האירוע הגדול של השנה (במונגוליה, כמובן)
פסטיבל הנאדאם הינו אירוע לאומי גדול בחשיבותו למונגולים. הפסטיבל בן שלושת הימים נערך במהלך חודש יולי, בעיקר בין תאריכים של ה10.7 ל15.7, כאשר היומיים הראשונים הם יומיים של תחרויות ספורט שונות, כמו היאבקות מונגולית, תחרות חץ וקשת, מרוץ סוסים והטרנד החדש צליפה למטרה של עצמות קרסול כבש. ביום השלישי יש תחרויות באצטדיון ומרוץ סוסים בשטח, ואלו מהווים פחות עניין מאשר היומיים הראשונים.
מרבית התיירים מנסים שלא להחמיץ את הפסטיבל, ובדיוק כמוני מיעדים אותו להיות אירוע מרכזי בטיול. בעיקר כאקורד הפתיחה, אקורד הסיום, או האקורד היחידי של השהות במונגוליה. מרבית התיירים לא רוצים לפספס את אחד מחוויות השיא של מונגוליה. בניגודיות אליהם, מעטים מהמבקרים שהיו שם ממליצים לוותר על הגעה למונגוליה בזמן הפסטיבל או לפחות לטייל במהלך הפסטיבל במקומות אחרים. לכל אחד הסיבות שלו.
מה יש לראות בפסטיבל? כמו שהזכרתי יש טורניר האבקות בסגנון מונגולי המתקיים באצטדיון העירוני. מרוץ סוסים המתקיים בשטח פתוח כשעה נסיעה מהעיר. טורניר חץ וקשת המתקיים באצטדיון קטן לא רחוק מהאצטדיון הראשי, וגם טורניר צליפה למטרה של עצמות קרסול של כבשים.
תחרויות ההאבקות
מכיוון שטורניר ההיאבקות מתקיים באצטדיון המרכזי, ונפתח כשעה קלה לאחר סיום טקס הפתיחה, הוא בדרך כלל מהווה את האירוע המרכזי של הפסטיבל ונמשך עד לסיומו. באורח פלא הוא גם הדבר הראשון שעולה בדמיון בכל מה שקשור לפסטיבל עצמו. מדובר בטורניר ארוך ומתיש בו בדרך כלל משתתפים בין 512 ל-1024 מתאבקים ובתשעה עד עשרה סיבובים בשיטת "נוק-אאוט". כאשר המנצחים בסיבובים האחרונים קוטפים תארים שונים וכבוד רב.
בכדי להשתתף בתחרות המרכזית באצטדיון, על המתמודדים לנצח בתחרויות מקומיות. לכל מתמודד יש נושא כלים שעומד כל העת לצידו בזמן ההתמודדות ומחזיק עבורו את כובעו וכן שר לכבודו לאחר שזה מנצח בסיבובים מסוימים. לגבי הלבוש המעניין של המתמודדים, החלק העליון נקרא zodog ואילו המכנסון נקרא shuudog. נשים לא מורשות להשתתף בתחרות זו ובעבר קרה מקרה בו אישה אחת שהתחזתה לגבר ניצחה סיבוב אחד ולאחר מכן בסיבוב, ובעוד סיבוב ועוד אחד ולבסוף ניצחה את הטורניר עצמו! אגדה מונגולית או לא, זו כנראה הסיבה ללבוש העכשווי והטרנדי של המתאבקים.
טורניר קשתים
היות ואין שימוש לכוח פיזי, אלא בעיקר לטכניקה ויכולת דיוק. חתך הגיל של המתמודדים הוא רחב למדי וניתן לראות גם קשתים מבוגרים נוטלים חלק בתחרות. הקשתים יורים למטרה הצבעונית ממרחק של 75 מטרים ואילו הנשים יורות למטרה ממרחק של 65 מטרים. כל האירוע נצבע בצבעים ססגוניים בשל התלבושות המסורתיים שלובשים המתמודדים בעת התחרות עצמה.
הטורניר מתקיים באצטדיון קטן למדי עם יציעים בצורת חצי עיגול והקהל שגודש את היציעים מעודד את הקשתים לפני הירי וצוהל בכל פעם כאשר הם פוגעים במטרה. היום כבר מוצב מסך ענק שמסייע לצופים לזהות פגיעות, אך מקומו של השופט עדיין לא מבוטל והוא מניף את ידו תוך כדי שאגת "uukhai" (גרסת המקור המונגולית לשאגת ה"הוריי!" של הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב.).
תחרות צליפה למטרה של עצמות קרסול של כבש
מרוץ הסוסים (וגם הפנינג ענק מחוץ לעיר)
מרוץ הסוסים מתקיים בשטח הפתוח הנמצא כ-40 ק"מ מעיר הבירה. הפרט המדהים בתחרות הוא העובדה שכל הרוכבים הם ילדים בני 5 עד 12 שבדרך כלל רוכבים במיומנות רבה על הסוסים ללא אוכף (ובשנים האחרונות עם קסדות). אלו המקדימים להגיע לאזור התחרות יכולים לראות את עדר סוסי המירוץ רגע לפני היציאה לנקודת ההתחלה שלו שמרוחקת מספר ק"מ משם. מבין כל התחרויות בפסטיבל, זוהי התחרות עם הפרס הכספי הגבוה ביותר למנצח, פרס זה מוענק לבעלי הסוס. זאת משום שתחרות זו מתקיימת בשביל לבדוק מיהו הסוס המהיר ביותר ולאו דווקא מיהו הרוכב המצטיין.
הסוסים מחולקים לשש קטגוריות לפי גילאים ועל פי זאת נקבעים אורכי המסלולים הנעים בין 15 ל30 ק"מ. חמשת הסוסים המנצחים בכל קטגוריה מקבלים תארים ופרסים, וגם הסוס שמגיע אחרון בקטגוריה של סוסים בני שנתיים מקבל פרס בשביל לעודד אותו להשתפר לתחרות בשנה הבאה. בשביל הילדים בגילאי 5-7 זה סוג של טקס חניכה לבגרות והרוכבים הצעירים עוברים הכשרה מסוימת בתקופה שלפני התחרות. השימוש בילדים הוא בכדי להפחית את השפעת הרוכבים המנוסים על הסוסים והפחתת העומס עליהם. הסוסים מצידם זוכים ליחס מיוחד ונבדלים מיתר הסוסים בעדר, המתבטאים בטיפול ובדיאטה, אך גם עוברים אימונים מפרכים.
בכדי להגיע לאזור המירוץ יש צורך בהסעה. האירוע מתקיים בשטח פתוח מחוץ לעיר ומשפחות רבות מנצלות את ההזדמנות בשביל לצאת משגרת העיר האפרורית, כך שאלו המגיעים לשם יכולים לצפות לרבבות מונגולים שיגיעו ויצפו במירוץ. הבעיה העיקרית היא בגודשי התנועה הכבדים בדרך לאתר התחרות ובמיוחד בחזרה לעיר, כאשר ניתן למצוא פקק של 7 נתיבים! (2 נתיבים לכל כיוון הופכים לפקק בכיוון אחד ביחד עם עוד 3 נתיבי עפר "חדשים" בצמוד לכביש)
לאלו המגיעים מוקדם זה עשוי שלא להיראות כך בתחילה, אך אל דאגה ועוד לפני שיסתיים המירוץ הראשון יהיה מדהים לסובב את הראש לאחור ולמצוא כי הגבעות הירוקות שעמדו שוממות עד לפני שעה, מלאות עתה במאות ואולי אלפי מכוניות. כך שלמצוא את נקודת האיסוף של ההסעה יכול לקחת "קצת" זמן.
מבחינתי, מירוץ הסוסים היה רגע השיא של הפסטיבל, מכיוון שמעבר למירוץ הסוסים מתקיים במקום גם הפנינג הכולל אוהלים מונגולים המכילים בתוכם מיצגים מגוונים ושונים של התרבות המונגולית, פעילויות לקהל הרחב וגם במה מרכזית בה מתקיימים הופעות של להקות מונגוליות מסורתיות ואמנים זרים.
אווירה, זה הכל אווירה
גם כאשר תשוטטו במרחבי מונגוליה ותתארחו בגרים (אוהלים מונגולים), בדרך כלל תמצאו תמונה של מתאבק שהוא כנראה האלוף המקומי, שכן תחרויות אלו נערכות במוקדים רבים במונגוליה, באותו הזמן או בסמיכות ולא רק בבירה עצמה.
חשוב לדעת שבמהלך שלושת ימי הפסטיבל וגם מספר ימים לאחר שהוא מסתיים, לא מעט מן המסעדות והחנויות בעיר סגורות (גם השוק השחור המפורסם עשוי להיות סגור). אך מסביב לאצטדיון מוקמים מאות דוכנים של מזון מהיר בו מוכרים את מה שנראה כמו המאכל הלאומי של מונגוליה, ה"חורשור".
בנוסף לדוכנים אלו ישנם גם מתקני משחקים עבור ילדים ואטרקציות נוספות בדמות גברים ונשים המתלבשים בלבוש מסורתי ולעיתים פוצחים גם בריקודים מסורתיים לעיני קהל מערבי נלהב. אזרחים לבושים בדל, הלבוש המסורתי, מסתובבים עם סוסיהם בין החוגגים ומשכירים אותם לרכיבה לכל המבקש.
הטקסים שלפני ואחרי התחרויות
טקס הפתיחה הינו אירוע צבעוני ומרשים, וכולל רצף ארוך של מצעדים, ריקודים ומופעים שונים מרהיבים שלרגעים נראים כמו כאוס אחד גדול על הדשא. אך לא בדיוק והכל מתוזמן, משירה דרך הגרון המפורסמת ועד לפתיחת הפסטיבל בנאום של נשיא מונגוליה. הכל בכלל מתחיל מכיכר סוחבאטאר במרכז העיר, משם מתחיל המצעד החגיגי לעבר האצטדיון כשעה קלה לפני פתיחת הטקס ואכן מומלץ לבקר גם שם.
במופעי הטקס משתתפים מאות ניצבים ולמשימה הלא פשוטה הזו להציב מספר רב של ניצבים מתגייס צבא מונגוליה שתורם מספר לא מועט של חיילים לעמדות הניצבים המחופשים, כמה מפתיע, לחיילים. ניתן לראות אותם ממתינים להיכנס מחוץ לשערי האצטדיון. בנוסף אליהם יש כמובן גם קבוצות של רקדניות חינניות וחייכניות שלוודאי מחכות כל השנה לשעה שבה יופיעו לא רק בפני כל באי האצטדיון, אלא בכל תחנות הטלוויזיה במונגוליה המכבדות את עצמן ומשדרות את טקס הפתיחה בסימולטניות.
בניגוד גמור לטקס הפתיחה, טקס הסיום הינו קצרצר ומגיע מיד לאחר תום טורניר ההיאבקות שנמשך לאורכם של יומיים ארוכים ומתישים במיוחד. בזמן שצפיתי בטקס הסיום, מפתיחת השערים לטקס הסיום ועד לסיומו חלפו כ-8 שעות! אם מורידים את הזמן שלקח להוריד מהדשא את המתאבק שהפסיד ובהפגנתיות סירב לרדת, עדיין מגיעים ל-7 שעות ארוכות בהן התקיימו לפחות ארבעה או חמישה מהסיבובים האחרונים של הטורניר.
הגמר בין שני המתאבקים האחרונים שנותרו מבין כלל המתאבקים נערך קצת לפני חצות הלילה. וכמה מפתיע היה לגלות ששני המתאבקים כבר בקושי עמדו על רגליהם. בין סיבוב אחד לאחר, כאשר נותנים למתאבקים התשושים עוד דקה לנוח ולקחת אוויר, עורכים חלוקת פרסים למנצחים ביתר תחרויות הפסטיבל.
לא חייבים להישאר בתוך האצטדיון במשך כל זמן טכס הסיום, אבל רצוי לצאת עם הכרטיס ולדאוג שהוא לא יישאר בטעות אצל הסדרנים בכניסות. זה לא מובן מאליו... לא מעט כרטיסים של מערביים בהחלט נשארים אצל הסדרנים. אי הבנה כואבת. בהחלט קורה שאחד החבר'ה שמתנדב להביא קצת חורשור מהדוכנים מסביב לאצטדיון, נתקע עם החורשור בחוץ מבלי שיוכל לשוב פנימה בעוד שבינתיים החברים שלו בפנים גוועים ברעב.
כל מי שתוהה על המלצה לסדר צפייה באירועי הפסטיבל, ההמלצה שלי היא כזו. להתחיל בבוקר בכיכר סוחבאטאר עם המצעדים לכיוון האצטדיון, לצפות בטקס הפתיחה ובסיבובים הראשונים של טורניר ההאבקות לאחר מכן לצאת מהאצטדיון המרכזי ולשוטט במרחבי קומפלקס הספורט שלובש אווירה של חג מונגולי ולהגיע לאצטדיון הקטן שבו מתקיים תחרות החץ וקשת וכנראה היכן שהוא ליד גם תחרות הצליפה עם עצמות קרסול הכבש. ביום השני אפשר להשכים מוקדם ולנסוע מחוץ לעיר לצפייה במרוצי הסוסים ולחוות גם את ההפנינג שמתקיים במקום, ולאחר מכן לשוב לבירה בשביל לצפות בטקס הסיום.
כרטיסים ותחבורה
ואם כבר בכרטיסים עסקינן. ניתן לרכוש אותם בכל מיני מקומות. אולי זה מתחיל להישמע מגמתי משהו - וזה אכן כך, אבל ב"UB guesthouse" מר קים מוכר כרטיסים לפסטיבל. המיקומים שלהם באצטדיון היו טובים למדי והיו בחלק המקורה שלו. לתשומת לבכם! יש כרטיס לטכס הפתיחה, כרטיס לתחרויות ההאבקות באצטדיון וכרטיס לטכס הסיום. ניתן לרכוש כל אחד מהם בנפרד או כולם יחד. כמובן שישנם ספסרים מסביב לאצטדיון וחלק מהכרטיסים שניתן לרכוש מהם עשויים להתגלות כמזויפים.
בשביל לצפות בתחרויות החץ וקשת, צליפה למטרה של עצמות קרסול כבש או מרוץ סוסים, אין צורך לקנות כרטיסים אך רצוי לתפוס מקום בעוד מעוד. מרוץ הסוסים מתקיים מחוץ לעיר ומי שרוצה להגיע לשם צריך כנראה למצוא לעצמו הסעה. חברות התיירות השונות ומקומות הלינה מסדרים הסעות תמורת תשלום. ב"גסטהאוס" שאני שהיתי בו, מתקתקים הסעות למרוץ הסוסים בוואנים רוסיים, בזה אחר זה כמו במבצע צבאי. ובכלל, מרוץ סוסים מתגלה כחלק מחווית הפנינג מונגולית שלמה בפני עצמה.
לסיכומו של פסטביל
בשביל אלו המגיעים למונגוליה, פסטיבל נאדאם הוא אירוע שחבל להחמיצו. יתכן שעדיין לא זכה לכל הכבוד הראוי לו למרות שרק לאחרונה (2010) UNESCO הכניסה את הפסטיבל לרשימת הארועים התרבותיים למורשת עולמית, ובכל מקרה הינו בבחינת נכס צאן ברזל מונגולי ועולמי. לבקר שם ורק להיווכח עד כמה המסורת וההיסטוריה המונגולית חזקה ונשמרת היטב ומקבלת את הכבוד הראוי לה גם מהמונגולים של היום, נוודים או לא, מבוגרים, נשים וילדים שמגוונים את האווירה בשלל תלבושות מסורתיות ובאווה לאומית גדולה. שווה לבקר במונגוליה בעת הזו ולהשתמש בפסטיבל כאקורד פתיחה לטיול, בעוד שאני השתמשתי בו כאקורד סיום לטיול והשארתי את עצמי עם טעם מתוק של עוד.
אזהרה - חג הנאדאם הוא לא רק שעתה היפה של מונגוליה בעיני העולם המערבי, אלא גם שעתם היפה של הכייסים.. לכן מומלץ להקפיד ולהיזהר יותר בזמן הפסטיבל. הזדמנות פז לכייסים לכייס תיירים מתרחשת במרוצי הסוסים בהם יש דוחק רב של צופים המנסים לראות את הרוכבים הצעירים חוצים את קו הסיום.
בונוס קטן לקורא הנאמן שהגיע עד לכאן!
סרטון קצר…
