פרק 9

דוח מסע – תשעה לילות בהיקאדאווה (Hikkaduwa)

בוקר יום שישי ה- 25.9 אספנו את מטלטלנו המרובים מידי ויצאנו לדרך של יום נסיעה, שעה וחצי מוינדלופט ריטריט דלטוטה, לקאנדי, ברכב עם סוסיתא הנהג של לקסמן בטויוטה אייאס מרווחת, שלוש שעות ברכבת לקולומבו, הפעם הקרון לא ממוזג, (אף על פי שאת הכרטיסים קנינו חמישה ימים מראש, כבר לא היו מקומות בקרון עם מיזוג האוויר).

הקטע החדש והקשה היה לעבור עם כל הכבודה לרכבת ההמשך להיקאדאווה (Hikkaduwa) האמורה לצאת כרבע שעה לאחר הגעתנו לקולומבו. עמדנו בזה בגבורה, לא בגלל שהיינו זריזים כל כך אלא כי המיידע לא היה מדויק, בתחנת קולומבו פורט בעצם הרווחנו כמה דקות כי הרכבת יצאה מתחנה אחרת בקולומבו, בזמן שידענו, והגיעה כעבור כרבע שעה לקולומבו פורט מה שאפשר לנו לקנות כרטיסים ועוד כמה דקות של התרגעות...

קולומבו היקאדאווה כביש/רכבת גאלה

הרכבת הגיעה, מפוצצת בנוסעים, כל החוזרים הביתה מיום עבודה בבירה לערי הפריפריה. נדחסנו פנימה עם כל החבילות, על עיינה תרמיל גב, מזרוני יוגה, וצ'ימידן גדול על גלגלים, עליו ניצבת צידנית קטנה.

עלי תרמיל גב גדול ועל החזה תרמיל גב קטן וביד מזוודה נוסעת ועוד תיק מסע כתום שאני לא זוכר איך התגלגל אתנו, אך עובדה שעשה זאת.

לא היו מקומות ישיבה, עמדנו במעבר, תרמילים קטנים הצלחנו להרים למתקן אחסון עליון מעל המושבים, כל שאר הכבודה חסמה את המעבר, ניסנו כמה שפחות אבל חסמנו. כמובן שלא היינו היחידים שעומדים במעבר. הרכבת יצאה ב- 18:15 יחד עם החשכה.

אין שום כריזה המודיעה על התחנה הקרובה, השלטים בתחנות מועטים ובשפות המקום פחות באנגלית, בקיצור מתי אנחנו צריכים לרדת? זה בעיקר מה שהטריד תוך כדי עמידה והתמכרות לנענועי הרכבת המיטלטלת מאוד. הצצות מהחלונות לא תרמו דבר בשביל להבין מתי נגיע? שלפנו מפה לנסות לקבל קנה מידה של מהירות הנסיעה והערכת זמן להגעה. קדחת, לא הצלחנו להבין.

שעה בערך עמדנו שנינו ואז התפנה מקום ליד מקום העמידה של עיינה והיא התיישבה.

שאלנו אנשים, מתי אנחנו צריכים לרדת? מישהו אמר עוד שש - שבע תחנות. זו תשובה נחמדה אבל לא ממש עוזרת, שש? או שבע? ועוד כשהרכבת לא עוצרת בכל התחנות. אז מה עושים? מתי יורדים?

למזלנו בחור שעלה באחת התחנות בדרך ראה שאני מחפש במפה ובחוץ נקודת אחיזה, והציע את עזרתו, לאחר ששמע מה אנחנו צריכים אמר שהוא יורד בתחנה הזו, היקאדוואה (Hikkaduwa) ויראה לנו, רווח לנו מאוד...

הדרך נמשכה, עם הטלטולים הבלתי נשלטים של הרכבת, אך בסוף, בתום שעתיים ומשהו הגיע רגע הירידה, גשם שוטף בחוץ ואנחנו עם כל הכבודה צריכים לעבור כ-100 מטר עד תחנת האוטובוסים והטוקטוקים.

"הבחור הטוב" סחב מזוודה אחת ועם כל השאר איך שהו הסתדרנו, הגענו רטובים לעמוד תחת פיסת גגון וחיפשנו טוקטוק שיעביר אותנו ליעד שלנו "וילה גודוויל פרדייס" (Villa Goodwill Paradise) הנמצאת בקצה המרוחק של העיר בפרבר הנקרא טיראנאגאמה (Thiranagama).

"הבחור הטוב" ניסה להסביר לנו שעדיף לנסוע באוטובוס כי נהגי הטוקטוקים מבקשים סכומים מופקעים, אבל כמובן שבמצבנו עם כל הכבודה לא יכולנו להרשות לעצמנו בלילה גשום "להיסחב" באוטובוס.... מצאנו טוקטוק שמכיר את הווילה, ותמורת 400 רופי ייקח אותנו. מילאנו את הטוקטוק במזוודות ותיקים מאחורי המושב עליו ובמקום הרגליים אך עדין מצאנו מקום ל-2 ישבנים, אך לא לפני שהבטחנו ל"בחור הטוב" שנבוא לבקר אותו ואת משפחתו בביתם למחרת.

הזמנה לא כל כך שגרתית, בוודאי לא ממי שפגשנו על הדרך ואין היכרות מעמיקה יותר, הבטחנו לבוא.

הגענו לווילה, בתוך היער, מרחק כשלוש מאות – ארבע מאות מטר מחוף האוקיאנוס, חדר מעולה, מחוץ לחדר גובל בקיר החדר, מטבח, פינת אוכל, ממש מה שהתכוונו.

(בהמשך דירגנו את המקום כמספר אחד מכל עשרים מקומות הלינה שעברנו בסרי לנקה).

וילה גודוויל פרדייס" (Villa Goodwill Paradise) שימשה כבסיס ממנו יצאנו "לחקור" את האזור ברדיוס של כשישים ק"מ דרומה וצפונה. ובאמת הרבה רצון טוב היה שם והרגשה שאנחנו בגן עדן.

הימים הראשונים היו מלאי גשם, גשם זלעפות, מבול, שבר ענן, כאילו שופכים עלינו אוקיאנוס מלמעלה. החלטנו שאנחנו לא מסוכר ונצא בכל זאת כי כמה אפשר לשבת במלון ולהסתכל על היער, הגשם, והעננים.

שבת 26.9 לאחר הלילה הראשון: צעדנו את הצעד הראשון הלכנו לחוף הים המקומי, כשלוש מאות – ארבע מאות מטר, חוצים את הכביש הראשי, שני נתיבים (או מסלולים) אחד לכל כיוון, המוביל לדרום סרי לנקה ונקרא לכל אורכו "כביש גאלה" (Galle road) על שם העיר גאלה הנמצאת "בפינה" הדרום מערבית וממנה דרום האי מתחיל להתפתל עם מפרציו מזרחה.

תחשבו על רמלה או יבנה, בשנות השבעים, כשהכביש הראשי חוצה אותן במרכז העיר, עם כל החנויות והתנועה. כך זה נראה ומתנהג. (אגב לכל אורך הכבישים הראשיים מכל מקום לכל מקום תמיד שטח בנוי לאורך עשרות שלא לומר מאות קילומטרים. למעט האוטוסטרדות החדשות שנפתחו בכמה שנים האחרונות).

נחזור אלינו, חצינו את הכביש, מעברו השני מלון הנושק לחוף האוקיאנוס, איך שנכנסנו לשטח המלון, שטח פתוח בין שני חלקי המלון, התחיל לטפטף ותוך דקה הפך הטפטוף למבול. עמדנו שם על מרפסת מקורה והסתכלנו על הים, על הגלים הנשברים אל החול הצהוב שחור, הרוח העזה לא אפשרה להחזיק את המטריה להגנה מינימלית. הסתפקנו במראה ולאחר שהגשם הפך שוב לסוג של טפטוף חזרנו לפינה היבשה שלנו.

במשך היום התקשר אלינו סוסנטה ("הבחור הטוב") כדי לוודא שנבוא, אשתו והבנות מחכות לפגוש אותנו אמר.

לפנות ערב יצאנו באוטובוס לכפר שלהם, ראת'גאמה ((Rathgama כ- 5 ק"מ דרומה במורד כביש גאלה. בדרך קנינו מתנות לבנות. סוסנטה המתין לנו עם טוקטוק הפרייבט שלו התחנה על כביש הגישה לראת'גאמה.

הגענו לבית מאוד בסיסי פשוט, קיבלו אותנו מאוד יפה עם כוס תה ופירות בהמשך הוזמנו לארוחת ערב שבושלה על כיריים של אש גלויה על בסיס עצים, מדורה, הדרך הנפוצה ביותר בסרי לנקה הכפרית.

עיינה הגישה לילדות את השי הצנוע עפרונות צבעוניים למיניהם, ומיד החלה סדנת ציור בניצוחה של עיינה...

המנהג המקומי הוא לכבד את האורחים ורק לאחר שהם מסיימים לאכול המשפחה אוכלת, ידענו על הנוהג הזה, ומהתחלה לא הסכמנו לשבת לשולחן עד שכל המשפחה לא תשב ותוכל אתנו. זה הצריך אופרציה קצרה להזזת השולחן מהקיר ולהמציא עוד כסאות אבל לבסוף הסתדרנו. (זה תמיד מביך כי פתאום מסתבר שכיסא שבור או השולחן בעצם נשען על הקיר כי איננו יציב ללא התמיכה הזו, "ולא נעים מהאורחים" בקיצור קטע עדין ומביך).

עברנו את זה. אכלנו אתם אוכל מקומי טעים מאוד, שאשתו של סוסנטה הכינה, אז למדנו את מה שהבנו כבר קודם כי מטרת ההזמנה הייתה לפתוח פתח לאפשרות עבודה מחוץ לסרי לנקה. הבטחנו לעשות ככל שנוכל לעזור למצוא אפשרות לעבודה בישראל....

הוא לא הראשון במהלך המסע שביקש את עזרתנו לארגן עבודה בארץ. ולא היה האחרון. רבים עושים מאמצים להתקרב לזרים בתקווה שזו הדרך לצאת מסרי לנקה.

(אציין כי מובן מאליו מיד עם שובנו לארץ עשינו ניסיונות לעזור למבקשים להגיע לכאן לעבוד. לא הצלחנו, הבירוקרטיה אצלם ואצלנו מרימה חומות שמאוד קשה לדלג מעליהן).

יום א' 27.9 לאחר הלילה השני: תפסנו את האוטובוס מגאלה לקולומבו, צפונה, ונסענו כ- 40 ק"מ לעיירה קוסגודה (Kosgoda) בה מרוכזות מדגרות הצבים.

לקחנו מהספר לונלי פלנט נקודת ציון, אבן הק"מ ה- 73, לרדת מהאוטובוס, כאן הכניסה. נכנסנו על כביש גישה צר, משך את עינינו, שלט על חומת מקום נטוש, מלון? "שמח להיות חי"!!! המקום עדיין לא שופץ, מאז הצונמי, שבאזור זה תקף בכל כוחו...

סביבה דלה הטובלת בירוק, הכביסה תלויה לייבוש ליד הכביש, מקום בו השמש מגיעה.

הגענו למרכז ההגנה לצבי ים (Marine Turtles Protecting Centre) http://www.kosgodaturtlecare.com/pro.html) ).

המקום מנוהל ע"י בחור כבן ארבעים, סאנטה פרנאנדו (Santha Fernando), כמה בריכות בטון מלאות צבים בני יום ובברכות אחרות צבים בוגרים, הנמצאים כאן כבבית חולים לטיפול, צב עיוור, צבים חסרי גפים, צב לבקן, ואחרים.

למדנו על איסוף הביצים ע"י מקומיים, המקבלים סכום כסף הגדול ממחיר הביצים בשוק החופשי בו הם משמשות להכנת חביתת צבים, הזדעזענו....

את הביצים מדגירים בחול ים, לאחר בקיעת הצבים ועוד יום יומיים להתחזקות משחררים אותם לים. וחוזר חלילה.

באתר שלו אפשר לראות וללמוד על כל הקשור בצבי הים רצינו להתנדב במקום, אך בסופו של דבר לא הסתדר עם לוחות הזמנים ומקום ההתנדבות הבא שלנו בצפון.

ביקרנו במוזאון מסכות וסטודיו לייצורן למדנו מפי מדריכה חביבה על מסורת המסכות וגרוש שדים בעזרתן בסרי לנקה ועל דרכי השימוש בהן, נכנסנו לראות מקרוב את תהליכי היצור, מחיתוך וגילוף העץ הכל בעבודת יד ועד הצביעה העדינה, לכל סוג מסכה לפי יעודה ההיסטורי.

יום ב' 28.9 לאחר הלילה השלישי: יצאנו לאחר ארוחת הבוקר לצד הצפוני של היקאדוואה

(Hikkaduwa) כמה ק"מ מהעיר הוקמה אנדרטה לזכר הנספים בצונמי שבאזור הזה היכה בכל כוחו. עיצוב האנדרטה כולל תבליטי תיאור של מה שקרה במקומות שונים, רכבת שהתהפכה, אוטובוס שנסחף ועוד מראות שונים.

ליד האנדרטה, ביוזמת אנשי הכפר השכן הקימו מוזיאון חינוכי לשמר את זכרם של הנספים.

המוזיאון פשוט וצנוע, זקוק לכל רופי בכדי להתקיים, מובן שתרמנו ככל יכולתנו.

ניתן לראות תמונות של מראות הצונמי הנזקים החורבן וההווי במחנה ההצלה, של תקופת השיקום כולל המתנדבים מישראל, ישראייד וצה"ל.

היו לנו תכניות להמשך אבל מראות הצונאמי במוזיאון הקטן המתעד בצניעות רבה במוצגים אוטנטיים, דוגמת השעון שעצר בצונאמי ומתעד את השעה המדויקת, ותמונות רבות הממחישות את עוצמת האסון, יחד עם המבול שהחל הביאו אותנו להחלטה לחזור לבסיסנו.

יום ג' 29.9 לאחר הלילה הרביעי: נסענו לגאלה (Galle), כשעה נסיעה דרומה באוטובוס. כל הזמן גשם שוטף. הלכנו בין הטיפות מתחנת האוטובוס המרכזית למבצר, הפורט של גאלה, האטרקציה המרכזית של העיר, מבצר שנבנה ע"י הפורטוגלים וחזר ונבנה ע"י ההולנדים.

לפני הכניסה בשער הגדול בחומה ביקרנו במוזיאון קטן שמציין את המבנים הייחודיים שבנו ההולנדים, לפני הכיבוש הבריטי בסוף המאה ה- 17 ע"י דגמים מדויקים של בניינים ושל המבצר כולו כולל החומה כמובן.

כמו במקומות אחרים בעולם המבצר הפך למרכז עניין לתיירים חנויות של מזכרות, תכשיטים, בתי קפה ומסעדות ועוד...

אך יחד עם זאת בית המשפט המקומי על כל הקשור בו נמצא במרכזו גם כן, מסביבו כותבי מכתבים, בקשות וכדומה למשרדים רשמיים. כל אחד מצויד בשולחן כתיבה קטן ומכונת כתיבה כזאת שמזמן הפכה במקומותינו למוצג מוזיאוני…

בילינו שעות בביקור בחנויות ישיבה בבית קפה טיול על החומה וארוחת צהרביים (צהרים +ערב) במסעדה טובה.

כמו שאומרים חזרנו "עייפים אך רצוצים" לפינתנו בוילה גודוויל.

יום ד' לאחר הלילה החמישי: שכרנו נהג עם טוקטוק לערוך סיבוב בין כמה אתרי עניין קרובים, מכרות "אבני ירח" בכפר מיטיאגודה ((Mitiyagoda הסמוך, למדנו איך ממסחרים מכרה פרימיטיבי כמו זה שפגשנו באזור העיר ראטנפורה (Ratnapura), עיר האבנים היקרות, והופכים לאבן שואבת לתיירים ומרכז מכירת תכשיטי זהב כסף ומתכות אחרות משובצים באבנים שונות ממקומות שונים בסרי לנקה, ובין היתר גם באבן המקומית "אבן הירח".

פועל תורן קפץ לתוך פיר הירידה למכרה כדי שנוכל לצלם "כורה" עולה, אח"כ התיישב ליד מיכל עם מים לשטוף את חול בנפה שלו ולגלות את האבנים שעלו מתחת פני האדמה. כמובן שיצא נשכר מכך…

משם הובלנו לאחר כבוד לחנות ענקית של תכשיטים ובדרך הראו לנו איך אוספים את הקינמון מהענפים או קליפת העץ וניסו למכור לנו, אך אנחנו לא היינו לקוחות טובים ולא קנינו...

אבל ראינו גם ראינו את ההבדל ברמת החיים בין מגורים בוילה חדישה ומדהימה לבין בתי בוץ…

משם נסענו ללגונה הנקראת ראטגאמה לאגון ((Ratgama Lagoon חשבנו שניסע לקו המים ונראה ציפורים, אבל נהגנו הנמרץ הביא אותנו לבית משפחה שהלגונה מלחחת את החצר והופכת לחלק מהגינה שלה. הם הקימו מרפסת, דֵק, על עמודים מעל המים. בעל הבית ואשתו הצטרפו ועיינה כיבדה את כולם באננס שהבאנו אתנו נהגנו היעיל ניקה וחתך את האננס בעזרת הלד'רמן שלי.

התפתחה שיחה, שבסופה יצאנו, אף שלא ידענו מראש ולא התכוונו לכך, לשייט ספונטני בקאנו קטמרן על הלגונה לראות ציפורים וחיות אחרות, לטאות ממשפחת האיגואנה או הקרוקודלים, לא מסוכנת פרט למכות זנב חד כמו סכין, קופים שצבעם שחור ולבן ועוד.

שייטנו בשני משוטים בעל הבית ואני, כך כשעתיים של שייט שבמהלכו ביקרנו במקדש בודהיסטי מצד אחד פשוט ועממי אך מצד שני מרשים מאוד.

פגשנו זוג צעיר שלי נראו כאוסטרלים אבל בסופו של דבר הסתבר שהם ישראלים. לא הספקנו לדבר ממש מלבד ברכות נימוסים.

וכך מאוד מרוצים מהרפתקאות היום חזרנו לבסיסנו.

יום ה' לאחר הלילה השישי: יום של מבול בלתי פוסק, החלטנו להישאר בוילה ולעבד את החומר והחוויות. לנוח. (קשה להיות תייר..)

יום ו' לאחר הלילה השביעי: קמנו נמרצים ויצאנו באוטובוס לעיר בנטוטה Bentota)), כשישים ק"מ מצפון להיקאדוואה. בערך חצי הדרך לקולומבו. אנחנו בכלל החלפנו את העיר עם עיר אחרת שנמצאת בדרום ונקראת המבנטוטה Hambantota)) בה הסינים בונים נמל חדיש ושדה תעופה בינלאומי נוסף לאי. רק לאחר שהגענו לבנטוטה וביקשנו להגיע לראות את הנמל החדש הבנו את הטעות "בזיהוי" וכי כאן בבנטוטה אין נמל ואין שדה תעופה וזו עיירת תיירות מנומנמת.

הלכנו לחוף דרך מלון 4 או 5 כוכבים, עצרנו לכוס קפה באחת המסעדות שלו. יצאנו דרך שטחי הנופש של אורחי המלון ליד הבריכה לכיוון החוף הצמוד, בדרך לקחנו אתנו סנאי שובב…

החוף חולי ונעים, הים שלא לומר האוקיאנוס גלי, עיינה נכנסה למים, אני נשארתי לשמור על “החוף” כמובן שמיד מצא אותנו רוכל מזכרות עם סירות מפרש נוסח סרי לנקה כולל הגלשן המייצב בצד ומפרשים עולים יורדים, התפתינו וקנינו לאחר משא ומתן מזרחי טוב… כולם יצאו מרוצים...

הלכנו לשפך נהר הבנטוטה בחר סירה עם מפעיל במחיר סביר ויצאנו לשייט על נהר הבנטוטה גאנגה.

המפעיל, מדריך, מכיר את הציפורים ובעלי החיים. ואת הפינות שבהן בעזרת המזל אפשר להיפגש , שייט של כשעתיים.

תוך כדי השייט ראינו כמובן ציפורים שונות ולטאות מים ופרחי לוטוס רבים פורחים על המים וכו' אך גולת הכותרת היה קרוקודיל ענק שרבץ להתחמם על סלע בלב הנהר, לא פחד מהסירות עם האנשים, כי לא רק אנחנו הגענו, השייטים התקשרו אחד לשני להביא את התיירים לראות אותו, היה לנו מזל כי זה מחזה מאוד נדיר, צילמנו מכל זוית אפשרית את לועו הפעור עם שיני המסור ובכלל גודלו, כל זאת כשהוא שוכב אדיש על הסלע ומתחמם בעין השמש הקופחת…

לאחר סיום השייט לקחנו טוקטוק לנסוע לגן מאוד מיוחד הנקרא גן בריף Brief Garden)), כעשרה ק"מ ממזרח לבנטוטה.

וילה מוקפת בגן מעוצב וענק שהיה שייך לבוויס באווה (Bevis Bawa) אחיו של אדריכל נודע ג'פרי באווה שהיה מקושר למושל הבריטי ולשלטונות בתחילת המאה ה-20 והפך את ביתו וגנו למרכז אוסף אמנות וגינון מיוחדים. כולל לוקיישן לסרט אלפנט ווק (Elephant Walk) בשנת 1953.

הלכנו קצת לאיבוד בשבילי הגן המיוחד הזה עם הבן של נהג הטוקטוק, שבדרכנו אסף אותו לאחר סיום ביה"ס על הדרך, למעשה הצטרף, ובעצם התלווה אלינו.

הבן המוכשר של נהג הטוקטוק בעצם יזם את הביקור שלנו במקדש הגדול והחשוב באזור, קאנדאויהאראה ((Kandevihara הנראה למרחוק עם פסל בודהה בגובה של כחמש קומות המתרומם מעל המבנה ומכיל בקומות התחתונות חללים עם ציורים מחייו של בודהה בסרי לנקה וסיפורי אגדות אחרים הקשורים להתוויית דרכו ומוסר ההשכל שהוא מלמד…

לקראת פרידה לקח אותנו הנהג אליו הביתה לפגישה עם אשתו והבת הקטנה… התכבדנו בפירות ומשקה קר...

חזרנו לבסיס באוטובוס ממוזג אך צפוף…

שבת, לאחר הלילה השמיני: יום אחרון בוילה צריך לארוז שוב את הכל לקראת הנסיעה הארוכה לצפון ולהתכונן נפשית להתמודדות עם ים המזוודות והתיקים בתחבורה הציבורית.

בערב נסענו עם הבעלים של הווילה, בחור צעיר כבן שלושים, רווק, סירימאל מאנאוואדו (Sirimal Manawadu) שמועסק ע"י חברה גרמנית כמדריך קבוצות תיירים מגרמניה.

מדריך תיירים בגרמנית, באנגלית ועוד כשיש לו זמן. לו לא צריך לדאוג...

נסענו למסעדה בבי"ח ההולנדי לשעבר שהפך למרכז בילוי וקניות בגאלה פורט, אתנו היה גם חבר קרוב של סירימאל (למדו יחד בבית הספר של הכנסייה בגאלה, אף על פי שהם בכלל בודהיסטים, היו כל בוקר נוסעים כשעה וחצי מהכפר שלהם ליד ראטגאמה לאגון ממזרח ל היקאדוואה וחוזרים בסוף יום הלימודים והכל בתחבורה ציבורית).

משפחתו של החבר בעלת רשת מסעדות, במסעדתם אכלנו בערב הזה ובעצם הערב הזה היה מסיבת הרווקים שלו עם כמה חברים ביניהם המארח שלנו, שדילג בין השולחן המשותף שלנו עם שולחן החברים המציינים את סוף ימי הרווקות של החבר...

בילינו ערב נחמד.

יום א' לאחר הלילה התשיעי: יצאנו לדרך הארוכה להגיע לגארדן איסטייט (Garden Estate The) במחוז העיר פוטאלם (Puttalam) בצפון מערב האי.....

ועל כך בפרק הבא של "דוח מסע בסרי לנקה"