ממנאלי לשימלה
23.11.2003: הבוקר אני קם מוקדם מהרגיל, כדי להספיק לאוטובוס. מוניות ואוטו-ריקשות עוד לא נוסעות, מוקדם להן מסתבר, ואני נאלץ לרדת ברגל עם ה`בית` על הגב, את כל הירידה מאולד מנאלי לתחנת האוטובוס, איזה שני ק"מ או קצת יותר. מזל שזו ירידה... הקופים מ`פארק הטבע`, שבדרך כלל יושבים על גדר הפארק, מרגישים עכשיו חופשי לשבת על מרפסות הדירות ממול, כאילו אלה המרפסות והדירות שלהם. בעוד שעה או משהו, כשהכל יתעורר כאן, הם יחזרו לעצים בפארק, וישקיפו משם לראות מתי יש משהו מעניין, קרי אוכל, שמגיע או נזרק מאחת החנויות הסמוכות לכיוונם, ואז הם יסתערו כולם על השלל, בקריאות וצווחות. לקראת שמונה בבוקר מנאלי מתחילה להראות סימנים ראשונים של השכמה, פיהוקים ראשונים וכמה התמתחויות קלות, לא יותר. קרני השמש הראשונות עדיין לא הבקיעו את חומת ההרים שממזרח, ועדיין כל החנויות סגורות, אבל אפשר כבר לראות כמה אוטו-ריקשות ומוניות ממהרות לדרכן, וכמה אנשים שמתחילים להסתובב במול ובשוק מאנו שליד תחנת האוטובוס, מסדרים את דוכניהם, מנקים מעט לידם, ומכינים עצמם לקבל את היום.
גם ה`אוטובוס דה-לוקס` שלנו מכין את עצמו לדרך, והכרטיסן, שמשמש גם כעוזר נהג, מנקה את השמשות, ואחר-כך נעמד מולן ומסתרק... עד מהרה יסתבר לי שהאוטובוס הוא לא בדיוק דה-לוקס, אבל לפחות בינתיים אני נהנה מהרעיון שסוף-סוף אסע באוטובוס כזה. בסך הכל אנחנו עשרה אנשים שיוצאים ממנאלי לשימלה, כולם הודים חוץ ממני. ביציאה ממנאלי אוסף הנהג עוד כמה נוסעים בכמה תחנות, ואלה ירדו אחר-כך בדרך לשימלה. האוטובוס, גם מבפנים, וגם מבחוץ, לא נראה יותר טוב מהאוטובוסים הרגילים איתם נסעתי עד כה. ההבדל היחיד הוא שהתא של הנהג ממש סגור, לא רק עם מעקה, ובתא הזה יש מספר מושבים, איזה עשרה או משהו, בהם יושבים הכרטיסן, עוזר הכרטיסן, ועוד אנשים מקורבים, בני משפחה, חברים, וידידים, שהנהג אוסף בדרך, לא גובה מהם תשלום, והם מארחים לו לחברה... סידור לא רע, הא?
וכך האוטובוס אמנם לא מאסף, אבל בכל זאת עוצר מפעם לפעם להעלות ולהוריד טרמפיסטים וגם נוסעים בתשלום. טוב, אבל הבדל אחד לטובה בכל זאת יש, הכרטיסן לא מעלה אנשים בעמידה, ואם אין מקומות ישיבה הוא לא מעלה נוסעים. יפה, גם זה משהו!
הולך להיות לנו יום קשה, אני כבר מרגיש את זה. ממנאלי לשימלה זה לפחות 9 שעות נסיעה, וזה אומר שנגיע לשימלה כבר בחושך, ואז להתחיל לחפש גסט-האוס, לא משהו שאני מת עליו... בינתיים מתיישב לידי בחור הודי כבן 40-35, ואני עושה אתו היכרות. קוראים לו ראמפ�לל, והוא עובד במנאלי, במשרד החקלאות, וגר בבילאספור, שזה בערך 6 שעות נסיעה ממנאלי. פעם בחודש הוא נוסע הביתה לבילאספור, הוא מספר, לשבוע ימים, ואז חוזר לעוד חודש במנאלי... מה תגידו? בבית יש לו א�שה, ילדים והורים, ואפילו משק קטן עם כמה פרות ועיזים. "אי אפשר להיות עובד מדינה בבילאספור?", אני שואל את ראמפלל, "לא", הוא עונה, "חיפשתי הרבה, אין עבודה, וזו משרה טובה". בהמשך הדרך עוזר לי ראמפלל להתמצא בשמות הכפרים והעיירות שאנו עוברים, וכשהנהג מודיע על הפסקות, הוא מתרגם לי כמה זמן הפסקה יש, וזה חשוב, כי כל הדיבורים כאן בהינדית, ולך תבין מה קורה. בקו�לו� ובאו�ט אנחנו עושים שתי הפסקות קצרות לשירותים ומשהו לאכול. היום אני על פירות, ובכל הפסקה קונה כמה פירות. באוט אני קונה שתי בננות אצל מוכר עיוור, שמזכיר לי את המוכר בשדרות בן-גוריון, פינת שלמה המלך, בת"א. אני מגיש לו את השטר, אומר "20 רופי", ונותן לו למשש את שתי הבננות שלקחתי...
למאנדי אנחנו מגיעים אחרי 4 שעות. עד כאן זו דרך שכבר עשיתי, חלקה באוטובוס מבהונטאר, בלילה, וחלקה עם ג`יידאב, כשבאתי ממקלוד (יו, זה נראה לי משהו שהתרחש לפני יובלות...). השירותים בתחנת האוטובוס במאנדי הם אסון טבע! חוץ מזה שאלה שירותים פתוחים, עם תאים ללא דלתות, שכולם יוכלו לראות (מזל שאני צריך רק להשתין), הריח איום ונורא, וההרגשה כאילו נכנסת לחדר ששפכו בו אמוניה וסגרו אותו. סירחון אימים של שתן, אלוהים, בקושי הצלחתי להימלט משם בלי להיחנק...
ממאנדי זו כבר דרך חדשה שאני לא מכיר, ואני פוקח עיניים ובולע כמה שאני יכול. הנהג שלנו נעקף בקלות על-ידי אוטובוסים אחרים, משהו שאני לא רגיל אליו מנסיעות קודמות שלי באוטובוסים. אחר כך, כשנמאס לו, הוא מנסה לעקוף, אבל זה לא כל-כך הולך לו. ככה זה, אני חושב לעצמי, אם אתה נותן לאחרים לטפס עליך, אז כשמגיע הרגע שנשבר לך ואתה מחליט לקחת יוזמה, אתה כבר לא מאמין בעצמך, לא מספיק בטוח, ומתקשה להצליח. לפחות ייאמר לזכותו שהוא נהג זהיר, וכשנגיע בהמשך לדרך מסוכנת, מלאה פיתולים, עליות, וירידות, אני אשמח מאוד שיש לנו נהג כזה.
לאורך הכביש אפשר לראות את המחזות המוכרים, הגברים עומדים ומדברים, או יושבים על כיסאות בשמש, מעשנים, משחקים קלפים או כאראם (סנוקר אצבעות), לפעמים קוראים עיתון, מביטים במכוניות החולפות בכביש, בקיצור מתבטלים, המון גברים צעירים שלא עושים כלום! לעומתם הנשים, כל הזמן עובדות. בדרך-כלל מכבסות בחוץ, מאכילות את בעלי החיים שליד הבית, סוחבות דליים עם עצים לחימום, מכינות אוכל, כל מה שצריך לעשות הן עושות. לא תראה אותן יושבות ומתבטלות, וגם לא תראה חבורות נשים שעומדות ומקשקשות. בספרים כתוב שיש שיפור במצבה של הא�שה בהודו, ולפני עשר שנים או משהו הן אפילו החלו לשרת בצבא ההודי, אבל בשטח אתה לא רואה את זה, ובמיוחד לא באזורים הכפריים. כאן קשה מאוד לא�שה לשנות את מצבה. היא נישאת כבר בתחילת גיל ההתבגרות, לגבר שמעולם לא ראתה, עוברת לחיות אצלו בכפר, ומוציאה את ימיה בדאגה למשק הבית וגידול ילדים (רצוי בנים, שלא צריך לדאוג להם לנדוניה, והם נשארים בבית אחר נישואיהם). אין לה זכויות על האדמות של בעלה, והרבה פעמים היא קורבן לאלימות בתוך משפחתה שלה.
מזג האוויר מתחמם ככל שאנו יורדים בגובה, והאוטובוס, שעד עכשיו היה כמו מקרר, מתחיל להיות מקום שנעים לשבת בו. עכשיו גם אפשר לראות מטעי אבוקדו, ובננות לצד הדרך, יחד עם אזורים מיוערים, וערוצי נהרות לאורכם אנחנו נוסעים. באחת וחצי הנהג עוצר פתאום בצד הדרך, ליד מסעדה מבודדת, ואומר משהו בהינדית. "הפסקת לאנץ`", מתרגם לי ראמפלל, "20 דקות". כולם יורדים לאכול, מציפים את אולם המסעדה, שבו עמדות ההזמנה מחולקות לפי סוגי האוכל. רוב הנוסעים, קל לראות, נעמדים בתור בעמדת התאלי. אין מה לעשות, התאלי הוא האוכל הכי הודי שיש, גם זול וגם ממלא אותך. אני לא רעב, מרוב הפירות שבלסתי, וגם ראמפלל, שתיכף מגיע הביתה, ושנינו נעמדים לנו בחוץ בשמש החמימה, מדברים על הנסיעות החודשיות האלה של ראמפלל ממנאלי לבילאספור וחזרה, ועל איך משפחתו מסתדרת עם זה ("הם כבר התרגלו לזה, ולא מדברים על זה בבית...", הוא אומר, ומלווה את דבריו בתנועת יד של חוסר ברירה). לפני סוף ההפסקה אני קופץ לשירותים, כי לך תדע אם יהיו לנו עוד עצירות בדרך עד שימלה (בסוף לא היו), וזה לפחות עוד 4 שעות נסיעה. שלט השירותים מאוד יפה ומאוד מזמין, `toilet` באדום גדול, ואני מחליט לוותר על אם הדרך, החלטה שמתגלה כמוטעית לחלוטין, כי השירותים עצמם זה כבר סיפור אחר. מילא שירותי בול-פגיעה, שזה ישנו בכל מקום ציבורי, אלא שכאן התא כולו מעופש וחשוך, וכשאתה נכנס פנימה אתה חותר את דרכך דרך מסך קורי עכביש ישנים, שבוודאי תוהים (העכבישים) מי זה כאן מעז פתאום להפר את שלוותם... טוב לא אלאה אתכם יותר, נראה לי שהיום אני נסחף בעניין הזה, אני מבטיח לא לדבר יותר על שירותים...
בערך שעה אחרי הפסקת הצהריים אנחנו עוזבים את כביש 21, שממשיך עד דלהי, ומורידים את ראמפלל על אם הדרך, בצומת, כמה ק"מ לפני בילאספור ("שלום, ואולי עוד נתראה?", אני אומר לו, והוא מהנהן בראשו). מכאן אנחנו מתחילים לטפס לכיוון שימלה, שיושבת על ההרים למעלה, בגובה יותר מאלפיים מטר, מה שאומר שגם הלילה כנראה לא יהיה חם. הדרך עכשיו יפהפיה, באזור מלא פסגות ועמקים, דברים שבמפה הרגילה שיש לי קשה לראות. הנהג והכרטיסן, שעובדים כצוות לעניין, ממשיכים לקחת ולהוריד טרמפיסטים, שמצטופפים בתא הנהג, ובאורח פלא לא משבשים את נסיעתו.
קצת על אוטובוסים
טוב, לפני כמה ימים הבטחתי לכתוב משהו על האוטובוסים כאן בהודו, אז נראה לי שעכשיו זה זמן מתאים. כבר ברור לכם בטח שהאוטובוסים והנהגים שלהם כאן בהודו הם מלכי הכביש. כל כלי הרכב הקטנים יותר זזים הצידה לשוליים או אפילו נעצרים במקום טיפה יותר רחב כשמגיע אוטובוס מולם. נהגי האוטובוס, מיותר לציין, אפילו לא טורחים להודות להם על `אדיבותם`. אף אחד לא מסתבך כאן עם אוטובוס ונהגו, וכבר נסעתי פעם עם אוטובוס (ממאניקאראן לבהונטאר), כשאיזו מכונית פרטית `העזה` לעקוף אותו, בזמן שעצר להעלות ולהוריד נוסעים, והוא רדף אחריה ולא הניח לה עד שזזה הצידה ונתנה לו לעבור. נהגי האוטובוס צופרים בלי חשבון כל הזמן, `פנו דרך, פנו דרך, אנחנו באים!`, והם באים, בכל הכוח, בכל העוצמה, `כי הכביש הוא שלנו!`.
כשמגיעים אוטובוס מול אוטובוס, או גם מול משאית, הם נהיים פתאום מאוד אדיבים, עוברים בזהירות זה ליד זה, בדרך כלל מברכים לשלום, ולפעמים, במיוחד היום, גם ראיתי בכביש צר (ושפשפתי את עיני), איך אוטובוסים עומדים וממתינים בירידה, עד שהאוטובוס או המשאית העולים יעברו אותם. בקיצור, האוטובוסים והמשאיות (שכולן מקושטות), הקימו כאן את `ברית החזקים`, שמכתיבה את כללי ההתנהגות על הכביש. היחידים שמצליחים לחרוג מכללי המשחק אלה האופנועים והקטנועים, שחומקים להם ועוברים מימין ומשמאל, ולא עושים חשבון לאף אחד. חוץ מזה, לנהג האוטובוס כאן, כל אוטובוס, גם הכי ממורטט, יש כניסה צדדית נפרדת, רק לו, ישר למושב שלו מצד ימין (כאן הרי נוהגים בצד שמאל), ואף אחד לא משתמש בה חוץ ממנו. בקיצור, מלך! אני בטוח שהרבה ילדים הודים חולמים בלילות להיות נהגי אוטובוס...
שימלה
השמש הולכת ושוקעת, אך כיוון שאנחנו נוסעים על הפסגות הגבוהות ביותר בכל הסביבה, אנו נהנים מחומה ויופייה עוד קצת, עד שתשקע ממש, בכדור אדום ורך, שצובע את השמים לכל רוחבם בגוונים של כתום ואדמדם, נהדר! זהו, מרחוק כבר אפשר לראות את אורות שימלה, ועוד מעט נגיע, אחרי יותר מתשע שעות מאז יצאנו לדרך. שימלה, אני קורא ב`לונלי פלנט`, היתה פעם חלק מממלכת נפאל, וב-1864 הפכו אותה הבריטים לבירת הקיץ של הודו. `כל קיץ, עד 1939`, כתוב בספר, `נהגה כל ממשלת הודו לארוז את חפציה ולהגר כ-2000 ק"מ מהחום הלוהט של כלכתה או של דלהי אל שימלה הגבוהה והקרירה`. ככל שאני מתקרב לעיר היא מזכירה לי יותר את חיפה, בנויה על צלע של הר (רכס שימלה), במיקום נהדר, מין `יפהפיה נרדמת` כזו, שלהגיע בה ממקום למקום זה אומר או לטפס, או לרדת, ובשני המקרים זה תלול, תלול מאוד.
כמו שהאוטובוס עוצר מתחילה מהומה. כל מי שיש לו ציוד בתא האכסון מאחור, כמוני, יורד וממתין שם עד שיבוא מישהו מצוות הנהג-כרטיסן-עוזר ויפתח את התא. בינתיים מסתערים עלינו איזה 20 חבר`ה צעירים, חלקם פורטרים שרוצים לסחוב לנו את הציוד, עם שק ריפוד על הכתפיים, וחלקם כאלה שקשורים לכל מיני בתי מלון, ומקבלים אחוזים על כל אחד שהם מביאים. די מהר מסתבר להם שאני כאן התייר היחיד, ואז כל ה-20 עלי... אם יש משהו שאני באמת שונא זה שעשרים חברה מתחילים למשוך ממני בכוח את ה`בית`, כל אחד רוצה לסחוב אותו, כולם מדברים איתי ביחד, ופתאום אני גם חבר של כולם ("my friend, my friend..."), זה בדיוק מה שאני צריך בשביל להתחיל להתעצבן. אני צועק לכולם לעזוב את ה`בית`, מעמיס אותו על הגב, התיק הקטן מקדימה ויאללה לדרך, לא שיש לי מושג לאן אני הולך... אני הולך, וכל ה-20 אחרי, מראים לי תמונות של בתי מלון, שוב מציעים לסחוב את ה`בית`, וכולם מקיפים ומזמזמים כמו דבורים סביבי. האמת שלא היה אכפת לי לתת לאיזה פורטר לסחוב לי את ה`בית`, בכיף, במיוחד נוכח העליות שאני רואה מולי, אבל הלחץ שלהם בלתי נסבל, וזה בדיוק מה שאני צריך כדי לבעוט חזרה, ואני מחליט, בפרינציפ, שאני אראה להם שאני יכול לסחוב את התרמיל הגדול והכבד הזה כמה שצריך (אל תגידו לי שזה דבילי וילדותי, אני יודע את זה לבד...).
המחשבה הראשונה שלי היא למצוא איזה גסט-האוס באזור של תחנת הרכבת או תחנת האוטובוס, אלא שא�ל�ה שאני בודק לא מתאימים, אחד יקר (220 רופי), ושניים נראים כמו או�רוו�ת. כל פעם שאני יוצא מגסט-האוס שבדקתי, והחלטתי לא לקחת, כל ה-20 עלי, מזמזמים מכל כיוון, ומכניסים אותי עוד יותר לפרינציפ (הם לא יודעים שאני מזל דלי, שבועט כשהוא מרגיש שהחופש שלו נלקח ממנו...). לאט-לאט הם מבינים שאני מתכוון להסתדר בלעדיהם, והם פורשים אחד-אחד. בסוף נשארים רק שניים, פורטר שתקן, בן 40 לערך, ובחור עם המלצה לגסט-האוס, צעיר יותר, שמראה לי כרטיס ביקור ומבטיח חדר ב-150 רופי ("בעונה החדר הזה עולה 330 רופי!"). האזור הזה של כארט רואד, בעיר התחתית, לא מוצא חן בעיני, המוני, רועש, ומלוכלך, ואני מבין שחייבים לטפס למעלה, אין ברירה. עכשיו אני מוכן להקשיב לבחור עם ההמלצה ומתחיל ללכת אחריו.
זהו, מכאן מתחיל הטיפוס בעליה למעלה, ורבותי, זאת חתיכת עליה, אלוהים ישמור... אנחנו עולים אל המו�ל, חוצים אותו, וממנו ממשיכים למעלה, הבחור עם ההמלצה, אני עם ה`בית` על הגב, והפורטר שהולך לצידי, שותק, וכל הזמן בודק אם לא נשברתי... חלק מהעליה כולל המון מדרגות, וחלק אחר בכביש צר להולכי רגל, במסלול של לפחות 200 מטר עליה. אני כולי מזיע, נוטף, פנים, צוואר, מתחת לחולצה, אבל אני לא מוותר, `אני לא מוותר` (ובראש שרים לי כל הזמן `הדג נחש`, מעודדים אותי...). עכשיו אני מרגיש שהכבוד של המדינה על הכתפיים שלי, ואני הולך להראות להם, אפילו אם אני אתפגר כאן באמצע הדרך... האמת שאני מרגיש בכושר מצויין, אחרי כל העליות של מקלוד ומנאלי, אבל כאן העלייה לא נגמרת, וגם הגובה, מתקרב כבר ל-2400 מטר, גורם לך להתעייף יותר ולנשום מהר כדי לקבל את החמצן שאתה צריך. באמצע אני עושה כמה עצירות, לקחת אוויר, מנסה לספוג את נחלי הזיעה ששוטפים אותי, ושני החבר`ה עומדים ומביטים בי, מעניין מה הם חושבים להם, שאני משוגע, או שאולי הם דווקא מעריכים אותי...
בסוף, לא תאמינו, כשנדמה לי שהסיוט הזה לא ייגמר לעולם, אנחנו מגיעים. הבחור בקבלה עולה אתי לקומה השלישית העליונה (די, מספיק עם העליות האלה!), ומראה לי חדר ליחיד, די קטן אבל נחמד, ואני בודק הכל, מקלחת, מים חמים, שירותים, הכל עובד, יופי! הוא מראה לי גם חדר ליד, יותר גדול. "גם זה ב-150", אני שואל בתמימות, "לא, זה ב-250", הוא עונה, ואני חוזר לראשון, פורק מעלי בשאגת שחרור את ה`בית` ומטיל אותו על המיטה, ויורד לקבלה בצעדים כפופים, מתנודדים, להסדיר את הרישום. החולצה שלי כמו סמרטוט רצפה לא סחוט, והכל רטוב, וקר, ואני ממהר לחזור לחדר, להתנגב טוב-טוב, ללבוש משהו יבש וחם, ולקחת אוויר, הרבה אוויר. זה היה קאדר, אלוהים, מאז הטירונות אני לא זוכר קאדר כזה... אחרי שאני מתאושש, ומרגיש שאני גם רעב, אני יורד למטה (פתאום אני לא רגיל ללכת בלי משקל על הגב), נכנס למסעדה הראשונה שאני רואה, אוכל מהר, חוזר, מתקלח (מים נהדרים!), ומתחפר מתחת לשמיכות, אני מת...
הקופים
24.11.2003:.בשלוש וחצי לפנות בוקר אני שומע רעש גדול של כמה קפיצות חזקות על גג הפח, ממש מעל לראש שלי, ואחר-כך על גגות פחים שכנים, ויחד עם הקפיצות גם קולות מוזרים. ברור לי שזה לא חתולים, אלא משהו יותר כבד, אבל מה? התעלומה מתבהרת לי בבוקר, כשאני קם ופותח את הוילון. מסביב מלא קופים, על כל הגגות, ואפילו אצלי, על המרפסת הקטנה, יושבים על המעקה, איזה מטר מחלון חדרי, וכשאני מביט בהם הם מביטים בי בחזרה, לא מתרגשים יותר מדי, וממשיכים בעיסוקיהם. זה אותו סוג של קופים שהיו במקלוד ובמנאלי, ר�זוס אני חושב קוראים להם, פרווה בצבע חום-צהבהב ותחת אדום, מת�ק�שרים ביניהם במין צוויחות, שלעיתים נשמעות כמו ציוצים או שריקות, ולפעמים כמו בכי. הם מחפשים אוכל, וכל דבר שנראה להם דומה לאוכל מושך מיד את תשומת ליבם, והם מגיעים במהירות לבדוק אותו, רבים עליו עוד לפני שהסתבר מהו בדיוק. בין הקופים הגדולים יש גם קופיפים קטנים, חמודים לאללה, לפעמים צמודים לא�מא, על הגב או על החזה, ולפעמים כבר קופצים בעצמם, מתרגלים את יכולותיהם.
טוב, אז מה הסיפור של הקופים האלה בהודו, שמסתובבים כאן בהמוניהם כמו מלכים ואף אחד לא מעז לגעת בהם? מילא פרות, שמסתובבות בכל מקום בהודו, על זה למדנו עוד בבית-ספר יסודי, וגם הראו לנו תמונות שלהן עומדות באמצע הכביש וחוסמות את התנועה, אבל קופים??? כן, אז כל הסיפור מתחיל מהאנומאן, מלך הקופים, שבספר ה`ראמאיאנה`, ששייך לכתבי הדת ההינדית, מופיע כבן בריתו הנאמן של ראמה (שהוא אחד מגילגוליו של וישנו), ועוזר לו במלחמתו במלך השדים ראוואנה. לפי המסופר נלחמים ראמה ואחיו לאקשמאנה בכוחות החושך ובשדים, לאחר שהוגלו מהממלכה. בעזרת צבא קופים בהנהגתו של האל-הקוף הנאמן האנומאן, הם מצליחים להרוג את ראוואנה, מלך השדים, ולהציל את הנסיכה סיטה, וכולם חוזרים עטורי ניצחון לא�יוד�י�ה שם מוכתר ראמה למלך. האנומאן מלך הקופים מגלם בהתנהגותו ומעשיו את תפיסת הבהאקטי, שמשמעותה מסירות לאל, דבקות, ואהבה, ולכן גם מובטחת לקופים הגנה בכל רחבי הודו, במקדשים, ובעצם בכל מקום. זהו, זה הסיפור, ואני מודה שעד שהגעתי להודו לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר.
טיול באזור
אני מתארגן, יורד לקבלה להגיד שאשאר בגסט-האוס עוד לילה, ויוצא החוצה. בוקר ראשון בשימלה, ואני כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב, ובעיקר האנשים שמסתובבים בפינות, בבתים, וברחובות האלה. אתם יודעים, זה כמו אשה שאתה פוגש בפעם הראשונה, וכולך נרגש וסקרן להכירה, ולאט-לאט אתה מתחיל לחשוף ולגלות אותה, ש�כבה אחרי שכבה, בגד אחרי בגד, כמו שמקלפים בצל, מתלהב, מתרגש, הלב דופק כמו משוגע, ואתה מקווה לא להתאכזב...
עכשיו באור יום, ומגובה המקום בו אני עומד, אני יכול לראות כמעט את כל הדרך שעשיתי אתמול בלילה, ממש חתכתי את כל העיר לרוחב ולגובה, קשה לי להאמין שעשיתי את כל זה עם ה`בית` על הגב... כבר מחלון חדרי ראיתי מרחוק כנסיה יפה ובולטת, ועכשיו אני הולך לכיוון שלה, בדרך לחפש מקום לארוחת בוקר. העיר כולה בנויה על רכס שימלה, ועוד גבעות מסביב, ונשקפים ממנה נופים נפלאים לכל הכיוונים. בשונה מכל המקומות האחרים בהם הייתי עד היום, כאן הכל מסביב פתוח, אנחנו הכי גבוהים, ואין שום רכס בסביבה שיותר גבוה מאתנו. כבר במבט מהיר אתה עומד על יופיה של העיר, וכשאתה מתחיל להסתובב בה, אתה מגלה גם את שרידי השלטון הקולוניאלי הבריטי, המציצים אליך מכל פינה, בעיקר באמצעות בתים יפים בסגנון טיודור. אין ספק, זוהי העיר הכי בריטית שראיתי עד כה מאז שהגעתי להודו.
טוב, אז הכנסייה שראיתי מחלון חדרי היא כרייסט צ`רץ`, הכנסיה השניה הכי עתיקה בהודו, שנבנתה באמצע המאה ה-19, וכשאני מגיע אליה, אני רואה לפנ�י את הרידג` (רכס), מדרחוב מרשים המחבר את הכנסיה עם נקודה שנקראת `סקנדל פוינט`, שהיא למעשה מרכז העיר, ומפרידה בין המול המערבי למול המזרחי. מה אני אגיד לכם, יופי, אני כבר שבוי בקסמה של העיר ההררית הזאת. פשוט עיר יפה, לפחות מה שאני רואה כאן במרכז, עם סטייל, ניחוח בריטי מעורב עם הודי, ונופים מרהיבים של הרי ההימליה סביב-סביב, חלקם מושלגים. את ארוחת הבוקר (לא רעה) אני אוכל ב`פארק קפה`, כמה מדרגות ירידה מהרידג`, ואחריה מסתובב להנאתי ברידג`, בין פסלי מהאטמה גנדי, אינדירה גנדי, וגיבורים מההיסטוריה של מדינת הימאצ`אל, ששימלה היא בירתה הנוכחית, ושל מדינת פאנג`אב, ששימלה היתה בירתה בעבר.
מהרידג` אני יורד לתחנת הרכבת, שגם היא אתר היסטורי בפני עצמו, והוקמה ב-1903, בדיוק לפני 100 שנה, עת הונחו פסי המסילה מקלקא לשימלה. לאחר כמה בירורים, אני קונה כרטיס מחלקה ראשונה לרכבת המיוחדת הזאת, שנוסעת על פסים צרים, ולכן לוקח לה חמש וחצי שעות לנסוע את 90 הק"מ שבין שימלה לקלקא! זוהי הרכבת שסאנג`יי כל-כך התלהב ממנה, ומחר אני הולך לחוות אותה, ואני כבר נרגש לקראת הנסיעה הזאת, הלוא במיוחד בשבילה באתי לפה! וטוב שבאתי, כי עכשיו אני רואה שגם העיר הזאת שווה ביקור. מקלקא אצטרך לקחת רכבת רגילה לצ`אנדיגאר, 40 דקות נסיעה, ואני כבר קונה גם את הכרטיס הזה, מחלקה שניה, הכל ביחד 206 רופי. איך אגיע מצ`אנדיגאר לרישיקש עוד לא ברור, וכנראה אצטרך לבלות את הלילה בצ`אנדיגאר, מה שלא כל-כך מלהיב אותי, לאור מה ששמעתי על העיר הזאת. הייתי מעדיף רכבת לילה להארידוואר, אבל הפקיד אומר שאין, גם לא מאמבאלה, שזה שעה באוטובוס מצ`אנדיגאר. טוב, אין מה לדאוג עכשיו ממשהו שיהיה מחר, נגיע ונראה מה עושים. בכל מקרה אני קונה בהזדמנות זאת את חוברת הרכבות של הודו (רכבות דואר ואקספרס, trains at a glance), אותה לא מצאתי בדלהי, ויותר מאוחר אתעמק בה, אולי אמצא משהו מעניין.
עכשיו יש זמן לטייל באזור שימלה, ואני מתחיל לצעוד לאורך פסי המסילה הצרה לכיוון סאמר היל, שם, לפי הסיפורים, לן פעם מהאטמה גנדי. אחרי איזה 5-4 ק"מ אני מגיע ללודג` המשנה למלך, בניין קולוניאלי יפה, על גבעה ממערב לשימלה, ששימש בעבר למגוריו של המשנה למלך בריטניה. הבניין המרשים הזה, מסופר בספרים, הוקם ב-1888, עוד לפני שהונחה כאן מסילת הברזל, ואת הלבנים לבנייתו העלו לכאן על גב פרדות! בעת השלטון הבריטי התקבלו כאן בבניין הזה החלטות רבות שהשפיעו על גורלה של הודו, ואילו היום הוא משמש כ`מכון ההודי למחקר מתקדם`. מסביב לבניין יש מדשאות, וגן בוטני, ואחרי סיור בבניין אני תופס לי פינה נחמדה ומתפרקד על הדשא. אח, כמה טוב כאן, אווירה רגועה כזו, כ�יפית. אולי זו הסיבה שמרבית המבקרים כאן הם זוגות צעירים, שתופסים להם פינות עם שמש ברחבי המדשאות והגנים. יש משהו נורא נחמד ותמים בזוגות ההודים האלה, אני אומר לעצמי, הם רק יושבים ומדברים, נורא ברצינות (בעיקר הבנות), כאילו כל עול העולם על כתפיהם, וגם שומרים מרחק, לא יותר מדי קרוב אחד לשניה. כנראה יש כללים מחייבים בעניין, לפחות במקום ציבורי כזה, והמקסימום שהם עושים זה להחזיק ידיים...
בינתיים אני מסיים לקרוא את רומן רוסי, שהתחלתי לפני איזה שבוע. ברוך, המספר, לא טיפש, זה ברור, וגם יש לו דעות משלו; הוא מתווכח עם אורי על למה סבא עשה את מה שעשה, וכל זה, אבל שוב, בלי רגש; מה עם הרגשות? ככל שהספר מתקדם הדמות של ברוך מתגלית כיותר נבונה ומבינה עניין, במיוחד בשיחות עם אורי ויוסי, אבל שום דבר לא מתפתח ולא קורה בחלק של הרגשות, ונותרת אצלי, הקורא, תחושת זרות ואפילו ניכור כלפי העלילה. כשהתקרבתי לעמוד 300 חשבתי לעצמי שאם לא תהיה כאן עכשיו איזו הפתעה בלתי צפויה, הרי נכון יהיה לסיים את הספר כאן. המשכתי לקרוא, וההפתעה לא הגיעה, רק הפתעונת קטנה (נישואי אורי), והציפייה שלי נותרה בלתי ממומשת... אז זהו. זה לא שהשתעממתי כשקראתי את הספר, היה מעניין, אבל נשארה לי בפה איזו תחושה של החמצה.
לקראת חמש אני חוזר לשימלה לטייל במול המזרחי, השוק הטיבטי, ולאקאר באזאר, ומשם אני מגיע אל אחת ממרפסות התצפית, הממוקמות לאורך המול, שם אפשר למצוא ספסלים לשבת ולצפות בשקיעה. כמו אתמול, גם היום, השקיעה כאן מרהיבה, פשוט קשה לתאר! שקיעה שלא נגמרת, באדום וכתום, ששום הר לא מסתיר, ואור קרני השמש נשאר בשמיים עוד זמן רב לאחר שהשמש שקעה. נראה כי באיזו דרך מסתורית, שלעולם לא אבין, העיר הזאת לא משחררת אף פעם את השמש מאחיזתה, אולי כי היא לא מאמינה אף פעם באמת שהיום חלף... עוד שעה ארוכה אני נשאר על הספסל, מביט בקרני השמש המסרבות להיעלם, ויודע כי בשימלה זכיתי לראות את השקיעה היפה ביותר שראיתי אי-פעם, וזו לבדה סיבה מספקת להגיע עד לכאן.
לארוחת ערב אני מחפש את מסעדת צ`ונג-פה, שמומלצת כמסעדה הסינית הטובה ביותר לארוחה סינית זולה, ועכשיו בא לי על סינית. לפי התיאור צריך לרדת כמה מדרגות מהמול, ואני יורד ומחפש, ומחפש, ולא מוצא כלום. אני סורק את האזור שוב, וחושב לעצמי שאולי בכלל כבר סגרו אותה, לך דע. טוב, נלך לחפש משהו אחר, אני אומר לעצמי, ואז, כמו שקורה הרבה פעמים, בדיוק כשאתה מתייאש ורוצה לעזוב, אתה פתאום מוצא את מה שחיפשת... אני נכנס, מזמין מרק נודל`ס גדול, ענק! ואורז מטוגן עם עוף, ולא מתאכזב. היה שווה להשקיע בחיפושים, ארוחה טובה, וגם זולה, יופי. זהו, עכשיו צריך להתיישב באיזה מקום ולשתות משהו, עם קצת מוזיקה, ואם הייתי בתל-אביב הייתי הולך ל`גולדן-בר`, אבל אני בשימלה, וצריך למצוא איזה תחליף. המול שוקק חיים, כל החנויות פתוחות, וכך גם השווקים שמתחתיו, ומלא הודים, מקומיים ותיירים, הולכים לאורכו, וגם קונים. מעניין, תיירים זרים כמעט שאין כאן, ומאז שהגעתי לעיר ראיתי אולי עשרה, לא יותר. אחרי שיטוט ארוך אני מוצא את ה`בריסטה אספרסו בר`. אין כאן בירה או משהו, ואני מחליט לרדת על כוס גדולה של שוקולד חם, עם הרבה קצפת למעלה, ותסכימו אתי שגם זו דרך לא רעה לסיים את היום.
על הרכבת
25.11.2003 : נתחיל מהסוף, אני שוכב עכשיו במיטה צרה בעיר צ`אנדיגאר, במלון שהמחירים שלו בין 550 ל-1500 רופי ללילה, ואני הוצאתי מהם חדר ב-200 רופי, וככה הוא באמת נראה. זה לא חדר, זה חדרון, צדדי כזה, די עלוב, אבל רק ללילה אחד, אז עוצמים עיניים... ויש כאן גם משהו טוב, מקלחת עם מים חמים שלא נגמרים (משהו מרכזי), ולא, כרגיל, דוד של 40-30 ליטר שנגמר אחרי כמה דקות. וחוץ מזה חם, נגמר הקור! טוב, אז כדי לדעת למה נתקעתי בצ`אנדיגאר, איך נגמר הקור, ובכלל מה קרה היום, נלך אחורה, להתחלה...
הבוקר הקופים התחשבו בי, והתחילו לקפוץ על הגג רק לקראת שבע, באמת יפה מצידם. הם גם היו מעטים בהשוואה לאתמול, ועשו פחות מהומות. ובכל זאת, כשפתחתי את הוילון בבוקר, לראות את העיר, הביט בי זוג עיניים של קוף, שישב על מעקה המרפסת שלי... אגב, אתמול בלילה, כשחזרתי לגסט-האוס שלי ראיתי דבר מעניין. לפני הלך כלב די גדול, ומולנו בא קוף, בערך בגודל של הכלב, גם כן בהליכה על ארבע, והם חלפו זה ליד זה, בלי שמישהו משניהם יעשה מזה עניין. אני אומר מעניין, כי כאן, ליד הגסט-האוס שלי, יש כמה כלבים שנובחים כמו מטורפים על כל קוף שמתקרב אליהם, או קופץ בסביבתם.
אני אורז את ה`בית`, משלם על שני לילות, ויורד לכיוון הרידג`, במטרה למצוא מקום לארוחת בוקר. כאן בשימלה זהו עוד יום כחול ויפה להפליא, והרידג` יפה ומושך ממש כמו אתמול. אני מרגיש שלא מיציתי את שימלה, צריך כאן עוד יומיים, אולי שלושה, כדי לראות את הדברים המעניינים, גם בסביבה הקרובה, ויחד עם זאת אני חושב שאת העיקר ראיתי, ועוד מחכה לי המסע ברכבת. שימלה בשבילי הפעם היא תחנה בדרך, בין מנאלי לרישיקש, תחנה יפה, עם שקיעות חלומיות, אבל עדיין תחנה, שאני עוזב אותה עם טעם של עוד.
אני הולך לסקנדל פוינט, וממשיך למול המערבי. עכשיו ההליכה עם כל הציוד עלי קלה הרבה יותר, כי זו ירידה מתונה, שחותכת את העיר באלכסון, ממזרח למערב, ותוך כדי כך גם יורדת כמה מאות מטרים. מסעדת `אינדיאן קופי האוס` כבר פתוחה, ואני נכנס אליה לארוחת בוקר. זוהי מסעדה גדולה וזולה (לפי התפריט שכתוב על הקיר בחוץ), וכבר בשעה זו של הבוקר היא די מלאה. גם על הקיר בפנים כתוב התפריט בגדול, וכשאתה רוצה להזמין מפנה אותך המלצר לקיר... למרות שזו מסעדה פשוטה, מין מסעדת פועלים כזאת, למלצרים יש הופעה מיוחדת: כולם לבושים לבן, כאשר לזוטר ביניהם יש מין כובע מלחים לבן, ולזה שמעליו טורבן עם ציציות, כמו של טווס, חגורה ירוקה רחבה ומקושטת למותניים, וחגורה ירוקה נוספת על הטורבן. הבכיר ביותר לבוש כמו זה שמתחתיו, רק שהחגורות בצבע אדום. יופי, אז יש מלצרים מקושטים, ואוכל בסדר, ומכאן הרכבת כבר לא רחוקה. כשאני מגיע לתחנה, הקרונות כבר עומדים מוכנים ומזומנים, 7 קרונות, מעט צרים מהרגיל, וקטר. אני נכנס לקרון שלי, מחלקה ראשונה, ליד החלון, והנה-הנה אנחנו יוצאים לדרך.
הרכבת הזאת, שבדיוק השנה חוגגים לה 100 שנה, היא אטרקציה, אין ספק, והיא מתאימה רק למי שע�תותיו בידיו (כמוני למשל), ושום דבר לא בוער לו. בכל זאת, לנסוע 90 ק"מ בחמש וחצי שעות זה כמעט בקצב של רכבות הילדים בלונה-פארק... אלא שכאן הרכבת נוסעת בנופים יפהפיים, חוצה עשרות מנהרות קצרות וארוכות, ובכל תחנה שהיא עוצרת בדרך, ויש רבות כאלה, יש הפסקה של כמה דקות, ואפשר לרדת לקנות משהו לאכול או לשתות, בכיף. המושב לצידי ושני אלה שמולי ריקים, וזוהי הזדמנות לחלוץ נעליים, בזהירות, אתם יודעים, הריח, להוריד גרביים, להניח את הרגליים על המושב ממול, ולאוורר את הגרביים מחוץ לחלון הרכבת... אההה, תגידו, יש משהו יותר טוב מזה? מצידי שהרכבת תיסע בקצב הזה כל היום, ותמשיך ככה גם מחר ומחרתיים... וככה, כמו שהרכבת מתפתלת בין הרים ובין סלעים, אנחנו גם מתחילים לרדת, ומגובה של יותר מ-2000 מטר נגיע בסוף היום ל-350 או משהו כזה. זהו, אחרי קרוב לחודש בהרי הצפון, כמעט מאז שהגעתי להודו, עם ימים ולילות קרים, לפעמים קפואים, כשאני ישן עם כל הבגדים, והמעיל, מתחת לשמיכות, ועם סופת שלגים והרבה שלג מסביב, אני יורד אל השפלה, ואל החום. בטח עוד אתגעגע לקור הזה, אבל בינתיים אני מתחיל להנות מהחום, ומהרוח הקלילה והחמימה הנכנסת מחלון הרכבת, ומלטפת את פני.
בשני הספסלים לידי, מהצד השני של המעבר, יושבת משפחה אמריקנית, הורים ושני ילדים, בת כבת 14, ובן כבן 12, שלא מרגיש טוב מתחילת הנסיעה, ומנסה לישון על הספסל. אבי המשפחה מתקרב ל-50, ואשתו נראית צעירה ממנו באיזה עשר שנים, אולי יותר, ורוב הזמן יושבת וקוראת ספר, שאת כותרתו איני מצליח לזהות. תוך כדי נסיעה אנחנו מתחילים לשוחח. מסתבר שהם הגיעו להודו מדהארן, בערב-הסעודית, שם הם חיים, לטיול של 10 ימים בסך הכל. הם הספיקו להיות כמה ימים בדהארמסלה, משם באו באוטובוס לשימלה. מקלקא, אליה נגיע עם הרכבת הזאת אחר הצהריים, הם ימשיכו לדלהי, וחזרה לדהארן.
האבא, ריצ`ארד, מספר לי שהוא נמצא בערב-הסעודית מאז 1982, ועובד בחברה אמריקאית שמפיקה נפט. לשאלתי הוא עונה שהחיים שם מאוד נוחים, למרות שעכשיו המצב קצת יותר מתוח, ויש ערעור על שלטונה של משפחת המלוכה הסעודית. אחר-כך אנחנו חוזרים להודו, ומדברים על המורשת הבריטית, שהשאירה כאן בהודו רשת ענפה ומפותחת של רכבות. אני אומר שנדמה לי שמערכת רכבות זו תרבות שלמה, המשפיעה על כל אופי החיים, ולא רק כלי תחבורה. "כן", אומר ריצ`ארד, ומספר לי על אבא שלו, שגר בסינסינטי אוהיו (שם גדל ריצ`ארד), ועבד בניו-יורק, ופעם בשבוע היה עולה על הרכבת ביום ראשון אחר-הצהריים, ישן ברכבת בלילה, ומגיע לניו-יורק לעבודה ביום שני בבוקר. אלא שאחר-כך, בשנות השישים, הופיעו המטוסים, שהפכו להיות זמינים וזולים, וכל מערכת הרכבות בארה"ב החלה להתנוון. "איך הרכבות בישראל?", הוא שואל אותי, ואני אומר שהרכבת אף פעם לא תפסה אצלנו מקום מרכזי, אולי בגלל שאנחנו ארץ קטנה, ואולי בגלל שכל אחד רוצה שתהיה לו מכונית, ואז השקיעו יותר בכבישים. "היום פותחים קווים עירוניים של רכבות קלות, וזה שינוי לעומת מה שהיה בעבר", אני מוסיף, "אבל לא נראה לי שנהיה אי פעם ארץ של רכבות, כמו הודו למשל, אין לנו את המסורת הזאת".
"הרבה ישראלים מטיילים בהודו", עובר ריצ`ארד נושא, "מה ההסבר לזה?"; אני חושב רגע, מתלבט מה להגיד, כי יש הרבה, בסוף אני אומר, "החיים בהודו מאוד רגועים, זורמים, איטיים, זה משהו שקשור לתרבות ההודית, ועבורנו הישראלים, שחיים במדינה שכל יום קורה בה משהו, ואתה צמוד למהדורות החדשות, זה שינוי שכולנו כמהים אליו". "הרבה מהמטיילים הישראלים שמגיעים לכאן", אני מוסיף, "הם חבר`ה צעירים אחרי צבא, שבאים הנה להירגע מהשירות הצבאי המלחיץ והקשה; וחוץ מזה", אני מחייך ומוסיף, "גם אני מנסה לפענח את `הקסם ההודי`, וזו אחת הסיבות שאני מטייל כאן עכשיו".
בערך בארבע אחר-הצהריים אנחנו מסיימים את המסע המהנה ברכבת שימלה, ואיזה חצי שעה אחר כך אנחנו עולים לרכבת `מלכת ההימאליה`, מקלקא לדלהי. ריצ`ארד מארגן כמה סבלים בתלבושות אדומות, שנושאים את מזוודות המשפחה בתהלוכה, שמזכירה לי סרטים על השלטון הבריטי בהודו, ואני עם הציוד על הגב שלי. הם הולכים לקרון המושבים הממוזג, לנסיעה ארוכה עד דלהי, ואני למחלקה שניה, לנסיעה קצרה עד צ`אנדיגאר. אנחנו נפרדים, ואחר-כך אני רק מצטער שלא לקחתי את הכתובת שלהם בדהארן, מי יודע, אולי עוד אגיע לשם יום אחד...
צ`אנדיגאר
כשהרכבת מגיעה לצ`אנדיגאר, אחרי 40 דקות, יש מהומה שלמה של מאות אנשים שמסתערים על קרונות המחלקה השנייה כדי לעלות ולתפוס מקום, ובקושי רב אני מצליח לחלץ עצמי עם כל הציוד ולצאת החוצה, יו�, כבר חשבתי שאני נשאר על הרכבת... תחנת הרכבת כאן מרוחקת איזה 8 ק"מ מהעיר, ואני לוקח אוטו-ריקשה לתחנת האוטובוס המרכזית, לנסות ולברר אם יש אוטובוס להארידוואר, ומתי. טוב, אוטובוס אין, לא רגיל ולא מיוחד, ונשארה הרכבת, שיוצאת מחר בעשר וחצי בבוקר מאמבאלה (כך כתוב בחוברת שקניתי), וזה אומר לקחת רכבת מוקדמת יותר מצ`אנדיגאר לאמבאלה.
צ`אנדיגאר, שתבינו, היא לא עיר רגילה בהודו, היא שונה מכל הערים האחרות. זו עיר שרעיון הקמתה נולד בשנות ה-50, ובוצע בסופו של דבר על ידי האדריכל הידוע לה-קו�רבו�זי�יה, הידוע במבני הבטון והזכוכית שלו. העיר מתוכננת ומאורגנת עם שדרות רחבות מאוד, בקווים ישרים, פארקים, מדשאות ובנייני בטון מודרניים, הכל על שטחים נרחבים, עצומים. העיר מחולקת ל-61 שכונות, המכונות סקטורים, וכל סקטור מחולק לארבעה אזורים, ואת הכתובות ממש מסובך למצוא כאן, כי הן הולכות לפי מספרי הסקטורים והאזורים, ורק לשדרות יש שמות. לכאורה העיר נקייה יותר, ואינך רואה פרות וקבצנים ברחובותיה, וזה הלוא חלומם של רבים, ולמרות זאת אתה מיד מרגיש שמשהו בעיר הזאת מת. העובדה שהעיר בנויה על שטח ענק, עם בנייני בטון קרים, ושיש בה הרבה שטחים פתוחים ושוממים, לא משתלבת לדעתי, ויסלח לי לה-קורבוזייה הגדול, עם האופי והתרבות ההודים, ואפשר לראות את זה בהתנהגות של המקומיים כאן. אפילו הסבלים, נהגי האוטו-ריקשות, ואלה שמנסים למשוך אותך למלון שלהם (והמלונות כאן אגב מאוד יקרים), עושים את מלאכתם בהרבה פחות התלהבות, לא רק בהשוואה לעמיתיהם בשימלה, אלא גם בערים אחרות. משהו מהצבעוניות, מהפעילות הזורמת (לחצות כאן ברגל שדרה זה סיפור מהתחת), מאווירת השווקים ההודית, מהחיוך, הלך כאן לאיבוד עם כל התוכניות הגרנדיוזיות של לה-קורבוזייה. באופן אישי אני מרגיש שהעיר ממש לא מושכת אותי, אפילו שראיתי רק מעט ממנה, ולו� יכולתי לא הייתי נשאר ללון בה. חסר בה לב פועם, מקום מרכזי חי למפגש ופעילות, חום של אנשים, כמו שיש בכל הערים האחרות בהן ביקרתי עד כה.
טוב, אז מלון מצאתי, כמו שכבר קראתם, אחרי שהבנתי שאין ברירה ואיאלץ לבלות את הלילה כאן. מאוחר יותר חזרתי לתחנת האוטובוסים המרכזית, שנמצאת בסקטור 17, כי אמרו לי שבקומה השניה שם אוכל למצוא משרד של הרכבת, ולקנות כרטיס למחר. כשנכנסתי לאולם חשכו עיני. מול כל אשנב, והיו שם חמישה או שישה כאלה, עמדו עשרות אנשים, צפופים ודחוקים, וחיכו בתור, והחום והלחות הגבוהים בחדר נתנו לי להרגיש מיד כמו במרחץ זיעה... בצד שמאל של האולם היה תור נוסף, קצר במיוחד, ומעל האשנב היה כתוב `לאזרחים ותיקים, מוגבלים, ו-V.I.P.`; מרבית העומדים בתור הזה נראו לי צעירים, ולא מוגבלים (ואחר-כך ראיתי שגם לא V.I.P.); החלטתי שבתור תייר אני ראוי לתואר V.I.P., והצטרפתי לתור הזה, מה שהוכיח עצמו כהחלטה נכונה, ואחרי חצי שעה של עמידה בתור הצלחתי להגיע לאשנב, למלא את הטופס הנדרש ולקנות כרטיס מאמבאלה להארידוואר. הבחור באשנב ייעץ לי לנסוע באוטובוס מחר בבוקר לאמבאלה, כי האוטובוסים יוצאים כל חצי שעה, וזה עדיף על תאו�מי רכבות, וכל זה, ובמחשבה נוספת זה באמת נשמע לי הרבה יותר עדיף, אז אמרתי יופי, נלך על זה.
זהו, עכשיו שיש לי כרטיס רכבת בכיס, פתאום אני קולט כמה אני רעב. כבר כמעט שמונה בערב, ואני נכנס לקפיטריה בתחנת האוטובוס לחטוף משהו, `המבורגר המלכה`, שיש לו כל מיני טעמים, רק לא של המבורגר, וכוס קפה, וקצת להירגע מכל המהומה. אחר-כך אני יוצא לטייל קצת בעיר, ודי מהר מגלה שסקטור 17 וסקטור 22 הסמוך לו הם המקומות בהם נמצאים עיקר החנויות, המלונות, והמסעדות. שאר המקומות שוממים וחשוכים, אפילו די מפחיד להסתובב בהם עכשיו, ואני חוזר לשדרת אודיוג-פאת, שמפרידה בין 17 ל-22, ונכנס למסעדה פאנג`אבית. כאן האוכל זול ומצויין, אורז חריף-חריף, צלוי ומתובל, מה שאומר שכבר התרגלתי לחריף כאן ואפשר להנות ממנו, סלט טוב, צ`אפאטי, וצ`אי. זהו, מכאן למלון, לחדרון הקטן והדל, מקלחת חמה (מעולה), ותקווה שאת הלילה מחר אבלה כבר ברישיקש. הא רישיקש, כל-כך הרבה סיפורים שמעתי עליך, שכבר אין לי סבלנות לחכות, אני רוצה אליך!!!
