שבתי מארבעה שבועות במונגוליה, וקשה לתאר במילים את החוויות החזקות שעברתי שם. שבוע לאחר החזרה (עם ביקור קצר של שלושה ימים בקוריאה הדרומית), אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להירדם. בכל פעם שאני נכנס למיטה ומכבה את האור, התמונות של מונגוליה צצות מחדש מול הפנים, בדיוק כמו בסרט נע.
מול עיניי אני רואה סוסים דוהרים, גמלים, יאקים, עדרי צאן ועדרי בקר, נוודים על סוסים או אופנועים, כלבים שמאגפים עדרי צאן ובעיקר ילדי נוודים חמודים ושובי לב החושפים חיוך אמיתי כאשר מחולקות להם מתנות צנועות כגון בלונים וסוכריות מתיירים. הכל מופיע מול עיני שוב ושוב באיכות של HD עם אחלה סאונד של קולנוע ביתי. החוויה המונגולית שספגתי תישאר איתי לכל שארית חיי. בכך אין לי צל של ספק. לא נראה לי שאני אצליח לרשום כאן סוג של יומן מסע על מונגוליה, אך כן לנסות ולשתף קצת בחלק מהחוויות שעברתי שם.
הגעתי למונגוליה מפני שתמיד היה לי חלום לבקר בארץ הזו שתמיד הייתה עבורי נעלם אחד גדול. ההיסטוריה המעניינת של מונגוליה היא רחבת יריעה, ועדיין פיסת ההיסטוריה המוכרת ביותר שלה מסתכמת בג'ינגיס חאן, על קורות ההיסטוריה הזו ניתן ללמוד רבות מהספר "היסטוריה הסודית" שנכתב על המנהיג המהולל, משפחתו ומעלליהם.
במהלך השהות שלי שם גיליתי שיש היסטוריה גם מעבר לזמניה הטובים של האימפריה המונגולית. חלמתי לנוע במישורים אינסופיים, בין אוהלים מונוגלים ועדרים בלתי נגמרים של צאן ובקר. לשמחתי, בעזרת ואן רוסי ישן החלום הזה גם התגשם.
במהלך השנים צברתי כמה חברים וידידים מונגוליים שהכרתי בפייסבוק, וכן מספר ידידים לא מונגולים ששהו באותה העת בעיר הבירה. עבורי הייתה זו הזדמנות פז לפגוש כמה ציפורים בו זמנית, ועל הדרך כמובן גם לטייל במונגוליה. לשמחתי לא פעם יצא לי לשלב בין השניים ולטייל יחד איתם. מניסיוני הרב תמיד כיף לפגוש "חברי עט" בפעם הראשונה, או להיפגש עם חברים ותיקים שוב ואחרי תקופה מסוימת בארץ שהיא צד שלישי. רצה הדבר ופגשתי חברה קוריאנית טובה במונגוליה רק מספר חודשים בלבד לאחר שנפגשנו בסיאול, ובאיזשהו מקום זה הופך את העולם שלנו לכפר גלובאלי קטן.
בגיחה הזו יצא לי לפגוש את כל מי שרציתי לפגוש במונגוליה וגם להכיר לא מעט מקומיים ומטיילים אחרים מכל קצוות תבל שהיו לי לחברי מסע נהדרים במסעות השונים ברחבי מונגוליה. לדעתי, יותר מאשר במדינות אחרות דווקא במונגוליה יותר קל להתחבר לאנשים חדשים, מאחר וחיי החברה בגסטהאוסים הם עשירים וקלילים יותר, ובשל החיבה האלמותית שלי להכיר מטיילים מכל קצוות תבל לא הייתי בוחר בבתי מלון מנוכרים גם כאשר ידיי וכיסיי משגות בכך, אלא בחדרי "דורמס" צפופים ומעובשים. חדרים בהן יש מיטות קומותיים ובעיקר חיים ואחוות מטיילים.
אולן באטאר היא לא לב העניין של מונגוליה, רק תחנה במסע וכאשר עוזבים אותה מגלים מהר מאוד עולם אחר, כזה שכמעט הזמן בו עצר מלכת. העולם שמחוץ לבירה המונגולית, הוא לב העניין וגולת הכותרת של מונגוליה ואולי מרכז אסיה – לטייל בנוחות בוואנים רוסיים ועד לטיולי הארדקור עם אופנועים או סוסים. המטיילים האחרים שפוגשים במונגוליה ששים בדיוק כמוך לצאת מהעיר ולתור את הארץ הנהדרת הזו. הם אוהבים טבע, גורם פשוט שמייחד את כולם ומחבר בינהם.
מה שבטוח זה שלמונגוליה עוד אשוב בעתיד. זה כמעט בגדר הבטחה לעצמי ולסובבים אותי. בטיוליי ברחבי מונגוליה, הזדמן לי לפגוש ולהתיידד עם בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני שהגיעה למונגוליה בכדי לטייל בה, אך גם בשביל להתנדב באחד מבתי המחסה לילדי הרחוב המונגולים שנקרא "Lotus children center". סיפוריה על המקום ותיאורי החוויות עם הילדים שנאספו מהרחוב או מבתים הרוסים, שבו את ליבי ועל כן החלטתי שבפעם הבאה אגייס את כל טוב לי ואתנדב במרכז זה.
עד כאן לעכשיו ועד הפוסט הבא.
Yavakh tsag bolchikhood baina
(ולא.. אני לא באמת יכול להגיד את זה במונגולית..)
