדול בעולם. הפעילות מתחילה בחמש בבקר במכירה פומבית ובשעה 13:00 השוק מתנקה לקראת יום חדש. במקום נמכרים למעלה מ-400 סוגי דגים ופירות-ים כולל דגי טונה ענקיים במשקל 400-500 ק”ג

רובע הצעירים האראג'וקו (Harajuku) שם מתכנסים צעירי העיר ופורקים עול בלבוש, תסרוקת, אביזרים נלווים וכו'. במרכז הרובע Takeshita street

מקדש מייג'י Meiji Shrine – מקדש שינטו שהוקדש לקיסר מייג'י אשר שם קץ לשלטון הפאודלי ביפו בשנת 1867 ופתח פתח ליפן המודרנית. כאן זכינו לראות חתונה יפנית

מקדש נוסף שביקרנו בו היה אסאקוסה הבודהיסטי העתיק במקדשי טוקיו הצבוע בצבעי כתום

הדרך אל המקדש עוברת בשביל ארוך וצר מוצף מבקרים ועשרות דוכני אוכל ומזכרות. עלינו לבניין ממול כדי להשקיף מלמעלה

המקדש מוקדש לאלה קנון. האגדה מספרת כי בשנת 628 שני אחים דגו פסל של האלה קנון אלת הרחמים, מתוך נהר סומידה ולמרות שהחזירו אותו למים הוא שב ועלה.

מעל המקדש מתנשאת פגודה מרשימה בת 5 קומות

פארק אואנו (Ueno) הוא פארק רחב ידיים שהוקם בשנת 1873 והוא הפארק העירוני הפופולרי ביותר ובו נמצא המוזיאון הלאומי של טוקיו (המוזיאון העתיק ביפן). יש בו אוסף מקיף של יצירות אומנות וחפצים ארכיאולוגיים של אסיה בכלל ויפן בפרט. המוזיאון מעניין אך לצערנו זמננו היה קצר מכדי להתמקד בו.

רובע אקיהברה (Akihabara) רובע החשמל. רובע מטורף ענק שכולו מוצרי ואביזרי חשמל מכל מה שאפשר לחלום ולרצות. דוכנים, חנויות ובתי כלבו אדירים. כאן ראינו מסכי טלויזיה בגודל אולם קולנוע, קומות שלמות של אוזניות, פטיפונים שחשבנו שיצאו משימוש כנראה חוזרים ובגדול. בקצור הכל מכל כל..

רובע גינזה (Ginza) אזור קניות מהיוקרתיים, המהודרים והמשובחים ביותר בעולם

כל המבנים מודרניים להוציא מבנה אחד עליו מגדל שעון גדול בו שכן מטה חברת השעונים סייקו. השעון נבנה ע”י מייסד החברה

אולמות תצוגה של המילה האחרונה בתחום הרכב

ורבים רבים נוספים. נראה לי שכדי להתמצא ברחוב יש להקדיש לו שבוע לפחות מבקר עד ליל.

רובע שיבויה (Shibuya) – האזור הצעיר והתוסס של טוקיו. בכניסה לתחנת הרכבת פסלו המפורסם של הכלב האצ'יקו שהמתין מידי יום לאדונו הפרופסור שלימד באוניברסיטת טוקיו והיה משאיר את הכלב מחוץ לתחנה עד שובו. לאחר מותו הפתאומי של אדונו המשיך הכלב להמתין לו שנים עד שמת משברון לב

בשנת 2009 יצא לאקרנים סרט בשם זה כשבתפקיד הראשי ריצ'רד גיר. מומלץ לצפיה!!

התופעה המהממת ביותר הוא מעבר החציה המרכזי של הרובע. אי אפשר בכלל לתאר. צריך לראות כדי להבין את העוצמה של המוני האנשים שבבת אחת, בעת שהרמזור מתחלף, מתפרצים לכביש ב-5 מעברי חציה שרוחב כל אחד מהם למעלה מ-20 מ' – מטורף, מטורף!!

הסרטון לקוח מהיוטיוב

אזור אודיבה (Odaiba) – אי מלאכותי במפרץ טוקיו שנבנה בטכנולוגיית שיקוע זבל. (כשבנו את הרכבת התחתית בעיר העבירו לכאן את הפסולת) בעבר היו באי 6 מבצרים שנועדו להגן על יפן מפני הדרישה האמריקאית מיפן לצאת מהתבדלותה. בשנות ה-90 שונה יעוד האי והאזור הוסב לאזור קניות, משרדים ובילויים

גשר הקשת בענן rainbow bridge מחבר את אודיבה ללב טוקיו.

האמריקאים תרמו ליפנים העתק מוקטן של פסל החירות

רק באודיבה ניתן לשהות יומיים רצופים וגם אז לא סביר שניתן להספיק לראות הכל: אולפני טלויזיה של רשת פוג'י, מרכזי קניות עצומים, מועדוני לילה, גלגל ענק השני בגודלו בעולם, מעיינות חמים ועוד ועוד.

מגדל השידור הגבוה בעולם 634 מ' נמצא בעיר. זהו עץ השמיים Sky Tree ממנו תצפיות נפלאות על העיר גם ביום ועוד יותר בלילה

כאמור יומיים הספיקו בקושי כדי לטעום מעט ממה שהעיר המטורפת הזו מציעה. לא הרחבתי בתיאור חיי הלילה, בדמויות הקומיקס, בחברי היאקוזה העומדים הכן בכניסות למועדונים והעובדה כי מספר המתאבדים ביפן בכלל ובטוקיו בפרט הוא הגבוה בעולם.

העיתונאי דרור פויר תיאר בצורה נפלאה את העיר על כל היבטיה ואני מזמינה אתכם לקרוא בין אם הייתם בטוקיו ובין אם לא

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000947209

האקונה (Hakone) – הר פוג'י

ביום האחרון יצאנו שוב אל מחוץ ל”טירוף” אל האקונה. עיירת הנופש השוכנת על גדות אגם אשי (Ashi Lake) למרגלות הר הגעש המפורסם והקדוש, סמלה של יפן, הר פוג'י.

זכינו שוב לראות את יפי השלכת

ואת הר פוג'י בכיפתו המושלגת. הר געש במרכז האי הגדול ביפן. זהו ההר הגבוה ביותר ביפן 3,776 מ'. הר פוג'י הוא הר געש פעיל והתפרצותו האחרונה הייתה בשנת 1707.

ספינת פיראטים מחברת בין העיירות הממוקמות על החוף. מאחת מהן עלינו ברכבל אל עמק אווקודני (Owakudani) עמק המפורסם במכרות גופרית המבעבעים מן האדמה

ומה רבה הייתה ההפתעה כי ליד המכרות הוקם מפעל שהופך ביצים רגילות לביצים שחורות. טעמנו ובהחלט היה טעים

נסיעה קצרה הביאה אותנו אל Hakone open Museum

פארק פיסול מודרני ראשון שהוקם ביפן ונמצא בלב שמורת הטבע בלוע הר געש קדום. בכל השטח הגדול מפוזרות יצירות פיסוליות של מיטב האומנים כמו הנרי מור, גרקו ואחרים (ויש אף ייצוג ישראלי בדמות פסלו של תומרקין).כמו כן נמצא במקום מוזיאון הכולל כ-300 יצירות של פיקסו.

ממגדל התצפית (100 מדרגות) הצבעוני נשקף נוף נפלא של הסביבה

אתנחתא קלה לרגליים בתעלת מים חמים מינרלים עם כוס קפה היוותה סיום נפלא ליום יפה 

(הרצינות נובעת מהידיעה כי הטיול עומד להסתיים בצער רב ולמחרת מצפה לנו כל הדרך הארוכה חזרה הביתה)

לפני סיכום אי אפשר להתעלם מתופעת השירותים בבתי המלון אבל בעיקר בשירותים הציבוריים וכאן אצטט את העיתונאי דרור פויר מתוך המאמר שהמלצתי לקוראו 

(אמנם הוא מזכיר את טוקיו אבל אלו השירותים בכל רחבי יפן. התמונות שלי

“על האסלה. ג'נטלמן לא מדבר על מה שהוא עושה בשירותים. אבל א' אינני ג'נטלמן ב' אי אפשר לדבר על טוקיו בלי להתייחס לאסלות שלה. כמו לגבי כל דבר, גם בעינייני הפרשות היפנים אובססיביים משהו.

לצד כל אסלה יש פאנל שליטה עם המון כפתורים שנדמה שאפשר להטיס איתו סילון. אפשר לבחור פסקול שילווה את המעשה, לא בשביל שיהיה נעים כמו מאחר שהם לא רוצים שישמעו אותם (אהבתי במיוחד את צליל הרכבת ואת המים המפכפכים, יש גם נעימות קלאסיות).

אפשר לבחור את סוג הבידה (מי חשב שיש יותר מאחד?), את עוצמת השפריץ, את חומו, מה לא. רוב האסלות מחוממות. אני לא מת על התחושה כאילו מישהו קם ממנו הרגע, אבל מתרגלים. לא פעם קורות מיני תאונות. חשבת שאתה מוריד את המים וקיבלת מקלחת, חשבת שאתה מפעיל בידה ופתחת את הדלת”.

חשיבה פרקטית: אמא מגיעה עם ילדה הקטן לשירותים מה תעשה? הכינו לו/לה כסא בתוך התא

אמא מגיעה עם ילדה הקטן שכבר איננו זקוק לכסא ויושב על אסלה אך זו גדולה מדי בשבילו – גם לכך יש פתרון

בקיצור שירותים ביפן – חוויה!!

סיכום החוויה הנקראת יפן

קשה אפילו להתחיל לסכם. יפן שונה, מיוחדת ואחרת מכל מדינה בה ביקרתי. זוהי מדינה מוקפת מים מכל עבר עובדה שגרמה לבדידותה שנים ארוכות ואפשרה ליפנים לבנות זהות לאומית ותרבותית אחרת. הבדידות הפכה את יפן לאומה בעלת צביון משלה. מצד אחד מדינה סופר-מתקדמת עם הטכנולוגיות הכי משוכללות שיש ולצידם מקדשי וגני זן עתיקים ומקודשים

שהבאים בשעריהם יראי כבוד בפניהם. פיתוח מודרני-טכנולוגי מהמתקדמים בעולם לצד מסורת בת אלפי שנים המקבלת מעמד של קדושה בעיני התושבים. בתי עץ פשוטים וטקסי תה עתיקים לצד גורדי שחקים ורובוטים המגישים את הקפה.

התרגשתי בהירושימה לשמע העדויות כמעט מכלי ראשון, אהבתי את טקסי התה ומסורת הגיישות, הופתעתי מהעובדה כי אין פחי זבל ברחובות (כי האשפה חוזרת הביתה והולכת למיחזור), השירותים הם סיפור בפני עצמם (ניקיון, מוזיקה, חימום) הכלבים המובלים בעגלות ילדים

אך יותר מכל אהבתי את הטבע

הגעתי ליפן באחת התקופות היותר יפות – שלכת. גם בני אדם, יהיו מוכשרים ככל שיהיו לא יצליחו לצייר תפאורה הולמת יותר מתפאורת השלכת. שלל הצבעים המרהיבים, פרי יצירת הטבע בהתגלמותו בטבע ובסביבות העירוניות כאחת.