דוח מסע בסרי לנקה

פרק 4

המשך החיים באחוזה בקוטאדניאווה

חזרנו לשגרת המקום כל בוקר יצאנו בשבע לסיבוב איסוף אגוזי קוקוס שנשרו מהעצים במשך הלילה. הלכנו עם מריצה לאורך ולרוחב המטע וכעבור כשעה היינו חוזרים עם כחצי מריצה מלאה ומוסיפים אותם לערימה המצטברת בחצר.

לאחר ארוחת הבוקר חזרנו לעבודה בגן הירק האורגני. על הפרק הכנת קומפוסט.

השיטה, הגדרת שטח של כמטר על חמישה פיזור שכבה ראשונה של עלים מעץ מאוד ספציפי, העלים ברוחב ס"מ באורך ארבעה חמישה מחוברים משני צדדי הענף באורך של שלושים ארבעים ס"מ. על כל ענף ראשי יותר גדול עבה וחזק כמה יחידות של עלים הבנויים מעלעלים, (חלקים של עלה מורכב המסודרים באותו מישור ומתחברים לציר הראשי של העלה המורכב) אותם אנחנו מפרקים אל השטח המוגדר.

לאחר כיסוי כל השטח בשכבה עבה של עלעלים מפזרים על גבי העלים קומפוסט קיים, האמור להוות את הבסיס של חומר המלא בתולעים וחיים זעירים אחרים המפרקים את החומר החי. מעליו מפזרים רסק של אגוזי קוקוס מתפוררים מערימה הממתינה לתורה ומתפוררת לאיטה במרחק מה משם.

השכבה הבאה היא של עשבים מיובשים שעושבו כמה ימים קודם בשטח גן הירק. מעליהם שכבה נוספת של עלעלים טריים וחוזר חלילה.

את הערימה מכסים לבסוף בכמה כפות עץ קוקוס. הערימה תמתין כחודשיים בגשם ובשמש הטבע יעשה את שלו וכל הנמצא בערימה יהפוך לחומר אורגני אחד – קומפוסט, להעשרת האדמה בערוגות הגידול של הירקות.

טיפלנו בערוגות וגידולים קיימים בגן הירק עדרנו עישבנו יישרנו וקשרנו, לאחר מכן ניקינו ערוגות שסיימו את תפקידם ע"י הפיכת האדמה פיזור קומפוסט ויישור הקרקע כהכנה לזריעה מחודשת. כל השנה עונה...

במשך כמה ימים בֵּרֵאנוּ את העשב האין סופי הגדל בכל חלקה פנויה בגלל התנאים האידיאליים. גן עדן או לא?

קיבלנו חלקה ירוקה אשר מלבד העשב עלו בה נבטי עצים צעירים ושיחי יער טבעיים אותם היה צריך לְבָרֵא על מנת להפוך את השטח לחלקת גן ירק.

עבדנו בידיים חשופות (עם כפפות, עד כמה שהיו) עם טוריות מעדרים וכלים ייעודיים מקומיים שאין בארץ.

במקביל לנו צוות של עובדי חווה מקומיים הורידו ענפים ראשיים בגודל עץ גדול מהעץ שהצל על השטח על מנת לאפשר לקרני השמש להגיע לקרקע.

ממש לא יאומן אך הענפים הכרותים דיממו, נוזל אדום זרם מהחתך ממש כמו דם.

התוצאה, לאחר כמה ימים חלקת גן הירק שולשה בגודלה, אך אנחנו לא זכינו לראות את פירות הגידול הזה.

הימים עברו ארוחות הערב המשיכו להיות האטרקציה היומית המעניינת אף שהתחלפו המשתתפים, דיאנה וולדמיר ומוחמד עזבו במקומם הגיעו שתי נשים צעירות מדנמרק האחת יותר גבוה מהשנייה, המעבר בדלת היה נמוך מידי עבורן, אך בהגיען התווספו נושאים לשיחות סביב השולחן ומנות סקנדינביות עלו על השולחן. שולחן קוסמופוליטי...

לקראת סוף השבוע הזמינו אותנו ג'יין ופייסל לנסוע אתם לנאגומבו. הם הלכו לענייניהם ואנחנו לנמל הדייגים העשיר בדגה מכל הסוגים והגדלים. זה עוד אחד מאתרי החובה בסרי לנקה.

הדבר הראשון התופס את העין הם "שטיחי" דגים. על החוף בשמש הקופחת ייבשו דגים בגדלים שונים, ממש פרסו שטיחי דגים רצועות ברוחב ארבעה-חמישה מטר באורך כמה עשרות מטרים על גבי יריעות פלסטיק בכל "שטיח" שורות שורות של דגים צפופים המתייבשים בשמש...

דייגים המנערים דגיגים תפוסים ברשתות ואוספים אותם לחביות לקראת השטחתם לייבוש. פעילות ללא הפסקה, ובלילה יציאה לעוד ליל דיג.

בהמשך שוק דגים ופירות ים מעלה צחנה עם עשרות דוכני מכירה בהם הדייג או נציגו מנסים למכור מהשלל...

ליד השוק עמד מבנה מאוד מרשים נראה כמו מלון או מסעדה או מועדון חברים. ואכן כשנכנסנו פנימה, הזמן עצר שם בתחילת המאה ה- 20. מועדון חברים בריטי במיטבו, אך ריק, נפש חיה לא נראתה בשטח, לבסוף יצא אלינו מלצר והסתבר שהמקום היום משמש כבית קפה מסעדה, שתינו כוס קפה.

ראיינו את המלצר בעקבות השיחה לקח אותנו לסיור בבניין וגילינו בקומה מעל מלון עזוב חדרים ששעתם היפה נשארה אי שם לפני כמה וכמה עשורים, חדרים עם ריהוט מוזנחים ועזובים, כאב הלב...

יצאנו לרחוב לחכות לג'יין ופייסל שבאו לאסוף אותנו נסענו לאכול באיזו מסעדת פיצות חדישה שלא הייתה מביישת שום עיר במערב.... הפיצות היו טעימות מאוד.

תוך כדי הנסיעה חזרה לאחוזה הסתבר שהכוונה הייתה בהתחלה לאכול צהרים אצל מרי אחותה של ג'יין שגרה בפרוור מדרום לנאגומבו אך מסיבות לא ידועות לנו הארוחה נדחתה, כנראה ליום ב' הקרוב.

ואכן ביום שני אחרי ארוחת הבוקר, נסענו עם פייסל וג'יין אל מרי. הגענו לנאגומבו ופייסל נכנס לאיזה שכונה וחיפש איזו כתובת, ניסה להיזכר איך לנסוע, הגענו לסמטה עמדה בה מכונית אוסטין שנראתה כמו משנות ה- 50-60 של המאה הקודמת.

(המכונית הראשונה שלנו הייתה מדגם דומה ב- 1969) הסתבר שהיא שייכת לחברת משפחה, אישה, מאנגליה, המשכירה את הבית שלה באנגליה ומהתקבול הזה חיה כאן בנאגומבו והפכה למושיעת כלבים עזובים אותם היא אוספת מגדלת ומוצאת להם משפחות מאמצות, בגלל זה הפכה סלב בעיר. אספנו אותה והמשכנו לביתה של מרי.

הגענו לחצר ענקית מטופחת הכניסה עוברת בגינה ומגיעים לבית גדול. קיבלו את פנינו מרי, אישה בשנות ה- 80 שלה. שער אפור עם שתי צמות אינדיאניות לבושה בבגד ירוק חי עם טורקיז כחול וצהוב על הצוואר שרשרת חרוזים עגולים כתומים ושני כיסים צבעוניים כתום, תכול ירוק... משהו פשוט, לא מהודר אבל עם "שיק".

(מאוחר יותר גילינו את הקשר לבית העסק "Barefoot" בקולומבו שהצבעוניות הזו סגנונו. כולל חנות ענקית ומגוונת ומסעדה טעימה ויוקרתית. מומלץ ביותר).

מרי קיבלה אותנו במאור פנים והגדירה אותנו "הישראלים הראשונים שלי"...

עם מרי היו שתי נשים מקומית ושלושה ילדים צעירים. הסתבר שאחת היא ה"עוזרת – המבשלת" שגרה עם משפחתה בדירה הצמודה לבית הראשי).

וילה מהממת ומיוחדת. החצר נושקת לחוף האוקיאנוס. ז"א בקצה החצר גדר מעץ גושני עם שער קטן ממנו עד קו המים אולי חמישה-עשר מטר. בקטע הזה עומדת סירת דייגים אוטנטית בנויה מלוחות עץ המחוברים בחוט שפגת או דומה לו, פשוט לא להאמין שככה יצאו לים...לאוקיאנוס...סירה תפורה... בחצור מונח עמוד שדרה של לוויתן...

לא ברור איך הצונאמי לא היכה בהם כמו שהיכה מאה קילומטר דרומה...

לארוחה הגיעה עוד חברה שלהם מויה Moiya, חברת ילדות של ג'יין, גם היא ממשפחת מתנחלים אירופאים מבעלי אחוזות התה מאז המאות 18-19.

מויה, נשואה לאיש משרד החוץ הסרי לנקאי ועל כן שנים רבות הם עושים בשליחויות בחו"ל ובהם בערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, כרגע הם כאן.

היא זו שיצרה לנו את הקשר עם פיטר דונקן הבעלים של האחוזה וינדלופט ריטריט, אליה הגענו לאחר סיום הטיול עם טמיר.

מלבד ארוחה עשירה וטעימה להפליא בילינו את היום במשחק שבץ נא באנגלית כמובן ושיחות על שלל נושאים מקומיים ישראליים ועולמיים.

אין מה לומר היה יום מיוחד ומהנה במיוחד.

חזרנו עם ערב לאחוזה בקוטאדניאווה להשלים עוד כמה ימי עבודה לפני יום הגעתו של טמיר ויציאתנו לטיול המתוכנן במרכז סרי לנקה, קאנדי וההי לנד....

המשך בוא יבוא …..

ובקרוב......