הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן, עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים... איציק גונן ממשיך בחוויותיו ברישיקש.
תיאטרון הקתאקאלי בקראלה מציג סיפורים על שדים ואלים והמאבק ביניהם. איציק גונן מתרשם מרזי התיאטרון ומתוודע לקהילה היהודית של קוצ`ין ממנה נותרו רק כמה משפחות, מבקר בבית הכנסת היחיד ובבית הקברות היהודי, שמעידים על עברה של "עיר היהודים", שהיה ונעלם.
פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש היית אומר לעצמך `היה שווה לחיות את החיים האלה?` איציק גונן ממשיך במסע בעקבות הגנגס ומגיע מרישיקש לורנאסי.
בומביי היא עיר של ניגודים. מי שיתעכב מעט בעיר שמהווה את המרכז הכלכלי של הודו, יגלה מבנים מפוארים, אתרי תיירות ועושר לצד עוני, השרדות יומיומית ותקווה לעתיד טוב יותר. איציק גונן מגיע לבומביי, מתרגש ומופתע לטובה.
שיט יפה במעבורת לקוטאיאם במדינת קראלה, חולף על פני עצי קוקוס ושושנות מים ומביא את איציק גונן אל המטרה אותה חיפש, עזרה לא צפוייה מסייעת לו להגיע לאתרים המוכרים לו כל כך, בהם הנהר המקומי, והוא נכנס לאווירה הקסומה של האזור אותו הכיר עד עתה רק דרך המילה הכתובה.
מסע של 18 שעות ברכבת מגואה מזמן מפגשים מעניינים והתוודעות לאורח החיים ההודי. המסע מסתיים בקוצ`ין עתירת עצי הקוקוס, בה דגים בעזרת רשתות דיג מיוחדות ובה גם היה קבור מגלה הארצות וסקו דה גמה, עד שהושבו עצמותיו לארץ מולדתו.
כל כך הרבה מדברים על רישיקש - על הגאנגס שחוצה אותה, על האשראמים המפורסמים, על הגשרים הגדולים ואווירת הקדושה ששוררת בה. רק כאשר מגיעים אליה מבינים עד כמה הכל נכון.
אחרי לימוד רזי הפקת התה, מפנה מונאר הצוננת את מקומה לשפלת קראלה. נסיעת אוטובוס צפופה מביאה את איציק גונן לטריבנדרום הבירה ולביקור בקאניאקומארי שבטאמיל נאדו, הקצה הדרומי של הודו, מקום קדוש, בו נגמרת המדינה ונפגשים שלושה ימים.
``אני יכול לשבת שעות מול הגאנגס ולא אשבע, ולא אתעייף``, הוא אומר לי, ``יש בנהר הזה כל-כך הרבה חוכמה ונסיון, שייקח לך שנים ללמוד את כל מה שהנהר יכול ללמד אותך, וגם אז תהיה רק בתחילת הדרך...``.
מי שרוצה להכיר מקרוב את חיי התושבים בקראלה, מוטב שיצא לשוט בתעלותיה. הוא יפגוש בדייגים וברשתות הסיניות, שריד להשפעה סינית באזור, יצפה בשלבי הפיכת קליפות אגוזים לחבלים, ויחלוף על פני האשראם של האם המחבקת, שרבים עולים לרגל כדי לזכות במגע ידיה. איציק גונן יוצא לשייט, לומד על התרבות המקומית ומספר על יום מהנה שמסתיים עם שיר על השפתיים.
אלפי בקראלה היא מרכז תיירותי המשלב בין שוק גדול, שייט תעלות ומוקד לפסטיבלים, איציק גונן מספיק לבקר במקדש אחרון לפני שהוא ממשיך לארנקולם הסואנת, על מרכזי הקניות הפארקים והטיילת היפה שלה. זוהי גם תחנתו האחרונה בטיול, וכאן גם מסתיים הסיפור לשמו הגיע להודו. פרק בניחוח של סיום, עד הפעם הבאה!
שדות תעופה הם זירות קבועות של פגישות ופרידות, ועכשיו מספק לי שדה התעופה `סכיפהול`, שהשמש מתחילה לחשוף אט-אט את מסלוליו (שמונה וחצי, הגיע הזמן!), את התפאורה הנפשית המתאימה להיזכר בגעגועים באנשים שחלקו איתי גסט-האוסים, אשראמים, טרקים, שיעורי יוגה ורייקי, רכבות ואוטובוסים, ועשו איתי את הטיול.
צדק מי שקבע שהודו ממכרת וברגע שעוזבים אותה רק רוצים לשוב. איציק עושה זאת ושב להודו, והפעם על הפרק: דרום המדינה, עם הנסיעות ברכבות המשקשקות, נענועי הראש ובעיקר הזכרונות המתוקים. והתחנה הראשונה - בומביי.
כל שמיה של ואראנאסי מלאים כל יום עפיפונים צבעוניים, מרובעים ומעויינים, די פשוטים ולא גדולים, אותם מעיפים ילדים ואבותיהם ממרפסות וגגות בתים, וממשטחי הגאטות עצמם, כשהם מחזיקים סלילי חוט ענקיים, המאפשרים לעפיפונים לעוף גבוה-גבוה מעל לגאנגס. לא פעם ניתק החוט המחזיק את העפיפון, וזה מסתחרר לו כלפי מטה..
כשאני חושב על זה, זה בעצם נכון גם לגבינו. ההשתנות האיטית של עצמנו ושל מה שקורה לנו בעקבות כך, של יחסינו עם בני זוגנו, ועם אחרים, ואולי בכל דבר בחיינו, גורמת לכך שלא נהיה מסוגלים להבחין בשינוי, וכשאנו כבר מצליחים להבחין בו זה הרבה פעמים מאוחר מדי, כי האיטיות שבה מתרחשים הדברים בעולמנו האמיתי אינה מאפשרת לנו לתפוס אותם.
כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב... אתם יודעים, זה כמו אשה שאתה פוגש בפעם הראשונה וכולך נרגש וסקרן להכירה.
מונאר היא עיירה השוכנת בהרים ירוקים ובה מטעי תה עצומים שנראה כאילו נלקחו מספר אגדות. איציק גונן מגיע למקום בו ימים רבים של חום ויתושים מפנים מקומם לקור מקפיא ולנופים רומנטים שמזמינים צילום.
העיר ורנאסי ידועה בטקסי הפוג'ה שמתקיימים על גדות הגנגס ובטקסי שריפת הגופות. זוהי גם בירת המוסיקה ההודית המסורתית. איציק גונן צופה בטקסים ומאזין למוסיקה ולומד רבות על מנהגים אלה, בעיר שהיא מחד סוחטת רגשית ומעייפת ומאידך מלאה במוזיקה ושמחה.
הודו נותנת לאנשים יותר ממה שהם מצפים למצוא ולקבל בה, היא מלמדת סובלנות לזר ולשונה וכבוד לחיים בדלות, במחסור ובעוני, ומראה שאפשר לחיות חיים יפים בכל רמה, בכל מקום, ובכל התנאים. בכתבה שלפניכם חוויות מפושקר וסיור רגלי בדלהי.
אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן `שלי` ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה.
..יש אנשים שחוששים להגשים את החלום שלהם, כי אולי אחר-כך כבר לא תהיה להם סיבה להמשיך לחיות, כך הם אומרים, אבל אני בוחר ללכת בעקבות החלום, כי החלום מכריח אותי לראות את כל האפשרויות העצומות שעומדות בפני, את הדרכים והמראות שמעולם לא הכרתי, ואת הקולות שעדיין לא שמעתי, ואני כבר חסר סבלנות לצאת לדרך, לפגוש, להכיר, להבין עוד, לחזור ולהיות ילד, ונער...
אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
סיור ברחובות בומביי מגלה מבנים שמאחוריהם סיפורים מענינים ומזמן צפייה במשחקי קריקט על מדשאות העיר תוך נגיסה בפאפאיה מתוקה. רגע לפני שהוא עולה על רכבת לילה לגואה, איציק גונן נפרד מרחובות בומביי.
ממשיך להנות מכוס צ`אי של בוקר, שמבושלת במיוחד בשבילך, מילדה קטנה שמנסה לרכוב על אופניים באמצע בית הקפה, מהגיגים במחברות מטיילים, ממראה הנוף בפסגת ההר, משיחה עם סארג`יבאן על זוגיות ועל חיות בר..
בגואה פוגשים הודו אחרת - דקלים גבוהים, כנסיות לבנות, תווי פנים וסגנון בנייה פורטוגזים. בירתה של גואה, פאנאז`י, היא עיר מעניינת עם נהר חוצה, בו עומדות שולות צדפות, אוכל טוב, שוק מרשים ורוח טובה מהים הערבי השוברת את החום.
מקלוד גאנג` מתעוררת לבוקר לא מוקדם מדי. בינינו, מה יש לה למהר? השמש עצמה מופיעה רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהצליחה לטפס מספיק גבוה (ואולי גם עצרה לנוח בדרך), כדי להעפיל עד מעבר לרכס דהולה דהאר, הנמשך דרומה מהגוש המרכזי של הרי ההימאליה.
אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסויימים עובר ממש סמוך לנהר הזורם. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. ובעליה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעליה החדה הופכת אט-אט למישור.
אולד גואה היא עיר הבירה הקדומה של גואה, שיופיה התחרה בימיה הטובים ביופיה של ליסבון. שפע של כנסיות וקתדרלות מצוי בעיר ומעיד על ההסטוריה העשירה ועל תור הזהב ממנו נהנתה לפני שאיבדה את הבכורה לפנאז`י, הבירה הנוכחית. איציק גונן מגיע לביקור וחושף פרטים מרתקים אודותיה.
בעיר איימנם בקראלה נמצא בית המשפחה של ממאצ`י, רהל ואסתה, מהספר `אלוהי הדברים הקטנים`, עם המדרגות המובילות לנהר והמקדש המקומי. איציק גונן ממשיך לצעוד בעקבות הספר ולומד על ההבדל שבין דמיון למציאות. בדרכו הוא גם מבקר באבהילש סינימה בקוטאיאם, ובמקדש שיווה העתיק והחשוב שהאור בו דולק ברציפות כבר 450 שנה.
תוכנית Life מציעה לכם התנדבות ייחודית וארוכה שמשלבת עבודה בהודו ובישראל, עם לימודים והעשרה. שחר התנדבה איתם, מדווחת וממליצה.
