לפני שנים אחדות ביקרתי בברזיל וצפיתי בקרנבל הגדול בריו הבירה. כל כך נהנתי שהבטחתי לעצמי יבוא יום ואחזור. אלא שחלומות ומציאות לא תמיד הולכים יחד.... לברזיל הרחוקה לא בטוחה שאגיע שוב ולכן, כשהבנתי שבאי מדירה (שתושביו פורטוגזים כמו הברזילאים) חוגגים קרנבל בנוסח דומה, אם כי מצומצם יותר, מצאתי עצמי נוסעת לשם עם חברתי לטיולים.
מדירה Madiera אי יחסית קטן (אורכו 55 ק”מ ורוחבו 25 ק”מ) חלק מארכיפלג איים השייך לפורטוגל (אם כי המחוז אוטונומי) נמצא באוקיינוס האטלנטי מול חופי מרוקו.
הגעה לאי כוללת שתי טיסות. ליעד באירופה (ליסבון, מדריד, ציריך וכו') והמשך לבירת האי פונשל.
מניין הגיע הכינוי “גן עדן” והאם הוא מוצדק?
ביליתי שבוע באי הקטן, הקסום, עם הנופים של הוולקנים המיוערים, הכפרים הקטנים עם הגגות האדומים, חופי הים הנהדרים, הטרסות הירוקות והפוריות, מטעי הבננות ליד כרמי היין והאקלים הנוח כל ימות השנה. הפרח הלאומי, ציפור גן עדן, נמצא בכל פינה: בגנים, בחצרות הבתים ובצידי הכבישים. כל אלו מצדיקים בהחלט את הכינוי שניתן לאי שנוצר לפני כ-60-70 מליוני שנה מהתרוממות געשית של קרקעית הים.
האי התגלה בתחילת המאה ה-15 ע”י רב חובל פורטוגזי בשם זרקו, שנשלח ע”י המלך למצוא שטחים נוספים כדי להגדיל את שטחה הריבוני של פורטוגל. אל האי, שהיה בלתי מיושב כשנמצא, התחילו להגיע תושבים שחיפשו מקום חדש להתיישב. האי נקרא מדירה= עץ בגלל העצים הרבים שכיסו אותו.
אחד הידוענים שבחר לבלות באי תקופות ארוכות היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצי'ל לאחר שפרש מהקריירה הפוליטית שלו. ציוריו הנציחו את נופי האי.
בירת האי פונשל Funchal (פרוש השם – שומר בר אותו מצאו מגלי האי בשנת 1425) נמצאת לאורך החוף ומעליו. היא בנויה מדרגות מדרגות עד לפסגת הרכס היורד אל עבר האוקיינוס. הליכה בעיר משמעה עליות וירידות…
שהינו במלון Alto Lido המצויין וממנו יצאנו לטיולי כוכב.
הנוף שנשקף מהחדר עם הצוק הניצב בתוך המים
http://www.altolidohotelfunchal.com/
הקדשנו לעיר וסביבתה הקרובה כיום וחצי בכלל זה הקרנבל שנמשך שלוש שעות תמימות בהן צעדו בסך עשרות רקדנים, זמרים, נגנים, רכבים מקושטים וכו' כמסורת הקרנבלים בעולם.
שוק העיר העתיקה Mercado das Lavardores מקורה ומדהים בעושרו ובצבעיו היווה פתיחה מפתיעה לעיר שעד לפני שהגעתי אליה אפילו לא ידעתי להגות את שמה…
בקומת הכניסה, מיטב התוצרת החקלאית המגיעה טרייה יום יום מהכפרים. פירות שאנחנו מכירים ורבים שלא. בכל ערימה פרי פתוח עם כפית לטעימה
ומכל הפירות הללו מה טעים יותר מקוקטייל אקזוטי
לצד הפירות דוכני פרחים שלעיתים נדמה עשויים פלסטיק. למשש כדי לוודא אמיתותם
מדרגות יורדות אל אולם ענק ובו שוק דגים (הפתוח רק עד הצהרים). דגים טריים המובאים היישר מן האוקינוס ומוכרים חרוצים מסדרים ומנקים בשקט מופתי. ניקיון מעל לכל אבל הריח... דג אחד מיוחד הוא דג האשפדה שעורו שחור והוא נדוג בעומק של יותר מקילומטר. זה דג ייחודי למדירה ומצאנו אותו בכל המסעדות היוקרתיות בהן הוא מוגש ומעליו בננה צלויה. לצערי אינני מחובבי הדגים אבל חברתי שאכלה ציינה את הדג לטובה...כך הוא נראה בשוק הדגים
וכך במסעדה
ברחובה הראשי של העיר העתיקה נמצאת הקתדרלה של האי. יפה ומיוחדת מעוצבת בסגנון בארוקי-גותי
העיר העתיקה, אוסף סמטאות צרות שכיף ונעים לשוטט בהן.
בשולי העיר
פסל המלך המשיח Cristo Rei נבנה בשנת 1927 ע”י אומן צרפתי, 4 שנים לפני הקורקובדו בברזיל, בגובה 14 מ'. ממנו תצפית נפלאה על מפרץ פונשל ועל האוקיינוס האטלנטי
במרחק קצר הגנים הבוטניים של מדירה Jardin Botanico da Madeira ממוקמים על גבעה ממנה נשקף נוף נהדר של העיר. בגנים למעלה מ-200 סוגי צמחים רובם אנדמיים-מקומיים. אזור שלם מוקדש לצמחים נדירים ממקומות אחרים בעולם. סיור מהנה ומעניין המסתיים בבית קפה קטן הצופה לנוף
אל כפר הנזירות Curral das Freiras הממוקם בלוע כבוי של הר געש. האגדה מספרת כי מגלה האי, זרקו, שהיה אדם דתי ודאג לחנך את בתו היחידה במוסדות דתיים, הביא למדירה באחד ממסעותיו בעולם קבוצת נזירות כדי שבתו תגדל כנזירה.
התצפית צופה אל עמק מוקף הרים. מחניית הרכב, לאחר שעוברים דרך חנויות המזכרות, יש שביל העולה במדרגות כמה מאות מטרים אל התצפית. השביל נוח לעליה ושווה את המאמץ
עוד תצפית יפה על העיר מ- Pico dos Barcelos בגובה 355 מ'
Monte Palace. הארמון, שהיה בעברו שטח פרטי ושימש כמלון, הועבר כיום לרשות הציבור והמבנה נטוש. הוא מוקף בגנים טרופיים יפים ובהם עשרות זנים של צמחים מיוחדים.
הדרך אל הגנים עוברת תוך כדי התבוננות באריחים מצויירים (אזלכוס) המתארים את תולדות פורטוגל (למעלה מ-10 לוחות גדולים)
באתר, מעבר למזרקות, לפסלים ולצמחים 2 מוזיאונים יפים. של פסלים אפריקניים ושל מחצבים ומינרלים. מבית הקפה הקטן תצפית נפלאה על העיר
ביציאה מהכפר – הפתעה...חוויה בלתי רגילה שהייתה כרוכה, מצידי לפחות, בפחד רב ובמתח.
מחוץ לארמון ניצבו בשורה ארוכות מזחלות עץ (טובאגן)וליד כל מזחלת שני גברים בתלבושת אחידה. מכנס וחולצה לבנים וסוודר כחול. התיישבנו בזוגות על המזחלת ודהרנו בירידה תלולה 2 ק”מ אל עבר פונשל העתיקה. שני הגברים דחפו את המזחלת במורד הסימטאות במהירות אדירה תוך התעלמות ממכוניות חוצות. פחד, פחד, פחד אבל חוויה... מסתבר שכך העבירו סחורות לנמל במאות הקודמות.
אחת התעשיות היותר מיוחדות באי היא שימוש בקליפות עץ אלון השעם. מקלפים את קליפת גזע העץ ומעבדים אותה לתיקים, ארנקים, ואפילו נעליים.
את הטיולים היותר ארוכים, חילקנו על פי אזורים: מרכז, מערב ומזרח.
מרכז האי
טיול גי'פים מקומי הייתה אפשרות טובה להגיע לכפרים קטנים נסתרים מן העין. דרכים עקלקלות וצרות, סימטאות שגם הגי'פ התקשה בהן לעיתים, בכביש חד מסלולי אך בתנועה לשני הכיוונים.
עצירה בכפר Curral das Freiras. כפר קטן השוכן בתוך יער אורנים ואקליפטוסים שנטעו בתחילת המאה ה-20 בגובה 1,000 מ' כדי לעצור מפולות סלעים
הכפר קטן, מטופח ויפה אפילו המדרגות המובילות אל הבית עטורות פרחים
ותיבת הדואר מוטבעת בקיר. מעניין כמה פעמים מגיע הדוור אם בכלל? ואולי היא רק ליופי
לאחר שוטטות קצרה בכפר (מזג האוויר היה פחות מלבב...) למדנו להכיר את המשקה הלאומי Poncha da Madeira משקה אלכוהולי חזק המיוצר ממיץ מזוקק של קנה סוכר, דבש, סוכר, מיץ תפוזים או לימונים המעורבבים יחד בכלי מיוחד.
ירדנו לכוון הים. ממרחקים בולט מצוק גרניט השני בגובהו בעולם Cabo Girao המתנשא לגובה של 580 מ' אנכית למי האוקינוס. הגענו למגרש החניה הסמוך בפסגה והשקפנו על הנוף המדהים של קו החוף הדרומי של האי. מרפסת תצפית מיוחדת עם מעקה גבוה (מן הסתם) ורצפת זכוכית – אחד המראות המלהיבים והיפים למרות שהראות באותו יום הייתה קצת פחות טובה.
מניחה ששייט בסירה בתחתית המצוק תעורר קריאות התפעלות נוספים אך את זה לא עשינו. אולי חבל…
מכאן ירדנו לכפר הציורי קאמארה דה לובוש Camara de Lobos. בעבר כפר דייגים קטן עם נמל ומגדלור וכיום העיירה השנייה בגודלה במדירה. מגלה האי, זרקו, הגיע לכאן ומצא חצי אי סלעי וצר ששימש מעגן נוח לסירות מפני סערות האוקינוס. בנוסף פגש מושבה של כלבי ים ששכנו בסביבה עד לפני כ-30 שנה מכאן שם המקום.
עיקר פרנסת התושבים הייתה עד לא מזמן בניית סירות דייג חלקם עוסקים בכך גם כיום ומוכנים להסביר לתיירים את התהליך באנגלית טובה ומובנת. כיום מתפתח ענף התיירות ומתרבות המסעדות, בתי הקפה וחנויות המזכרות
ואף אומנות רחוב יפה מצאנו לרוחב קיר שלם עשויה מפחות שתייה מיושרות ושקיות תה
תצפית יפה על הנמל והמעגן כשצמח אגבה צוואר הברבור מככב
מהעיירה צעדנו כ-4 ק”מ ברגל בהנאה גדולה. מצד אחד רחש הגלים ומצד שני סלעי הבזלת המיוחדים
ומאחר וגשם קליל ירד נשארתי עם מזכרת – מטריה מדרית…
ומה לא עושים מחול בזלתי?
לעת ערב שבנו למלוננו והתכוננו לערב פולקלור חביב עם ארוחת ערב במסעדת O Lagar
הארוחה הייתה טובה וייחודה בעמודי ברזל שהונחו במרכז השולחן כשבשני קצוותיהם ווים עליהם תולים שיפודי בקר וכל סועד מוזמן להוריד לעצמו כאוות נפשו
בתכנית האומנותית ריקודים ושירים מקומיים כשגיל המשתתפים מעשר ועד מבוגרים. נחמד, קצת מונוטוני
מרכז האי ומזרחו
השמש זרחה, הראות השתפרה לכן יכולנו לעלות למונטה ברכבל. מראות פונשל תוך כדי עליה יפיפיים
סטינו מעט מזרחה אל הכפר קמשה Camacha שהוא כפר אומנים היוצרים עבודות מנצרים. מאחר וביקרנו ביום א' לא זכינו לראות את האומנים בעבודתם אלא רק את יצירותיהם היפות
רשת תעלות מים פרושה על פני 7,500 ק”מ לאורכו ולרוחבו של האי – תעלות לוואדאס Levadas.
התעלות, שנחפרו משך שנים ארוכות, משמשות עד היום להשקיית השדות. התעלות מובילות את המי הגשמים מהחלקים הגבוהים של האי אל עבר השדות שלמטה
טיול קצר לאורך חלק מהתעלות הוא חוויה נחמדה בייחוד באזור המכונה פייאל. כאן ניתן לחוות בטרסות, במים ובצמחיה מגוונת כמו גם בבתי התושבים. בחלק מהתעלות מועברים היום צינורות כך שהזרימה איננה חופשיה יותר ובכל זאת הטיול חוויתי
תצפית יפה נוספת מ- Pico do Areeito בגובה 1,818 מ' ממחישה את המסלע הוולקני של האי
מזרחה לחוות פורלים מעניינת Ribeiro Frio שנמצאת בגובה 88 מ'.
בריכות בריכות מסודרות על פי גודל הדגים החל מקטנים ביותר ועד לשלב המכירה
עלינו לכוון צפון-מזרח אל הכפר סנטנה Santana. הכפר, הסמוך לים, מאופיין בבתים מסורתיים עם גג קש גדול העוטף אותם. בתים קטנים שהפכו לאתר תיירות וכיום בכל אחד מהם חנות מזכרות. בדרך אל הכפר ראינו בתים בהם עדיין מתגוררים או שהם משמשים כמחסנים
מכאן הדרמנו אל ה”שפיץ” המזרחי ביותר, חצי האי Ponte de Sao Loureco המוגדר כשמורת טבע. יש בו צמחיה נמוכה מיוחדת למדירה ומושבה גדולה של שחפים. את המבנה הגאולוגי ראינו תוך כדי שייט בן כשעה
התחלנו את הבוקר דווקא בדרום מערב בעיר היפהריברה בראווה Ribeira Brava. המטרה שלנו הייתה לראות מקרוב חוף ים. מאחר והאי בזלתי ועומק המים קרוב לחוף מגיע מיד ל-3 ק”מ קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לרחוץ בים. אין מים רדודים המתחממים בשמש וטמפרטורת המים נמוכה. כאן אמנם מצאנו חוף ים חולי אך כמעט ללא מתרחצים. אולי מזג האוויר ואולי קור המים...
הצפנו לתצפית יפה בגובה 1,500 מ' Pudi da Serra. הרוח הצליפה בנו ובשיחי אחירותם צהובים שפרחו בהמוניהם לצידי הדרך
דרך רכס רבאקאל Rabacal (גובה 1,064 מ') רכס ההרים המרכזי של האי, ירידה תלולה מערבה בכביש מפותל אל הכפר הציורי פורטו מוניז Porto Moniz שבקצהו המערבי של האי. אנו ניצבים מול אחד המראות היפים ביותר, אם לא היפה ביותר באי. הכפר נמצא על שפת הים. הגלים, המגיעים מהאוקיינוס נשברים במהירות גדולה, ומכים בסלעים הבזלתיים הקשים עד שנוצרו במקום בריכות טבעיות שמנוצלות לרחצה על אף קור המים
המשכנו לאטרקציה תיירותית נוספת לאורך החוף הצפוני ליד העיירה סאו ויסנטה Sao Vicente.
מערות וולקניות שנוצרו לפני כ-900 מליוני שנים (מי בכלל סופר...) כתוצאה מהתפרצות הר געש. הלבה, התקררה מהר בחלק החיצוני בעוד שבחלק הפנימי התהליך היה איטי יותר. כך נוצרו מערות ומעברים שנפתחו לציבור בשנת 1990 אחרי שמופו וסומנו. ניתן לסייר רק בקבוצה מודרכת שיוצאת ממרכז המבקרים במקום. הסיור מרתק וכולל בריכות קטנות עם מים שקופים, מיני שרכים שמתקיימים כמעט בחשכה מוחלטת, שבילים נסתרים ואוירה קצת אפוקליפטית של סוף היקום
לסיכום
מדירה, פנינה תיירותית נהדרת שקל להתאהב בה כל השנה על אחת כמה וכמה בתקופת הקרנבל הגדול בחודש פברואר. מראות נהדרים, נופים ייחודיים, תושבים מאירי פנים ומכניסי אורחים, מלונות בכל הרמות, אוכל מצוין ומזג אוויר נוח לכל אורך השנה כל אלו הופכים את הביקור באי לחוויה שאשמח לחזור עליה בעתיד. וכמו שכבר ציטטתי בעבר:
