סיפורים מרישיקש
23.12.2003: היום פגשתי את הדר! כן, הדר מרישיקש, זוכרים? פתאום היא מופיעה מולי לא רחוק ממסעדת `חיפה`, באיזור אסי גאט; יו�, ממש התרגשתי, כבר התגעגעתי לחבר`ה של רישיקש (אח רישיקש, רישיקש...). היא הגיעה לואראנאסי שלשום בלילה, ברכבת הישירה מהארידוואר, וכמובן נהג הטקסי-ריקשה לקח אותה לאן שהוא רצה, איך לא, איזה גסט-האוס באזור הנומאן גאט, ועכשיו היא מחפשת גסט-האוס טוב לעבור אליו. טוב, אחרי ההתרגשות של הפגישה, מה נשמע, מה קורה, וכל זה, ובעוד היא מספרת לי מה התרחש בלאקסמאן ג`ולה מאז שעזבתי, כולל מסיבת חנוכה לתפארת, ובעיקר מה שקרה עם איתן, ואל זה תכף אחזור, עוברת מישהי על אופניים שהדר הכירה בדהראמסלה, ומסתבר שאותה מישהי שכרה בית באיזור שיבאלה גאט, וכשהיא רואה את הדר היא מציעה לה לבוא לגור אצלה, בלי כסף... מה תגידו? הדר כמובן מציעה מייד לשלם לה, ואני שואל את עצמי, שוב, אם כל המפגשים האלה הם רק צירוף מקרים מופלא, או אולי גם יותר מזה?...
טוב, לא ארחיק לכת יותר בעניין הזה, שלא תחשבו שהתחרפנתי לגמרי, אבל זה, מסתבר, מה שקרה לאיתן, כמו שהדר מספרת לי עכשיו. איתן עישן משהו, לא ברור מה, ופשוט התחרפן; כל החבר`ה שמרו עליו במשמרות, כי אי אפשר היה להשאיר אותו לבד, שלא יעשה שטויות ולא יגרום נזק לעצמו; "זה היה פשוט מפחיד", היא אומרת, ואני מיד רואה מול העיניים שלי את כל מה שהדר מתארת שקרה שם. זה היה בשבת, בשגרירות בדלהי לא ענו, וגם חדר המצב של משרד החוץ נאלם דום, ובסוף, בלית ברירה, התקשרו למשפחתו בארץ. כשהיא עזבה את רישיקש, היא יודעת שניסו לסדר את הסעתו ברכבת לדלהי, לצורך אשפוז זמני, עד שמישהו מהמשפחה יגיע... יו, אני פשוט לא מאמין! איתן? הבן-אדם האחרון שהייתי חושב שיסתבך עם סמים, אני המום, אני פשוט לא יודע מה להגיד... דיברתי אתו כמה פעמים, בחור דתי-מסורתי, רציני, מתלבט, גם בנושא של הדת, בוגר, וגם לא כזה שרק אתמול השתחרר, הספיק כבר ללמוד לתואר ראשון ושני, ובכלל; אני מוכרח להגיד שלא שמעתי ממנו משהו שידליק אצלי איזו נורת אזהרה, וגם לא ראיתי אצלו שום התנהגות מוזרה, להפך, הוא נראה לי אפילו יותר מדי מסודר, מאורגן, לא זרוק (יחסית להרבה אחרים); באמת, אני נשבע לכם שהוא נראה הבחור הכי נורמלי בעולם, נשמע הכי נורמלי, והתנהג הכי נורמלי. אז אולי, אני פתאום חושב, זאת בכלל הבעיה, שהוא היה יותר מדי נורמלי, אולי זה בכלל הסיפור? אולי בשביל לשמור על עצמך כל-כך נורמלי בעולם המטורף הזה שלנו, להיות בסדר ובשליטה כל הזמן, אתה צריך להשקיע כל-כך הרבה מאמצים, שבסוף משהו קטן בא ושובר אותך, ואין לך כוח נגדו, כי כבר בזבזת את כל הכוח שלך בלהיות נורמלי...
אני זוכר שבקבלת שבת האחרונה, לפני שעזבתי, אמרתי לו שעוד כמה ימים, כששימי יעזוב, הוא יהיה הכי ותיק ברישיקש; שאלתי אותו עד מתי הוא מתכוון להישאר ברישיקש, והוא אמר שעדיין הוא לא יודע, ואולי בכלל יישאר בינתיים, ולא יעזוב לדרום כמו כולם... ואתם יודעים, דווקא אני הייתי צריך לשים לב יותר מהאחרים, כן, העניין הזה לא נותן לי מנוחה. נכון, כל הסיפור קרה שבוע אחרי שעזבתי, ובכל זאת אני מרגיש לא נוח, ובעיקר דואג לו מאוד! כשאגיע לדלהי בדרך חזרה, אנסה לברר אם הוא עדיין שם, ואם כן אסע לבקר אותו, אני חייב לראות אותו, בדלהי או בארץ, לשמוע אותו, ולעזור עד כמה שאוכל...
יותר מאוחר, אחרי קצת אינטרנט וכל מיני (גלי מספרת מה קורה, קרוליין שולחת ד"ש, פייר בדרך לדרום-אמריקה, ושימי מחכה לי בפושקאר), אני מנסה להירגע ממה שהדר סיפרה לי על איתן ב`גאנגס ויו�`, מסעדת-קפה ממש על שפת הגאנגס, בחצי הדרך בין אסי גאט לגסט-האוס שלי, על שתי כוסות צ`אי, ואור שמש שהולך ונרגע, הולך ומתרכך, ויורד, בדרך לשקיעה.
הסיפור עם איתן לא נותן לי מנוחה, האם אפשר היה להבחין במשהו עוד קודם? האם אני יכולתי להבחין במשהו? איתן היה אחד מהחבורה, למרות שגר בצד המערבי של לאקסמאן ג`ולה, בעוד כולנו גרנו בצד המזרחי, והרבה פעמים כשישבתי על מרפסת הגסט-האוס שלנו ראיתי אותו חוצה את הגשר לצד שלנו, תוך כדי שיחה ערה עם איזו מטיילת, בדרך-כלל לא ישראלית. תמיד הוא נראה לי רציני כזה, מסודר, מתוכנן, יודע מה הוא עושה, וגם כשהיינו מעבירים בינינו סיגריות פה ושם, הוא אף פעם לא היה חלק מזה, עד כמה שאני זוכר. גם יצא לנו לדבר כמה פעמים, ואפילו שרנו יחד (`אולה בבו`!), ובאמת, אתם יודעים, אולי זה בכלל הסיפור, בהפוך על הפוך. אלה שמוכנים יותר לנסות, ולעיתים גם מושפעים, לכל מיני כיוונים, מפתחים יחד עם זה גם יכולת עמידה (מרביתם לפחות); אם הם מתחילים להיסחף בזרם, אפשר לראות את הסחיפה שלהם, ויש לך זמן, אם אתה רוצה, גם להשפיע ולסחוף אותם חזרה, כי הם כמו עצי צפצפה, שיש להם גמישות לנוע ולהתכופף עם כל רוח שמגיעה, ואחר-כך להתיישר ולחזור למצבם הקודם. לעומתם אלה שלכאורה נראים חזקים יותר, ופחות מושפעים, אולי כי הם גם פחות מוכנים להתנסות, הרי כשהם בסופו של דבר נחשפים לנסיון, מסיבה זו או אחרת, הם עוברים בבת אחת שינוי, טרנספורמציה, בלי שהראו כל סימנים שזה מה שהולך לקרות להם, ובלי שחשדת שיש להם איזו בעיה או פיתוי שהם מתמודדים אתו; להפך, הם עמדו זקופים, בלתי מושפעים לכאורה, כמו ברושים חסונים, אבל בה בעת חסרו את הגמישות הנדרשת לעמוד ברוח משתנה, וכשבא משב רוח קצת יותר חזק, או פתאומי, או מכיוון בלתי צפוי, הם פשוט נשברים ונופלים לארץ...
שייט על הגנגס
24.12.2003: היום חזרתי ל`פלקסוס`, של הנרי מילר, שהפסקתי באמצע כדי לקרוא את `אבנים מן הנהר`, איזה ניגוד משווע! `פלקסוס` הוא הספר השני בטרילוגיה `הצליבה הוורודה` של הנרי מילר, וקניתי אותו בקיץ, אחרי שקראתי את `סקסוס`, הספר הראשון, ואהבתי אותו, מאוד. קצת התלבטתי אם לסחוב להודו ספר של 600 עמודים, והתנחמתי בעובדה שלאחר שאגמור לקרוא אותו, ואתן אותו מתנה למישהו נחמד שאפגוש כאן בדרך, יוקל מעט משקל `הבית` שאני סוחב ויתפנה מקום לכמה מתנות שבטח אקנה לפני שאחזור. `פלקסוס` הוא ספר שכיף לקרוא, גם אם אתה לא `מת` על הנרי מילר (אחד הגדולים לדעתי), ורק אם ממש-ממש לא אהבת את `חוג הסרטן` (ספרו הראשון של מילר), אתה יכול לדלג עליו ולעבור הלאה.
לכאורה יש משהו מוזר בעובדה שאני יושב עכשיו בואראנאסי ההודית, וקורא איך הנרי מילר יושב בספריה הציבורית בניו-יורק, בשדרה החמישית על רחוב 42 (ספריה שאני מכיר כה טוב), במקום לקרוא על דברים שמתרחשים בהודו, לכאורה. לפני שיצאתי לטיול קראתי כמה ספרים על הודו, בראש ובראשונה את `אלוהי הדברים הקטנים`, של אהרונדטי רוי (ספר חובה!), את `יומן מסע` של קרליבך, ובתווך עוד כמה, וכשהתלבטתי אילו ספרים לקחת איתי, ולקחתי לא מעט, היה ברור לי שאלה לא צריכים להיות ספרים על הודו. ייתכן שכבר אז חשתי שהשהייה בהודו תהיה כל-כך אינטנסיבית, וסוחטת, שאצטרך משהו שיאזן אותי, ויחזיר אותי מעת לעת לחיי הרגילים, מין `עוגני שפיות` כאלה, אתם יודעים; ואולי גם היה כאן גם משהו אחר, שפחות ברור לי כרגע, לא יודע...
עכשיו, על המרפסת הפתוחה של `וישנו`, בין כוס צ`אי אחת לשניה, עם פלקסוס ביד, וטיפוסים כמו מו�נ�ה, או�ל�ריק, קרו�נ�סקי ואו`מרה בראש, אני חושב על זה שמחר אחר-הצהריים אני עוזב את ואראנאסי. כבר כתבתי כמה פעמים שהעיר הזאת מיוחדת מאוד, ולא דומה לשום דבר אחר שראיתי עד עכשיו בהודו, וכעת אני שואל את עצמי מה תקופת השהייה המתאימה לפה. מחר אהיה כאן 10 ימים, ואני מרגיש שבמידה רבה מיציתי את העיר, אם לא באתי ללמוד כאן מוזיקה, או משהו כזה. באותה נשימה אני מרגיש שגם שנה לא תספיק לי כאן, כדי לחדור ולהבין למלוא עומקם את שורשי התרבות והמסורת ההודית. טוב, שנה אין לי, לצערי, ואם באתי לראות ולחוות את ואראנאסי באופן ראשוני, אז זה הזמן להמשיך הלאה. אני מרגיש שאפילו טקסי שרפת הגופות כבר לא מעוררים בי אותן תגובות כמו בהתחלה, וזה, יותר מהכל, סימן בשבילי לקום ולהמשיך הלאה; הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לי כאן זה שאתרגל למשהו, שאקבל את הדברים כמובנים מאליהם, שאפסיק לשאול, לחפש, להתעניין; אבל אני אגיע הנה שוב, אני בטוח, באופן שיאפשר לי להמשיך וללמוד, לרדת יותר לעומק, כי פעם שהתחלת, אני מרגיש, לא תוכל כבר לעצור, כן, זה השלב הבא...
אחר-הצהריים אני מחליט לקחת שייט אחרון של שקיעה על הגאנגס, והולך במיוחד לדאסאסוואמד גאט לפגוש את ראג`יב, שיש לו סירה (אחר-כך הסתבר לי שיותר מאחת). ראג`יב הוא הודי נחמד ולבבי, בין 40 ל-50, שפגשתי כאן ביום הראשון שהגעתי לואראנאסי, וכשהציע לי שייט בסירתו, התחלנו לגלגל שיחה, שבסופה הבטחתי לו שמתישהו אגיע אליו לשייט. מאז כבר שטתי כמה פעמים עם אחרים, ממקומות שונים לאורך הגאנגס, ועכשיו אני מגיע במיוחד אליו (הבטחתי!). עוד בדרכי לשוק הפירות הסמוך פגשתי אותו, ואמרתי לו שעוד איזה שעה אני בא אליו לשוט. הוא הודה לי בשמחה, רק שבסופו של דבר, כשהגעתי, הוא התארגן לצאת עם סירה שעליה כמה נוסעים, ושלח אותי עם הבן שלו, נער כבן 18-17 ("...זה הבן שלי, אל תדאג, הוא יודע לשוט")... כן, שוב למדתי, בפעם המי-יודע-כמה, שהמשקל שאני נותן להבטחות שלי כנראה הרבה יותר גדול ממה שנותני השירותים למיניהם כאן נותנים לשלהם; כמה פעמים עוד אני צריך בשביל לקלוט את זה, תגידו לי, הא?...
זהו, הבאתי אתי פאפאיה גדולה שקניתי בשוק, וכאן על הסירה זה המקום הכי שקט וטוב לאכול אותה; בכל מקום אחר מיד מושטות אליך עשרות ידיים של ילדים, שמבקשים אוכל (ומוכנים לקבל אוכל ולא כסף, בניגוד להוריהם), או להבדיל עיזים, שמשוטטות כאן חופשי, וכמובן קופים, שגם כאן בואראנאסי אפשר למצוא אותם כמעט בכל מקום, וגם הם, כידוע, אוהבים פירות... עכשיו אני יכול לאכול ולהנות בשקט, וגם לכבד את השייט שלי, מו�רי, שנראה נער נחמד, די מיומן, אבל לצערי לא יודע אנגלית, ממש כלום.
תוך כדי שייט דרומה, במעלה הנהר, אני רואה מישהו עומד בחוף ומנופף בידיו בהתלהבות לכיווננו; אני מאמץ את עיני, הנפנוף הזה בכלל אלי? ואחרי כמה שניות מגלה שזה א�רנו!!! כן, א�רנו! אני מבקש ממורי ש`ישבור` לחוף, ואנו אוספים את א�רנו ומעלים אותו על הסירה. ארנו כל-כך נרגש, ואומר לי חסר נשימה, "אתה לא יודע מה קרה; עברתי עכשיו ליד הגסט-האוס שלך, ונכנסתי לראות, אולי אתה שם, ולא ראיתי אף אחד, אפילו לא מישהו מהבעלים. הייתי נורא מאוכזב, אז ירדתי לגאט והתחלתי ללכת לאורך הנהר, ופתאום אני רואה אותך בסירה!"; ואחר-כך הוא מוסיף, במבטא הצרפתי שלו, "זה פשוט לא ייאמן! כמו הסיפור שסיפרת לי על הבחורה האמריקאית שפגשה אותך באוניברסיטה ממש לפני שעמדה לעזוב את ואראנאסי"... טוב, ההתרגשות רבה, ואני מזמין את א�רנו לארוחת פאפאיה, תוך כדי סיפורים, בעיקר שלו, על כל מיני חוויות קטנות, וסיפור שלי על הביקור בסארנאת.
הסירה בינתיים מסתובבת, כדי לא לחרוג מזמן השייט, ומתחילה לחזור צפונה, לגאט המרכזית, בעת שמורי, השייט שלנו, רודף גם הוא אחר עפיפונים נופלים, ומדי פעם מטה את הסירה ממסלולה כדי לתפוס עפיפון נופל. פעם אחת הוא מאתר את החוט של עפיפון כזה, שנקרע ונגרר במים, ואז ביד אחת הוא מחזיק את משוטי הסירה, ובשניה מושך את החוט, שומר את העפיפון באוויר, ולאט-לאט מקרבו לסירה עד שהוא מכניסו פנימה. יותר מאוחר, כשנסיים את השייט באיחור של איזה רבע שעה, יבקש ממני ראג`יב, אביו, עוד 10 רופי, ואני אגיד לו שייקח אותם מהבן שלו, שרדף אחרי עפיפונים... לא ככה? כן, ושוב כמו תמיד, גם הפעם נצמדת אלינו סירה עם מנחות לנהר, ולא עוזבת אותנו עד שא�רנו ואני קונים סירות מ�נחה ומשיטים אותן בנהר; "אני לא מאמין בזה", אומר א�רנו, מניח את סירתו במים, ואני משיט את שלי, ועונה לו שאני מנסה לכבד את המנהגים כאן, וגם, אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק...
בעיר העתיקה
אחרי השייט אנחנו הולכים לעיר העתיקה לאכול משהו, בדהבה שארנו אכל בה פעם עם חבר ועכשיו אנחנו מנסים למצוא אותה. בינתיים, בדרך, א�רנו עוצר ליד מישהו אומר לי "בוא תכיר ישראלי כמוך", ועושה לי היכרות עם בחור בשם ארז, אותו פגש בגסט-האוס `ספארי` בו שניהם התגוררו בימים הראשונים שלהם בואראנאסי. ס�מטאות השוק בעיר העתיקה מוארות עכשיו בהמוני אורות, ובחנויות הקטנות עומדים המוכרים ומחכים לקונים. הסימטאות צרות מאוד, ודחוקות, אפילו יותר מאשר בעיר העתיקה בירושלים, וכשא�רנו ואני הולכים, זה לצד זה, אנחנו צריכים מדי פעם לעצור ול�פנות מקום מעבר לתור שמשתרך מאחורינו. למרות הצפיפות מגיח מדי פעם לתוך הס�מטה, בצפצופים עזים, איזה אופנוע או קטנוע, ודוחק את כל הולכי הרגל לפתחי החנויות. בין הדהבות והחנויות אפשר לראות מקדשים קטנים, ובהם אנשים יושבים על הרצפה, מגישים מנחות, ומתפללים. בין לבין יש גם הרבה שוטרים, שנמצאים כאן לא רק כדי לשמור על הסדר, אלא גם כנגד ניסיונות שוד ותקיפה, שכבר ארעו כאן בסימטאות. א�רנו עצמו מספר שלפני כמה ימים, בעשר בלילה, כשהסתובב כאן וחיפש את דרכו (ובאיזור שהסתובב לא היה אף שוטר), סגרו עליו ארבעה חבר`ה, שניים מכל צד, ורק בחור ישראלי שהגיע לשם ברגע האחרון הבריח אותם והציל אותו משוד... אגב, גם ה`לונלי פלנט` כותב שהעיר העתיקה אינה המקום הכי בטוח בעולם אחרי רדת החשיכה, ומוסיף גם שמדי כמה חודשים נעלמים בואראנאסי `שניים או שלושה תיירים זרים`, לא נעים, הא?... ...טוב, אחרי שאנחנו מגיעים ומוצאים, בדהבה כמו בדהבה, המחירים (שכתובים על הקיר) ברצפה, ומחירי כל המאכלים נעים בין 4 ל-12 רופי, כולל צ`אומיין, שבכל מקום אחר עולה 25 או 30 רופי, תתארו לכם!... האוכל פשוט וטוב, וכשאנחנו מקנחים בצ`אי, א�רנו אומר שמחר הכריסטמס, והוא עדיין לא יודע לאן ילך, כי הכנסיה הקתולית סט. מארי מאוד רחוקה, והם גם לוקחים 40 רופי כל פעם בשביל להיכנס. יש כנסיה אחת קטנה, קרובה יותר, ואולי הוא ילך אליה. אחר-כך הוא עובר לדבר על השילוש הקדוש, האב, הבן, ורוח הקודש, וכשאני אומר לו שהנוצרים בעצם דומים להודים, וההבדל הוא במספר האלים, שלושה לעומת מאות מליונים, הוא מיד נעלב, ואמר שאלה שלושה שבעצם מהווים אלוהות אחת, ומתגלמים בדמות אחת. מפה לשם אנחנו מתגלגלים למזרח-התיכון, והוא אומר שהוא לא בטוח אם אני יודע, אבל הממסד הקתולי תומך בפלשתינאים, ולא בישראל, ובאופן שהוא אומר את זה יש לי תחושה שזו גם עמדתו. טוב, זה כבר מחייב אותי לתגובה הרבה יותר נמרצת, ואני מתחיל להסביר לו את כל הסיפור שלנו, ואומר לו שכל עוד הפלשתינאים יתעקשו על זכות השיבה ועל קבלת 100% מהשטחים, לא יהיה שום הסכם, גם אם הכנסיה הקתולית תגנה אותנו מהיום עד מחר; כל הסכם חייב להיות פשרה כלשהי, וכדאי שיודיע זאת לאדונים הנכבדים בואתיקן, למרות שאני חושב שהאפיפיור באופן אישי מבין זאת היטב, אבל "כמו שגם אתה, א�רנו, אמרת", אני מוסיף, "הוא מוקף בממסד הקרדינלי, שתמיכתו בפלשתינאים היא ללא תנאי"...
הארנו הזה הוא טיפוס-טיפוס, אני חושב לעצמי, ועם כל המאמצים, עדיין לא הצלחתי לפענח את `חידת א�רנו`, למרות שהיא נורא מסקרנת אותי, מה בדיוק הסיפור שלו? כל אחד שמגיע להודו ליותר מטיול תיירים, והוא לא במסלול של צבא-שחרור-הודו, עם כל הזרם, כמוני למשל, יש לו איזהשהו סיפור, חייב להיות, רק שבמקרה של א�רנו אני גם בטוח שהסיפור מעניין... מקטעי דברים שאני שומע ממנו במהלך פגישותינו אני מבין שבזמנו למד ארכיטקטורה בפאריז, ואף החל לעסוק בזה, אבל לא מצא את מקומו; בהמשך הגיע לארה"ב, לאיזה 15 שנה, ובסוף חזר לפאריז; ממה הוא חי בדיוק אין לי מושג, גם לא על משפחתו, אבל יש לו, לדבריו, דירה במקום מכובד בפאריז, `לה-מארה`, למרות שכרגע נראה לי שאין לו הרבה כסף. יש בו את הקסם הצרפתי, ויש לו יכולת ביטוי, עם הרבה רגש, והתלהבות, ופתיחות; מאידך הקתוליות שלו נשמעת לי ממש קיצונית, ולא פתוחה לשמוע דברים אחרים, למרות שהוא כן מעריך את הדת היהודית ואת היהודים. עכשיו הוא אוסף חומר לספר על ספיריטואליזם ("אני עוד לא יודע אם זה ייצא כספר, כי אולי לא ירצו לפרסם את זה..."), ולצורך כך עוסק בתרגום קטעים שונים מספרים באנגלית, לצרפתית. נראה לי שכל זה, ועוד כל מיני דברים אחרים שהספקתי ללמוד עליו, הם רק קצה הקרחון, קצה-קצהו, ואם יכתוב את סיפור חייו יום אחד, זה בטח יהיה להיט אמיתי!...
את הערב אנחנו מסיימים במסעדת הגג של `ספארי גסט-האוס`, לא רחוק מהגסט-האוס שלי, אוכלים עוד משהו, כי בינתיים נהיינו שוב רעבים, וצופים בחדשות של ה-CNN, כולל ההכנות בבית-לחם לחג המולד; ארנו מתרגש, ושוב מדבר על כך שכנראה ילך מחר לכנסייה הקטנה שמצא כאן, לא רחוק. לקראת חצות אנחנו נפרדים, לא לפני שארנו עושה לי היכרות עם אחד מעובדי הגסט-האוס, ששמר לו על חפציו האישיים בזמן שהיה לו ריב עם הגסט-האוס... האם נשוב וניפגש? ארנו בטוח שכן, הוא ממש משוכנע בזה, ואני? אני מקווה שכן, אבל פחות בטוח ממנו; יש בו משהו מאתגר, עם הרבה קסם, אני מרגיש שהבן-אדם הזה הספיק בשישים השנים או משהו שהוא חי כל-כך הרבה דברים, והייתי רוצה להיות חלק מזה...
יום אחרון בגסטהאוס
25.12.2003: היום החבר`ה בגסט-האוס שלי ממש עיצבנו אותי; כשעליתי בתשע וחצי לאכול ארוחת בוקר, כמחווה של רצון טוב לקראת פרידה, אחרי שכבר לפני יומיים אמרתי להם שאני עוזב היום בארבע אחר הצהריים, אומר לי ראג`, אחד משני האחים שמנהלים את המקום, שאם ארצה להישאר בחדר אחרי שעת פינוי החדרים, אצטרך לשלם; אני שואל מתי פינוי חדרים, כי בדרך-כלל זה בצהריים, והוא אומר לי "עשר בבוקר", ב�ו�ם!... אני אומר לו שאני לא מתכוון לשלם תוספת מחיר, עושה `אחורה פנה`, ויורד חזרה לחדר לארוז במהירות. עכשיו גם אין לי סיבה לאכול כאן, אני אומר לעצמי, בזמן שאני לוקח את כל הציוד, ויורד למטה לסגור חשבון. כשהוא רואה אותי עם `הבית` על הגב, הוא אומר לי שאוכל להשאיר אותו בחדר שלהם בינתיים, טוב, לפחות זה; אני מכניס אותו פנימה, אחרי שכבר תכננתי לבקש את החבר`ה של `ספארי`, שהכרתי אתמול, לשמור אותו אצלם, ויוצא דרומה לכיוון אסי-גאט; האזור הזה שקט יותר, ואוכל לנוח קצת לפני השעות הארוכות שמחכות לי ברכבת, בדרך לאגרה. חוץ מזה יש כאן אינטרנט נורמלי, ולך דע מה קורה באגרה, אז כדאי לנצל אותו כאן; והאינטרנט באמת משמח, תמונות ששלחתי לארץ הגיעו, והן יפות (כך כותבים גלי ויו�ר�י, ואפילו נועה), יופי, זה כבר מעודד את מצב רוחי, ששקע מעט... אני שולח כמה מיילים, אחד מהם לשימי, שיכין שטיח אדום, כי אני מתכוון להגיע לפושקאר בליל הסילבסטר, ואני מתכוון לחגוג, כמו שצריך!
ארוחת בוקר מאוחרת אני אוכל במסעדת `חיפה`, שיש לה חצר פנימית נחמדה, פתוחה לשמש, עם עצים ומטפסים, וגם האוכל שלה טוב. כבר אכלתי בה פעם אחת, ואם היתה יותר קרובה אלי בטח הייתי הופך אותה למסעדת הבית שלי. הק�רד שלה הוא קרד, כמו שצריך, ולא מין תערובת מימית, הביציות ההפוכות עשויות במידה, ולא שרופות, האורז מטוגן טוב, וגם השרות מהיר ויעיל, בקיצור, מסעדה שמצדיקה את שמה! טוב, עכשיו יש לי קצת זמן לשרוף, ואני מתנחל עם שקית בוטנים ביד בגאט הכי שקטה והכי פחות מוטרדת בין כל הגאטות כאן, בעיני לפחות, גאט שאין עליה שם, והיא מדרום ל`צ`ט סינג גאט`; עכשיו זה זמן טוב להתרגעות מול הגאנגס, זמן פרידה. חודש שלם אני רואה את הנהר הזה יום-יום, צופה בו, הולך לאורכו, יושב לידו, שט בו, מתרחץ בו, מגיש לו מנחות ומבקש בקשות, חודש שלם, כבר כל-כך התרגלתי אליו, שאני תוהה איך יהיה בלעדיו? איך תראה לי עכשיו הודו בלעדיו, ובלעדי עשרות-אלפי עולי הרגל שמגיעים אליו מדי יום, מכל רחבי הודו, טובלים ורוחצים בו, שורפים את מתיהם לידו, עורכים לו טקסים ומרעיפים עליו כל-כך הרבה תפילות ובקשות.
פראמדס אמר לי, לפני חודש כמעט, שהנהר הזה כל הזמן מלמד אותו דברים חדשים, וככה זה נמשך כבר שמונה-עשרה שנים, ואני? מה הנהר לימד אותי? אני מביט על הנהר, למלוא רוחבו, צפונה ודרומה, וחושב לעצמי שהנהר הזה לימד אותי קודם כל סובלנות, סובלנות למנהגים אחרים, ולאנשים שונים ממני, בצבע עורם, באמונתם, בטקסיהם, בלבושם, סובלנות, אבל לא רק סובלנות, גם כבוד; כן, כי גם בלב הדלות והסבל הנורא של העוני ושל המחסור, לא יכולתי שלא להתפעל מיכולתם להאמין, להמשיך הלאה, ולחיות. כשראיתי אם וילדיה חיים בחדר אחד בבקתה, או במרפסת בית מכוסה פחים בעיר העתיקה, יחד עם עז, או פרה, התחלף די מהר הרצון לצחוק ולגחך, לפליאה ויראת כבוד, כאילו בקע מאותו מקום אור, שהפיץ את זוהרו מסביב...
כך גם היה כשהבטתי בילדים המשחקים לאורך הגאטות, מפריחים עפיפונים, רודפים אחר כדור הקריקט, צווחים ומריעים עד לב השמיים, באושר שמזמנת לך רק הדלות... יהיו אולי כאלה שישאלו איזה טעם יש לחיים כאלה, ואותם אוכל לשאול חזרה מדוע הם כה בטוחים שחייהם טובים יותר, שווים יותר, ערכיים יותר? לא הכל גלוי וברור, והדברים החשובים באמת, כפי שכבר למדנו, סמויים מן העין, ואם כך מי אנחנו כי נשפוט? כן, גם צניעות הנהר הזה לימד אותי; צניעות בפני דתות ומסורות שונות מאלה שלנו, לפעמים שונות מאוד, שאם תהיה מוכן להקשיב להן ממקום של `לא יודע`, ולא ממקום מתנשא, תגלה פתאום עולם חדש ומרתק, עם הרבה אמונה ורגש, שיש בו הגיון וסדר לא פחות מאשר בעולמך `המתקדם` (אם כי אולי לא ההגיון שלך), וגם הוא יכול לגרום אושר רב למי שהוא חלק ממנו... ...בטח אחשוב בהמשך על עוד דברים חשובים שהנהר הזה לימד אותי, חלקם טרם התבררו לי עצמי, ויידרש לי עוד זמן לעמוד עליהם, ואחרים שכמעט מובנים מאליהם, כמו אהבתי, בעקבות המילטון, לכל מה שזורם, כי כל מה שזורם יש בו זמן, והתקדמות, המחזירים אותנו אל ההתחלה, שבה אף פעם אין סוף... טוב, אבל בינתיים מתקרבת השעה ארבע, ואני חוזר לגסט-האוס שלי לארגן את הציוד ולצאת, ואז מגיע ג`יי, האח השני, ואומר שעכשיו הוא בא מתחנת הרכבת; רכבת שהיתה צריכה להגיע הבוקר הגיעה רק עכשיו, בגלל ערפל בדרך, והרכבת שלי, שנוסעת לאגרה וג`ייפור, תצא באיחור רב, אולי רק מחר בבוקר... אני מעכל את החדשות הלא-מרנינות האלה, ובסוף העיכול מחליט לנסוע לתחנת הרכבת, כמתוכנן, לבדוק שם את המצב, כי תמיד טוב מראה עיניים, ולהחליט בהתאם.
בתחנת הרכבת
בתחנת הרכבת מדברים על איחור של כמה שעות, ומפנים את כולנו לחדרי ההמתנה, תוך הנחיה להתעדכן מדי פעם במצב. הפעם נוסעים איתי ברכבת עוד מטיילים, איזה 15-10 חבר`ה מכל פינות העולם, מה שהופך את המצב להרבה יותר נוח, יש מי שישים עין על הציוד כשאתה יוצא לקנות אוכל, או לשירותים, או סתם להתאוורר על הרציף. באחד מקטעי ההתאווררות אני פוגש בחור אנגלי נחמד, ריאן, בן 25 לערך, שאמור להמשיך עם הרכבת עד ג`ייפור; הוא הגיע להודו לטיול של 3 שבועות, ובדרך מדלהי לואראנאסי הוא הספיק להיות באגרה 5 שעות... "זה לא מעט מדי?", אני שואל, והוא אומר שכן, אבל הוא באמצע לימודים, ורוצה להספיק לראות מה שיותר בשלושה שבועות. לפני חמש שנים, הוא מספר, הוא ביקר בארץ במשך שבוע, אחרי שבועיים במצרים, ולפני איסטנבול; את מרבית זמנו בילה בירושלים, ומאוד התרשם! מעניין, אני חושב לעצמי, הרבה מהמטיילים מאירופה שאני פוגש כאן בהודו הספיקו כבר לטייל בארץ...
שמועה רודפת שמועה, ומשעת היציאה המקורית, שש ורבע, אנחנו מתקדמים לתשע, עשר, אחת-עשרה... אנחנו מאזינים בדריכות להודעות ברמקול התחנה, קודם בהינדית ואחר-כך באנגלית, ובינתיים מעבירים את הזמן בשיחות, קריאת ספרים, ומשחקים שמשחקת כאן לידי קבוצה של ארבעה דרום-קוריאנים שנוסעים לאגרה; חדר ההמתנה מלא במשפחות הודיות שממתינות לרכבות שלהן; מדי פעם עוזבים כמה לרכבות שהגיעו, אחרים באים, והיתר נשארים וממתינים לרכבת שלנו. חוץ מכל בני האדם שכאן, יש בחדר ההמתנה גם מלא חולדות, כן, חולדות! גדולות כאלה (אולי זה בכלל עכברושים, לא יודע), שכל פעם מגיחות מחדרי השירותים המחוברים לחדר ההמתנה, ומתחילות להסתובב לנו בין הרגליים, בלי לפחד, עד שמישהו מאתנו נותן שאגה, בלווי רקיעת רגל, ומבריח אותן חזרה לחדרי השירותים, וחוזר חלילה; ההודים לא מתרגשים מהן יותר מדי, וגם אתה מתחיל להתרגל, בלית-ברירה, רק כשאתה הולך לשירותים, אתה צריך להיזהר לא לדרוך בטעות על אחת מהן, כי הן ממש מסתובבות בכל פינה, ב�יכס...
קצת אחרי אחת בלילה מופיע קים, המנהיג של קבוצת הדרום-קוריאנים, ואומר שאמרו לו ללכת לרציף 9; אנחנו בודקים עם הודי נוסף, שמקשיב בעיון להודעות בהינדית, כי באנגלית התוכן לא כל-כך ברור, והוא מאשר את השמועה, וגם מוביל אותנו, את כל החבורה, אל הגשר המחבר את הרציפים, ומשם לרציף 9, ולא להאמין, לרציף אכן מגיעה רכבת, ובערך בשתיים לפנות בוקר, באיחור של 8 שעות, אנחנו יוצאים לדרך... כולנו כבר מתים מעייפות, ומתארגנים במהירות על דרגשי השינה; כל-אחד מתקפל לו בחלק שנותר פנוי אחרי שהתרמילים תופסים נתח מהדרגש, וגם סימפוניית הנחירות לא מאחרת להגיע, כולל בחורה הולנדית בדרגש צמוד לשלי, מהצד השני של המחיצה הדקה, שבחלקה העליון יש רק רשת; החבר שלה שוכב בדרגש העליון ממול לשלה, אבל הוא דווקא שקט... שתי הצעירות בדרגשים מולי, עליון ואמצעי, שולפות שקי שינה, משתחלות פנימה, ותוך דקה כבר ישנות; אני בקושי מצליח לישון, ולא בגלל שאין לי שק שינה, לא נוח לי, ואני לא מצליח למצוא את התנוחה המתאימה, וכך אני כל הזמן מחליף בין גב לצד, ובלית ברירה מתנחם בכך שבלילה הבא אחזיר לעצמי את כל שעות השינה האבודות... ההליכה המאוחרת לישון גם משכימה את האנשים מאוחר, רק לקראת תשע, למרות שמוכרי הצ`אי כבר `תופרים` את הקרון בקריאות צ`אי, צ`אי, צ`אי כבר משש בבוקר, ואתם כל המוכרים האחרים, קופי, קופי, קופי, מים, עיתונים...
שיחות במהלך הנסיעה
26.12.2003: המחשבה האופטימית שלי אמרה שאם יצאנו באיחור של 8 שעות, נגיע באיחור דומה, אבל המציאות מלמדת אותי אחרת, וכך יוצא שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לאגרה בשש בערב של יום שישי, באיחור של 12 שעות ואחרי 16 שעות נסיעה (ועוד 8 שעות המתנה), לא פיקניק, הא?... אבל אתם יודעים מה, בניגוד למה שאפשר היה לצפות, הנסיעה עברה בכיף, למרות הכל, ואם אתם מתפלאים ושואלים מה קרה??? אז אני רוצה להזכיר לכם שבתוך המשוואה הזאת של החיים יש מלא דברים שיכולים להשפיע ולשנות את התמונה מקצה אל קצה, לפעמים אפילו דברים קטנים, ולא רק הדברים הגדולים כמו עייפות, רעב, אורך הנסיעה, או חוסר שינה... ובאמת, מה שהיה לי בנסיעה הזאת, ולא היה לי עד עכשיו בשום נסיעה ברכבת, זו החברה, כן החברה. זה התחיל בהודי בשם אג`אי, בן 45 לערך, שכששאלתי אותו מתי הוא חושב שנגיע, הוא התגלה כבקי ומתמצא, בנוסף להיותו אדם נחמד ולבבי, וגם דובר אנגלית טובה; מסתבר שהוא עובד סוציאלי במקצועו (הו�ר�ה לכל העובדים הסוציאלים!), שגדל באגרה, וגר היום בעיירה בקרבת ואראנאסי; הוריו עדיין גרים באגרה, ועכשיו הוא בא לבקר אותם עקב מחלת א�מו, לעזור בבית ולקחת אותה לרופא. חיש קל לקח על עצמו להדריך אותנו, המטיילים, במהלך הנסיעה, ועשה זאת עם כל הלב, פשוט בן-אדם מקסים! החל משעות הבוקר המאוחרות הייתי קופץ אליו כל פעם ומתיישב לידו, ושנינו היינו שוקעים בשיחה על נושאים שונים, החל בעבודתם של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים, מה דומה ומה שונה בישראל לעומת הודו (נראה לי שכאן יש לעובדים הסוציאליים יותר סמכויות, לפי אג`אי), וכלה באיך הוא חושב שאוכל להשיג את כתובתה של אהרונדטי רוי בדלהי. לאט-לאט החלו גם חבר`ה אחרים לשאול בעצתו, וכך הוא הפך למדריך הלא-רשמי של כולנו... הוא המליץ לנו לרדת בתחנת הרכבת של אגרה-פורט ולא באגרה-קאנט. הוא זה שיעץ לי להעדיף את הנסיעה באוטובוס מאגרה לג`ייפור, במקום ברכבת, כי זה פחות שעות ויותר נוח, ואפילו כמה צריך לשלם לנהגי האוטו-ריקשה מתחנת הרכבת לגסט-האוסים שבאזור הטאג`-מאהל, בקיצור, אדם יקר!
בנוסף לאג`אי היו שתי השכנות שלי בדרגשים ממול, שמטיילות יחד, לאו�רה מארגנטינה, בדרגש האמצעי, ומריה ממלאזיה, בדרגש העליון; מסתבר ששתיהן לומדות בבית-ספר בינלאומי בפ�ו�נה (מזרחית לבומביי), הקולט תלמידים מכל העולם לשנתיים המסיימות של התיכון, בדרך-כלל אחד מכל מדינה, מדי שנה, וכעת הן מנצלות את חופשת סוף השנה לטיול קצר בהודו. לשתיהן סיפורים מעניינים על המבחנים שעברו עד שהתקבלו לבית-הספר (מבחני אישיות, יכולת, ומבחני מצב), על הלימודים בבית-הספר, ועל איך זה להיות בלי ההורים והמשפחה, ורחוק מהבית, בגיל כל-כך צעיר ("בהתחלה היה נורא קשה..." אומרות שתיהן). "איך זה ללמוד עם בני נוער מכל רחבי העולם?", אני שואל, והן עונות "נורא מעניין, זה הכיף של כל השנתיים האלה..."; לשאלתי איך הן מתרשמות מהחיים בהודו, בכל התקופה הזאת, הן עונות בחצי חיוך שהן לא מתלהבות מההודים, וגם לא מהאוכל שלהם... אני אומר למריה, שנראית עוד ממש ילדה, שאומנם אין בין ישראל למלאזיה יחסים דיפלומטיים, אבל אני מקווה שאנחנו יכולים לדבר... היא מחייכת חיוך רחב, ומספרת לי מעט על חייה במלאזיה; לשאלתי איך הגיעה לבית-הספר הבינלאומי היא מספרת שבית-הספר שלה פנה ביוזמתו לתלמידים מצטיינים, והיא ביניהם, והציע להם להצטרף לתוכנית, וכך היא הגיעה.
"איפה כבר טיילתם בהודו", אני שואל, ומריה מספרת שהן רק הספיקו לטייל 3 ימים בואראנאסי, אליה הגיעו ברכבת, מזה יום אחד בסארנאת; טוב, סארנאת מובילה אותנו לשיחה על בודהה והבודהיזם, ולאורה אומרת שהדת הבודהיסטית הרבה יותר מדברת אליה מאשר ההינדואיזם. אחרי הביקור באגרה הן מתכוונות לנסוע ל`מקדש המוזהב` באמריצר, ומשם לדהראמסלה ומנאלי. אני מספר להן קצת על החוויות שלי במקומות האלה, מכין אותם לקור שמחכה להן, וגם נותן להם את כרטיס הביקור של הגסט-האוס שבו גרתי במקלוד, וממליץ עליו, שווה... ...בתא שליד יש גם שני חבר`ה ישראלים, ארז, שא�רנו הצרפתי ערך בינינו היכרות בעיר העתיקה בואראנאסי (מי אמר שהעולם לא קטן?), ומיכל, שניהם בני 26-25 לערך, שכרגע לפחות מטיילים ביחד, מאותן התחברויות שכבר פגשתי, לחסוך כסף בגסט-האוס וכל זה, שלפעמים גם מתפתחות למשהו יותר רציני; בכל שעות ההמתנה לרכבת הם היו בחדר ההמתנה השני, ולכן לא נתקלתי בהם עד עכשיו; גם הם מתכננים להמשיך מכאן לג`ייפור, כנראה כבר מחר בלילה, ומשם לפושקאר, כמוני, וארז בא גם הוא לשאול את אג`אי כמה שאלות. חוץ מזה יש בקרון כמה חבר`ה דרום-קוריאנים נחמדים, וכמה יפנים (אקים וידידתו החייכנית והקומפקטית, ששמרה לי על `הבית` בחדר ההמתנה שלנו), וזוג הולנדים, שהבחורה, יולאן, שכנתי (הנחרנית) מצידה השני של המחיצה, הצליחה לישון עם כל הרעש שמסביב רצוף עד שתיים בצהריים... מה תגידו? כשהתעוררה לבסוף, והציצה אלי מבעד לשבכה המפרידה בינינו, אמרתי לה שהיא `הרביצה` חתיכת שינה, "כן, 12 שעות, הייתי צריכה את זה...", היא ענתה בחיוך, ואחר הביטה בבן-זוגה, בדרגש ממול, שהתעורר כבר כמה שעות קודם, וחיפש כל הזמן מקום לרגליו הארוכות; שניהם בסביבות ה-30, אולי מעט יותר, הוא ארכיטקט, והיא מזכירה בחברת מחשבים, נראית ממש הולנדית טיפוסית, כולל הבלונד ומבנה הגוף המוצק, ומרגע שהתעוררה, ניסתה לדובב בחן ובהתעניינות של ממש את ההודים שישבו לידה, לאחר שקופלו המושבים...
זהו, אז אם הייתי צריך הוכחה שבסופו של דבר אנשים הם אלה שעושים את העולם והחיים בו למעניינים וראויים, הרי שקיבלתי אותה כאן פעם נוספת בשש-עשרה שעות נסיעה ברכבת 4863, מואראנאסי לאגרה, יחד עם עוד 8 שעות המתנה ל�פני; 24 שעות, וחצי עולם מתגלה ונפרש לפניך, מזרח ומערב, צעירים ומבוגרים, בני כל הדתות, וקודם כל אנשים, בני-אדם, עם סיפורים שכל אחד מהם מעניין יותר מהשני, רק שתהיה לך סבלנות להקשיב, וללמוד...
מגיעים לאגרה
כשאנחנו מגיעים לתחנת אגרה-פורט ויורדים, נותן לי אג`אי את מספר הטלפון שלו, ומבקש שאתקשר אליו מחר, אולי הוא יוכל להצטרף לביקורנו בטאג` או במבצר אגרה. אחר-כך הוא יוצא אתנו החוצה ועוזר לארז, מיכל ולי להתמקח על מחיר טקסי-ריקשה, שלוקחת אותנו לחפש גסט-האוס באזור הטאג`. ב`הו�סט גסט-האוס`, השלישי שאנחנו נכנסים לבדוק, יש חדרים ב-100 רופי, עם מקלחות מים חמים, ואנחנו מחליטים ללכת עליו, במיוחד שהבחור בקבלה גם אומר שממסעדת הגג שלו אפשר לראות את הטאג`! אין לנו ברירה אלא להאמין לו, כי למרות שהטאג` מאוד קרוב אי-אפשר לראות אותו בלילה, כי הוא לא מואר! אתם קולטים? לא תגידו איזה בניין זניח ולא חשוב, הטאג`! בשבילי זאת הפתעה, איך לא דואגים להאיר בלילה מונומנט כזה?!?
אנחנו גם מחליטים לציין את כניסת השבת, אחרי שנתקלח ונתארגן, גם אם זה יצא בעשר בלילה; ארז די שומר, כך הוא אומר, לא נוסע בשבת (חוץ מאיחורי רכבות וכאלה), והוא הביא אתו תנ"ך ויגיד את הקידוש, אפילו שהשבת כבר נכנסה, יופי, כי העיקר היא הכוונה שבלב, לא ככה? אני עוד לא מספיק להיכנס לחדר ונשמע צלצול בדלת (פעם ראשונה שאני בחדר עם פעמון כניסה, ולוקח לי קצת זמן לקלוט מה זה מצלצל...); אני פותח, ובדלת עומד `שוטר עם הכובע ביד...`, סתאאאאם, נזכרתי פתאום ב`מחכים למשיח`... כן, אז בדלת עומד הבחור שקיבל אותנו למלון, כבן 30 לערך, ושואל אם אני מעוניין ב`בהאנג-לאסי`... אני מודה לו על ההצעה, ואומר שלא, ואז הוא עובר להצעות של כל מיני סוגי ג`אראס וכאלה; אני אומר "לא תודה", והבחור ממשיך וממשיך להציע עד שהוא מבין שממש אין לי עניין; "אבל כל הישראלים מעשנים", הוא אומר לי בסוף ביאוש, "אולי", אני עונה לו, "אבל כשהגעתי אמרת לי שאני לא נראה ישראלי"...
כשאני מסיים להתארגן מיכל רק חוזרת, היא לקחה ממני קודם את ספר היוגה לצלם כמה עמודים, ולקח לה קצת זמן; בהזדמנות זאת אנחנו מחליפים ספרים, `אוויר הרים צלול מנאלי` שלה עובר אלי, ואני נותן לה את `שלושה סיפורי אהבה` (את `אבנים מן הנהר היא לא רצתה, ואני יכול להבין אותה). בינתיים אני שומע קולות שמחה לא רחוק מהגסט-האוס, ויוצא לבדוק מה קורה; מסתבר שזו חתונה, במרכז השכונה, הטאג`-גאנג`, ריקודים, תופים, זיקוקים, ואפילו יריות באוויר מרובה ציד דו-קני, בקיצור, שמייח!
בתוך השמחה אני פוגש את קים הקוריאני, ושנינו מפלסים את דרכנו בתוך הרעש וההמולה, עד שאני רואה קפה-מסעדה קטנה עם שלט גדול בעברית `אוכל מגניב רק אצל ג`וני`, ובאנגלית Joneys place; בעוד אני עוצר לצלם את השלט, ניגש אלי בחור הודי, ומתחיל לדבר אתי בעברית ממש טובה! הוא מציג עצמו כג`וני, ומספר לי על המסעדה שלו, וכל החבר`ה שבאים לאכול אצלו, ואני מחמיא לו על העברית, ומתעניין איפה למד לדבר כל-כך טוב ("מכל הישראלים שמגיעים לכאן..."); בסוף אני מבטיח לו שאבוא מחר לפחות לטעום את השקשוקה שלו, שלדבריו יצאו לה מוניטין, ואפילו איל פלד המליץ עליה...
אני חוזר לגסט-האוס, מיכל וארז כבר גמרו להתארגן, ובעוד אנחנו מתלבטים אם לשבת על מרפסת הגג הפתוחה והקרה, ועכשיו כבר ממש קר כאן, או בפנים, מתחיל לרדת גשם ומחליט בשבילנו; הבחור מהקבלה והסמים מארגן לנו לארוחה חדר עם שולחן בפנים, והולך למטבח להביא לנו את האוכל שהזמנו כבר קודם, כדי שיספיק להכין. ארז עושה קידוש, אני אומר אמן, וכולנו מתחילים לטחון, נהיינו מה זה רעבים, חבל לכם על הזמן... אנחנו מזמינים תוספות, מה שיש, אחר-כך מחפשים משהו מתוק, אבל אין בנופי, אז מסתפקים בפנקייק, וסוגרים ארוחה ב-600 רופי לשלושתנו, ארוחת שחיתות אמיתית, כיאה לערב שבת... בחצות הם שולחים אותנו לישון, נשבר להם, הם רוצים ללכת לישון ורק אנחנו תקועים להם פה; הם מציידים אותנו בנרות, כי בשעות האחרונות עובד כאן הגנרטור, כיוון שבכל האזור יש הפסקת חשמל, נחמד. עוד קודם הביאו לנו לחדרים מין ספירלות קטורת שבוערות לאט ומפיצות עשן וריח, שמבריחים את היתושים; באמת, עד עכשיו הם ממש בסדר, אפילו שאכזבנו אותם בעניין הסמים...
טוב, עכשיו זה באמת הזמן ללכת לישון, אחרי יום, ולילה, ויום כמעט בלי שינה, אבל הראש שלי כבר עסוק בטאג` מאהל, והלב שלי כבר מתרגש ודופק, הא, הטאג` מאהל!!! הרבה אנשים מכל העולם מגיעים להודו רק בשביל לראות את הטאג`, אפילו קסי אמרה לי שבשביל הטאג` היא מוכנה לבוא להודו (רק בשבילו)... זה משהו שאתה גדל עליו, מאז שאתה קטן, רואה תמונות שלו בלי סוף, מכיר אותו בעל-פה מכל כיוון, שומע עליו סיפורים, אחד משבעת פלאי העולם החדש, וכל זה, והנה, עכשיו אני כל-כך קרוב אליו, רק איזה 300 מאות מטרים, ומחר אני הולך לראות אותו, לעזאזל השינה, למי בכלל יש סבלנות לחכות?...
