נחיתה בבומביי
כבר בכניסה למטוס של אתיופיין בנתב"ג המם אותי ריח חזק בחלל המטוס. מן ערבוביה של שירותים לא נקיים וריחות של אוכל. תהיתי האם זו הכנה נפשית לקראת הודו. אחרי כך ישבתי באדיס אבבה עם חבורת ישראלים והמתנו ביחד לטיסת ההמשך שלנו. במקביל לנו ישבו באולם אנשים שהמתינו לטיסת ההמשך לערב הסעודית. כך מצאתי את עצמי על אותו ספסל עם שלוש נשים עטופות מכף רגל ועד ראש (מלבד חתך זעיר לעיניים) ולידם גבר שמן בגלבייה לבנה וכאפייה אדומה. להפתעתי אחת מהנשים עלתה לטיסה שלנו ונחתה איתנו בבומביי. עוד דבר שלא ציפיתי לו מהודו.
נחתנו בבומביי בשעת לילה מאוחרת בנמל ריק ושומם. בחוץ קיבל את פנינו מזג אויר לח וחמים ואלפי נהגי מוניות שחורות וצהובות שהשקיעו יותר זמן לריב ביניהם מאשר להתמקח איתנו. עלינו ארבעה ח`ברה על מונית קטנה ומקרטעת ונסענו לקולבה
Colaba -; רובע התיירים שליד שער הודו המפורסם על גדות האוקיינוס ההודי. התמקמתי במלון קטן ופשוט ליד הים ולמרות השעה המאוחרת יצאתי לסיבוב קטן בעיר. הרחובות הדיפו ריחות והיו עמוסים באנשים. בכל מקום היו אנשים שישנו- מתחת למכוניות, בתוך אדניות של צמחים ולמעשה, בכל פינה. כמו כן הנוכחות האיסלמית בעיר היתה מאוד מורגשת ובכל מקום ראיתי שלטים בערבית ואנשים לבושים בכאפיות וגלביות.
קפצתי גם להעיף מבט בשער הודו המפורסם. השער נבנה ע"י הבריטים לציון ביקורו של המלך ג`ורג החמישי בשנת 1911. זהו מעין שער ניצחון רומי ענק הפונה לים. דרכו יצאה ב- 1947 היחידה הבריטית האחרונה בהודו, דבר שסימל את עצמאות הודו. בשעה 21:00, השער היה שומם לחלוטין ואני נהנתי מהרגע ומהמראה היפה של מלון טאג` מאהל. המלון שהוקם בתחילת המאה ממוקם ממול לשער ומהווה מלון פאר ממדרגה ראשונה. חזרתי למלון קרוע מעייפות ונפלתי על המיטה.
למחרת בבוקר התעוררתי מרעש חזק של גשם מטורף שירד בחוץ. שכחתי שמדובר בעונת המונסונים אבל לשמחתי הוא פסק בפתאומיות והרחובות נשארו רטובים וריחניים. יצאתי לרחוב ונדהמתי לראות את כמות האנשים. אם אתמול בלילה חשבתי שהרחובות מלאי אדם, הרי שבשעות הבוקר הם היו מפוצצים באנשים מכל המינים ובכל הצבעים. יצאתי לסידורים בעיר ופשוט התמוגגתי לראות את כמות האנשים השונים-מוסלמים אדוקים לצד סיקים, לצד פרסים ולצד הינדים, כל אחד עם התלבושות האופיינית לו. אחרי מספר סידורי חובה הלכתי לראות שוב את שער הודו (אינדיה)-הפעם ביום. כמות ההצקות וההטרדות היתה בלתי נסבלת ולכל בן אדם ברחוב היה משהו להציע לי, לומר לי או סתם לחייך. לא ראיתי הרבה תיירים מסביב והתחושה היתה נעימה למדי, על מנת להירגע קצת הלכתי לאולם קולנוע ענק וממוזג וצפיתי בסרט מצויין (טרפיק- ממולץ בחום).
יצאתי שוב אל האוויר החם ומהביל והתחלתי בחברת המוצ`ילה שלי (כנראה שכאן היא נקראת סתם תרמיל...) להתקדם אל עבר תחנת הרכבת. בבוקר השכלתי להזמין מקום לרכבת (בתהליך בירוקרטי מטורף שכלל מילוי שני טפסים ועמידה בשלושה תורים נפרדים). וכך צעדתי לי בבטחה לעבר חווית הרכבת ההודית הראשונה שלי... אחרי חיפוש ב- 53 קרונות שונים מצאתי את מקומי בקרון האחרון כמובן, בתא עם שש מיטות ועוד תשעה הודים חייכנים ותינוק. עוד לא הספקתי להניח את התיק וכבר התחיל מטר השאלות: "מאיפה אתה, כמה זמן בהודו, אוהב/לא אוהב, לאן אתה נוסע, וכו`. אחרי שסיימתי לענות לאחד התחיל השני עם אותו סט של שאלות.
כעבור חצי שעה הרגשתי שאני על סף שגעון וכעבור שלוש שעות נשברתי והודעתי שאני צריך לישון. מייד התחיל כל התא בהתארגנות שבסופה מצאתי את עצמי שוכב על דרגש כאשר בכל שאר הדרגשים יש בין שניים לשלושה אנשים (הבהרתי בצורה ברורה שאין מצב שאחד מהם יצטרף אלי). הרוח הנעימה מהחלון יחד עם שקשוק הרכבת הרדימו אותי מהר ורק הניעור של הכרטיסן בבוקר גרם לי להתעורר. אחרי עוד חצי יום נסיעה הגעתי בצהרי היום לאודייפור אשר במדינת רג`סטן.
לתחילת הכתבה
אודייפור
רג`סטן הינה מדינה מדרום מערב לדלהי שמורכבת למעשה מהרבה נסיכויות לשעבר, ובכל עיר קיים ארגון של המהארג`ה ולמעשה עד שהודו קיבלה את עצמאותה מהבריטים היתה אוטונומיה מסוימת לנסיכויות. כיום הרבה מהמהרג`ות הסבו את ארמונותיהם למלונות פאר עבור תיירים עשירים וכך ניתן לטייל ברמה גבוהה ברחבי רג`סטן. באודייפור שולטת השושלת העתיקה ביותר בעולם (76 דורות) שעדין "שולטת בפועל". העיר כונתה ונציה של המזרח בשל ריבוי הארמונות המהממים והאגמים היפים. פגשתי שם את ידידי הטוב, אלוני, דמות אפופת מסתורין בפני עצמה, את חברתו המקסימה והעקוצה עינת ואת תמר הקיבוצניקית הרגועה. התמקמתי במלון הקטן והחמוד שלהם והתחלתי להסתובב קצת בעיר.
הדהים אותי לראות את היחס של ההודים לבעלי חיים. אם הייתי חזיר, פרה או כלב, סביר להניח שהייתי בוחר לחיות בהודו. בעלי החיים חיים בחופשיות ברחוב, ללא דאגות וללא סכנות, עסוקים רק בחיפוש אוכל וזוכים להמון כבוד מהאוכלוסיה המקומית.
על כל העיר חולש, ארמון המהרג`ה City Palace ובתוכו מוזיאון מרשים של אומנות והיסטוריה של אודייפור. מהחלונות נשקף נוף מהמם של האגם ובמרכזו שני ארמונות שבנויים על איים ומשמשים כמלונות פאר. כל העיר בנויה מגגות מהממים. מקום יפיפיה לירח דבש ברמה (אם מישהי מעונינת שתכתוב לי לאי מייל..)
כמות ההצקות ברחוב היא בלתי נסבלת, אבל חוץ מדרכון לקניות מצד כל מוכר גרעינים אפשר גם להבחין בעניין אדיר שיש לאוכלוסיה המקומית בתיירים. הרבה אנשים סתם באים ללחוץ יד ולהגיד welcome, או להצטלם איתנו, הזרים. באודייפור נסעתי גם לארמון המונסון שנמצא מחוץ לעיר (כ- 20 דקות נסיעה בריקשה), על הר הצופה אל עבר העיר. המהרג`ה בנה שם את ארמון הקיץ שלו משום ששם קריר יותר. הארמון עצמו, המוקף בצמחייה יפיפיה, הוא נטוש והרוס ויש בו רק תחנת משטרה קטנה. אחרי קצת שכנועים ותמורת בקשיש קטן של 10 רופים, הסכים השומר להכניס אותנו. עלינו לגג הארמון לתצפית נהדרת על העיר והכפרים הסובבים אותה. וכך העברתי יומיים באודייפור בהסתובבות בין ארמונות וארוחות איכות במסעדות גג שונות.
מאודייפור המשיכה חבורתנו העליזה אל עבר פושקר. את הדרך עשינו באוטובוס לילה דלוקס שאיכשהו הפך את עורו לאוטובוס מקומי קטן וצר. המשמעות לאנשים גבוהים היא שהם נאלצים לנסוע עם הברכיים בפרצוף ולישון הרבה אי אפשר. שמתי לנו את קורין אל על והפלגנו רחוק...ההגעה לפושקר מצאה אותנו מעוכים כליל ואנחנו דידדנו במהירות למלון ונפלתי על המיטה לשש שעות שינה. בצהריים יצאתי לתור את העיר. פושקר בנויה מסביב לאגם קדוש ומהווה עיירה קדושה לעולי רגל. בשל כך אסורה אכילת בשר וביצים בתוך העיר. ישנו מנהג של זריקת פרח לאגם ובקשת משאלה ויש הרבה אנשים שעושים זאת במקביל לרחצה באגם. כמו כן ישנם אלפי יונים מסביב לאגם שעולי רגל מאכילים בגרגירי תירס וכך כל האזור רוחש וגועש בהמוני יונים.
יצאנו גם לטיול גמלים בהרים שסובבים את העיר וראינו את השקיעה מרחוק. בערב מצאתי את עצמי במסעדה שבה אלוני מתלחשש עם המלצר לגבי אפשרות לקבל ביצים והמלצר דיבר בשקט ואמר שהוא יכול להכין משהו דמוי מלוואח עם ביצים אבל לא ניתן לארגן חביתה של ממש...
לתחילת הכתבה
ג'ייפור והטאג' מאהל
מפושקר המשכנו לג`ייפור, אחת הערים הגדולות ברג`סטן. גם היא גדולה, רועשת ומלאה פרות. היא נקראת העיר הורודה שכן ב- 1877 לרגל ביקורו של הנסיך מווילס הורה המהרג`ה לצבוע את כל בתי העיר בורוד שהוא צבע של קבלת אורחים במסורת המקומית. וכך כל הבניינים במרכז העיר הם בעלי גוון אדום- ורוד. נכנסנו לארמון הרוחות וטיפסנו לקומתו העליונה משם נשקף נוף יפיפיה של כל העיר. כמו כן ביקרתי במצפה הכוכבים המלכותי שהקים הקיסר שאה ג`אהאן (בונה הטאג` מאהל) אשר מכיל קבוצת פסלים מוזרים בחצרו שממבט קרוב ניתן לראות שמדובר במגוון מכשירים אסטרונומים למדידת מבני הכוכבים, זוית שמש וכו`. קפצתי גם לסוכנות נסיעות על מנת להזמין טיסה ללה ונסעתי לשם עם תמר ברקשת אופניים- חוייה מעניינת בפני עצמה, במיוחד כשאתה מבחין בהולכי רגל שנעים מהר יותר ממך...
כעבור יום בג`ייפור הגדולה והרועשת נמלטנו באוטובוס לילה אל אגרה, עיר הטאג מאהל. האוטובוס הפעם היה נוח להפליא ואני הצטערתי שהנסיעה לא היתה יותר ארוכה וכי נאלצתי לקום ב- 05:50. באגרה נשארתי רק עם תמר ועינת שכן לאלוני, ידידי, יהיו תוכניות מטורפות אחרות. אנחנו זרקנו את התיקים באיזה גסט האוס ויצאנו במהירות לעבר הטאג` מאהל. הטאג` שכונה המחוה הכי גדולה שהאדם עשה לאהבה הינו מבנה קבר ענק שבנה הקיסר שה ג`אהאן לאישתו האהובה ממוטאז מאהל שמתה בלידת בנו בשנת 1631. המקום הינו אתר התיירות הכי מפורסם בהודו. על מנת להיכנס אליו יש לשלם 960 רופי- כ- 20 דולר (יקר למדי). למרות זאת התור בכניסה כבר ב- 05:30 היה גדול למדי ומוקף במציקנים למיניהם.
ישנם מספר סיפורים על המאוזלאום שבנייתו נמשכה 20 שנה עם כ- 20,000 עובדים כולל יועצים אירופאיים מאיטליה וצרפת. הקיסר, ככל הנראה, כרת את ידיהם של האדריכלים לאחר סיום העבודה על מנת שלא יוכלו ליצור יצירה נוספת כזו...כמו כן, יש הטוענים כי הוא תכנן לבנות מבנה זהה לעצמו מהצד השני של הנהר בצבע שחור, אבל גם אוצרותיו המופגים לא הספיקו לעוד מפעל גרנדייזוני שכזה.
הכניסה לטאג היא דרך שער ענק , מעוטר בפסוקי קוראן מאבן חול אדומה. עם המעבר בשער נגלה המבנה המדהים הזה, בוהק בלבן עם גנים ובריכות נוי שמקיפות אותו. המקום נקי מאוד וזה מפתיע בהודו. עם העלייה למבנה מתבקשים לחלוץ נעלים וכולם מסתובבים יחפים. המבנה מדהים בסימטריה שלו שכוללות שני מסגדים זהים משני צידי המבנה, גנים זהים וכו`. הדבר היחיד ששובר את הסימטריה זה קברו של שה ג`אהאן שנמצא שמשמאל לקברה של אישתו. הבחור אגב סיים את חייו בצורה עגומה למדי כאסיר (ע"י בנו הנקמני) במצודה האדומה באגרה אשר מחלונותיה הוא השקיף על קברה של אשתו...
בהמשך היום הסתובבנו בחוצות אגרה, במבצר האדום וגם זכינו להופעה של הקרקס הרוסי שבדיוק הגיע לעיר וכלל מספר פילים מסכנים ולוליינים באוהל שלהט מרוב חום. בכלל, מזג האוויר ברג`סטן יחסית חם ובאגרה היה פשוט בלתי נסבל עד כדי כך שנמלטנו לבסוף לחדר לשנת צהריים. בערב נסענו ברכבת ממוזגת (איזה הבדל) לדלהי. הגענו למיין באזר והתמקמנו במלון הקרוב ביותר. בכניסה למון יש צלב קרס ענק והבחנתי כבר בהרבה כאלה על מכוניות וריקשות. זהו סמל הינדי עתיק שלמרות המשמעות הנוראה שקיבל במערב, כאן הוא עדיין נפוץ מאוד במקומות רבים.
מחר אני טס ללה ולכן אני מסיים עכשיו את הכתבה.
יאיר, חום אימיים, דלהי.
לתחילת הכתבה
