בדרך חזרה לארץ מטיול אחרי צבא בדרום הפאסיפיק, אוסטרליה וניו זילנד, עצרתי לשבועיים בתאילנד. הגעתי לשם ללא הכנה מוקדמת וגם ללא הרבה מזומנים. לא היה לי מושג למה לצפות ופשוט זרמתי, בדיוק כמו בטיולים באוסטרליה ובניו זילנד. מאחר והזמן עושה את שלו, חלק מן המקומות שמוזכרים כאן אולי כבר לא קיימים יותר והמחירים היו נכונים לשנת 2004 ובטח שונים מהמחירים של היום. כל מה שנכתב כאן נשלף מזיכרוני ומיומן מסע שכתבתי בזמנו. התמונות נשלפו משניים וחצי סרטי צילום שצילמתי בכל השהות שלי בתאילנד במצלמת פילם ישנה.
בדרך לאיים עוצרים בבנגקוק
הגעתי לשבועיים לתאילנד ממש בסיום הטיול הגדול שלי, שנמתח על פני כשנה וחצי ביעדים ניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד. אחרי זמן רב בניו זילנד ובאוסטרליה, בהם ראיתי כל כך הרבה דברים, תאילנד הייתה לא יותר מאשר חופשה קצרה לפני הנחיתה בבית.
ב-1.3.04, עזבתי את אוסטרליה אחרי 11.5 חודשים והמראתי מנמל התעופה בסידני לבנגקוק. היה קצת מוזר לעזוב את אוסטרליה אחרי שנה, כאשר בחלק מן התקופה שהיתי לאורך חודשים בחוות ועבדתי בכל מיני עבודות קטיף (כמובן עם ויזת עבודה) ובתקופות אחרות נשארתי בחיק המשפחה או עם חברי משפחה, ופה ושם גם יצא לי לטייל.
אחרי שנחתתי בנמל התעופה בבנגקוק הכל עבר בצורה חלקה וכאשר אספתי את הכבודה שלי ויצאתי לעבר אולם קבלת הקהל, לא שיערתי לעצמי מה יצפה לי. השעה הייתה אחרי עשר בלילה עדיין לא היה לי מקום ללון בו, וכמו שהבנתי יום לפני כן זה עניין די פשוט למצוא מקום כזה ובכלל להסתדר בתאילנד. ברגע שנכנסתי לאולם קבלת הקהל ערב רב של תאילנדים אצו לעברי, חלקם הציעו לי בתי מלון ואחרים תחבורה לעיר. עמדתי שם נבוך ואובד עצות. למזלי היו שם שני חבר'ה ישראלים שהיו איתי בטיסה ודי מהר חברתי אליהם.
אחרי שסימנו לנהג מונית וקבענו מחיר. נסענו יחד למרכז העיר, והגענו לאזור הקו-סואן בסביבות חצות. שם שילמנו לנהג את שכרו על הנסיעה, כ-200 באהט, בעוד אנחנו מוצאים את התרמילים מתא המטען הוא החל לפלוט קללות בעברית על ימין ועל שמאל בחצי הומור. גיחכנו וחצינו את הרחוב, כאשר אנחנו חולפים על פני דוכנים שונים ומעניינים בהם מכרו כמעט כל דבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בדוכנים מסוג אלו, מאחר ועד לאותו רגע טיילתי רק במקומות מערביים. בדוכנים היה ניתן למצוא כל מכל, מפריטי אופנה שונים ועד לאוכל מהיר. עיני הסוחרים התאילנדים הביעו תקווה שזרם התיירים הבלתי פוסק גם יקנה פריטים, ולא רק ימשש, יבהה ויעבור הלאה .
בקצה הרחוב ההומה אדם איתרנו את המבנה "הקשר הישראלי" שהיה מואר עם מגן דויד כחול. המקום היה ידוע לכל ישראלי שהגיע לתאילנד ושמו הידהד בתודעתי עוד מהמרחקים, נכנסנו לתוך הבניין תוך כדי חציית כביש סואן וכך למדתי להכיר את אופיים הקשוח של הנהגים התאילנדים. בכניסה הייתה מסעדה וישבו בה מספר ישראלים, המדרגות הובילו לקומה שנייה בה היה דלפק ומחסן ובחדר ליד גם עמדות אינטרנט. החבר'ה כבר הכירו את המבנה ומצאו דלת שהובילו לצידו השני של הבניין.
היציאה הובילה אותנו לסמטה ארוכה וחשוכה למחצה וכעבור הליכה של כמה מאות מטרים הגענו למסעדה, לא לפני שהצלחתי לאתר התרוצצויות של עכברושים, חתולים וכלבים וגם מקום אחד בו מתאמנים באגרוף תאילנדי. אחד החבר'ה הישראלים דיבר עם מישהו מקומי במסעדה ומיד מצאנו את עצמנו בודקים חדר בגסטהאוס של Sewade, חדר עם שלוש מיטות או יותר, טלוויזה, מזגן תמורת 480 באהט ללילה לשלושתינו. זה היה סוג של גסטהאוס זול, לא הכי נקי, ומה שנראה אולי גם מלא בפשפשים. אחרי התארגנות קלה חזרנו ל"קשר הישראלי, ופתחתי את השהות שלי בתאילנד עם שייק ב-40 באהט. אחרי תקופה כל כך ארוכה בניו זילנד ואוסטרליה, היה קצת מוזר להסתגל למחירים כאלו.
לאחר מכן סגרתי את היום הארוך בו עזבתי את אוסטרליה, נפרדתי מקרובי משפחה בנמל התעופה, ונחתי בארץ שונה לחלוטין מאלו שהייתי בהן עד לאותו היום.
ועדיין, לא היו שום תוכניות לשבועיים האלו.
בוקר ראשון בבנגקוק, מסעדות עם תפריטים בעברית, ים של ישראלים ונסיעה לאיים בדרום.
לא ישנתי טוב בלילה, וזה בלשון המעטה. החדר בו לנו שלושתנו לא אפשר לי לישון שנת ישרים, מה גם שמחשבות על הפרק האוסטרלי שהסתיים והחזרה הקרובה לבית המשיכו לצוץ במחשבותיי ללא הרף. מאור יום ראשון יצאתי ונכנסתי לחדר בשקט מספר פעמים בשביל לא להעיר את החבר'ה, השירותים והמקלחות היו בחוץ, וניצלתי את ההזדמנות לערוך סיור זריז במתחם הגסטהאוס, רק בשביל להווכח בפעם המי יודע כמה שאין כמו בוקר ראשון בארץ חדשה ושונה. קשה לתאר אבל זה משהו באוויר, במה שהעיניים רואות וצריכות לעכל.
אחרי התארגנות קלה, יצאתי עם אחד החבר'ה למסעדה הסמוכה לגסטהאוס בשביל לאכול ארוחת בוקר מערבית. לאחר מכן סיירנו באזור "הקשר הישראלי", באותו מקום שחלפנו על פניו בליל אמש, כאשר עדיין ניצבו דוכנים במרכז הרחוב ובנוסף אליהם היו לא מעט חנויות שמכרו את אותו הדבר. החבר'ה חיפשו תיקי גב לטיול יום, וההיצע דווקא היה רב אך גם לא זול ומהסיור הזה הם יצאו ללא תיק. בין לבין בדקנו גם חנויות דיסקים שמכרו דיסקים מוזלים ולא מקוריים בעליל, חנויות מזכרות שמכרו שלל מזכרות שונות וייחודיות לתאילנד.
מסעדות אחרות שנכנסנו אליהן באותו היום הציעו תפריטים בעברית. במסעדה אחת בדקנו את השקשוקה המקומית שהייתה די טובה ובמסעדה נוספת אכלתי חומוס ופלאפל בפעם הראשונה אחרי קרוב לשנה וחצי של טיול בחו"ל, הכדורים לא היו רכים ולא היו קשים כמו בחדר אוכל של הקיבוץ. במקום כלשהו קצת הופתעתי מכך שתפריטים הופיעו עם כיתוב בעברית ונמכר במקום אוכל ישראלי, מצד שני עם כל כך הרבה ישראלים במקום זה לא תמיד הרגיש כמו תאילנד.
יתר היום עבר בניחותא, ביקרנו בכמה דוכנים באחת הסמטאות של הרחוב מול ה"קשר הישראלי", בשלב מסוים התיישבנו בתוך המבנה של ה"קשר הישראלי" ודיברנו עם ישראלים נוספים. שמתי לב לכך שביממה הראשונה שלי בתאילנד נתקלתי ביותר מטיילים ישראלים ממה שנתקלתי בשנה וחצי בניו זילנד ואוסטרליה. בכל כיוון ובכל זווית שלא הסתכלתי היו עוד ועוד ישראלים. מהשעות האלו יצאתי עם המלצה ותוכנית לרדת לאיים בדרום תאילנד. היעד הראשון הוא קו-פאנגן, עודכנתי כי בעוד כמה ימים תתקיים שם מסיבת ירח מלא.
יצאתי לבדוק.
בנגקוק-סוראטני-ומעבורת לקופנגן ומה שבדרך
בצהריי היום קניתי כרטיס נסיעה משולב לקופנגן אצל תאילנדית חביבה בדלפק של סוכנות הנסיעות ב"קשר הישראלי". היה מדובר בנסיעת אוטובוס בת 14 שעות בערך לכיוון דרום תאילנד, לעיירה שנקראת סוראטני (Surathani) ומשם עולים על מעבורת שמגיעה לקופנגן. לא ראיתי צורך לסחוב את כל הציוד שלי והפקדתי את מרביתו במחסן של ה"קשר הישראלי" תמורת תשלום, קיוויתי לא לאבד את הפתקית מאחר והמקום היה עמוס בכל כך הרבה תרמילים של מטיילים אחרים שחשבתי שללא הפתקית בחיים לא אצליח לאתר את הציוד שלי.
עמדתי מחוץ ל"קשר הישראלי" ועליתי לאוטובוס הקומתיים שהתמלא בעיקר בישראלים והביא לכך עברית הייתה השפה שנשמעה כמעט בכל פינה שלו. למרות שהיה חודש מארס, היה נדמה לי שלא מעט חבר'ה הם ממש לפני גיוס, למרות שחשבתי שיותר הגיוני שהם יהיו משוחררים טריים. היו גם חבר'ה בגיל שלי, אולי גם מבוגרים יותר. בין כולם בלטו להם זוג ישראלים בירח הדבש שישבו מושב מאחורי. הזוג הזה דמה באורח פלא לזוג שאני מכיר די טוב מהבית. הן במראה והן בדיבור. שוחחתי איתם לפרקים וזהו.
עזבנו בשעות ראשונות של הערב ורק כעבור יותר משעה הצלחנו להיחלץ ממכלול הפקקים של בנגקוק, ולעיתים חלפה בי המחשבה שזה פשוט בלתי אפשרי להיחלץ מהפקקים. לאחר מכן הלילה החל לרדת במהרה כך שלא היה הרבה מה לעשות מעבר לתנומת לילה קלה ועצירה בדרך להתרעננות. במהלך השרות הצבאי שלי התרגלתי לנסיעות באוטובוסי לילה מאילת, כך שבימים ההם פיתחתי יכולת שינה באוטובוסים. אבל שלוש שנים אחרי... לקח קצת זמן להסתגל שוב.
כאשר החל לעלות אור היום, מבני הבטון של בנגקוק התחלפו במראות נוף אקזוטיים יותר. במקום עיר ענקית נגלו כפרים קטנים עם מבנים מעץ ועצי דקל הקוקוס. על הכבישים נעו כלים דו גלגליים כמעט מכל הסוגים והמינים, ומקומיים שמתעוררים ליום עמל חדש החלו להתרוצץ בשולי הכבישים. המודרניות והקדמה של בנגקוק התחלפה במסורתיות ובאורח חיים פחות מתקדמים של אזורי הפריפריה. נותרו רק עוד מספר שעות עד היעד סורטאני ולפחות מצאתי עניין בדרך לשם.
בסוראט-טאני ירדתי עם יתר הנוסעים מן האוטובוס והמתנו במן תחנת התרעננות לאוטובוס שיקח אותנו לאזור הרציפים בשביל לעלות על המעבורות. המתנו שם כשעה וחצי ותוך כדי קריאת ספר והצצה על קהל האנשים, שוב ניכר רוב בולט במיוחד למטיילים ישראלים, פה ושם היה ניתן להבחין באירופאים או תיירים ממקומות אחרים. ניצלתי את ההזדמנות לארוחת בוקר חפוזה, משהו קל על בסיס אורז. לא הפריע לי העובדה שבקרוב אעלה על מעבורת בתנאי ים שנשארו עדיין בגדר מסתורין.
לבסוף התחבורה הציבורית הגיע והסיעה אותנו לרציפים, נסענו ברחובות העיירה במשך דקות ארוכות עד שהגענו לאותם רציפים ושם עלינו על המעבורת לקופנגן. היא נראתה כמו מעבורת בינונית בגודלה, שונה מאלו ששטתי בהן בניו זילנד ובאוסטרליה. נראה שכאן לא קיים מושג שנקרא "מכסה של אנשים" שיכולים לעלות עליה ובשלב מסוים המראה של המעבורת עמוסה בנוסעים הזכיר לי תמונות של רכבות בהודו עם קרונות עמוסים בנוסעים, בתוך הקרונות ובמיוחד על גגות הקרונות. הדוחק היה רב.
(המשך יבוא בקרוב)
