שנתיים לפני, שנה אחרי
לפני כשנה זועזעה יפן ברעידת אדמה אימתנית וחזקה מאוד, אחת מהחזקות ביותר שנרשמו בהיסטוריה, וכתוצאה מכך שטפו גלי צונאמי את חופיה המזרחיים של צפון יפן. ההכנות המוקדמות של היפנים כנגד גלי הצונאמי הוכיחו את עצמן כלא יעילות, במיוחד במקרה הנוכחי של גלי הצונאמי שנוצרו לאחר רעידת אדמה עוצמתית במיוחד. עשרות כפרים ועיירות נשטפו כליל בידי הגלים ונחרבו עד היסוד. ולראשונה התקשורת עקבה אחרי אותם גלים כמעט בLIVE.
לכל האסונות הללו התווספה גם לרמת החרדה הקטסטרופה הגרעינית של הכור בפוקושימה, שממשיכה עד היום לדלוף ועדיין לא ברור לחלוטין מה קרה בתוך הכורים ומה יהיו בעתיד ההשלכות של הדליפות הרדיואקיטביות, למרות שבחודש דצמבר, תשעה חודשים אחרי האסון הכורים כנראה נסגרו סופית. ברדיוסים מסביב לפוקושימה ממשיכים לרשום רמות קרינה גבוהות מהרגיל וכפרים רבים ננטשו כמעט על כל יושביהם בשל כך או בשל ההרס הרב שנזרעו בידי גלי הצונאמי ורעידת האדמה.
מאז רעידת האדמה הגדולה בטוקיו בתחילת המאה ה-20 מצפים ביפן לרעידה חזקה נוספת, האם זוהי הרעידה שציפו לה? יכול להיות.
בטיול הראשון שלי ביפן בחודשים מרץ ואפריל 2009 יצא לי לטייל שלושה ימים באזור העיר סנדאי. היעדים שלי באזור כללו את העיר סנדאי, עיירת החוף מאטסושימה שידועה גם כאחת משלושת הפנינות של יפן, אזור היראיזומי וקאקונאדטה שנמצאת בכלל ליד העיר אקיטה. בטיול של חמישה שבועות ליפן, רציתי לטעום קצת גם מחלקה הצפוני של הונשו, שקלתי לנסות לפנות יום נוסף בשביל לבקר גם באזור פוקושימה, אך לא הסתדר לי ובסופו של דבר לא ביקרתי באזור.
הגעה לסנדאי אחרי גמיעת מחצית מהאי הונשו
לסנדאי הגעתי מהעיר קאוואגוצ'יקו (Kawaguchi-ko) שנמצאת בכלל באזור הר פוג'י ולא הרחק מהאקונה. יצאתי משם בשעת אחר הצהריים באוטובוס ישיר לשינג'וקו בטוקיו. אחרי שירדתי מהאוטובוס בקרבת תחנת שינג'וקו ונכנסתי לתחנה, מה שראיתי בתוכה היה נחילי אדם נעים לכל עבר. 3.6 מיליון איש עוברים בתחנה הזו בכל יום (ב-2007), ולי היו פחות מ-15 דקות למצוא את רציף הקישור לסנדאי. למיטב זכרוני עליתי על רכבת רגילה לתחנת אומייה (Omiya) ומשם החלפתי לשינקסן שלקח אותי עד סנדאיי , בשעתיים נסיעה (350 ק"מ). כאשר ירדתי בסנדאי השעה כבר היתה שמונה בערב ואחרי שוטטות קצרה מצאתי את הרכבת הנוספת שתיקח אותי לתחנת Taishido, שמספר דקות הליכה ממנה שכן ההוסטל שהזמתי מבעוד מועד.
בעוד אני מחפש את היציאה הנכונה תחנת Taishido, אדם מבוגר שהיה גם אחד העובדים במקום קרא לי ומבלי ששאלתי כבר הדריך אותי כיצד להגיע להוסטל. כנראה שבתחנה זו לא רגילים לראות מערביים וכאשר מזדמן לו אחד, הוא כנראה אורח של ההוסטל שנמצא 7-10 דקות הליכה משם. בכל פעם שעברתי בתחנה הוא היה בדלפק והנהן לי לשלום ואפילו לא טרח לבדוק אם יש לי בכלל כרטיס רכבת או להציץ בפאס הJRP שהכנתי מבעוד מועד. יצאתי מהתחנה והתחלתי ללכת בעקבות ההוראות שלו ולפי המפה שהייתה ברשותי והתגלתה כלא יעילה במיוחד כי מלבד גשרון קטן מעל זרם מים שסימן ציון דרך, יתר ציוני הדרך במפה החובבנית לא כל כך נראו בעלטה ששלטה ברחובות. לפחות הערותיו של אותו עובד נחמד בתחנה המשיכו להדהד בראשי וכעבור 10 דקות בערך הצלחתי לאתר את ההוסטל.
כאשר נכנסתי להוסטל Dochu-an (מידע), לא יכולתי שלא להתפעל ממנו. בעצם היה מדובר במקום לינה מסורתי שהסב את עצמו גם להוסטל, והמחירים היו נוחים למדי בשביל מקום לינה ברמה הזו. כ-3,500 ין ללילה בחדר מסורתי בו יש מינימום רהיטים ובכל פעם שעומדים לישון מוציאים את השמיכות והפוטונים מהארון, ולאחר מכן בבוקר מקפלים ומכניסים חזרה לארון. ניצלתי את ההזדמנות לעשות כביסה שעה קלה לפני ששעות הפעילות של השימוש במכונות הסתיימו, תוך כדי גם התפניתי להשתמש בשירות האינטרנט שלהם שהיה בעצם מחשב נייד ישן למדי שבקושי תיפקד ובעצם בכלל לא היה שימושי. בכל ההוסטל היו מעט מאוד אורחים ורובם יפנים ומלבדי אולי הייתה עוד אירופאית אחת. חלקתי חדר עם איש עסקים יפני מבוגר, בגלל מכשולי שפה לא כל כך דיברנו, אך מעבר לכך עדיין הייתה בינינו כימיה טובה.
לאחר הרחצה התיישבתי שוב בחדר האורחים ובדקתי כתבי עת ביפנית, ופתאום הגיח יפני מבוגר וחביב שפנה אלי באנגלית והזמין אותי לשתות ויסקי ביחד איתו. מצאתי את עצמי יושב ביחד איתו עד השעות הקטנות של הלילה, שותים כוסיות ויסקי אחת אחר השנייה ומשוחחים על יפן מזווית עיניו של תייר (בשלב הזה כבר הייתי 4 שבועות ביפן) על חברת האלקטרוניקה שלו ועל טיול האופנוע שלו במרחבי יפן. הוויסקי נקנה באזור קוצ'י באי שיקוקו ( Shikoku, Kochi) הידוע ביפן כאזור שבו מייצרים ויסקי. לא הוויסקי הכי משובח, אבל עדיין ויסקי. הוא קנה לא מעט בקבוקים שונים של ויסקי מאותו מקום והוא הציע לי כוסית מכל בקבוק, פרט לבקבוק היוקרתי של אותה חברה. מכיוון שעד שהגענו לבקבוק הזה כבר הספקנו לשוחח לא מעט, הסכמנו שזה בקבוק ששומרים לאירוע מיוחד, כמו סיום לימודי הרפואה של הבת שלו. לאחר מכן הלכתי לישון מבושם לחלוטין ומבלי שיהיה לי מושג לגבי מעשיי ביום המחרת.
יום שני באזור סנדאי וטוהוקו - ביקור בהיראזוימי (Hiraizumi) ובמאטסושימה (Matsushima)
התעוררתי בבוקר ללא חמרמורת. היפני שלן איתי בחדר המתין שאתעורר ורק לאחר מכן התחיל לקפל את השמיכות והפוטון והשיב אותם לארון. אני בקטע של "קופי-פסט", עשיתי את אותו הדבר. עדיין לא החלטתי לאן לטייל היום. מה שברור לי היה שיש לי יומיים שלמים באזור לפני הנסיעה לטוקיו ולא להיתקע שם, בצפון, עם כרטיס JRP פג תוקף (ללא JRP, המחיר הוא 5780 ין שהיו שווים אז יותר מ200 שקל). לאחר מכן יצאתי לכיוון תחנת הרכבת של סנדאיי, לאחר שיטוט קצר מסביב לתחנה שכלל ארוחת בוקר במקדונלדס. הזמנתי כרטיס להיראיזומי.
ביקור בהיראיזומי
הנסיעה להיראיזומי (Hiraizumi) ארכה כשעה, כאשר באחת התחנות בדרך מחליפים מרכבת שינקאנסן לרכבת רגילה ואיטית יותר. ירדתי בתחנה הקטנה שנראה כאילו היא נמצאת בעוד עיירה קטנה וטיפוסית ליפן, ולמזלי היה בה מרכז מבקרים בתוך מבנה מעניין ובו חילקו מפות ועצות לתיירים. בעיירות הקטנות הללו ניתן ללכת לאיבוד בקלות. לא רק שאין הרבה מקומיים דוברי אנגלית, גם השילוט עצמו מופיע כמעט רק בשפה היפנית.
סיבה טובה לעצור בהיראיזומי היא שבמהלך השנה הזו של 2012 המקום נכנס לרשימה היוקרתית של UNESCO. נראה לי שהכניסה לרשימה היוקרתית הזו תביא לגידול ניכר בתיירות באזור שבו תיירים מערביים כמעט ולא מגיעים גם ללא קשר לאסון הטבע, ובאותה נשימה תסייע לשקם את האזור כולו משרשרת אסונות הטבע שפקדו אותה באותו חודש מרץ, לפני כשנה בדיוק. לדעתי, הכניסה לרשימת UNESCO לא נעשתה מחסד לאזור, אלא בזכות. מה גם שהעיירה עצמה לא ניזוקה באסון עצמו.
מתחנת הרכבת המשכתי בקו כמעט ישר למקדש הראשון באזור, מקדש מוטסו-ג'י (Motsuji) בו היה גם גן יפני מעניין ויפהפה שנהיה לסימן ההיכר של המקדש. מקדש זה השתייך לזרם הבודהיסטי של טנדאי ובעבר האזור היה שייך לשבט פוג'יווארה. גורלו של המקדש בדומה למקדשים אחרים באזור, הלך בד בבד עם גורל שבט פוג'יווארה. כאשר צעדתי בתוך המתחם הרחב, יכולתי להיווכח שהרבה מבנים כבר לא נשארו ובמקומם היו סימונים. המבנים שנותרו כבר לא מהווים את מרכז העניין במקום. הגן היפהפה שבמרכזו בריכה מהווים את האטרקציה במרכזית במקום. ניתן להלך מסביב לאגם במסלול שבילים ולהנות מרוגע ושלווה.
לאחר מכן שקלתי לאן ללכת, לטאקוקו נו איוואיה (Takkoku no iwaya, מידע) המרוחק ממרכז העיירה או לבקר במקדש צ'וסון-ג'י (Chuson-ji temple), זאת מפני שרציתי להספיק גם לבקר במאטסושימה. בחרתי במקדש צ'וסון-ג'י. הלכתי ברגל את כל הדרך לשם ממוטסו-ג'י, וזה לקח לי משהו כמו מחצית השעה. בדרך חלפתי על פני השדרה הראשית ושני צידי הכביש קושטו בפריחה של עצי דובדבן. לאחר מכן חלפתי גם על פני שדות אורז שבסמוך אליהם גם עמדו עצי דובדבן בפריחה מלאה. אפשר להוסיף לכל זה שהיה יום ממש יפה ונוח מבחינת מזג אוויר. אומנם עדיין הסתובבתי עם ג'קט פליס, אבל אני די אוהב ימים קרירים עם שמיים כחולים.
לבסוף הגעתי למקדש וזאת לא לפני שנכנסתי למסלול שהוביל לתוך מה שנראה כמו יער וטיפוס במדרגות ועלייה בכלל. לפתע בין העצים נגלה לי המתחם של כל המקדש שכלל מבנים רבים. למעשה זה מקדש היסטורי שבדומה למקדש הקודם נבנה עוד במאה ה-9 והשתייך גם הוא לזרם הבודהיסטי של Tendai (מידע). ההיסטוריה היפנית רוויה במלחמות, וכאשר שבט פוגי'ווארה השולט באזור איבד את כוחו, המקום עצמו נהרס בידי צבאות אחרים, כאשר רק מספר מבנים שרדו ונשארו מקוריים וביניהם קונג'יקי-דו (Konjikido) שהינו היכל מצופה זהב (חל איסור לצלם בהיכל).
מעבר לכך יש עוד מבנה שמשמש כמוזיאון אוצרות. הכניסה לשני המבנים כרוכה בתשלום (800 ין). האווירה במקום נחמדה, כל המתחם עצמו ממוקם בתוך יער, כאשר בחלקים ממנו יש גם קנים של במבוקים שמגיעים עד לשמיים. בעת השהות שלי שם נתקלתי בעיקר בתיירים מקומיים ובעיקר במבוגרים, אבל גם בלא מעט ילדים. לאחר הביקור בשני המקומות התחלתי לשוב לכיוון תחנת הרכבת, בערך חצי שעה ברגל על מנת להתקדם ליעד הבא שלי - מאטסושימה.
ביקור במאטסושימה - אחת משלושת הפנינות של יפן.
עיירת החוף מאטסושימה נפגעה קשה מאוד בגלי הצונאמי, ומחברים יפנים קיבלתי לא פעם את הרושם שהמקום נשטף קליל והיה במצב של הרס מוחלט. בדיעבד המקום נפגע קשה אך שרד, כנראה שהודות למקבץ הרחב של האיים המפורסמים שיצרו מעין הגנה טבעית לעיירה. אותם איים טבעיים במפרץ שמשווים למקום מראה של "האלונג ביי" (בויאטנאם. לא הייתי, לא יכול להשוות) סוככו על העיירה ומנעו החרבה טוטלית. כתוצאה מכך, כבר חודשים ספורים לאחר מכן העיירה שבה לחיים הרגילים שלה ונפתחה מחדש לתיירות.
הגעתי לשם היישר מהיראיזומי. בדרך החלפתי לרכבת רגילה בתחנה של סנדאיי. עליתי על הרכבת הראשונה שעצרה ברציף, וזו הייתה טעות. הגברת במרכז המבקרים ידעה אותי שיש רכבת שנוסעת לעיירה ועוצרת בדרך לפרק זמן מסוים, ועל כן יש לעלות על רכבת אחרת שיוצאת בשעה נקובה. אולי הייתה זו העייפות המצטברת של התניידות ממקום למקום במשך ארבעה שבועות ביפן ועוד שבועיים לפני כן בקוריאה הדרומית, ופשוט עליתי על הרכבת הראשונה שעצרה וזו הייתה הרכבת שהמליצו לי בחום ובחיוך לא לעלות עליה.
מה שקרה זה שבאמצע הדרך הרכבת נעצרה באחת התחנות למשך חצי שעה. כל הנוסעים ירדו מן הרכבת והמתינו בדממה בלובי של התחנה. מצאתי את עצמי מהלך מחוץ לתחנה ותוהה אם יש מה לחפש באותה עיירה קטנה. ויתרתי והתיישבתי על ספסל בלובי, כאשר תלמידי בית ספר בוהים בי ומדי פעם זורקים לעברי חצאי משפטים באנגלית. נראה כי בחוסר מעש ושעמום של זמן ההמתנה, עבור יתר הנוסעים שהמתינו יחד איתי בתחנה נהייתי לסוג של אטרקציה.
בסופו של דבר הכרוז הכריז על חידוש הנסיעה וכולנו שבנו לקרונות הרכבת. כעבור שעה קלה היא גם הגיע ליעדה. מאטסושימה. השעה הייתה קצת אחרי שלוש, וזו שעה יחסית מאוחרת להגיע למאטסושימה. לפי הבנתי באותה עת, השייט האחרון בין האיים עוזב את הרציף בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. ומכיוון שיתר מקומות העניין בעיירה יסגרו לא הרבה לאחר מכן, ויתרתי ויצאתי לשוטט בטיילת הנחמדה שהייתה שם.
מצאתי את רחובה הראשי של העיירה כמקום נחמד למדי עבור תיירים, הטיילת היפהפייה הובילה לנקודה ממנה ניתן היה להגיע לאי הקרוב באמצעות גשר. בנקודות אחרות היה ניתן להגיע לכל מיני מבנים שנראו מקודשים. דוכני מזון מהיר של דגים ופירות ים השתרעו כמעט בכל עבר מצידו השני של הכביש שחצה את הרחוב. אחרי שיטוט קצר בין הדוכנים שרובם הכילו כמעט את אותו המבחר של מזון מהים, בחרתי בארעיות בדוכן מסוים והבחור העלה על הגריל את הבחירות שלי. לא היה לי מושג במה בחרתי ואני רק זוכר שהיה נראה יותר טוב מיתר המבחר הקיים.
לאחר שסיים להגריל אותם הוא סידר אותם יפה בתוך קופסה שקופה, שילמתי לו ונעלמתי משם בכדי להמשיך לשוטט ברחובות העיירה. לכאורה, אכילה תוך כדי הליכה היא מעשה שהמקומיים יכולים לראות אותו כמעשה של חוסר נימוס. בדרך כלל תמצאו את היפנים אוכלים את המזון המהיר בסמיכות לדוכן עצמו, לא שמתי לב לחשיבות העניין עד שנפגשתי עם חברים יפנים בטוקיו. מה גם שבהרבה מקומות פשוט אין פחי אשפה. אם יש משהו שקל להבחין בו זה שאין כמעט פחי אשפה ברחובות יפן, עובדה שלא מפריעה לרחובות להישאר נקיים.
המשכתי ללכת לאורך הטיילת עד לאחת מקצוותיה ואז שבתי על עקבותיי. בדרך נכנסתי לרחוב צדדי עם אווירה מסחרית יותר של חנויות מודרניות. בהמשך נכנסתי למתחם מקדש הזן של זואיגאנג'י (Zuiganji). שביל הגישה מכיוון הטיילת למקדש נמתח לאורכם של כמה מאות מטרים ועבר בין עצי ארז גבוהים שיצרו צל ואווירה נעימה. המקדש גם הוקם במאה ה-9, ועבר בין זרמים שונים של הבודהיזם. מה שנחמד במתחם שיש עוד מספר אפשרויות להיכנס לצאת ממנו, ואחת מהם עוברת בסמוך לצלע הר בו ישנם מערות חצובות. אם הן שמשו כמערות קבורה, אני לא משוכנע לחלוטין. ישנו גם מוזליאום בקרבת מקום של דאטה מיטסומונה (Date Mitsumune) במקדש אנטסואין (Entsuin). משנת 2009 ועד שנת 2018 מתבצעים במקדש Zuiganji עבודות שיקום, כאשר מבנים שונים יסגרו ויפתחו לסירוגין - ועדיין ניתן לסייר במקום.
לאחר הביקור במקדש כבר התחלתי לחשוב על חזרה לכיוון סנדאיי. ככל שהערב החל לרדת מרבית מקומות העניין החלו להיסגר ולמרות העובדה שחודש אפריל נכנס לשליש האחרון שלו התחיל להיות קר. בשום מקום ביפן לא חשתי את השינוי בטמפרטורות עם רדת השמש כמו שהרגשתי במאטסושימה, פרט אולי לניקו. הגעתי לתחנת הרכבת של Matsushima Kaigan והמתנתי שם לרכבת.
בדיעבד אפשר לעשות מסלול נחמד מסנדאיי. לקחת את הרכבת שמגיעה לתחנה של Hon-Shiogama, לרדת שם להסתובב טיפה במקום ולקחת שייט בין האיים במפרץ שיסתיים בטיילת של מאטסושימה, ואחרי טיול במקום, לחזור לסנדאיי ברכבת. זה יוצר טיול מעגלי נחמד למדי.
יום שלישי - טיול לקצה הצפוני של הונשו (כמעט), לקאקונאדטה (kakunodate)
בבוקר השני שלי בסנדאיי, חזרתי על אותו התסריט של הבוקר הקודם, רק שהפעם גם ביצעתי צ'ק אאוט. הגעתי לתחנת הרכבת בשעה שמונה בערך, והעומס בתחנה היה רב. למעשה עמדתי ברציף ונמענתי מלהיכנס לרכבת העמוסה בבני אדם הממהרים לעבודה. המתנתי לרכבת שתגיע ולא תהיה עמוסה, וזה לא קרה. כל חמש דקות בערך הגיע רכבת שנראיתה יותר עמוסה מקודמתה. בסוף החלטתי בעליצות לצלם את העומס בקרון, "מה הם כבר יעשו לי?" ובמקרה הרכבת הבאה שהגיעה, הייתה כבר חצי ריקה. נכנסתי פנימה ותוך מספר דקות הגעתי לתחנה הרכבת הראשית של סנדאיי. הפקדתי את התרמיל הגדול שלי בארונית. ופניתי למרכז המבקרים סמוך לכניסה בשביל לקבל מידע על הנסיעה ליעד הבא שלי, קאקונאדטה (Kakunodate).
קאקונאדטה נמצאת ליד אקיטה (Akita), בחלקה הצפוני ממש של הונשו, ולא הרחק מהאי הוקאידו. לא הרבה תיירים מגיעים לכאן, וסיבה טובה להגיע לכאן היא פריחת הדובדבנים. במקום יש נהר שבשתי גדותיו נפרסים יותר מ-2000 עצי דובדבן. המראה בשיא פריחת הדובדבן אמור להיות מרהיב והמקום עצמו נחשב לאחד ה-מקומות לצפייה בפריחה. קאקונאדטה היא עיירה קטנה שיש בה אזור עם מבנים עתיקים מסורתיים שהיו שייכים למשפחות סמוראים מכובדות ובחלקם ניתן לסייר, זהו בונוס נחמד למי שמגיע עד לעיירה.
ירדתי בעיירה וסיירתי קצת בין המבנים העתיקים של מה שהיה פעם רובע הסמוראים, לא יותר מנחמד וזה רק בגלל שאחרי ארבעה שבועות ביפן וביקור בבתים דומים אחרים, לא היה בהם משהו יוצא דופן. למרות שהם נשתמרו היטב. אך עדיין היה נחמד להיכנס שוב לתוך האווירה ההיסטורית. הכניסה לחלק מהמבנים היא בחינם בעוד הכניסה למבנים אחרים היא בתשלום. משם המשכתי לכיוון גדות הנהר, מרחק הליכה של דקות ספורות בלבד.
כאשר הגעתי לנהר, ירדתי במדרגות שירדו עד לגובה פני הנהר, הנהר לא היה בשיאו, כך שהיה אפשר ללכת קצת עד שמגיעים לקו המים. הנהר עצמו מתוחם בחומות טבעיות שכנראה נועדו להגן על העיירה מהצפות. על חומות אלו היו אלפי עצי דובדבן שרק החלו בתהליך הפריחה. כלומר, הפריחה במקום לא הגיעה עדיין לשיאה. הקדמתי במספר ימים, אולי אפילו בשבוע. קשה לתכנן מהבית מכיוון שבשנים האחרונות הפריחה אינה צפויה כבעבר. לאורך כל הטיול שלי ביפן רדפתי אחרי הפריחה, ככל שהדרמתי שיא הפריחה כבר היה מאחורי או בשלבי הסיום שלו. במרכז יפן, כאן ושם הצלחתי להגיע בזמן. וכעת, כאשר נעמדתי באחד הנקודות הצפוניות ביותר של האי הונשו, מצאתי שהגעתי לפני הזמן. לא ממש מבאס, עדיין היה שווה את המאמץ ולמי שיש את הזמן אפשר לבלות באזור עוד מספר ימים, ישנם אגמים נחמדים באזור ולאוהבי המרחצאות החמים, יש גם את Nyuto onsen (מידע) שנמצא בקרבת אגם Tazawa.
לאחר שהות של מחצית השעה בערך באזור הנהר, התחלתי להתקפל לקראת חזרה לעיר סנדאיי ומשם לטוקיו. זה היה היום האחרון של כרטיס הJRP שלי והתכוונתי להגיע לטוקיו כמה שיותר מאוחר, אך לא מאוחר מדי. לנצל את הכרטיס עד תום. הדרך חזרה עברה באותו אזור עם מבנים עתיקים, עשיתי טיול מעגלי שהסתיים בתחנת הרכבת של העיירה. לא זכור לי שמצאתי תיירים מערביים רבים, כנראה שלא מצפינים עד לכאן ואלו שכן אז כבר נוסעים לאי הוקאידו. בהיסטוריה של קאקונודאטה, כמו במקומות אחרים ביפן הייתה טירה. כיום לא נשאר הרבה מהטירה אם בכלל, לכן אין כל כך מה לחפש טירה כזו בביקור בעיירה. לעיתים טירות קטנות בעיירות ומרוחקות מתיירים מערביים יכולות להפתיע ברמת השימור שלהם וההיצע שלהן (בעיקר כמוזיאון של פריטי לבוש ואמצעי לחימה של סמוראים).
בתחנת הרכבת בסנדאי, לקח לי כמעט חצי שעה למצוא את הלוקר בו השארתי את התרמיל הגדול שלי. היו מספר אזורים שבהם היו לוקרים ולמרות הסימון על המפתח, התקשיתי למצוא את האזור של הלוקר. מצאתי את עצמי עוד יותר אבוד כאשר התחלתי ללכת בעקבות הסימונים הידניים חסרי התכלית של עובדי התחנה. אך לבסוף מצאתי ולא לפני שעברתי על פני הארונית לפחות חמש פעמים. עליתי לרציף השינקנסן, ובזמן שהמתנתי להגעת הרכבת הבטתי מבעד לחלונות התחנה ובנוסף להרים המושלגים, הבחנתי גם בכפרים מסורתיים ומודרניים שיתכן שלאחר רעידת האדמה וגלי הצונאמי - אינם קיימים עוד. הרכבת הגיע ועצרה בדיוק בזמן הנקוב ודלתות הקרונות נפתחו בדיוק בסימונים על הרציף. התיישבתי במושבי בקרון וכעבור נסיעה של שעתיים נבלעתי בטוקיו - הישורת האחרונה בטיול ביפן.
- מאטסושימה. יש לשים לרכבת שיוצאת מסנדאי למאטסושימה, לוודא שזו לא הרכבת שעוצרת לחצי שעה באמצע הדרך.
- מטסושימה. העיירה נפגעה בצונאמי, אך לאחר מכן חזרה לתפקד שוב כמרכז תיירותי.
- תחבורה בטוהוקו. רכבת השינקנסן שבה לפעול בצורה מלאה לאחר רעידת האדמה והצונאמי
- המרחק בין טוקיו וסנדאי הוא 350 ק"מ, והנסיעה נמשכת כשעתיים.
