המסע המשפחתי הראשון שלנו. אבא, אמא, בן 7 ובת 5.5
יום הנסיעה, שני בבוקר 13/5/13.
אנחנו צריכים לארגן סנדוויצים וקצת ממתקים למטוס.יום לפני הכנתי כמות נאה של כנפיים בגריל שלא נהיה רעבים, אך עלו הטענות מהצד השני שלא יהיה לנו מה לעשות עם כל המזון שאנו לוקחים איתנו למטוס, רק אגיד שאני לא זכיתי לאכול מהכנפיים -; הן חוסלו עוד לפני שהספקתי לשים לב.
הילדים משום מה לא נראו מתרגשים מדי, ישנו כרגיל, התעוררו בסבבה ותוך כדי נסיונות שלי להלהיב אותם יצאנו לדרכנו לשדה התעופה.
תנחשו מה הדבר שמרגש את בני יותר מכל בבוקר הטיסה? המזגן האחורי באוטו של חבר שלנו שהסיע את כולנו לשדה התעופה. הם היו נפעמים מהאוטו וכולה היתה בו שליטה נפרדת על המזגן ושולחנות שניתן לפתוח מהכיסא האחורי.
הגענו לטרמינל אך למרות שהיה לנו כבר צ'ק אין עדיין עמדנו בתור וגם נתבקשנו לשלוח את כל כבודת היד לבטן המטוס ללא תשלום (עקב חוסר במקום). התעקשנו על הבוסטרים ועל הטרולי עם המסמכים וכך נשארנו בידיים פנויות יחסית להסתובב בדיוטי עד הטיסה.
בכניסה לדיוטי אנחנו תמיד מתפצלים, אני לקחתי את הטרולי ואת הבת והוא את הבוסטרים ואת הבן. אחרי סיבוב קצר בלי יותר מדי התרגשות מצידה (אני נזכרת איך אני התרגשתי בפעם הראשונה כשראיתי את המתחם הזה), התחילה לבקש שאקנה לה לא פחות ולא יותר סטים של צלליות של לנקום. לאחר סירוב אחד או שניים היא עברה לבקשות אחרות שכללו איפור מסוג כלשהו (את עוד קטנה), בושם של ילדים (יש לך כבר ארבעה) ונו טוב, אם את לא מסכימה לקנות כלום, אז לפחות ממתקים (לא, קנינו אתמול שקית ענקית של ממתקים ואין צורך). כשבתי היקרה ראתה שאמא לא נכנעת היא נכנסה למוד "אל תדברו איתי, לא כדאי לכם" ואני הלכתי לראות מה בעלי היקר עושה.
אחרי אי אלו חיפושי יין (לא שווה לקנות בדיוטי) פתאום נזכרתי שהייתה לי מתישהו מזוודה וילדה, את הילדה אני רואה מולי שוכבת על הרצפה מול בקבוקי הוויסקי, אבל מזוודה אין בנמצא. יש לציין שהסיבה שלא שלחנו את הטרולי הזה היא כיוון שיש בו בערך הכל (כרטיסים, דרכונים, כסף, מחשב ועוד...). התחלתי לרוץ כמו תרנגולת שחוטת ראש בחנות (מחזה מצחיק מהצד, בטוח) ולצעוק "מישהו ראה מזוודה"... בהתחלה זה היה נראה רע כי אף אחד לא ידע ולא ראה. בחור אחד מהטיסה שלנו שאל אם אני בטוחה שלא שלחתי אותה לבטן המטוס (מצחיק באמת) ואז פתאום אנשים התחילו להגיד שמישהו מבוגר חיפש למי שייכת המזוודה ולקח אותה לשירות לקוחות. סוף טוב הכל טוב, המזוודה נחה לה במודיעין מחוץ לחנות.
מזל שהכל במקום ואנחנו יכולים להמשיך במסע.
אחרי התרגשות שלילית שכזאת הרגשתי שאני חייבת להירגע. מסרתי את כל החבילות לרשותו של בעלי היקר ופרשתי למנוחה בטרקלין דן. קראתי קצת עיתון, שתיתי קפה (יותר נכון שניים) ואכלתי כמה שטויות. עכשיו אני בסדר ויכולה לתפקד, התחלפנו, הוא הלך לטרקלין ואני המשכתי עם הילדים לבחור יומני מסע בסטימצקי.
קראתי שנהוג להביא מתנה למארחים, שברתי את הראש מה כדאי להביא ובסוף ממש ברגע האחרון יום לפני הטיסה קניתי קופסא של ק"ג תמרים יפים, ובשדה הוספנו לזה גם אריזת חלווה. נקווה שהם יאהבו את זה.
במטוס היו לנו מקומות מוזמנים מראש כך שלא היה את התור הנוראי הזה שחווינו בטיסת איזי ג'ט קודמת ולכן העליה למטוס הייתה כיפית. התיישבנו לנו כשאני והילדים בשלישייה מימין, ובעלי בכיסא ליד המעבר משמאל. השכנות שלו היו אמא ובת שהיו בדרכן לפרנקפוקט ומלפנינו משפחה של ארבעה שנסעו גם הם לטיול ביער השחור.
הטיסה הייתה מדהימה! הילדים שיחקו עם הבת של הזוג מלפנינו, חלקנו ממתקים, אוכל ולקראת סוף הטיסה המושבים של הילדים שלי פשוט נשארו מיותמים כי הם עברו לגור על האמא השנייה (מה שלא כזה ברור כי לבת שלי לוקח זמן להיפתח לאנשים חדשים). צילמתי תמונה יפה של אמא עם ארבעה ילדים על מושב של שלושה במטוס. חבל שהם חוזרים יום לפנינו L בנחיתה היה רגע קשה -; לילדים התחילו לכאוב האוזניים, ופה סוכריות המציצה הרבות שקניתי הצילו את המצב. נשמתי לרווחה, בינתיים הכל בסדר.
לא שמנו לב איך עברו להן השעות ופתאום שמתי לב שהשעה מאוחרת והילדים עוד לא ישנים, כשאני פרשתי לישון עוד שמעתי אותם מפטפטים בהנאה (נראה לי שהם סוף סוף התחילו להתרגש).
