אלסקה התקשרה אצלי לדובים, קרחונים, חיים פשוטים בטבע, יערות עד מוריקים, לוויתנים ודגי סלמון, מחפשי זהב ואינדיאנים. אהבתי, ועדיין אוהבת, לצפות בסדרות הטלוויזיה העוסקות בארץ רחוקה ומיוחדת זו. מדינה עצומה (הגדולה במדינות ארה”ב), מיושבת בדלילות הנאבקת תמידית באיתני הטבע, באופן מיוחד בחורפים בהם צונחת הטמפרטורה עד ל- 40-. לא חשבתי שאי פעם אגיע אליה..
אך לאחר טיול בהרי הרוקיס הקנדיים שייט (קרוז) לאלסקה “התבקש”...ידענו מראש שנבקר רק ב-3 ישובים בקצה הדרום-מזרחי ובשאר הימים נפליג במימי האוקינוס השקט. בדיעבד, אינני מצטערת אך לא הייתי ממליצה לנסוע במיוחד לשייט כזה אלא לאוהבי שייט תענוגות
וכך מצאנו עצמנו (בעלי ואני) עולים להפלגה מנמל וונקובר (קנדה) באחת מאוניות הפאר של חברת הולנד אמריקה לשייט בן 7 ימים במחצית יולי 2019
וונקובר נותרה מאחור, האוניה יצאה לדרכה מותירה מאחור שובל מים רציני
אלסקה נמכרה לאמריקאים ע”י הרוסים בשנת 1867 ב-7.2 מליון דולר, אחת מעסקאות הנדל”ן המשתלמות בהיסטוריה.
הפלגנו בינות מיצרים עתירי קרחונים כחלחלים כשמדי פעם מזדקרים הרים מיוערים. נשרים ושחפים חגו מעלינו.
שקיעה ראשונה ויפהפייה של השמש באוקינוס השקט דרך החלון בגלל הקור והרוח
למחרת בשעת בוקר מוקדמת, זרחה השמש מסוג הזריחות שרואים רק בים
עצירה ראשונה בעיר הבירה של אלסקה גו'נו Juneau.
גו'נו היא העיר השניה בגודלה באלסקה אך מתגוררים בה 32,000 תושבים בלבד. זוהי עיר הבירה היחידה בעולם שאין אליה קשר יבשתי וניתן לעגון בה או לנחות לידה במטוס ימי. עיר ציורית, מוקפת נוף מרהיב של מים, קרחונים ופסגות מושלגות. שוכנת למרגלות שדה קרחונים בשם Juneau Icefield.
עד לפני כ-140 שנה התגוררו במקום אינדיאנים ילידים שעסקו בדייג ובצייד וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. יום אחד הגיע לעיר מהנדס מכרות ששמע שיש סיכוי למצוא במקום זהב.
ואכן מרבצי זהב שנמצאו הגדירו את שטח העיר והחלה “הבהלה לזהב”. באותן שנים, סוף המאה ה-19, שרר בארה”ב שפל כלכלי גדול והעיתונים זעקו “ערבות זהב אינסופיות התגלו באלסקה”. מאה אלף איש יצאו לדרך בלי שהיה להם מושג על התלאות המחכות להן. הם עזבו הכל ויצאו למסע ארוך ומייאש כדי להתעשר. מיותר לציין כי מספר המתעשרים היה קטן וחלק גדול חזר על עקבותיו או מת תוך כדי המסע. אחרים נותרו לגור במקום והקימו משפחות.
אל נושא הבהלה לזהב נחזור גם בעיירות הבאות.
נסיעה קצרה הביאה אותנו לתצפית יפה על קרחון מנדלהל Mendenhall Glacier
הקרחון נמצא צפונית לעיר. אורכו 20 ק”מ ורוחבו 2.5 ק”מ. העצוב הוא שכל שנה נסוג הקרחון 10 מ'. הליכה רגלית מהירה ואנו הכי קרוב שאפשר לקרחון ולמפל המים האדיר שלפניו. קמצוץ מהמים הזורמים, לו היו מגיעים אלינו היינו מסודרים...
החוויה השנייה בגו'נו הייתה שייט לוויתנים. לוויתני האמפבק מגיעים לאלסקה הקרירה מאיי הוואי כדי למלא כרסם בדגי מקרל והרינג. יצאנו לשייט עם קפטן תום ומדריכה צעירה בשם שרה שלא הפסיקה לדבר…השייט ארך כשעה וחצי במהלכו האיץ הקפטן את סירתו אל עבר מי האוקינוס למקומות בהם, כנראה, ידע שמתרכזות להקות לוויתנים ואכן המראה היה מדהים, מפתיע ועורר גלי תרועות ושאגות שמחה. אמנם לא ראינו את מלוא גופו של הלוויתן אבל בועות האוויר מרחוק בישרו לנו כי כאן נמצאת להקה. הקפטן דומם מנוע ובשקט בשקט חיכינו. וזה הגיע לקול תשואות. מראה מרהיב של ענקים היוצאים לשאוף אוויר.
לפני החזרה לאוניה ארוחת סלמונים כיד המלך ביער קסום בין נחל מפכה לפרחים רעננים כשהגשם מתחיל לרדת
מבט אחרון על העיר הציורית וקדימה לאוניה להמשך ההפלגה.
הירידה הבאה בעיירה הקטנה Skagway העיירה השמורה ביותר מתקופת הבהלה לזהב.
העיירה, שבשיא פריחתה, בסוף המאה ה-19, מנתה כעשרת אלפים תושבים מונה כיום אלף תושבים בלבד. סקגוואי הייתה נקודת המוצא לנהר קלונדייק שבקנדה ולמרות שהייתה מרוחקת 800 ק”מ מאתר הכרייה היא הייתה הנקודה הנוחה ביותר ליציאה למסע חיפוש הזהב.
רבים רבים מצאו את מותם והעיירה משמשת כאנדרטה לחללי הבהלה לזהב
סיור בעיירה באוטובוס מקומי הוא חוויה בפני עצמה
רוב בתי העיירה השתמרו במתכונתם המקורית. היא מזכירה עיירת מערבונים, מוקפת הרים גבוהים וכולה אתר שימור של רשות הפארקים האמריקאית.
אפילו ציורי הקיר ממחישים את הבהלה לזהב
בשנת 1900 נפתח קו הרכבת ל-White Horse ממנו ניתן היה לשוט על הנהר לפנים היבשת. כשהעיירה נעזבה הפך קו הרכבת לאטרקציה תיירותית. הקטר המקורי ניצב במרכז העיירה כשחלקו הקדמי הוא מפלסת שלג
אחת החוויות המזומנות למבקרים היא טיסה מעל הקרחון והליכה רגלית עליו. חוויה מדהימה, מפחידה ויקרה למדי. מטוסים קלים בעלי 6 מושבים ממריאים ונוחתים בקצב. סיור נמשך כשעתיים. לא מיועד לבעלי לב חלש… המטוס עולה כמעט אנכית לגובה, הקרחון הלבן והסדקים הכחלחלים די מפחידים. לאחר כעשרים דקות טיסה המטוס נוחת, הנוסעים יורדים להליכה איטית עם מדריך תוך כדי אזהרות ללכת רק בנתיב המסומן כי כל חריץ בקרח יכול בקלות להיגמר אי שם במים הקפואים של האוקינוס. ואז חוזר המטוס, שהספיק להביא קבוצה נוספת, מוריד, מעלה וממריא חזרה.
לקראת צהרים נסענו להתארח בכפר המשחזר את חיי מחפשי הזהב
לפני שעברנו לחלק האומנותי וההיסטורי טעמנו ארוחת סלמון מעושן טעים האפוי על אש פתוחה ומוגש עם סוכר חום, דבש וזיגוג אננס...כל זה בסגנון פיקניק עם שולחנות עץ ומפות פלסטיק.
מזג האוויר המעונן וטיפות הגשם לא הפריעו לצוות השחקנים להציג את המקום כשיחזור מחנה כריה של מחפשי זהב כל זאת לצד מפל מים יפה.
במהלך ההצגה נוכחנו לדעת כי אכן לא קלים היו חיי המחפשים ובמחנה מוצגים אוהל העיתונות, אוהלי השינה, והציוד
פעילות אחרונה וחביבה לצד המפל איסוף גרגירי זהב… כל פתית זהב שהצלחנו להעלות נשאר אצלנו למזכרת בשקית פלסטיק קטנה. אחרי שעה ארוכה של חיפושים מצאנו גרגרון זהב אחד שמילא לבנו בגאווה
לעת ערב חזרנו לאוניה, ביתנו הזמני, והפלגנו אל עבר מפרץ הקרחונים
Glacier Bay. מפרץ הקרחונים נמצא בחלק הצפוני של המעבר הפנימי בדרום-מזרח אלסקה וממחיש את נופי הפרא של אלסקה בין פיורדים עוצמתיים, קרחוני ענק, בעלי חיים ימיים וציפורים.
מאחר והמקום הוכרז כשמורת טבע ופארק לאומי עלתה על האוניה פקחית של השמורה והסבירה את התופעה של נסיגת הקרחונים.
הראשון שהגיע למקום ותיעד אותו היה גו'רג' וונקובר בשנת 1774. הוא חיפש מעבר ימי צפוני בין האוקינוס השקט לאטלנטי ונתקל בקיר קרח ברוחב 15 ק”מ ובגובה 150 מ'. מאה שנה מאוחר יותר קיר הקרח זז 32 ק”מ מהמקום בו היה. במקום הקרח נוצר מפרץ רחב שהתפצל לשתי זרועות. כיום מגיעות זרועות המפרץ למרחק של יותר מ-96 ק”מ מהמקום בו נעצר וונקובר לפני כ-250 שנה.
עמדנו מול הקרחונים שעה ארוכה מתוך תקווה שנצליח לראות חלקים ממנו מתנפצים אבל זה לא קרה. גושי קרח צפו על פני המים. צבע התכלת של הקרחון שבה את לבי וגושי הקרח שנעו באיטיות יצרו צורות מצורות שונות
בדרך חזרה לוונקובר עוברת האוניה בעיירה קצי'קן הדרומית ביותר באלסקה המכונה “בירת הסלמון של אלסקה”.
עיירה קטנטונת בשטח של 15 קמ”ר ו8,000 תושבים. נחשבת לגשומה ביותר ומיד ברדתנו ראינו מד גשם המראה את כמות המשקעים שהצטברה בעיר. אין כמעט יום ללא טפטוף. לרוב יורדים בעיר 4 מ' של גשם בשנה (לצורך השוואה בתל אביב יורדים כ-550 מ”מ בשנה דהיינו כחצי מ')
העיר מוצפת עמודי טוטם מסוגים שונים. בכל פינה, פארק או רחוב מוצב עמוד טוטם יפה. רובם שמורים במצב טוב. העמודים מתארים אירועים מחיי השבטים האינדיאנים שחיו באזור: לידה, מוות, התבגרות וכו'.
כמו העיירות הקודמות גם כאן השאיפה להתעשר ייסדה את המקום אולם מספר המתעשרים היה קטן ורבים רבים ראו את העושר רק מרחוק
הרחוב התיירותי ביותר .Creek st. אי אפשר להגיע הנה בלי לעבור ברחוב היפה הזה הקרוב לנמל. הבתים בנויים על עמודים מעל ערוץ נחל. את הנחל הזה עוברים בעונה דגי הסלמון בדרכם להטלת ביציהן.
בתחילת המאה ה-20 היו ברחוב מעל 30 בתי זונות. למזכרת נותר אחד, ביתה של דולי המשמש היום כמוזיאון להנצחתה. שאר הבתים הפכו לחנויות מזכרות, גלריות ובתי קפה
בשעת צהרים נסענו לאגם Harriet Hunt לשייט בסירת קנו עם מדריך מקומי מקסים ולטיול קצר ביער הגשם השני בגודלו בעולם יער טונגט. השייט היה מהנה אם כי נדרשנו לחתור בעצמנו. תוך כדי שייט שמענו סיפורים על האגם, על החי והצומח באזור ואף היכרנו צמח טורף מיוחד במינו
סיור ביער הגשם היה מפתיע בעוצמתו. הטבע במיטבו! צמחים יפיפיים, ירוקים ושופעים, עצים בני מאות שנים בעיקר מסוג הארז האדום והצהוב, פטריות מוזרות וחזזיות. חבל שהזמן שעמד לרשותנו היה קצר.
סיבוב אחרון בעיירה, חזרה לאוניה והפלגה בשייט בן יממה לוונקובר, נקודת ההתחלה.
סיכום:
אלסקה רחוקה רחוקה… הדרך היחידה שהייתה לי לטעום מעט ממה שיש לה להציע הייתה דרך הקרוז. יש הרבה מה לראות במדינה העצומה הזו והיא בהחלט מצדיקה טיול יבשתי משולב וארוך. אליו לצערי, כנראה, לא אגיע לכן בדיעבד (אם כי תוך כדי השייט הרגשתי שיש יותר מדי ימי ים) מוטב מעט מאשר בכלל לא.
את כל הסיורים ניתן להזמין מהאוניה או ברציף העגינה.
התמרור ממחיש את הזמן המתאים לטיול
על חלקו הראשון של הטיול בהרי הרוקיס תוכלו לקרוא כאן
