פרק 12
קולומבו והשבוע האחרון בנאגומבו
סוף המסע
בבוקר העשרים ושלישי לאוקטובר הינו צריכים להגיע למרפאת שיניים אי שם ברובע שנקרא קולומבו חמש, תפסנו טוקטוק שלא הכיר את הסביבה בה נמצאת מרפאת השיניים, הפעלנו ווייז, הטוקטוקאי היה המום, נסע על פי ההוראות עד השכונה של המרפאה שם הוויז הסתבך קצת אבל טלפון הסדיר את העניין.
הרופא המומלץ לא היה אבל שותפו ועוד רופאה צעירה היו, שוב חזר על עצמו כמו במרפאת השיניים בג'אפנה הרופאה ניסתה להבין מה קורה שם ואיך לעזור, אחרי שהבינה, קראה לרופא. הוא היה עסוק בחדר השני עם מטופל, חיכינו לו. מרגע שהגיע מהר מאוד החליט על מתווה ותוך רבע שעה נפתרה הבעיה וכל שנותר היה לפה להחלים.
בדרך חזרה הוויז הוביל אך הטוקטוקאי הכיר את השטח והשתלב בהובלה, לא היה חייב את העזרה מציון…
למחרת בבוקר נסענו להגשים לעיינה חלום צעיר, למרכז ברפוט (Barefoot). חנות מיוחדת ענקית עבודות יד, מוצרים שונים לבית לנשים גברים וילדים, כלבו צבעוני ומיוחד... מרכז קניות ומסעדה מעולה. כל זה היה ביום ראשון כך שהמקום התמלא במבלים מקומיים וזרים. בילינו במקום עד אחרי ארוחת הצהרים.
נול בעבודה בחנות ברפוט Barefoot))קולומבו
דוגמית צבעונית בברפוט
גוליבר והשתקפות בחלון ראווה שכן לברפוט
חזרנו לווילה העמסנו הכל על הטוקטוק ויצאנו ישר לתחנה מרכזית של קולומבו לתפוס אוטובוס ממוזג לנאגומבו בה החלטנו לבלות את הימים האחרונים עד הטיסה הביתה...
הגענו לנאגומבו, שוב לרחוב התיירות, לויס פלייס (Lewis Place) הפעם לגסטהווז קטן, בלומרין (Blumarine) נושק לחוף האוקיאנוס. היתרון של המקום, שימוש עצמי במטבח מאפשר לנו להכין בעצמנו ארוחת צהרים או ערב, את הארוחה האחרת אכלנו בחוץ (ארוחת הבוקר כלולה בדיל).
היינו כבר עייפים מלהיות תיירים, יותר זמן הקדשנו לעיכול החוויות בשלושת החודשים שלנו בסרי לנקה, הפגישות המקומות, האירועים ופחות לתיור, אך בכל זאת יצאנו לכמה סיבובים…
באחד הימים יצאנו לספארי בלגונה של נגומבו המחוברת לתעלה ההולנדית – תעלת המילטון (Hamilton) שמגיע מקולומבו וממשיכה צפונה עד פוטאלם. בעבר שימשה, לכך ההולנדים חפרו אותה, להעברת סחורות.
שייטנו עם מדריכה מקומית לצוד בעין המצלמה כמה שיותר ציפורים וחיות בר. מהתעלה עברנו ללגונה ולביצת מות'ורגוולה.
ההתחלה במרכז המבקרים (Muthuraja Wela Visitor Center).
אכן צילמנו איגואנה, לטאת מים גדולה, פגשנו בני סוגה כבר בבנטוטה גנגה (נהר בנטוטה), אך בעיקר ראינו ציפורים, ענפות, קורמורנים, שלדגים צבעוניים, דורסים שונים ועוד. צילמנו כמובן ללא הפוגה כולל "ציפור ברזל" מנמיכה בדרכה לנמל התעופה הבינלאומי בנדרנייקה לנחיתה.
בדרך חזרה עברנו התארגנות ותהלוכה, המוני מאמינים לבושים ברובם בלבן, לנו לא נודע מה הם מציינים אך ההשתתפות ההמונית של בני הקהילה הייתה מרגשת גם בחליפה על פניהם
ביום רביעי, הגיע אלינו בודיקה (Buddika) הבחור שפגשנו באוטובוס מקולומבו לפוטאלם לפני כחודש (כשהיינו בדרך לגארדן איסטייט) אז, החלפנו מספרי טלפון, הוא התקשר קודם לוודא שאנחנו עדין כאן ועוד לא טסנו....
ביום רביעי הגיע מאזור צ'ילאווה (Chilaw) מרחק כחמישים ק"מ מצפון לנאגומבו, כשעתיים + של נסיעה בשעות העומס בערב, בא עם חבר בטוקטוק והביא אתו חבילה שניקח לחברתו העובדת ברמת גן, ועבורנו עוגה וסוכריות.
לא עזר שהסברנו שמכתב אנחנו יכולים, אבל חבילה זה סיפור מאוד בעייתי מבחינת ביטחון ובטיחות... להבין הוא הבין את האיסורים אבל המשיך, ממש אפשר היה לראות את התחינה בעיניים שלו את אהבתו וגעגועיו לזוגתו, לא יכולנו לעמוד בזה. לבסוף, אמרנו שניקח את החבילה אך במידה ויהיה תחקור או מכל סיבה אחרת נשאיר את החבילה שהכילה עוגה שאימא שלו הכינה, סוכריות מקומיות אופייניות, דגים יבשים (כמו שמקובל בסרי לנקה) תבלינים ועוד...
ראינו שאנחנו חייבים לקחת את החבילה, כמחווה אנושית.
[בסופו של דבר, עברנו עם החבילה את הבדיקות הביטחוניות והגענו בשלום לארץ. כאן, למחרת נחיתתנו, התקשרנו וקבענו פגישה עם אימאלי ומסרנו לה את החבילה. שמחתה הייתה ללא גבול...]
באחד הימים ירדנו לנמל הדייגים לאפשר לעיינה לשבת לצייר בצבעי מים את נוף הנמל ופעילות הדייגים המכינים עצמם לעוד לילה באוקיאנוס.
ביום חמישי, עשרים ותשיעי לאוקטובר, ממש לפני הטיסה הביתה נסענו בתחבורה הציבורית שעכשיו היא קלה ונהירה לנו לתפעול, להיפרד מג'יין ופייסל בחווה בקוטאדניאווה.
(פרקים 3 ו- 4 מתארים את החיים אתם באחוזה)
חזרנו לפגוש את השער הצהוב שהיה מאוד משמעותי כשהגענו לפני כשלושה חודשים, את הדרך המתפתלת ממנו עד לבית האחוזה, האגם העונתי שגשמי המונסון יוצרים במיוחד עבור עדר התאויים הנוהג לטבול במי הבוץ עד צואר…
ג'יין בעלת הבית וצוות העובדים הקבועים קיבלו אותנו בשמחה רבה, לאחר סיבוב בחלקות בהם עבדנו וראינו את התפתחות השתילים, חזרנו לארוחה אחרונה על השולחן סביבו ניהלנו שיחות ארוכות אל תוך הלילה.
ערכנו הכרות עם הדור הנוכחי של המתנדבים מוורקאווי דוט אינפו (workawy.info) הארגון דרכו ארגנו את ההתנדבות בחווה הזו ובגארדן איסטטייט בצפון סרי לנקה.
בעצם הייתה במקום מתנדבת אחת שבן זוגה שהיה אתה כאן טס לפני מספר ימים להלוויית סבתו בשוויץ ואמור לחזור באמצע נובמבר.
לצערנו לא פגשנו את פייסל שנסע באותו יום לקולומבו, אך נפרדנו מג'יין בעלת הבית, ממנהל העבודה הידידותי אשתו ובתו בת ה- 5 שתמיד חיפשה את קרבתה של "סבתא" עיינה... ומשאר עובדי החווה הקבועים.… וחלקות בהם עבדנו.
בערב יצאנו לסיבוב אחרון על חוף האוקיאנוס, לקראת השקיעה, צילומי חתן כלה, דייגים ממתינים בחבורה ומרימים בקבוק בירה לשלל רב הלילה, משפחות נופשות , מעט מתרחצים, ערב שיגרתי, החיים נמשכים, זה רק אנחנו בהתרגשות של "סיום קורס", קורס מהחיים .…
יום שישי בערב, השלושים לאוקטובר, ערב הטיסה הביתה הלכנו לציין, לחגוג, את סיום המסע, במסעדה טובה לא רחוק מהגסטהווז שלנו. אכלנו ארוחה טובה הרמנו כוס בירה מקומית וכוס סודה לחיי המסעות הבאים...אינשאללה...
קבענו עם נהג טוקטוק שיתייצב ברבע לשש בבוקר לנסיעה לנמל התעופה בנדרנייקה, כעשרים דקות נסיעה בשעת בוקר מוקדמת זו.
כמו תמיד ההתארגנות עם כל החבילות בטוקטוק הייתה אתגרית, עמדנו או נכון יותר ישבנו בה בכבוד...
עברנו את כל הבדיקות, שלחנו את המזוודות לתא המטען עם ברכת להתראות בנתב"ג ומצאנו את הזמן לערוך סיבוב אחרון בדיוטי פרי המקומי.
הטיסה יצאה בזמן, הייתה שגרתית למדי, בהנמכה לקראת הנחיתה, צילמתי את העיר דוחה בירת קטאר אך עקב אוויר עכור התמונות לא יצאו משהו שאפשר להתגאות בו ונגנזו...
הפעם ההמתנה קצרה בטרמינל הענק והמפואר של דוחה, לא המתנה שנמשכת כנצח, כמו זו שהייתה בדרך לסרי לנקה.
אנחנו כבר על קצה גבול הסבלנות ממש, מייחלים כבר להיות בבית...
בעמאן הפסקה יחסית קצרה, שוחחנו עם מוכר בחנות מזכרות, להעביר את הזמן בתקווה להפגש בפעם הבאה או אולי הוא יגיע לתל אביב??? ..
סוף סוף עולים לטיסה לבן גוריון... ממריאים ומיד מתחילים להנמיך לנחיתה עוברים בדיוק בשמי ירושלים המוארת…
נחתנו במדויק על פי לוח הזמנים ובאופן יוצא דופן תוך 20 דקות היינו כבר אחרי כל תהליך משטרת הגבולות וקבלת המזוודות,
יצאנו אל אוויר הערב הישראלי הצונן... 31.10.2015 21:55!!!
זהו הסתיים מסע מיוחד במינו שנמשך 3 חודשים תמימים, אוגוסט, ספטמבר, ואוקטובר 2015,
שמחנו לחזור הביתה ולתכנן את המסע הבא....
תודה!
עיינה וקובי
