שלושה ביקורים במיאג'ימה - אחת משלושת ה"פנינות" של יפן
ביקור ראשון (ראשית אפריל 2009)
אבוד בחשמליות של הירושימה
כן. לא ביקור אחד, אלא שלושה ביקורים. הביקור הראשון במיאג'ימה היה מיד לאחר הביקור בפארק השלום, ובעוד אני מנסה להתאושש מהביקור במוזיאון. מצאתי את עצמי מטייל בתוך שוק עירוני, חוצה אותו ומגיע לכביש ראשי במרכזו ניצבה תחנת חשמלית. הסתכלתי במפה וראיתי שהיא מובילה לנמל הירושימה. נעמדתי שם והמתנתי לחשמלית שתגיע ותיקח אותי לשם.
החשמלית אכן הגיע והנסיעה לנמל הירושימה ארכה זמן מה. חשמליות הן אמצעי תחבורה איטי משהו, ומצאתי את עצמי מתחיל לנקר מעייפות, כאשר האנשים מתחלפים ללא הרף בכל תחנה. בשלב מסויים הצצתי שוב במפה של תחבורת החשמליות, כי משהו לא נראה בעובדה שהנוסעים מתחלפים כל הזמן ואני המערבי היחידי. ובאמת, ראיתי שלמרות שהחשמלית עושה את דרכה באיטיות לעבר נמל הירושימה, מה שהייתי צריך בעצם זה להגיע לתחנת מיאג'ימה גוצ'י (Miyajima guchi station) שנמצאת בצידה השני של העיר, או בקצה השני של קווי החשמליות.
כעת, אחרי שהבנתי שאני נמצא בשום מקום בתוך העיר הירושימה, ירדתי מהחשמלית ועברתי לקו הנגדי שעושה את הדרך ההפוכה, תוך כדי כך שאני מחפש תחנת חשמליות שנושקת לתחנת רכבת ולהמשיך משם ברכבת לתחנת הרכבת של מיאג'ימה גוצ'י. מצאתי נקודה כזו, ועד שהגעתי לתחנה זו והחלפתי לרכבת רגילה חלפה לה עוד שעה ארוכה. מתחנת הרכבת הזו לתחנת מיאג'ימה גו'צי זה היה כרבע שעה נסיעה אולי פחות.
בתחנת מיאג'ימה גוצ'י הבחנתי בשילוט שמוביל למרינה שנמצאת במרחק הליכה מהתחנה עצמה. עקבתי אחרי השילוטים ותוך מספר דקות הגעתי לאזור הרציפים, הצגתי לאדם שעבד שם את כרטיס הJRP, הוא הביט בחטף וזה הספיק בשביל לעלות למעבורת. זו המעבורת היחידה שנכללת בתוך הפאס של הJRP (מידע על JRP). ולכן כל מי שמחזיק בJRP ויוצא מתחנת הרכבת של הירושימה יכול להגיע עד לאי וחזרה מבלי לשלם ין אחד בדרך על כרטיסי נסיעה. כשנכנסתי ללב המעבורת הקדמתי את כל הזקנות והתיישבתי בספסל הקידמי ביותר מול החלון, מתוך תקווה שאראה את השער הצף של מקדש איטסוקושימה (Ituskushima), ניתן לעמוד על סיפון המעבורת,אך באותו יום היו רוחות קרות במיוחד.
אהבה ממבט ראשון
כשיורדים ברציף באי מיאג'ימה כדאי לשים לב ללוח היציאות של המעבורות שתלוי בכניסה/יציאה לרציפים ולפי כך לתזמן את הזמן שלו באי או לפחות לא לפספס את המעבורת האחרונה. אחרי שמוודאים את העניין הפעוט הזה ויוצאים מהבניין אל האי, נגלה מחזה מלבב של עשרות אם לא מאות צבאיים שמקיפים מכל עבר תיירים. אולי יהיה יותר נכון לכתוב שלא ברור מי באמת מקיף את מי.
מהיציאה ניתן לפנות שמאלה, אך הרוב פונים ימינה אל עבר נקודת העניין המרכזית של האי. נקודה זו היא שער הטורי המפורסם. שערי טורי מסמלים כניסה למקום קדוש, ושער הטורי הנ"ל שמוצב דווקא בתוך הים בעצם מסמל שכל האי עצמו הוא מקום קדוש. זהו שער ענק במימדים שלו וניתן להרגיש זאת היטב בשעת שפל כאשר ניתן לצעוד אליו ולעמוד בסמוך לעמודים שלו. זהו איננו השער המקורי שהוצב שם מלכתחילה, במשך ההיסטוריה הוא הוחלף כ-7 או 8 פעמים, בפעם האחרונה ב-1875, מכך סביר להניח שהשער הנוכחי שרד את ההדף של פצצת האטום. גובהו מתנשא לגובה של כ-16 מטורים והעמודים שלו נתמכים בעמודים נוספים. בעבר הכניסה לאי הייתה דרך השער עצמו, לא ידוע לי אם רק ברגל או גם באמצעות סירה. מכיוון שהאי הוא מקודש, לידות ומיתות הן עניין אסור באי.
באותו יום שהגעתי לאי בפעם הראשונה, מזג האוויר היה הפכפך למדי, וכל כמה זמן השמש נבלעה בעננים, ואלו הורידו גשם, ולאחר מכן השמש שוב בצבצה ושוב חוזר חלילה. נעמדתי בכל מיני נקודות מול השער, בשביל לצלם אותו מכל כיוון. זו הייתה שעת מעבר בין גאות לשפל, וניתן היה לראות שהים מתחיל ליסוג לכיוון שער הטורי. ועד לרגע בו השפל יאפשר גישה לשער, המשכתי לשוטט ברחבי אזור השווקים של האי. מהרציפים ועד לשער, אפשר לבחור במספר נתיבי הליכה. באחד מהם, זה שהלכתי בו תחילה ניתן ללכת בטיילת צמודה לקו הים, בנתיב אחר ניתן לעבור בתוך אזור של חנויות מזכרות ומסעדות ודוכני מזון מהיר.
מול השער המפורסם ממוקם לו מקדש Itsukushima המפורסם, וניתן לסייר בו (תשלום). מקדש השינטו והשער הצף מהווים שניים מהסמלים המוכרים של יפן, ומוכרז מאז שנת 1996 כאתר מורשת עולמית. מקדש יפהפה שמכיל בתוכו גם רציף עץ המאפשר למבקרים לעמוד ישירות מול השער בזמן הגאות וגם לסייר בין המבנים השונים שכוללים היכל לתפילות, היכל ראשי ותאטרון של אומנות ה-Noh. מאחר שבזמן השפל ניתן לרדת לחוף מכיוונים אחרים ולצעוד לעבר הגשר.
משהו אחר, חמוד מאוד, אולי חמודים מאוד. הם הצבאיים הרבים שנמצאים בעיר ורואים אותם מהרגע הראשון שיוצאים מתחנת הרציפים ואי אפשר שלא להיתקל בהם. חלקם אינם פוחדים מבני אדם ואפשר ללטף אותם. רצוי לא להאכיל אותם, ועם זאת כדאי לשמור היטב על הציוד האישי, שכן הם ינסו לאכול כל מה שיראה להם כמו אוכל, וזה כולל שקיות שמבצבצות בתיק גב או מהכיסים. יש להם "חוצפה" והם לא מהססים להשתמש בה וגם לא מהססים לזנב בך מאחור. הם לא באמת מזיקים ובדרך כלל נעימים. הן חיות קדושות ולכן מאפשרים להן להסתובב חופשי ברחבי האי. ניתן לראות צבאיים משוטטים בחופשיות גם בעיר נארה (Nara) ליד קיוטו.
המשכתי לסייר באזור המקדש והשער, ובשלב מסוים נתקלתי בזוג אמריקאים מהאוואי שפגשתי לראשונה מספר ימים לפני כן בהוסטל בקיוטו. המשכנו לטייל יחד עד החזרה להירושימה. כאשר בשלב שבו פגשתי אותם השפל כבר אפשר לצעוד לעבר השער. העמידה מתחת לשער המרשים בגודלו היה אחד מגולות הכותרת של הביקור הראשון באי. השער כל כך גדול וגורם לך להרגיש כל כך קטן ונפעם, מאחר ובתמונות של השער שאפשר למצוא בכל פינה באינטנרט למשל, בדרך כלל לא מראות את קנה המידה בין השער לאנשים והוא בהחלט איננו נראה גדול כמו שהוא במציאות. הזוג ואני סיימנו ביחד את הביקור באי ושבנו להירושימה, כאשר לאחר הירידה מהמעבורת ברציף במיאג'ימה גוצ'י לבין תחנת הרכבת שלה, עצרנו בחנות ממתקים וקנינו כל מיני ממתקים יפנים - ממתקים שבהחלט מומלץ לטעום. בהירושימה נפרדו דרכינו.
הביקור השני
יום אחרי
יום לאחר מכן תכננתי לעבור לאי קיושו, כאשר היעד הראשון שלי באי היה העיר האקאטה (Hakata, ידועה גם בFukuoka), הנסיעה הזו שארכה רק קצת יותר משעה ולוותה במחשבה שאין צורך להקדים כי לא יהיה כל כך מה לראות שם ונקודת העניין שלי היא ממילא רק דוכני האוכל המפורסמים שלהעיר, קבעתי את הנסיעה לשעת צהריים ועד אז חשבתי לעצמי למה לא לבקר שוב במיאג'ימה.
מזג האוויר באותו היום היה הרבה יותר טוב מזה של יום האתמול, השמיים היו תכולים למדי ונקיים מעננים, והפקתי לקחים מהטעות של יום האתמול ובפעם הזו נסעתי לעיירה מיאג'ימה גוצ'י עם הרכבת, בערך 27 דקות מתחנת הירושימה. כאשר רוב זמן הנסיעה העברתי בעמידה, כאשר אני מאפשר למבוגרים ומשפחות לשבת. ולמען האמת עבורי עמידה בקרונות זה עניין שבשגרה בנסיעות אלו.
ירדתי מהמעבורת לאי ושוב פניתי לכיוון השער המפורסם, ושוב צילמתי תמונות רבות בתקווה להוציא תמונה טובה. שוב התקבצו סביבי ערב רב של צבאים, צעירים ובוגרים, מקווים שאתן להם משהו לנשנש, אולי הם זיהו אותי מאתמול. אחד מהם הצליח לקחת מהתיק שלי שקית ניילון ואני הצלחתי לקחת את השקית ניילון ממנו בחזרה. בכל הזמן הזה חשבתי מה אני יכול לעשות בביקור הזה שלא עשיתי בביקור אתמול בשביל לעשות את הביקור הזה משתלם, והחלטתי לטפס למקדש נוסף, Daisho-in, שנראה שהיה ממוקם בבסיס ההר. משם תכננתי להמשיך לסוג של פארק קופים פתוח שהיה ממוקם עוד יותר במעלה ההר וניתן היה להגיע לשם במסלול הליכה שהחל לצאת מאחורי אותו מקדש.
בדרך למקדש Daisho-in שוב חלפתי על פני השער הצף, כאשר גם הפעם אני משתדל לצלם אותו מכל מיני זוויות, אולי הפעם יעלה בידי להביא צילומים מרשימים יותר מאלו של יום האתמול, שנראה היה שקצת "נפגמו" בגלל מזג האוויר ההפכפך. הים שהיה רגוע יותר וביחד עם השמיים הכחולים הנעים הישרו עלי אווירה של היי. הרחובות היו מלאים בדוכני מזון מהיר, דוכני רוכלות, בחנויות וגם בתיירים רבים, מקומיים וזרים כמוני. לא כל כך מפתיע לאור העובדה שהאי נחשב לאחד משלושת פנינות היופי של יפן, ביחד עם מאטסושימה (Matsushima, שנחשבת לסוג של "האלונג ביי" באזור סנדאיי, פוסט בעתיד) ורצועת החוף של אמאנוהאשידאטה (Amanohashidate).
לאחר שעה קלה של שיטוטים ב"אזור הראשי" של האי שהוא האזור של מקדש איטסוקושימה והשער הצף, מצאתי את הפנייה לכיוון מקדש Daisho-in, והתחלתי לעלות במדרגות עד שהגעתי למקדש עצמו. טיפוס שאורך דקות בודדות, בניגוד למקדשים אחרים בהם יש כמעט 1000 מדרגות. המקום עצמו היה נחמד למדי ודי מהר הבחנתי שבאחד המבנים נערך סוג של סדנת יצירה.
מלאכת קיפולי הנייר
בדרך כלל סדנאות יצירה זה לא בשבילי, אבל היות והייתי בשיאו של טיול ובמצב של פתיחות מוחלטת החלטתי לנסות. ואולי הייתה זו בכלל העלמה היפנית החיננית שעמדה בכניסה והזמינה אותי להתנסות באמנות האוריגאמי. מה מקפלים? עגורים, כמובן. אם זכרוני אינו מטעה אותי הם מסמלים מספר דברים, ופריון הוא אחד מהם. למזלי הייתה מישהי שהתיישבה לידי והדריכה אותי כיצד לקפל עגור. מעולם לא קיפלתי עגור לפני כן ובפעם הראשונה למישהי עם שתי ידיים שמאליות כמו שלי זה היה קצת מורכב. אני גם אתוודה ואספר שאת מרבית הקיפול היא עשתה, כאשר כמעט בכל שלב אני פונה אליה שתעזור לי. היא בחיוך וסבלנות בלתי נגמרת ניסתה להדריך אותי ואז ביצעה עוד קיפול ועוד קיפול עד שלבסוף פיסת הנייר הצבעונית קיבלה צורה של עגור יפהפה.
חשבתי שבזה נגמר העניין, אך הופתעתי לגלות שבעצם יש לקפל שני עגורים. ובפעם הזאת, בלי הנחות, היא קיפלה בשבילי בערך חצי עגור ואני את החצי השני. הראיתי התקדמות מסוימת, ולא יכולתי שלא לתהות אם היא עברה הכשרה כלשהי של הוראה לחינוך מיוחד. עוד לפני שהספקתי לשמוח שיש ברשותי שני עגורים, קיבלתי פיסת נייר שלישית. הפעם הייתי צריך להדביק את העגורים לפיסת הנייר האדומה ולהדביק כל מיני קישוטים נוספים. ורק לאחר מכן הושלמה המלאכה בסדנת היצירה, שההשתתפות בה עולה רק כמה יינים. הודיתי לה ואת יצירת האומנות הזו הצמדתי בין שני דפים במחברת שלי. במטרה לשמור עליה. היום יצירת האומנות הזו קיבלה מקום של כבוד בארונית המזכרות שלי.
לאחר מכן שמתי לב שלא נותר לי עוד הרבה זמן עד לנסיעה להאקאטה. ויתרתי על הטיפוס לפארק הקופים והתחלתי לעשות את הדרך חזרה. אגב, אני לא בטוח שיש פארק ויתכן שהם מסתובבים להם בחופשיות מסוימת באזור מסוים בהר. בכל מקרה, הבטחתי לעצמי שאם אשוב ליפן בעתיד, אנסה בכל זאת להשלים את מה שלא הצלחתי להספיק בשני ביקורים באי.
בדרך למעבורת עצרתי בדוכני אוכל וטעמתי ממאכלי הרחוב, מאכלי ים מטוגנים שמוגשים על שיפוד. בהחלט מומלץ לנסות ולטעום. ההתעכבות הזו בדוכני האוכל גרמה לי לפספס מעבורת בכמה דקות, מה שגרם לי לחכות עוד מספר דקות עד למעבורת הבאה וליצור תגובת שרשרת שגרמה לי להגיע לתחנת הרכבת בהירושימה פחות מעשרים דקות לפני מועד יציאת הרכבת להאקאטה. מהתחנה מיהרתי להוסטל, לקחתי את הכבודה שלי, נפרדתי לשלום מהצוות ושבתי חזרה לתחנת הרכבת. כל זאת תוך פחות מעשרים דקות. רק שלקח לי כמה דקות למצוא את הרציף של השינקנסן וכאשר הגעתי לשם, זה היה דקה אחת בלבד אחרי שעת היציאה של הרכבת. שלא כמו בארץ, הרכבות ביפן מדייקות בכל פעם. באמצעות הפאס JRP הזמנתי כרטיס שמור חדש לשינקנסן והמתנתי לרכבת הבאה.
הביקור השלישי (שלהי נובמבר 2010)
פעם שלישית - צבעי השלכת
בפעם השלישית שהגעתי למיאג'ימה, כבר ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה לראות באי מעבר לצבעי השלכת וזה טיפוס לפסגת הר מיסן ממנו, כך שמעתי, נשקפים נופים מרהיבים על הירושימה, מיאג'ימה ויתר האיים שמסביב. עוד לפני שחלפה השעה הראשונה שלי בשיבה להירושימה כבר הספקתי לעשות צ'ק אין באותו הוסטל שהייתי בו גם בפעם הקודמת, להשאיר שם את החפצים שלי, ולצאת לכיוון מיאג'ימה. היה יום יפה וחבל היה לבזבז אותו. בניגוד לפעמים הקודמות, מצאתי מקום לשבת בקרונות שלא היו מלאים. במעבורת התיישבתי בתוך הסיפון, באחת השורות הקדמיות, בעוד אני עסוק בדבר אחד פתאום הרגשתי טפיחה על הכתף, הבטתי וראיתי אישה יפנית מבוגרת מסננת לעברי משהו ביפנית ומצביעה לכיוון שער הטורי הצף. הנהנתי, איך אני מסביר לה שזה הביקור השלישי שלי באי?
ההבדל בין הביקורים הקודמים לביקור הנוכחי בלט לעין כבר מהיציאה מאולם הקבלת קהל של הרציף. צבעי השלכת לא פסחו על האי ובכל מקום נראו גוונים צהובים ועד לגוונים אדומים וחומים, בעצים ובמדרכות. היום היפה שפקד את האי הבטיח לי רבות, התחלתי לשוטט בדיוק באותם רחובות וסמטאות שביקרתי בהם בעבר, נדמה לי אפילו שפניו של אחד מהאנשים שמכרו אוכל מהיר באחד מדוכני המזון היו מוכרים לי מהביקורים הראשונים. נראה שפרט לצבעי העלים שום דבר לא באמת השתנה כאן. התהלכתי מסביב ומדי פעם פניתי לתוך סמטאות וגבעות שלא ביקרתי בהם בביקורים הקודמים, מתרשם מאוד ממראה צבעי השלכת. תוך כדי ניווט לנקודת ההתחלה של המסלול שיוביל אותי בתוך לא יותר משעתיים לפסגת הר מיסן, הפסגה הגבוהה באי.
טיפוס לפסגת הר מיסן
שלט קטן שהודיע לי שמכאן מתחיל הטיפוס לפסגה בגובה של 530 מטרים וקיבל את פני ואני חלפתי על פניו ומצאתי את עצמי מתחיל לעלות במעלה ההר כאשר השביל נהפך מדי פעם למדרגות מאבנים, ולאחר מכן חוזר להיות שביל רגיל. הצד הטוב של הטיפוס הוא שמרביתו קורה בתוך צמחייה ועצים המגוננים מן השמש, הצד הפחות טוב, עם חסימת השמש המקום מוצל ויכול להיות גם קריר. הטיפוס לפסגה הוא ברמת קושי קלה למדי, ומעבר לכושר גופני קל לא מצריך יותר מדי יכולות גופנית. כמובן שניתן לעצור בכל עת בשביל לקחת אוויר ולהתאושש קצת. בדרך למעלה פגשתי מאות מקומיים שירדו מההר, וללא יוצאים מן הכלל כולם ברכו אותי בברכת קוניצ'יווה (שלום), אם לא הספקתי להקדים ולברך אותם קודם.
הטיפוס לא היה קשה, ועדיין נמתח לאורך שעה וחצי בערך, אולי אפילו יותר. כאשר הגעתי קרוב לפסגה, נתקלתי במקדש רייקאדו (Reikado) ובמבנים נוספים מסביבו, מקדשים כאלו פזורים בהרים נוספים מסביב להירושימה (כנראה). המקדש עצמו עדיין לא היה בפסגת ההר, ולאחר דקת מנוחה איתרתי מדרגות שהובילו לראש ההר. לא יכולתי שלא לתהות לגבי השלטים שהורו על "עוד 700 מטרים לפסגה" שהחלו לצוץ בכל מקום. מידות מרחק יפנים התקבלו לא פעם בתהייה בהשוואה למידות מטרים מערביים, כי נדמה שאין תאימות בינהן. בכל אופן, הגעתי לתצורות סלעים שונות, משם נשקף נוף פנורמי נהדר על כל האזור, נוף שיכלתי לראות פיסות ממנו בזמן הטיפוס. אפשר להמשיך לטפס עוד טיפה ולהגיע ממש לפסגה ההר. שם אפשר למצוא תיירים אחרים שנהנים מהנוף המרהיב, ועוד צבאים חמודים שמרחרחים כל תייר חדש שמעפיל לפסגת ההר. בפסגה פועלת מסעדה שמוכרת שתייה קלה ומאכלים מהירים כמו נודלס וגלידות. מחוץ למסעדה יש מדרגות המובילות לגג ושם, זו הנקודה הגבוהה ביותר באי ומשם נשקף נוף עוצר נשימה של הסביבה. ניתן אפילו להבחין בשער הטורי הצף.
אחרי שעה קלה כבר התחלתי לחשוב על חזרה, ושבתי על עקבותיי, כאשר במקום לרדת את ההר ברגל, המשכתי לרכבל שנמצא במרחק מספר דקות הליכה מהמקדש. כאשר הגעתי לשם, הבחנתי בתור הארוך של מקומיים שממתין לגונדולות, והחלטתי שיהיה יותר מהר לרדת את ההר ברגל. שבתי על עקבותיי וירדתי באותו המסלול שממנו העפלתי לפסגת ההר. הירידה מההר ארכה קרוב לחצי שעה בקצב מהיר למדי. שכן הערב החל לרדת על האי וההצללה הטבעית של המסלול גרמה לכל הירידה להיות בחצי עלטה. לא הכי אידיאלי. ישנם הרבה סלעים קטנים שאפשר להתקל בהם, לכן מומלץ תמיד שיהיה פנס כלשהו בתרמיל יום (פנס יד או פנס ראש). כעבור חצי שעה, מצאתי את עצמי בנקודת הסיום ומשם המשכתי לכיוון המעבורת, כאשר אני לא פוסח על מספר דוכני מזון שונים, הן בצידי הרחובות והן בשוק. רגע לפני שהערב ירד לחלוטין, צעדתי שוב לכיוון שער הטורי הצף, בפעם האחרונה, כאשר אני מתחמתק משלוליות ים שלא נסוגו עם הים. צילום עם השער וחזרה למעבורת. עכשיו כבר ברור לי שזו בהחלט הפעם האחרונה שלי באי, לא האמנתי בכלל שאגיע ליפן שוב וגם למיאג'ימה, ועדיין עשיתי את מה שהבטחתי לעצמי לעשות בסוף הביקור השני שלי באי, שנה וחצי לפני כן.
מיאג'ימה היא אחת מפנינות היופי של יפן, ובהחלט משרה אווירה מיוחדת לכל מי שמגיע לבקר. היא כמעט מבחינת "Must" לכל מי שמבקר ביפן ובהירושימה בכלל, שכן היא נמצאת במרחק של 40 דקות בלבד מהעיר. כאשר שואלים אותי למקומות המועדפים עלי ביפן, אני בדרך כלל לא שוכח להכליל את מיאג'ימה, שהאייקון שלה הוא גם אחד האייקונים של יפן. מי שמתעתד לבקר באי, לא חייב לבקר שם מספר פעמים כמוני, ובהגעה מוקדמת ובעזיבה מאוחרת, יכול להספיק לראות ולעשות המון. אני בהחלט ממליץ לא לוותר על ביקור באי.
:)
