אתם תוהים, איך פתאום קצת אחרי אמצע החיים (56), קם אדם ומחליט לקחת תרמיל ולנסוע להודו. במשך שנים חלמתי על היום בו כל החובות, המחויבויות והאחריות ינשרו מעלי כמו עלי הסתו מעץ האלון שבגינת ביתי ואז אוכל לקחת תרמיל ולצאת לטייל ברחבי העולם. לבסוף זה קרה. הגוזלים פרחו מהקן ואני נותרתי עם חלום שהגיע הזמן להגשימו.

בהתחלה חשבתי בגדול: לפני כארבע שנים הודעתי לבוס שלי שאני עוזבת הכל, מתפטרת מהעבודה, מוכרת את כל רכושי ונוסעת להודו לזמן בלתי מוגבל. אבל לא אדם כבוס שלי יתן לי "להשתטות", כדבריו, מבלי להקשות עלי. אז לא בדיוק קשיים, אבל המון פיתויים הוא הגיש לי, כדי לגמול אותי מן החלום. זה אומר- עבודה מהבית (כשהבית יהיה בכל מקום שארצה) ואפשרות לנסוע להודו למשך תקופות לא קצרות (כשהעבודה מרשה זאת). זו היתה אמנם פשרה שקצת הכאיבה לי בתחילה, כי ראיתי את עצמי מגשימה חלום באמת גדול של לעזוב הכל ולצאת לראות עולם. אבל לכל הדעות היתה זו פשרה הוגנת. לפחות לפי שעה. הרי תמיד אני יכולה לחזור לתוכנית המקורית.

ואם אתם שואלים למה דווקא הודו? אחרי שלוש וחצי שנים שאני מטיילת במזרח, אני נהנית מכל רגע בכל אחת מהארצות בהן טיילתי (לא הרבה), אבל הודו היתה מלכתחילה ונשארה, בינתיים, היעד העיקרי. הודו הפכה למשאת נפש לאחר שקראתי את ספרה של פנינה בר "קאל", ספר אוטוביוגרפי המתאר את סיפור אהבתה לסוואמי (מורה באשראם) ברישיקש ואת סיפור אהבתה להודו. את הספר קראתי אין ספור פעמים והוא אשר גרם לי לרצות להיות שם ויהי מה.

בינתיים הייתי מאז בהודו רק שלוש פעמים ובעוד ימים ספורים אני נוסעת בפעם הרביעית. ואני יודעת שיהיו עוד פעמים רבות. מהרגע הראשון שכף רגלי דרכה בדלהי התאהבתי בהודו נואשות (או שמא הייתי כבר מאוהבת ורק באתי לממש את אהבתי?). רגע לפני שנפתחו דלתות אולם הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בדלהי עוד געשה בטני. מפחד? מחשש שמא ה"כלה" שכל כך ציפיתי לה תכזיב? מהתייצבות מול האמת שאולי הדחקתי ברצותי לייפות? אבל כלום, שום דבר לא עמד ביני לבינה. עד כמה שהיא "מסריחה" (כך אומרים), מלוכלכת, מלאה בפושטי יד מצורעים, לבושי בלויי סחבות המתחננים לפת לחם, אני רק ראיתי את הקסם הרב שבה, את היופי המופלא של העם הזה, התמים עד כדי כאב.

 מאז הפעם הראשונה בה נחתתי בדלהי, עשיתי זאת עוד פעמיים וטיילתי ברוב איזור צפון הודו ורג`סטאן. כתבתי על כך באתר האינטרנט שלי.

 בעוד ימים אחדים אני עומדת לנחות בבומביי ולטייל בדרום הודו במשך חודשיים. את חוויותי משם אעביר כאן, באתר "למטייל", באתר האינטרנט שלי ובכתבות במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות". אני מקווה שאצליח להעביר את החוויות, התחושות, הריחות, התמונות לכולכם ואדביק אתכם, ולוא במעט, בחיידק האהבה להודו.

יעדי הכתבה