הירושימה (Hiroshima)

ביקור ראשון, מארס-אפריל 2009. ביקור שני, נובמבר 2010.

 הירושימה היא העיר הראשונה בהיסטוריה שהוטלה עליה פצצת אטום, אבל אני מניח שאת הפרט הזה אני לא ממש מחדש במשהו למישהו. מלבד הפרט ההיסטורי השחור הזה של העיר והאנושות בכלל , מצאתי שהירושימה היא בעצם עיר חיה ותוססת למדי ובקושי ניתן לזהות משהו על עברה הנוראי, פרט לאותו אזור של פארק השלום. במהלך הטיולים שלי ביפן ביקרתי פעמיים בהירושימה, לביקורים קצרים של לא יותר משני לילות ולדעתי עדיין אפשר לשהות שם יותר זמן ולראות בניחותא את נקודות העניין של העיר וגם לצאת לטיולי יום מחוץ לעיר. בפוסט זה ארשום על שני הביקורים יחד.

בביקורי הראשון בהירושימה הגעתי בשעות אחר הצהריים המאוחרות ברכבת שהייתה מלאה כמעט עד אפס מקום. נשאר מקום פנוי רק בקרון מספר 2, ומי שמכיר את ה"שינקנסן" יודע כבר שבדרך כלל קרון מספר 2 הוא קרון אפוף עשן סיגריות. הקשיש היפאני שלידו היה המקום הפנוי הכמעט יחידי בקרון "אישר" לי בחוסר רצון בולט לשבת לידו. התיישבתי תוך כדי מלמול "גומנאסאיי" (Gomennasai, סליחה) ולא יכולתי שלא לתהות אם הקשישים בהירושימה עדיין שומרים למערביים כמוני טינה בגלל "היום ההוא". הירושימה הייתה יעדי האחרון ליום זה, לאחר יציאה מוקדמת מקיוטו (Kyoto), ביקור בהימג'י (Himeji) ובאוקאיאמה (Okayama) ביום שהיה עבורי יום חג, וזאת מכיוון שסוף כל סוף הגשמתי את חלומי ונסעתי ברכבת השינקנסן.

הירושימה קיבלה את פני עם שמיים אפרוריים מדכאים משהו, ותחנת הרכבת הראשית שלה איננה גדולה כמו זו של קיוטו למשל, אך יש בה מספר רציפים לרכבות שינקנסן ומספר רציפים לרכבות רגילות וקל מאוד להתנייד בה. מצאתי בקלות את היציאה הדרומית ומשם פניתי לכיוון ההוסטל שהזמנתי מראש והיה בקרבת מקום, במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מאותה יציאה דרומית של תחנת הרכבת. עשר דקות זה בהנחה שלא הולכים לאיבוד בדרך. האמת שגם לאובד דרך כרוני כמוני היה מאוד פשוט להגיע להוסטל. זאת מפני שמרבית הדרך עוברת בצמוד למסילת הרכבת והמקום עצמו נראה כאילו היה בעבר בניין משרדים רגיל שהוסב להיות הוסטל ונקרא "Hanna's hostel" (קישור לאתר), שוכן רק כמה עשרות מטרים ממפגש מסילת הרכבת עם כביש ראשי.

קישור למפה מוגדלת באתר של ההוסטל

בהוסטל עצמו בן ארבעת הקומות קיימים מספר אפשרויות לינה, כמו חדרים משותפים עם מספר מיטות (דורמס, 2,500 ין) ובחלקם גם מקלחות צמודות. בחלק מן החדרים יש אפשרות ללון בסגנון מסורתי על פוטון או בסגנון מערבי במיטות. קיימים גם חדרים נוספים פרטיים. קיימים שני חדרי טלוויזיה, אחד בקומת הקרקע והשני בקומה עליונה יותר ואלו נשארים בדרך כלל די מיותמים כי במהלך השהות בהירושימה אף אחד לא ממש מקדיש את הזמן שלו לצפייה בטלוויזיה.

שעה קלה לאחר הצ'ק אין מצאתי את עצמי יוצא עם ריאה, אחת מעובדות הגסטהאוס, ועוד מספר חבר'ה ששהו בגסטהאוס למסעדת סובה סמוכה, שהייתה ממוקמת בתוך מרכז קניות קטן ובסמוך לחנות ספרים. כאשר יוצאים לאכול עם מישהו מקומי, העניינים נהיים קלים ופשוטים יותר, אין מכשולי שפה כאשר נתקלים בתפריט שעשוי להיות כולו ביפנית. וזאת על אף העובדה שבמסעדות רבות ביפן ניתן להצביע על המנה הרצויה בחלון הראווה של המסעדה. ריאה הזמינה עבור כולם מנות סובה, שהם סוג של אטריות. זה נראה בערך כמו בתמונה המצורפת.

טיול שנתי להירושימה

אחרי הארוחה לא היה מה לעשות בעיר מבחינת ביקורים בנקודות העניין השונות שיש לה להציע. כך מצאתי את עצמי מבלה את יתרת הערב בחברת החבר'ה שסעדתי איתם את ארוחת הערב במה שהיה נראה כמו עוד ערב רגיל בהוסטלים בו כל אחד מספר על טיוליו בעולם. השעות ההם נהיו עבורי גולת הכותרת של השהות בהוסטל בגלל חבורה של ילדים יפנים רעשניים ומשגיח מבוגר אחד שישבו בשולחן הסמוך. בשלב מסוים המבוגר פנה אלינו ושאל אותנו אם נרצה להצטרף אליהם. כמובן שהסכמנו.

מהר מאוד הסתבר לנו שמדובר במורה ושישה תלמידים שלו מאזור העיר נגויה (Nagoya), במקום שנקרא "טויוטה סיטי" (של מפעלי טויוטה) שהגיעו להירושימה כחלק מטיול בית ספר או משהו דומה לזה. התלמידים היו כולם בני 14, שלושה בנים ושלוש בנות. הם ידעו טיפה אנגלית והמורה שלהם ידע טיפה יותר מהם. במשך כמה שעות ישבנו יחד איתם ולמדנו להכיר זה את זה.

בתחילה ניהלנו איתם שיחה קלוקלת, הצגנו את עצמנו בפניהם וההפך. למדנו על פשר מעשיהם בהירושימה ולאחר מכן כבר נשבר הקרח לחלוטין ומצאנו את עצמינו משחקים ביחד משחקי שולחן שונים כמו ג'אנגה. משחק מורט עצבים בו יש לשלוף מלבני עץ ממגדל שלם של מלבני עץ תוך ניסיון לשמור עליו יציב. בכל פעם הופתעתי מחדש שהצלחתי לשלוף בתור שלי את מלבני העץ מבלי לגרום לכל המגדל או לחלקו לקרוס. לבסוף אחד הילדים הפיל אותו, ונחמד היה לשמוע את צווחות ההתלהבות שלהם בכל פעם שמישהו הצליח לשלוף עוד מלבן עץ מבלי למוטט את המגדל. היה בזה משהו שבאמת חימם לי את הלב, ועד עצם היום הזה אני עדיין חש געגוע אל אותם ילדים, מקווה שמדי פעם הם לרגע עוצרים את מרוץ הלימודים המטורף שלהם, לוקחים נשימה ואולי גם נזכרים בי.

כאשר קולות החיים בהוסטל נדמו כמעט לחלוטין, מצאתי את עצמי משחק "רברסי" מול אחד הילדים. הלך לי די טוב עד שהמורה שלו נעמד מאחוריו והחל לסייע לו בעצות מועילות. אחרי הכל הוא היה רק בן 14 ובאותו הזמן גילו אפילו לא היה חצי מגילי. מיד ניכר שינוי דרסטי במהלך המשחק וזה היה נראה כמו תחילתה של תבוסה קשה. לעזרתי נחלץ האוסטרלי שחילק לי עצות שונות, וחרף זאת מצאתי את עצמי עומד בפני תבוסה צורמת לילד בן 14 (והמורה שלו). היועץ האוסטרלי "פוטר" לאחר שסבר בטעות שאני משחק באבנים הלבנות, בעוד ששיחקתי בכלל באבנים השחורות. המשחק הסתיים במפלה כואבת מאוד לאגו שלי, הובסתי בידי ילד בן 14 שלא ידע את נפשו מרוב שמחה. בג'נטלמניות לחצתי לו יד ולאחר מכן סגרתי עוד יום מוצלח בטיול שלי ביפן בו ביקרתי בארמון הימג'י רגע לפני שנכנס למספר שנים של שיפוצים ועצם ההגעה להירושימה.

ביום המלא היחידי שלי בהירושימה תכננתי לבקר בפארק השלום ובמוזיאון השלום הצמוד לו ולאחר מכן לבקר באי מיאג'ימה (Miyajima).

מחוץ לתחנת הרכבת של הירושימה יש תחנה של חשמליות, ושם רכשתי כרטיס חופשי-יומי, שרק במקרה הצלחתי לכסות את העלות שלו. עליתי על החשמלית מס. 2 או מס. 6 וכעבור רבע שעה ירדתי בתחנה הנמצאת מול פארק השלום. אני מוכרח לציין שהשמיים האפרוריים לא עשו לי את זה והשרו אווירה די קודרת ומדכדכת ברחובות העיר. מדי פעם החלו טפטופי גשם ונשבו רוחות קלות וקרירות של עונת מעבר שהעיפו עלים לכל עבר. אולי בעצם זו הייתה הדרך המעניינת של הירושימה להכניס אותי לאווירה רגע לפני הכניסה לאחד הפארקים העצובים ביותר בעולם.

העיר נבנתה מחדש לאחר הטלת פצצת האטום, ונראה שפרט לפארק השלום של הירושימה כמעט ולא נותר זכר ועדות למה שהתרחש במקום לפני כמעט 64 שנים לפני כן. רגע לאחר שירדתי מהחשמלית ונכנסתי לפארק עצמו, נגלה לעיניי אותו בניין מפורסם ששרד בקושי את הפיצוץ למרות שהיה קרוב מאוד למוקד הפיצוץ ונהיה עם הזמן לאחד מסמליה של העיר. היום הבניין מגודר ואין לשוטט בתוכו פן יקרוס פתאום או יושחת.

הפארק עצמו נחצה לשניים בגלל נהר סואן החוצה אותו ואחד מגשריו ההיסטוריים שימש את טייסי ה"אנולה-גיי" לאיכון המטרה רגע לפני הטלת הפצצה. בכל עבר פזורים אנדרטאות שונות, חלקן אפילו מרגשות מאוד כי הן מוקירות את הילדים, הנשים ואזרחים אחרים שנספו בטרם עת וכן אפילו מוקירות את שבויי המלחמה ששהו באותו זמן במחנה שבויים סמוך לעיר ובנוסף אליהם אנדרטת זיכרון לקוריאנים הרבים שהוגלו ליפן בזמן הכיבוש היפני של חצי האי הקוריאני. הסיור שלי בפארק לא היה עקבי וכל פעם דילגתי וחזרתי לאנדרטאות השונות ובדרך הקשתי בפעמון השלום הענק שניצב באחד מגדות הנהר תוך הבעת תקווה שלא נצטרך לחוות אירוע דומה בעתיד.

 נקודת ההיפו-סנטר של הפיצוץ נמצאת קצת מחוץ לפארק עצמו ובמקום קיים שלט שמציין שכאן היה לב הפיצוץ. בניגוד לעיר נגסקי (Nagasaki) מסביב לשלט המפואר עומדים היום בניינים גבוהים, שמסמלים אולי את השיקום והמשך החיים בעיר ובכך אולי גם ניצחון מסויים של תושבי העיר. משם המשכתי היישר לסיור במוזיאון השלום של הירושימה, כאשר בדרך אני חולף על פני מספר מיצגים נוספים שהכילו בתוכם אלפי קיפולי נייר צבעוניים של עגורנים (קיפולי אוריגאמי) וגם נעצרתי פה ושם על ידי היבאקושים ( Hibakusha), שהם קשישים ששרדו את הטלת הפצצה וכל תופעות הלוואי שלה. במעט האנגלית שהייתה שגורה בפיהם הם ביקשו להודות לי על כך שעשיתי את כל הדרך מישראל להירושימה.

מחיר הכניסה למוזיאון השלום הוא מחיר סמלי בלבד, הביקור במוזיאון עצמו מומלץ מאוד וניתן לסייר בו במשך מספר שעות. עבורי, ביקור בהירושימה ובפארק השלום היה בגדר חובה ואני מקווה שכל מי שיגיע ליפן יחוש את אותה החשיבות שאני חשתי לבקר במקום. המיצגים מספרים את הסיפור של העיר, גם לפני אותו יום ארור שיזכר בהירושימה לדיראון עולם, מיצגים מראים את העיר לפני ואת העיר לאחר הפיצוץ, מיצגים נוספים מראים את השפעות הפיצוץ והחום הרב שהופק ממנו על מתכות שונות ופריטי בית שונים, ויש גם תמונות נוראיות וסיפורים קשים על תושבי העיר שהצליחו לשרוד את רגע הפיצוץ ונאלצו להתמודד עם אינספור קשיים בריאותיים ונפשיים שנים ארוכות לאחר מכן.

 סיפור אחד שאני מרגיש צורך לספר הוא על נערה בשם סאדאקו סאסאקי (Sadako Sasaki), אם השם לא מוכר אז אולי הסיפור כן. ביפן ידוע כי קיפול אוריגאמי של 1,000 עגורנים יכול לגרום למשאלות להתגשם, ואותה נערה ששרדה את רגע הפיצוץ של פצצת האטום נלחמה על חייה לאחר שלקתה בלוקמיה בעקבות הקרינה הגבוהה, היא ניסתה לקפל 1,000 עגורנים מנייר בכדי שמשאלתה להבריא ולהמשיך לחיות תתגשם. אולם משאלתה של סאדאקי לא התגשמה והיא נפטרה לפני שהספיקה לקפל 1,000 עגורנים, למעשה היא הצליחה לקפל 644 עגורנים. כאמור, משאלתה לחיים מעולם לא מומשה וכאשר אתם מבקרים במוזיאון, תוכלו למצוא את תמונתה, בה היא שוכבת שלווה בארון הקבורה שלה, כאשר לצידה שוכבת גם הבובה שלה, המון פרחים ו...1,000 עגורנים מנייר. בני משפחתה וחבריה קיפלו עבורה את 356 העגורנים הנותרים. סאדאקי הייתה רק בת 12 במותה ועל אף זאת נהייתה לסמל בעל כורחה ואפשר למצוא פסל בדמותה מוצב בפארק עצמו כאשר היא אוחזת בכפות ידיה קיפול אוריגאמי של עגורן.

 לפני הביקור השני שלי ביפן קראתי את הספר "הירושימה" של ג'ון הרסי, המספר את סיפורם של שישה ניצולים לאחר הטלת הפצצה וגם עקב אחריהם לאורך השנים. הספר עצמו שנכתב כסדרה של מאמרים, נהיה לספר והסופר הוסיף עם הזמן פרק שעקב אחר אותם ניצולים, שאגב לא כולם היו יפנים. ספר נוסף,שאותו לא קראתי ואין לי מושג אם ניתן להשיגו בארץ עוסק בסיפורה של סאדאקו סאסאקי , Sadako and the Thousand Paper Cranes שנכתב על ידי Eleanor Coerr. יתכן שניתן לקנות אותו שם. הספר יצא לראשונה בשנת 1977 ויצא שוב גם בשנת 2004.

 בביקורי השני במוזיאון יצאתי ממנו יותר מדוכדך מאשר הביקור בפעם הראשונה. בפעם השנייה גם עצרו אותי ניצולים, מה שלא קרה בפעם הראשונה. בשתי הפעמים התיישבתי על אותו הספסל בפארק מנסה לעכל את החוויה הזו של ביקור בפארק ובמוזיאון. בפעם הראשונה, היה קריר ומעט אנשים הסתובבו בפארק, וזאת לעומת הביקור השני בתקופת הסתיו בו הפארק היה מלא בקבוצות רבות של תלמידי בית ספר שסיירו במוזיאון ובין האנדרטאות ואף שרים שרו מול אחת האנדרטאות, במה שנראה כמו טכס זיכרון קצר שנערכך בידי קבוצות בית ספר המגיעות למקום (סרטון).

 בביקור השני המשכתי מהפארק להוסטל לאסוף את הכבודה שלי ומשם לתחנת הרכבת בדרכי לעיר נגסקי. בביקור הראשון עשיתי סוויץ חד והמשכתי לעבר האי מיאג'ימה. על הביקור במיאג'ימה כתבתי בפוסט הנ"ל.

אוקונומיאקי של הירושימה

בערבים, אחרי ששבתי מטיולי יום במיאג'ימה, יצאתי לקנח את היום עם המאכל הרשמי של העיר הירושימה עליה שמעתי כבר מהמרחקים והיא האוקונומיאקי (Okonomiyaki), סוג של פנקייק-חביתה יפני, וכמובן שאם הגעתי עד הלום אז הגיע גם הזמן לנסות את המאכל הזה שכל כך אהוב בהירושימה.

למעשה המאכל הזה כל כך אהוב בהירושימה, שבבנייני משרדים אפשר למצוא קומה אחת שלימה המכילה עשרות דוכנים להכנת אוקונומיאקי. קומה כזו אפשר למצוא ב"פוקוס בילדינג" (Focus building), שם כל הקומה השישית מלאה בדוכנים. כאשר הזדמן לי להגיע לשם ביחד עם שותף לחדר בהוסטל מצרפת ועוד בחורה יפהפיה מטאיוון לא יכולתי שלא למצוא את עצמי אובד בדיוק כמוהם. ברגע שהמעלית עצרה בקומה השישית והדלת נפתחה התגלה לעינינו עולם אחר ממש. מבוך של דוכני אוקונומיאקי נפרש מול עינינו, ובכל דוכן כזה עמלו בחריצות לפחות שניים או שלושה פועלים, כאשר אחד מהם או מישהו אחר שקשור לדוכן זיהה אותנו, ניסו לשכנע אותנו לשבת אצלם. מצאנו את עצמינו מהלכים במבוך הזה, מפעילים את בלוטות התיאבון שעות נוספות.

לבסוף התיישבנו באחד הדוכנים, בדיוק כמו שיושבים בבר על הדלפק. לפנינו היה פלטת חימום שהעובד ניקה בחריצות. לאחר שכל אחד מאיתנו בחר את האוקונימיאקי שלו, הבחור החל לעמול במרץ על הכנתם. בתחילה שפך על פלטת החימום בלילה ורגע לאחר מכן החל להוסיף ירקות שונים, נודלס או אודון (Udon) לפי מה שכל אחד הזמין, נתן לכימייה של הבישול לעשות את העבודה, ובשלב מסוים הוא הידק בעזרת השפכטל שהחזיק ביד את האוקונומיאקי של כל אחד ואחד, ולבסוף קינח ברוטב מיוחד ותוספות שונות. כל מלאכת ההכנה של האוקונומיאקי שנעשית מול עיני הסועד נמשכת לא יותר מעשר דקות ומהוה חוויה קולינרית יפנית אותנטית מרתקת. וזה לא רק נראה ערב לחך, אלא ממש מעדן.

בביקורי השני לא פסחתי על עוד הזדמנות להתענג על האוקונומיאקי, ולאחר שאחת מעובדות ה"Hanna's hostels" שלחה אותי למסעדת האוקונומיאקי המועדפת עליה, שלא הצלחתי למצוא בסוף. חזרתי לאותה קומה שישית באותו בניין עסקים. כאשר הפעם הייתי לבדי, מלבדי היו עוד 3 אורחים בהוסטל ואף אחד מהם לא הצטרף אלי. שוב מצאתי את עצמי אותו מבוך, שוב העובדים מזמינים אותי בחיוך לדוכן שלהם, ולמרות זאת המשכתי ללכת עד שהגעתי לדוכן האחרון ושם גם התיישבתי. הבחורה בירכה אותי לשלום, אבל משהו במראה שלה חרג ממראן של הנשים המקומיות. לא טעיתי. אותה בחורה הייתה וייטנאמית, והבחורה השנייה שעבדה איתה הייתה סינית. למרות זאת האוקונומיאקי שהיא הכינה היה לא פחות טוב אם לא יותר טוב מזה של הפעם הראשונה.

 במשך עשר דקות היא עסקה באומנות ההכנה, ותוך כדי גם דיברנו קצת כאשר מדי פעם אני בוהה במרקע הטלוויזיה ממנו המשיכו לבקוע תמונות מהתקרית הצבאית הקשה בין צפון קוריאה ודרום קוריאה. ישבתי שם קרוב לשעתיים, ותוך כדי כך למדתי שכל הדוכנים בקומה הזו שייכים לשלושה בוסים, ואני הלקוח ה-40 בערך של הדוכן הזה באותו יום. לאחר מכן שבתי להוסטל כאשר בדרך אני פוגש בני נוער שתויים וזורק להם כל מיני משפטים קלוקלים ביפנית על זה שהם שתויים. הם צוחקים מהגאי-ג'ין (זר) המוזר הזה שמדבר איתם. בניגוד לפעם הראשונה שלי בהוסטל, בפעם השנייה כמעט ולא היו אורחים, והבחורה שהייתה איתי בחדר עברה לחדר אחר כי בן זוגה שהיה באנגליה לא היה מבסוט והטיל עליה "וטו" ואסר עליה לישון באותו חדר יחד איתי. ביום השני, פגשתי את ריאה שוב, אותה הזכרתי בתחילת הרשומה הזו. היא לא כל כך זכרה אותי, אבל אולי מתוך נימוס, אמרה שכן.

 ומכיוון שאתם הקוראים, כל כך נחמדים, צירפתי סרטונים חמודים של הכנת אוקונומיאקי הירושימאי, אחד ביתי ואחד במסעדה, סרטונים ששווים את כל אלף המילים והתמונות שלי...

 ויש גם סרטון שלי מהביקור הראשון בהירושימה (את הסרטון של הביקור השני..איבדתי איפשהו)

הירושימה - הרבה יותר מפארק השלום ומיאג'ימה

הירושימה יכולה להציע הרבה יותר מאשר ביקור בפארק השלום ובמיאג'ימה. הידעתם שבהירושימה שוכן מפעל "מזדה" וניתן לסייר שם בביקור מתואם מראש? הירושימה היא גם עיר של ספורט ויש לה קבוצת בייסבול וכדורגל פופולארים, אצטדיון בייסבול חדש ואיצטדיון כדורגל שאירח מספר משחקים במונדיאל 2002. כמו בכל עיר שמכבדת את עצמה גם בהירושימה יש ארמון וכאשר הצרפתי, הטאיוונית ואני עברנו שם לאחר ארוחת הערב, עוד הספקנו לראות את הארמון מואר רגע לפני שכיבו את התאורה שלו, רגע לפני שהספקתי להכין את המצלמה לצילום. מאז הארמון הזה קיבל אצלי את הכינוי "הארמון הנעלם" כי רגע אחד הוא עמד מולנו בשיא הדרו מואר ורגע אחרי זה נעלם כלא היה בעלטה של הלילה. בנוסף, ישנם מקדשים רבים הפזורים ברחבי העיר ומסביב לה וחלקם בפסגות ההרים.

 לאלו שיש ברשותם זמן, הירושימה היא מקום קלאסי לטיולי כוכב. טיול כוכב הוא טיול בו משתמשים במקום אחד כבסיס יציאה וחזרה לטיולים באזור. מהירושימה ניתן לטייל למגוון רחב של מקומות כטיולי יום או אפילו טיולים של יומיים. ניתן משם לצאת להאקאטה (Hakata, מידע נוסף) בזמן שנערך שם טורניר סומו גדול במהלך חודש נובמבר (פוסט בעתיד). קיימות עיירות נוספות כמו אומוניצ'י (Omonichi , מידע נוסף) משם אפשר לצאת לטיול אופניים שיכול להסתיים באי שיקוקו השכן אחרי שחוצים מספר גשרים ואיים קטנים בדרך, ועוד מקומות רבים אחרים שהינם קרובים ומעוררי עניין.

 בקיצור, לא חסר מה לעשות בהירושימה.

פוסטים נוספים על יפן