נסיעה בלתי אפשרית..
"דורון, הטקסי שלך הגיע!" אמרה לי בעלת ה"בלו-וולף" גסטהאוס באולגי. הרמתי את ראשי וסיננתי שבדיוק הזמנתי ארוחת צהריים, היא ניגשה למטבח וביטלה את ההזמנה, במקום זאת קניתי בקבוק מים והודיתי לה על השהות במקום ועל כל הסיוע שלה. הרגשתי שהיא הייתה איתי ממש בסדר, בניגוד לבחור השני שהיה קצת יותר ממזר וגבה סכומים לא הגיוניים על תחבורה בין מקומות מחוץ לעיירה.
אספתי את הכבודה שלי ויצאתי לרחבה, מייד ראיתי את הג'יפ UAZ הרוסי מחוץ למתחם ואת הנהג יורד ממנו וצועד לקראתי. הספקתי לראות שבקדמת הג'יפ נגלו פניהם של מספר מבוגרים וכמה ילדים. לא שיערתי לעצמי מה ימתין לי במושב האחורי של הג'יפ. חשבתי לתומי שהדאגה בג'יפים היא בעיקר ביכולת שלהם לגמוע מרחקים מבלי לשבוק ופחות לגבי מספר הנוסעים בו, ורגע לפני שנכנסתי לג'יפ עוד גלגלתי את מעיל הגורטקס שקיבלתי מאחיי וקשרתי אותו ברצועות של התרמיל הקטן. כאשר פתחתי את הדלת של המושב האחורי עיניי כמעט יצאו מחוריהן. היו שם עוד כמה מבוגרים וילדים. שאלתי את עצמי מה קורה כאן? שעתיים לפני כן, כאשר סגרתי עסקה עם הנהג בשוק הייתי בטוח שאהיה הנוסע היחידי, או שיהיו עוד שניים ולא יותר. חודשיים במצטבר במונגוליה... עדיין מוצא את עצמי נאיבי.
דחסתי את התרמיל הגדול שלי מאחור, ואת הקטן מתחת למושב, ואת עצמי דחסתי בין האנשים לבין הדלת. הרהרתי אם אני באמת יכול להעביר עכשיו 8 שעות במצב דחוס שכזה, והגעתי למסקנה שאם אגלה אורך רוח, אצליח איכשהו לשרוד. מה גם שלא הייתי לי ברירה, הייתי חייב להגיע לחובד (Khovd) בשביל לתפוס משם טיסה חזרה לבירה המונגולית. לא שיערתי לעצמי שהנהג עוד יעצור בביתו ויאסוף גם את אשתו לנסיעה הארוכה. איך לומר במילים עדינות? היא לא בדיוק הייתה דקיקה כמו שתי הנשים האחרת שכבר היו בג'יפ. לפני שעליתי לג'יפ כבר נדחסו בו 11 נפשות, כעת יהיו בו 13 נפשות מיוסרות. חמישה גברים, שלוש נשים וחמישה ילדים. חלקם עוד לא נראו בני שנתיים. במונגוליה תיירים תמיד אוהבים להגיד כי :"There's always a place for one more!"
מקומי בנסיעה היה בין אשת הנהג שתפסה לא פחות משליש מהמושב האחורי, אני תפסתי רבע מהמושב כאשר אני מפשק רגליים כדי שאחת הנשים תוכל לשבת על שרפרף וקצת על המושב ובין רגלי כאשר היא אוחזת בתינוק שלה. לפניה התיישבה אישה נוספת שישבה על שרפרף נוסף בין מושב הנהג למושב הנוסע שליד הנהג. האחרון ישב שם עם שלושה ילדים, חלקם נעמדו בינו לבין השמשה. מימיני נדחסו בשארית המושב שני גברים דקיקים ואחד מהם אחז בזאטוט שלו. 13 נפשות בג'יפ אחד עושים את דרכן מאולגי לחובד שמרוחקת משם מרחק של 240 ק"מ. שבוע לפני כן, המסע ההפוך ארך כ8 שעות. עדיין קיוויתי שהמסע שעמדתי לצאת אליו לא ימשך כל כך הרבה זמן. ב"לונלי פלנט" רשום שש או שבע שעות, אך גיליתי לא פעם שהמונגולים לא באמת מתייחסים ברצינות למה שרשום שם.
הנהג, שאת שמו מעולם לא קלטתי, סחט את דוושת הגז ובמקרה הטוב הגיע למהירות של 40 קמ"ש, וכל זאת רגע לאחר שסיים לתדלק את הג'יפ בתחנת הדלק האחרונה בעיר לכיוון חובד. זהו גם הרגע בו משלמים לנהג עבור הנסיעה. לי זה עלה 30,000 טוגרוג ואני מאמין שהייתי יכול לשלם גם פחות ומשום מה קיבלתי את הרושם שהמקומיים שילמו הרבה פחות ממני. דקות לאחר מכן כבר יצאנו מרחובות העיירה של אולגי ובתי העיירה הצנועים החלו להיעלם בענן האבק שנשרך מאחורי הג'יפ. לאחר מכן נעלמו כליל כאילו מעולם לא היו, נבלעו בפיתולי כביש העפר בין ההרים הבתוליים, כעת נשאר רק הטבע ומעט מאוד ציביליזציה אם בכלל.
העיירה המונגולית-קזחית הזו לא הצליחה להרשים אותי כמו שנכתב שתעשה בלונלי פלנט, אילו הייתי נשאר כאן עוד מספר ימים יתכן כי הייתי מספיק לספוג את האווירה המיוחדת של המקום בו לא מעט מתושבי העיירה הם קזחים, דוברים קזחית, ובעלי מראה אירו-אסיאתי ולנשים כאן יש יופי שאין במרכז מונגוליה או באולאן באטר. עדיין, המקום הכי טוב לאכול בו היא המסעדה הטורקית, שם אגב פגשתי את כל הישראלים שמצאתי במערב מונגוליה. העיירה בסוף אוגוסט נראתה ריקה מתיירים מערביים, אלו שכן הגיעו לעיירה, הופיעו ברחובותיה טיפין טיפין, הצטיידו במה שהיה נחוץ לצרכיהם ויצאו לתור את אחד מפארקי הטבע הפראיים שהיו פזורים מכל עבריה.
בתחילת הנסיעה הכל התנהל כשורה, מלבד התרמיל שלי שנערם במעלה אוסף התרמילים וחבילות שונות והתעקש להחליק על צווארי בכל פעם מחדש כאשר טולטלנו במהמורות ולכופף מחדש את צורת הישיבה שלי. בכל פעם דחפתי אותו חזרה לאחור, אך באורח מעיק העשרים ק"ג האלו החליקו שוב על צווארי. אשת הנהג ניסתה לסייע, אך נדמה שבשלב מסוים היא ויתרה. בשלב הזה הנסיעה הייתה טובה יחסית, השעה הייתה בין שתיים לשלוש אחר צהריים, עדיין אור יום, נופים נהדרים של אגמים, הרים עם פסגות מושלגות, מעט עדרי צאן ובקר, עוד פחות נוודים רוכבים על סוסים, ובעיקר משטחים ירוקים ושמיים תכולים. פשוט מונגוליה בשיא תפארתה. מראות אלו הציפו אותי במן תחושה של אושר פנימי עילאי וגם צער על כך שהשלב הזה של הטיול הסתיים לו ואני בדרכי חזרה לעיר הבירה האפרורית.
לא חלף זמן רב והגענו לאזור הר טצאמבאגרב שהיפנט אותי ביופיו. שהיתי כאן מספר ימים בשבוע החולף, לא השכלתי לחוות את מה שרציתי לחוות, אך הספקתי לחוות כמה חוויות שלעולם לא אשכח – עליהן ארחיב בהמשך. הזדמנות נוספת ואחרונה עבורי ללטף בעיניי את ההר היפה שפסגתו מתנשאת לגובה של יותר מ-4200 מטרים. מושלגת בכל ימות השנה, השלג מתחיל בגובה של כ3600 מטרים, לשם האמנתי שעוד הייתי יכול להגיע ללא הרבה קושי וחשש ממחלת גבהים. איגפנו את ההר ואת הפארק טבע היפהפה הזה והמשכנו בדרכינו לכיוון העיירה של חובד.
ילדים זו ברכה
סביר שזה מה שיקרה בנסיעות כאלו, כאשר הרכב עולה על מהמורות ללא הרף ונוסעיו סופגים את הטלטולים במשך שעות ארוכות. לכולם קשה, ונדמה כי המבוגרים משחקים משחק שבו המפסיד הוא זה שנשבר ראשון. לא ברור מה הפרס או העונש, אך כולם נראו נחושים שלא להפסיד בו. זאטוט נוסף החל לבכות. התינוק בכה מעט ונרגע, אולי אימא שלו הניקה אותו, מכיוון שישבה עם גבה אלי לא יכולתי לדעת. שמתי לב כי לנשים מונגוליות אין ממש בעיה להניק את התינוק בנסיעה או בפרהסיה. הילד הקטן שישב לידי החל לבכות בכי קולני וצורם בעוצמה שיכלה להימדד בדציבלים רבים. אבא שלו לא הצליח להרגיע אותו והילד בכה במשך זמן שנראה לי כמו נצח, בהיעדר יכולת שלי להגיע לשעון ולמדוד את משך זמן הבכי הקולני, הייתי מעריך בגסות שהבכי נמשך בין חצי שעה לשעתיים. ישבתי לידו וניסיתי לא להתחרפן, הצטערתי שלא קניתי לפני הנסיעה איזה צעצוע או פריט אחר שיכול היה אולי להשקיט אותו.
אביו נכשל במאמציו להרגיע אותו בשלווה, יתר הנוסעים החלו לגלות עצבנות. בשלב מסוים אחת הנשים הסתובבה לכיוון הילד וסטרה לו. הילד שבדיוק החל להראות איזה שהם סימני רגיעה, פרץ שוב בבכי. יתרה מזאת, גם ניסה להביא יריקה עסיסית לפניה של אותה אישה. כאן התחילה להתפתח סיטואציה מעניינת של מה יקרה אחרי היריקה. הילד רק בן שנתיים אבל כבר ידע לירוק על אנשים. כאשר ניסתה אותה אישה להכותו שוב, חטפה זאפטה מאביו של הילד. הילד ניסה לירוק בשנית על אותה אישה וספג גערה מאביו. בשני המקרים הילד לא עבר את חצי המרחק בינו לבין האישה, שנאמד על לא יותר מחצי מטר. התקרית הזו לא נראתה טוב וקצת חששתי מהסלמה, הם החליפו ביניהם עוד מספר מילים במונגולית או בקזחית והרגיעה חזרה.
כעבור שעה קלה הזאטוט החל שוב לבכות בקולי קולות ובלית ברירה הנהג עצר בצד הדרך באמצע שומקום טיפוסי של מערב מונגוליה. אחרי מספר שעות של נסיעה העצירה אפשרה לנו להתאוורר. כולם ירדו מן הרכב, הסתובבו מסביב לרכב במשך עשר דקות. מצאתי שאותה אישה שלפני מספר רגעים הכתה את הילד אחזה בו כעת והבנתי שהיא בעצם אמא שלו... בחנתי את יתרת הנוסעים ועקבתי בדממה אחר מעשיהם. הילדים שיחקו זה עם זה ועזרו זה לזה לעלות חזרה לרכב. אחרי שנכנסתי לרכב ניסיתי עם אשת הנהג לסדר את התרמיל שלי כך שלא ייפול עלי שוב, בסוף הצלחנו לסדר את מערום התיקים מחדש והוקל לי. תוך כדי שמתי לב שאחד התיקים האחרים היה רטוב והריח כמו נזילה מבקבוק וודקה זול. נדחסתי עם כולם שוב לתוך הג'יפ ובדיוק לאותו סדר ישיבה, והמשכנו בדרכינו הארוכה לכיוון חובד כאשר אותו זאטוט הפסיק לבכות ונראה קצת מחויך. סוף סוף שקט.
מסעדה בצד הדרך
בשעה הארוכה שהמתנו לבוצ'ים קיבלנו שני תרמוסים עם תה מונגולי. תה קצת מלוח בגלל החמאה שמתווספת אליו. אחרי כמעט שבוע עם משפחה נוודית קזחית התרגלתי כבר לשתות את התה המונגולי. מכיוון שלא דיברתי מונגולית או קזחית ובקורוליזציה מושלמת אף אחד מהם לא דיבר אנגלית. פשוט ישבתי שם ובהיתי בילדים רצים מסביב לשולחן ובמבוגרים משוחחים זה עם זה, מציגים תעודות וכסף קזחיים. תהיתי אם בכלל חלק מהנוסעים הם מהגרים מקזחסטן המחפשים חיים טובים יותר בחלקים אחרים של מונגוליה. לפעמים המונגולים ניסו לפצוח עמי בשיחה "רוסקי? אמריקנו? דוייטשלנד?" ואני משיב להם "יזראלי.." והם משתהים שנייה ומשיבים "מוסלאם?". מרבית הקזחים במערב מונגוליה הם מוסלמים, אך לא כאלו קנאים שיש לחשוש מהם ורובם צורכים לא מעט אלכוהול. כאשר הגיעו הבוצ'ים, סיימתי את שלי במהירות, אולי בחמישה ביסים. אשת הנהג לא הצליחה לסיים את עשרת הבוצ'ים שלה. האמא שהכתה את בנה הפעוט לפני מספר שעות החלה לעשות רעש בגלל עניין התשלום, ואני השחלתי 2000 טוגרוט לאשת הנהג ויצאתי החוצה בשביל להתרחק מהויכוח הסוער והעצבים שהרקיעו לשחקים בגלל אותה אישה.
ממשיכים בדרך לשומקום
השעה הייתה בערך שבע וחצי בערב ולפי אשת הנהג העיירה חובד הייתה במרחק של 80 ק"מ. יכול להיות שהיא טעתה ויכול להיות שנסענו ממש לאט מאותה מסעדה לחובד. 160 הק"מ שגמענו עד עכשיו עברו מהר יותר מאלו שנותרו עד לחובד. אחרי שהשמש שקעה הנהג שחרר קצת לחץ מדוושת הגז ונסע כנראה בחצי המהירות, כלומר בערך 20 קמ"ש. המצב במושב שלי כבר נהיה בלתי אפשרי ועל כל ס"מ פנוי ברצפת הג'יפ, התגוששה הרגל הימנית שלי עם הרגל השמאלית של האבא, ולעתים היה נראה לי שהתערבות של הידיים לא הייתה כל כך רחוקה. רציתי לשלוף רובה סער שלא היה לי ולרסס את כולם. במקום זאת קיללתי, אבל בעברית ובחיוך. רציתי לבכות, הייתי על סף יאוש. זכרתי מהנסיעה הקודמת בשבוע שלפני כן שלקח לנו די הרבה זמן להגיע לכאן, אך אז הנהג עשה עיקוף בשביל להוריד נווד בגר שלו באמצע שומקום.
בחזרה ל"בויאנט" הוטל
כשנכנסנו, הפקידות בקבלה חייכו במבט של "חזרת!". אכן, אחרי שבוע חזרתי למלון שנשבעתי שלא אשוב אליו עוד לעולם. שילמתי ועליתי לחדר. לא היו מסעדות פתוחות, רק פאבים, ולכן מצאתי את עצמי מבשל עם גזיה נודלס בתוך החדר. טורף את הנודלס ושותה את המים מהסיר כאילו היו מרק עוף צח ולאחר מכן הלכתי לישון. בחדר עצמו לא היו שרותים או מקלחת. נותר לי הלילה הנוכחי ולילה נוסף אחריו ואז טיסה בבוקר לבירה המונגולית. במלון בויאנט יש מגוון חדרים. ישנתי בחדר ציבורי שכלל רק מיטות, שולחן וכמה כיסאות ועלה לי 15,000 ללילה. בחוץ היו שירותים משותפים לשני חדרים ועל מקלחת לא היה בכלל על מה לדבר. בלילה הראשון שלי במלון ישנתי בחדר אחר עם מקלחת ושמחירו היה 36,000 טוגרוג, אך מים חמים היו רק בין השעות שש לעשר בערב וגם זה לא היה בטוח.. המחירים לא דומים לאלו שהופיעו במדריך של הלונלי פלאנט מלפני כמה שנים, והמלון עצמו היה מוזנח, מטונף וחלק מהפקידות שבכלל לא ידעו אנגלית גם לא היו נחמדות. המלון הכי טוב בחובד? בטח.
בבוקר עוד חשבתי שאצליח להיפגש עם הידידות המונגוליות שלי. אחת מהן פגשתי בפייסבוק והשנייה היתה חברה שלה. הראשונה ידעה גרמנית ותקשרתי איתה באמצעות שרות התרגום של גוגל, השנייה ידעה קצת אנגלית ושמשה חוט מקשר בינינו. הן לא השיבו להודעות שלי, ואני הלכתי לבית מרחץ המקומי בשביל להתקלח במים חמים. בכל עיירה במונגוליה, אני חושב, קיים בית מרחץ ציבורי בו ניתן להתקלח במים חמים עבור תשלום סמלי של בערך 2000 טוגרוג . באולגי, המקום היה מסודר, די נקי וזרם המים היה נעים. בחובד, המקום נראה קצת פחות נקי וזרם המים היה חלש, אך היו מים חמים ואחרי מסע מאובק של עשר שעות ביום האתמול, זו פשוט הייתה הרגשת נהדרת. כאשר יצאתי מן המקלחת, הבחנתי בשורה ארוכה של מונגולים יושבים על ספסל ובוהים בי במבטים עמומים. הבטתי בהם בחזרה כלא מאמין, רבע שעה לפני כן אף אחד מהם לא היה שם. הייתי הראשון בתור.
בשעות הערב הידידה השנייה, דוברת האנגלית, ענתה לי להודעת הטקסט ששלחתי בבוקר. היכן היו בכל היום? לא היה לי מושג וכעת כבר היה מאוחר מדי. ידוע לי שהן התגוררו באוהלים מונגולים בעיירה המיוחדת הזו בה ישנם 22 מגזרים אתניים שונים באוכלוסיה. כאשר החלפנו הודעות, הייתי בטיול בשעת ערביים בסמוך לנהר הגול (guul). משום מה חשבתי שיהיה נחמד לטייל בסמוך לגדותיו ושם גם להכין תה ונודלס, אך מזג האוויר חשב אחרת ופתאום נהיה ממש קר וגם רוחות אימתניות החלו לנשוב, ומכיוון שאזור הנהר היה במישור פתוח, אולצתי בעל כורחי לסגת חזרה לעיר ולתפוס מחסה בין בנייני העיירה. רעיון הנודלס והתה החלפתי בארוחה לא רעה בכלל במסעדה מעבר לכביש ודי מול מלון בויאנט. לאחר מכן פרשתי לישון, לא הצלחתי לארגן לעצמי הסעה מסודרת לשדה התעופה הקטן והחלטתי להשכים קום ולגמוע את כל חמשת הק"מ לשם בהליכה רגלית.
התעוררתי מוקדם, הרבה לפני השעה המתוכננת של חמש וחצי בבוקר. כמה אורחים שיכורים במלון צעקו כל הלילה והפרו את שנתי. ביצעתי צ'ק אאוט עצמאי, כאשר הפקידה המנומנמת התכרבלה בשמיכת צמר על ספה בלובי. יצאתי מהמלון והבטתי לכיוון הגג של הבניין הסמוך. עשרות עייטים או בזים חנו שם בלילה וכאשר הבחינו בי פרשו כנפיים ועפו ליום חדש של הישרדות. לא ממש ראיתי ציפורים אחרות מלבדן. הן שלטו בשמיים בכל מקום במערב מונגוליה. הן ועוד כמה דורסים. הדרך לשדה התעופה לא הייתה קשה לאיתור ומעט האנשים שנקרו בדרכי בשעת בוקר מוקדמת בירכו אותי לשלום. כעבור שעה ארוכה של צעידה עם 20 ק"ג לפחות והרבה הרהורים על הימים האחרונים בחלק זה של מונגוליה, הגעתי למתחם שדה התעופה. עצרתי בפביליון בצד להכין לעצמי כוס תה מונגולי משקית אינסטנט של 3 מרכיבי התה בשקי אחד, ולאחר מכן הכנתי לעצמי עוד משהו קטן לאכול. את יתרת בלוני הגז הענקתי במתנה לכמה מונגולים שעמדו בכניסה למבנה הטרמינל הקטן. הם שמחו לקבל אותם במתנה, לי כבר לא היה בהם שום צורך יותר וממילא לא יכולתי להעלות אותם לטיסה. הספיק לי שהחרימו לי את האולר בכיוון ההפוך..
וכאן, בנקודה בה החלה החוויה של החלום לטיול במערב מונגוליה, היא גם הגיע לסיומה.
