בעת היותי בקוריאה יצא לי לטעום דברי מאכל שלא יצא לי לאכול בארץ ולא חשבתי שאי פעם אטעם.
זכור לי היטב אותו יום ארוך של אמצע חודש מארס 2009, יום קר במיוחד כיאה לעונה הזו בקוריאה. אחרי חתונה מסורתית של קרוב משפחה של חברי הקוריאני, נסענו יחד לחלקה הדרומי של דרום קוריאה בכדי לפגוש את חברו.
בשביל החבר הקוריאני שלי זו הייתה הזדמנות פז לקחת אוויר מהטירוף של העיר סיאול, שנדמה לפעמים שהיא נמצאת בפעולה 24 שעות ביממה.
הנסיעה לחלקה הדרומי של דרום קוריאה ארכה שעות ארוכות. היעד הסופי לאותו יום היה העיר סאנצ'ון. עיר זו שכנה בקרבת הים, וכיוצא מכך שעה קלה לאחר שנחתנו בדירתו של החבר של חברי הקוריאני הלכנו לבדוק את שוק הדגים בשביל לאכול ארוחת ערב.
בשעות הלילה נראתה העיירה הזו כמו מקום שלא כדאי להסתובב בו. הרחובות היו שוממים מאדם, ומכל עבר נראו חנויות סגורות. הרחובות החשוכים הוארו מאור הניאונים של חנויות, שנשארו דולקים אחרי יום העבודה. חברי הקוריאני חיפש מקום להחנות את הרכב ברחובות הצרים, ובדרך רמס בריוורס שולחן פלסטיק. לרכב שלום, לשולחן פחות. זקנה יצאה לבדוק את הנזק, אך אולי למראה דמות מערבית שלא מהווה חלק מנוף העיירה הזו, ויתרה, חייכה וסימנה שזה בסדר.
שוק הדגים הורכב משורה של דוכנים ובכל דוכן עמדה זקנה קוריאנית. זו ניסתה למכור לנו ממרכולתה, ולמען האמת כל המרכולות היו זהות. תמנונים, דיונונים, דגים שונים, ומאכלי ים אחרים שמעולם לא נתקלתי בהם.
חברי הקוריאנים ניהלו את המשא והמתן עם הזקנות, כאשר הם לא מהססים לעבור לדוכן הבא. בסופו של דבר הם בחרו תמנון והוסיפו מאכלי ים מאחד הדוכנים. רגע לפני שהוכנס התמנון לשקית ניילון לבנה עם עוד מאכלי ים, הוא הספיק להעיף בי מבט. העיניים שלנו נפגשו, ופתאום חשתי את הלב שלי הולם בחוזקה ולא הייתי צריך להביט במראה בשביל לדעת שאני נהיה חיוור מרגע לרגע. ארוחת הערב שלי הביטה בי בתחנונים...
דקה לאחר מכן כבר טיפסנו במדרגות למסעדה שהייתה מעברו השני של הכביש שחצץ בינה לבין שוק הדגים. מן הסתם נהוג לקנות דגים ומאכלי ים חיים ולקחת אותם למסעדה ליד, שם יכינו אותם לפי דרישת הלקוח. במסעדה קיבלה את פנינו זקנה נוספת. היא לקחה מאיתנו את השקית עם מאכלי הים השונים שהיו בתוכה, ובחורה צעירה יותר הושיבה אותנו בשולחן נמוך. השולחן היה נמוך והחלונות בגובה רגיל, כך שלא ראינו את שוק הדגים ואת העולם שבחוץ.
בזמן שהמתנו למנה העיקרית, הוגשו לנו צלחות עם תוספות. ממש בדומה לארץ, גם הקוריאנים נוהגים לאכול "במסעדת פועלים" את המנה העיקרית שלהם ביחד עם תוספות, בדמות קימצ'י, ירקות עשויים בדרך זו או אחרת ועוד. בלא מעט מסעדות, התוספות הן במחיר סמלי או חינם וניתן לבקש מילוי מחדש ללא עלות. בנוסף לתוספות הוגש לנו גם סוג'ו, משקה חריף קוריאני המשתווה לוודקה הרוסית.
הסוג'ו אינו מצרך יקר, ובדרך כלל רמת האלכוהול שלו נעה בין 20 ל45 אחוזים. אלו שניתן למצוא בחנויות מיני מרקט וכדומה הם בדרך כלל בסביבות ה-20 אחוזים, ומחירן של אלו בדרך כלל ינוע בין 2 ל-3 דולרים. מיד הרמנו כוסיות בסגנון הקוריאני, בו אין האחד מוזג לעצמו, אלא לסובבים אותו. מתוך כבוד ומתוך חוסר אנוכיות.
כאשר הגיעה המנה העיקרית לשולחן, שתיתי כבר מספר כוסיות סוג'ו. כאשר הונחה לבסוף המנה העיקרית על השולחן, התחוור לי כי התמנון היה פרוס לחתיכות שעדיין נעו בשל תגובות עצביות. נדמה לי שברגע זה אפילו החוורתי עוד יותר, ומיד גם השקתי את עצמי בעוד כוסית או שניים של סוג'ו. חבריי עודדו אותי לנסות את התמנון, ואני תהיתי אם אני בכלל מסוגל לאכול את זה. עוד כוסית סוג'ו, החמישית או השישית, ופתאום הרגשתי את הבום של האלכוהול. בדמי זרם יותר סוג'ו מדם. ברגע אחד כבר הייתי במקום אחר, מעורפל בחושיי ומשוחח ברפיסות יתר. בשלב הזה כבר לא היססתי יותר להכניס דברים לקיבה.
באותם זמנים עוד לא שלטתי ברזי אחיזת הצ'ופסטיק ועם עודף סוג'ו שזרם בדמי, אחרי שכבר הצלחתי לאחוז בהן חתיכות התמנון הנעות כל הזמן נפלו לי. אין לי מושג אם חוסר הטעם נבע מהשפעת הסוג'ו, או פשוט לתמנון לא היה שום טעם מיוחד מאשר טעם תפל.
בסיום, חברי הקוריאני שילם עבור הארוחה. לא עזרו ההצעות לשלם או לפחות להשתתף חברו המקומי ואני נהדפנו על ידו בקופה. לא מעסקים עם מי שהיה במרינס של קוריאה.
מבושמים לחלוטין המשכנו אל היעד הבא שלנו באותו לילה. מועדון הקריוקי ה"שכונתי". רק לאחר שנכנסתי למקום הבנתי שאין זה בדיוק מועדון קריוקי רגיל. האמת, הייתי צריך להבין זאת כבר בכניסה למקום, שעוטרה בניאונים וורודים...
