מי שמגיע לשמורת הטבע קורבט עשוי לגלות שמחירו של דרגש לינה במעונות הוא כמחירו של חדר להשכרה בעיר. למרות זאת, זה מקום טוב להתמזג בו בהנאה עם הטבע, לצפות בבעלי חיים ממרומי מגדל תצפית ולצאת לג`יפ ספארי ועל גבה של פילה.
הדרך מדלהי לפושקר התחילה ביום צילומים לסרט בוליוודי בהשתתפות כוכב מפורסם (וגם בהשתתפותי), עברה דרך הטאג` מאהאל ונמשכה בשוד בחסות החשיכה ומפגש עגום עם המשטרה ההודית, נשנשתי שוקולד פרה ברחובה הראשי של ג`איפור, ובסוף הגעתי.
אחרי קוצ`ין וחוות התבלינים אפשר להמשיך להרים, להגיע למונאר המוקפת מטעי תה מדהימים, ללמוד כיצד מכינים תה, לשוט בתעלות הטבעיות של קרלה ולנוח כמו שצריך בחוף ורקלה המקסים.
דמיינו לעצמכם מבצר עתיק שחולש על עיר שבתיה צבועים בגוונים שונים של כחול, דמיינו שמש מדברית ששוקעת מאחורי אגם שפעם ביקר בו סופר אנגלי חשוב, וארמון שעל קירותיו מצויירות בחורות שיוצאות לצייד, לבושות בחצאיות שקופות. ברוכים הבאים לבונדי.
במאונט אבו אתה יכול לשוט באגם בסירות ברבור ולשבת לצפות בשקיעה רומנטית בהוני מון פוינט.. להיגעל מהתיירותיות ושימאס לך, או להסתובב במקדשים ובאוניברסיטאות ולהסתכל איך אתה יכול להשתנות כשאתה מחליט. רג`סטן - הסוף.
מדיו המשכתי לבדי למומביי (מדינת מהארשטרה) שבה ביליתי 16 שעות אורבניות (פיצה, מוניות, כספומט) ומשם לגוקארנה ול-Om Beach (מדינת קרנאטקה) מקום אורבני קצת פחות (חול, ים, רוח)
רקדנו ומסביבנו פרות וסוסים שהסתובבו חסרי מעש סביבנו. השתוללות כזו מזמן לא נראתה ברחבי הודו. והיותר מעניין הוא שלא היו שם סמים! בכלל בכלל, ולא היה שם אלכוהול. רק אנשים יפים, עם מצב רוח לחגיגה, אנרגיות טובות, וכמובן, הברנ-ג`ה.
עמדתי ליד הנהר, אחרי הקפיצה, מסתכלת למעלה, בקושי מבינה מה עבר עלי, אבל כולי מלאה באנרגיות, אדרנלין, ואז עמית מסתכל לי בעיניים ושואל: ``עוד אחת?``. רגע, רגע, אני עוצרת לרגע כדי להסביר משהו. אתם חייבים להבין אותי, לא יכולתי לסרב. פשוט לא יכולתי.
דרמקוט זה מקום מקסים מקסים, כפר קטן, שכל בתיו מפוזרים בצורה א-סימטרית, בין ההרים. כדי ללכת מבית אחד לשני צריך ממש לעשות טרק. וכדי ללכת לאכול משהו בכלל סרט (טרק רציני יותר).
בבתי הסירות בקשמיר אפשר להעביר את היום בישיבה אינסופית על המרפסת ובעשיית ``כלום``. כשנמאסת הישיבה אפשר לצאת לטרק בהרים הקשמירים ולחזות בנופים המדהימים.
כי בכל סיפור יש עניין מעשי מחיי היום יום. רוגע, שמחה, אהבה, שלמות, פיוס, ללא קנאה, ללא כעס, ללא עצבים, ללא מסכות... וכן, כנראה שאנשים מתחברים למסרים הללו. אחרי הסיפורים מתחילים לנגן, יש גיטרות, חלילים, ואנשים טובים שיושבים על הרצפה, בפשטות, בגובה העיניים, שרים ומנגנים, עוצמים עיניים, ואולי אף מתפללים. מתפללים לשלום ואהבה לא רק פה בהודו, אלא בכל מקום, גם בארץ.
צ`נאי או בשמה הקודם מדרס, העיר הרביעית בגודלה בהודו, היא עיר ללא תיירים. הפרצופים המערביים היחידים שאפשר לראות פה הם או של אנשים המתגוררים כאן לרגל עבודתם, או של אנשי עסקים שבאו לתקופה קצרה.
זאת עדיין אותה ארץ אבל מדינות חדשות, אנשים חדשים, שפות שונות, אוכל שונה וכמעט כמעט טיול שונה מאשר בצפון הודו, מזל שהרכבת היא אותה הרכבת ובכל מקום יש צ`אי.
הכירו את משפחת גור בן שטרית: רפי (43), ורדה (41), נעם (8) ומיקה (5), שיוצאים לטיול בן שנה במזרח. מתחילים בהודו, וממשיכים לפי המזג.. אתם מוזמנים ללוות אותם במסע הגדול - מתחילים!
הרבעים המוקפים בדקלים של פאנאג'י, האווירה של הרובע הלטיני בשילוב הבתים הניאו קלאסיים הציוריים שלו והכנסיות הקתוליות הם תפאורה ציורית ויפה לעיר הבירה של גואה.
זו לא סתם כותרת, באמת ראיתי באודאיפור את המחזה השייקספירי, ועוד בארמון של המהרג`ה! היו אנשים טובים, טיולי אופניים, ערבי תרבות ומסיבת אירוסין.
אין ספק שאחת הדרכים הטובות ביותר לטייל בהודו היא על גבי אופנוע, אבל החוויה מומלצת רק למטיילים שרכיבה על אופנוע אינה חדשה להם. ההודים נוהגים כמו מטורפים ובנתיב השמאלי של הכביש ויש עוד דברים שכדאי לדעת לפני שיוצאים לדרך...
מטרתנו המוצהרת בכתיבת שורות אלו היא לאפשר לכם לממש את החלום אם הוא קיים מלכתחילה.
<b>הודו</b>, שנכון יותר להגדיר אותה בתור תת יבשת (אסיה), גובלת בפקיסטן מצפון-מערב, בסין, נפאל ובבוטאן מצפון, ובבנגלדש ומיינמאר (בורמה) ממזרח. <b>הודו</b> משתרעת על פני שטח של כ- 3,287,000 קמ``ר והיא המדינה השביעית בגודלה בעולם והמדינה השניה בגודל אוכלוסייתה בעולם (עם אוכלוסייה של כמליארד נפש).
כל המקומות מחוץ לעיר היו מיוערים ויפהפיים, ואפשר היה להבין מה הביא את הבריטים לכאן בימים עברו. לבסוף הגענו למקדש בתוך העיר, שהיה מתחם שלם עם מספר מקדשים קטנים, מוקדשים לאלים שונים. זה היה בעצם מפגש ראשון עם תרבות הצבע ההינדית, מאחר ועד עתה היינו רק במקדשים בודהיסטים.
יאיר נוחת בבומבי ומגלה את פניה של הודו. המון המון אנשים, ריחות ובעלי חיים שמסתובבים ברחובות. הוא מבלה את ימיו הראשונים במדינת רג`סטן-אודייפור, ג`ייפור, פושקר ואגרה- כי איך אפשר בלי הטאג` מאהל?
קוראים לי רותי כחלון, אני בת 25 וחזרתי לא מזמן מטיול ארוך של שנה בחצי יבשת המדהימה, איפשהו במזרח אסיה שנקראת הודו. התכנון המקורי היה לחצי שנה כדי להירגע קצת מכל הלחץ- הלימודים, העבודה, החברים, פשוט הכול.
הגשרים לאשראמים ולנירוונה ההודית מעל הגנגס הקדוש. נשות הודו מחוץ למעגל העבודה, האם זו אפליה או מסורת שמרנית? מה אומרות על כך נשות צבא הקבע? והרהורים על סוף המסע.
ימים אחרונים בהודו עוברים בבומביי. אנחנו מתמקמות, עם כל חפצינו שנשמרו כאן, ומתחילות בתהליך המתוק - מריר של אריזה סופית. כיוון ששלוש פעמים ביום אנו יוצאות לרחוב הראשי לצורכי אכילה, וכיוון שהדרך למסעדה עוברת דרך כל פיתוייה של הודו, תהליך האריזה מתחיל לקבל ממדים ממש אידיוטיים. עוד משהו קטן ששכחנו לקנות, עוד כמה מתנות שחיכו לרגע האחרון, ועוד איזה משהו שהסתבר שיש לו מקום, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהתיקים - כולל התיק הקטן החמוד שזה עתה נקנה - אומרים ``די!``.
אז הגיע הרגע... לימור הגיעה אלי עם מבט מושפל ואמרה לי להיכנס לחדר של אבי. אני מבחינתי עצרתי לרגע את הרעידות, שאפתי אויר לריאות, יישרתי את הגו, אספתי את כל הכוחות שבעולם כדי לשים על פני חיוך ענק, חיוך שצועק למרחוק ``אני מכסה מבוכה``, ונכנסתי לחדר של אבי.
בשורה תחתונה, אין סוף לציוד שצריכים/רוצים לקחת, אך גבולות התרמיל ומשקלו הם שקובעים בסופו של דבר מה לוקחים ומה עולה למשאית, לכן אימצנו לעצמנו את המונחים, צניעות, הסתפקות במועט ו``יהיה בסדר``.
``בהתחלה חשבתי בגדול: לפני כארבע שנים הודעתי לבוס שלי שאני עוזבת הכל, מתפטרת מהעבודה, מוכרת את כל רכושי ונוסעת להודו לזמן בלתי מוגבל. אבל לא אדם כבוס שלי יתן לי ``להשתטות``, כדבריו, מבלי להקשות עלי...``
אלונה לקחה 4 ערכות עזרה ראשונה, ארז החליט לקחת כל דבר שהוא אוהב (מסתבר שיש לא מעט), מזל שהם קבעו שלוקחים רק ארבעה תיקים. על ההכנות לטיול, על רשימת הציוד ומסיבות הפרידה- בכתבה שלפניכם.
אז זהו, נגמר הטיול, והחיים ממשיכים. צריך למצוא עבודה, לעשות כסף, לבחור מסלול לימודים. הודו היתה הפסקה מהחיים, רגע של חופש מוחלט מהכל. היה נפלא, אבל כבר לקראת הסוף הרגשנו שהאופוריה צריכה להסתיים מתישהו. וכמה שהיה לנו עצוב וידענו שנתחרט, רצינו כבר לחזור לחיים. פרק מסכם.
Bombay השבוע האחרון שלנו בהודו. התארחנו אצל משפחתו של אדיל, ידיד חדש ישן מאורוויל. ניצלנו את הזמן שם עד הסוף: שווקים, חנויות ספרים, Masala Dosa ועוד סרט הודי, וגילינו שאין מה לפחד מהעיר הגדולה.
