בדרך לפגוש את נציבת המחוז רונגוואה
אני: איזו מכלאה נחמדה יש לכם! יש פה גם פרה?
מאמא מנדה: אנחנו מתכננים לקנות אחת, אבל יש לנו כלב ותרנגולות. יש לי פוסי צבעוני.
אני: הא?!
מאמא מנדה: יש לי פוסי צבעוני ופוסי עם פסים.
אני: באמת?
מאמא מנדה: את נראית מופתעת. מה, אין לאף אחד בישראל פוסי עם פסים?
אני: אה... מממ... בואי נגיד שאני אישית עוד לא ראיתי אחד...
האוטובוס של חברת סומרי (Sumry) מיטלטל לו בדרך, עמוס חבילות ושקים. הוא כבד כל כך עד שלפני תחנות השקילה של המשטרה הוא מוריד כמה נוסעים, שילכו 100 מטר ברגל, וכמובן שהוא עוצר אחרי התחנה כדי שיוכלו לעלות בחזרה - הם הרי שילמו על הכרטיס. גם אנחנו שילמנו. הכרטיס מסונגיאה (Songea) למביה (Mbeya) עולה 11,000 שילינג, וג`ון השיג לנו כרטיסים ב-9500. מתה על האיש הזה! ממני כמובן לא מבקשים ללכת ברגל, אולי כי אני שוב ושוב נרדמת, והנוף שפעם ריגש אותי כל כך מפסיק לעניין אחרי כל הנסיעות לכאן ולכאן. ג`ון מעיר אותי קצת לפני שמגיעים, ואני כולי פיהוקים ונמנמת. האוטובוס המיטלטל והמטרטר הרדים אותי קשות. "כדאי שתהיי עירנית כשנגיע", מייעץ לי ג`ון. "את לא מכירה את מאמא מנדה. אנחנו לא נשב אצלה בסלון ונשתה קפה. לפני שתדעי מה קורה כבר נהיה בחצי הדרך למלאווי".
אנחנו מגיעים למביה ולוקחים דלה-דלה לבירת מחוז Rungwe, מה שעולה לנו 1000 שילינג. הנסיעה איומה, נמשכת ונמשכת. גם ככה נורא לנסוע בדברים האלה, המסריחים והצפופים, אבל הפעם הטנזנים פשוט הגזימו. מה עוד, שבכל עצירה מורידים את כל המטען כדי לסדר מחדש, וזה כולל את התרמילים שלנו. גם אני וגם ג`ון כוססים ציפורניים עד שאנחנו רואים שמטעינים אותם מחדש, ומזל שישבנו מאחורה, אחרת אי הוודאות היתה מוציאה אותנו מדעתנו.
כשאנחנו מגיעים ל-Tukuyu, שם נמצא הבית של נציבת המחוז, כמעט חושך. מאמא מנדה מקבלת אותנו בחום, ועושה לי בזריזות סיור בבית הענק (ימי השלטון הגרמני), ובחצר הענקית לא פחות (ע"ע הדיאלוג שלעיל). מתברר לי, שאני מתגוררת עם אנשים מתחשבים בצורה בלתי רגילה: הכינו לנו אוכל, והכל על טהרת הצמחונות (בניגוד לאוכל המסורתי, שנזנח כדי לכבד אותי). המחווה נוגעת ללבי אחרי שבועות של וואלי מהרגה (אורז עם שעועית), שזו בערך האופציה היחידה בשבילי בכל המסעדות כאן. כשראיתי פירה כמעט בכיתי, אבל כשטעמתי את תבשיל פטריות היער האדומות עם הבוטנים עלו לי דמעות בעיניים. הטבחית השתוללה עם הפלפל, אל תשאלו... "את קצת חולה?" התעניינו מר וגברת מנדה בדאגה בין שיעול לשיעול.
אנחנו יושבים אחרי האוכל לדבר על הפרוייקטים ואני מלמדת את מאמא מנדה קצת עברית... בסווהילי, "Ata kubeba" משמעותו "אתה תישא אותי", או "אתה תסחב אותי". ג`ון כבר יודע, שבכל פעם שאני עייפה אני מאיימת עליו ב-"You are my mud ball" וכבר מכיר את הבדיחה, אבל את מאמא מנדה הבדיחה העתיקה מצחיקה עד דמעות. כשאנחנו פורשים סוף סוף למיטות, ג`ון מאחל לי "לילה טוב אתה קובבה!" במבטא ישראלי צח. "אתה רואה שלא נסענו למלאווי?" אני צוחקת. "חכי חכי", הוא מאיים לעברי באצבע. אני מתנהגת בבגרות- מוציאה לו לשון ובורחת לחדר שלי.
סיור באיזור טוקויו
למחרת, בזמן ארוחת הבוקר, אני וג`ון שוקעים בדיון שהוא כולו חלומות באספמיה: איזה גידולים כדאי להביא מהארץ כדי לגדל בחווה שבסונגיאה? אני בעד הרעיון לנסות ולהביא לשם מנגו, כי הרי סונגיאה ידועה בטנזניה כבירת המנגו ולכן זה הימור בטוח. ג`ון מתלהב דווקא מהרעיון המהפכני של אבטיח ללא גרעינים ומייז (תירס לבן) בצבע צהוב... "אתם מוכנים?" בוקעת לה מאמא מנדה לפתע מאחת הדלתות, לבושה גלימה וטורבן טיפ-טופ. "לאן נוסעים?" אני מתעניינת, אבל היא לא עונה ומסתלקת מבעד לדלת אחרת. ג`ון נותן לי מבט מנצח ומוציא לשון. יאללה, יאללה... נהיה לי קטנוני...
מאמא מנדה, מר מנדה, העוזרת שלהם (דירדרה), ג`ון, אני ועוד כמה נספחים לא מזוהים, שעלו וירדו בדרך, אורזים את עצמנו בתוך הג`יפ. הנהג של מיס דייזי, סליחה- של מר מנדה, שמו מסעודי והוא מקבל ממני מיד את הכינוי מסעודי משדרות. הפעם אני מוותרת על הנסיון להסביר לג`ון מה הבדיחה כאן, לאור הפיאסקו עם התנין ומפעל ההתפלה מהכתבה הקודמת. הוחלט על יד ההנהלה (מאמא מנדה), שהאורחת (שפחתכם הנאמנה) צריכה לחזות במו עיניה (היפות!) בכל הפלאים של מחוז Rungwe וסביבות העיירה טוקויו. הופ! כל המשלחת יצאה לדרך בג`יפ המקרקש, ואני נאנחת לעצמי- איזה נסים ונפלאות כבר יכולים להיות כאן, בקצה העולם? מהר מאוד השתכנעתי, כשגיליתי תוך כדי נסיעה בדרכים כמה הנוף שם עוצר נשימה. הגיאוגרפיה והאקלים של האזור מכתיבים תערובת גידולים נפלאה. הם מגדלים בעיקר בננות, והמחוז מספק את כל צריכת הבננות של טנזניה וגם מייצא לזמביה ומלאווי. סוגי הבננות רבים מכדי לספור, אבל שווה להזכיר שהם מגדלים גם תה, קפה וקקאו. במהלך הנסיעה התחשק לי כל הזמן לקפוץ מהג`יפ ולשתות את השדות.
נסענו בין הגבעות והכפרים, ובכל מקום התושבים קפצו החוצה מהבתים כדי לנפנף לעבר הסלבריטי המקומי - הפעם זאת דווקא לא אני והפנים החיוורות שלי שמעוררים מהומה, אלא דווקא (ברוך השם!) פניה של נציבת המחוז. בכפר אחד קיבלנו במתנה כמה ק"ג של בוטנים ישר מהשדה, ומר מנדה ראה בהם משימה אישית שהוטלה עליו וניסה בכל כוחו לאכול את כולם עד תום הנסיעה. במין צירוף מקרים משעשע עברנו במתקן ההכשרה של שירות בתי הסוהר הטנזני שנמצא באזור, וראינו איפה מתאמנת קבוצת הכדורגל שלהם הקרויה בשם ההולם "Prison", ואשר הפסידה לקבוצת מג`י מג`י במהלך הכתבה הקודמת.
אחרי שהמשכנו משם נסענו כמה ק"מ לתוך היער, והכביש התפתל בין המון בתים נטושים וסגורים, שבינהם התרוצצו המון ילדים. "כפר מת" הצביעה עליו מאמא מנדה. הפרצוף המבולבל שלי הבהיר לה שיש צורך בהסבר נוסף. המבוגרים מתו כמעט כולם מאיידס במהלך 10 השנים האחרונות. כל מי שהגיע לבגרות מינית חלה ונפטר. הילדים נשארו עם מספר מבוגרים וזה מה שנשאר מהכפר. פגשנו שם גבר אחד שאשתו נפטרה, ושתי בנות עשרה שעוד לא התחתנו (וכנראה עוד לא עוד כמה דברים). אני לא יודעת איך להסביר את ההרגשה שיש כשנוסעים במקום כזה. זה לא סרט אימה נדוש על כפר נטוש- זה משהו אמיתי. כל האנשים האלה מתו, כל הכפר כולו, והנה עשרות הילדים שלהם משחקים בכדור עשוי משקיות ניילון בחצרות הנטושות, וחוץ מזה אין שם נפש חיה. ומי בכלל ידע מה זה איידס בכפר הזה? אנשים חלו בכל מיני מחלות שונות ומשונות ומתו. תוך 10 שנים המקום נגמר, והוא לא היחיד. זה לא אופייני רק לאזור הזה שעדיין, למרות הכל, נשאר יפה באופן מכאיב, ואילו היתה שם קצת תשתית היה מושך אליו הרבה תיירים.
ממש דרך טוקויו עובר כביש קהיר-קייפטאון, שחוצה לאורך את כל אפריקה מדרום ועד צפון, וכל האופנועים, הג`יפים והאוטובוסים שנוסעים עליו בקושי טורחים לעצור כדי להציץ בטבע המהמם. הם מבלים יום אחד במלון ה- Landmark בטוקויו (שבנוי למרבה ההפתעה בסגנון באו-האוס קלאסי), משאירים אחריהם 25 דולר ונוסעים כשהם מפספסים את היופי של המקום הזה.
גשר האלוהים והמפל הנעלם
הדבר הראשון שאנחנו נוסעים לראות במעבה הג`ונגל הוא את גשר האלוהים (God`s Bridge). בגלל הפעילות הגעשית הנרחבת שהיתה כאן באזור, הוא משופע בכל מיני תופעות גאוגרפיות נפלאות, שאופייניות לאזורים פעילים מבחינה וולקנית (והר Rungwe עדיין פעיל). אחת מהתופעות האלה היא עורק של לבה מותכת, שחצה בדרכו נהר. אחרי שהלבה התקשתה לבזלת חפר הנהר מתחתיה נתיב חדש לעצמו באדמה הרכה מתחת לבזלת, וכרגע מעל לנהר הזורם בשלווה ניצב לו גשר ענק ומרשים, וכולו מעשה ידי הטבע. הנוף ממנו משגע ורק זהירות לא ליפול למטה. לרדת למטה אל שפת הנהר ולעמוד מתחת לגשר זאת הרגשה מאוד מיוחדת. לעמוד על הגדה ולראות את המבנה הענק הזה מתנשא מעליך, ולהבין שכל זה נעשה ללא מגע יד אדם. אף אחד לא חצב ולא תכנן ולא בנה, רק הטבע מעולל תעלולים נהדרים.
אנחנו עומדים על הגדה וסביבנו מתרוממים עננים של פרפרים צהובים ולבנים בגודל של שקל. מר מנדה מסביר לי, שהמקומיים בסביבת הגשר לא כל כך חכמים כי במקום לגדל עזים ולאכול אותם כשמתחשק הם שיחררו עזים לגבעות, וכשהם רוצים בשר הם יוצאים לצוד אותם. זה לא נשמע לי כל כך טיפשי, רק קצת יותר הוגן... כמעט בכוח מקפלים אותי בחזרה לתוך הג`יפ ומבטיחים לי שזאת רק ההתחלה. שוב אנחנו מקפצים בין הרים ובין סלעים (כביש? הצחקתם אותי!), שוב עולים ויורדים פלונים ואלמונים בדרך. אנחנו עוצרים על גבעה סלעית מעל הנהר, וכל הגברים רצים למטה במשעול. אני גוררת את עצמי באי-רצון למטה (אף פעם לא הייתי טיפוס של ירידות תלולות), עד שאני מגיעה לשפת הנהר. מבט אחד מספיק לי כדי להבין שגם פה היתה פעילות וולקנית מעניינת, ופתאום אני לא מצטערת כל כך על כפות הידיים השרוטות ועל ההתחלקות הלא כל כך אלגנטית על התחת, שקלקלה לי את הפוזה.
הגענו אל המפל הנעלם. למטה בעמק זורם לו בשקט הנהר, עד שפתאום הוא נעלם במפל אדיר וברעש גדול אל תוך בור ענק שנפער שם. כמה מטרים אחר כך בצוק שממול ישנו חור קטן בהרבה, ממנו ניתזים בלחץ עצום כמויות אדירות של מים לתוך תוואי חדש, שלא מתחבר עם הישן... הנהר עשה הפסקה! מר מנדה אוחז בידי כשאני מתקרבת מדי לבור. אני מתה מסקרנות לראות כמה עמוק העסק שם, וכמה גבוה (או נמוך) המפל הזה, שנופל פתאום ישר לתוך האדמה ונעלם. "את רואה מאיפה הוא יוצא?" הוא מצביע על החור המשפריץ בקיר ממולנו. "אז אם אני קופצת לבור, אני אעוף החוצה דרך שם?" אני שואלת, לאור האפשרות שהמצאתי ספורט אתגרי חדש. מר מנדה מתפקע מצחוק ומסביר לי, שהנהר לא זורם החוצה ישירות אלא אל תוך מנהרות שחצב לעצמו בניסיון להמשיך לזרום דרך הסלע הוולקני. הוא זורם דרך ההר שממנו ירדנו למטה בתוך מנהרות שאורכן קילומטרים על קילומטרים, כך שגם אם מישהו נופל לתוך המפל הנעלם הוא עלול להיזרק החוצה מהחור בחיים, או במקרה היותר עצוב- גופתו, תוך בערך שמונה ימים! ועוד הוא מוסיף, שהחלק הכי עצוב הוא שבתוך סבך המנהרות חיים דגים שניזונים מגופות של כל מה שנסחף בנהר. וכך מי שנזרק החוצה חי או מת יוצא נשוך מאוד וסובל מפציעות איומות. לסיכום, ממש אי אפשר לקפוץ לתוך הבור ולצאת מהחור אחר כך. ככה זה עם האפריקאים, כל דבר בירוקרטיה.
מזכרות מגרמניה והבטחות ממלאווי
אחר כך לוקחים אותנו לגשר הגרמני. פעם טנזניה (או טנגניקה, כפי שהיא נקראה טרם האיחוד עם זנזיבר), היתה תחת שלטון גרמני וכמו בכל מקרה של קולוניאליזם זה נגמר לא טוב כשהחבר`ה המקומיים התמרדו והגרמנים טבחו בהם ללא רחם ותלו את מנהיגי השבטים שלהם. כנראה שלהרבה עמים יש סיפור מסריח עם הגרמנים, אז שתדעו שגם פה הם לא כל כך פופולריים. הדבר הטוב ביותר שהגרמנים השאירו מאחוריהם הם המבנים, ובכל בנייני המשרדים והמגורים ששימשו את השלטון הגרמני משתמשת היום הממשלה הטנזנית (כך גם ביתה של נציבת המחוז). הגשר אותו נסענו לראות היה בתקופתו בסך הכל עמודים במים, שמעליהם נמתחו כבלים מברזל. החיילים הגרמנים עברו את הנהר בסגנון "אורנג-אוטנג ברלינאי", כשהם נתלים על הכבלים מעל המים, וכשרצו להעביר ציוד מצד לצד השתמשו בגלגלת.
לפי מה שאפשר להבין מהתמונה, לאחר שהגרמנים הסתלקו רצו גם התושבים המקומיים להשתמש בגשר. אבל בהיותם אנשים תרבותיים הם מהר מאוד הוסיפו קרשים מעל לכבלי הברזל, ועברו את הנהר מעל ולא מתחת לגשר. בכיף הם הולכים להם או נוסעים באופניים על הגשר הצר, אף על פי שחלק מהקרשים מרוחקים זה מזה כמה ס"מ טובים... כל הפמליה שלנו התעלמה באלגנטיות מהאפשרות לחצות את הגשר המפחיד הזה. הטלטלה הצפויה והעובדה שהוא נשען בסך הכל על חבלים (מברזל אמנם, אבל בכל זאת) גרמה להם לחלחלה קלה. אני החלטתי שחייבים לנסות וגם ג`ון הסכים איתי שאני חייבת לנסות. אז אני גאה לבשר לכם ששרדתי עד החצי, הסתכלתי למטה, חטפתי את שוק חיי וחזרתי בחזרה לגדה. זה היה סוף נסיון החציה שלי. ג`ון לעג לי קצת מתוקף תפקידו, ואז עלה בעצמו על הגשר. הגיעה טיפה רוח וקצת גשם, הבן אדם הלך מטר וחזר. "מה, אתה פחדן?" התעניינתי בחביבות. הוא מיד הכחיש כל קשר וטען שבכלל לא התכוון לחצות. על זה נאמר: הכרתי פעם איש נחמד, קראו לו אבו-עלי.
בדרך חזרה מסעודי הוכיח שוב ושוב, שכנראה השתילו לו מכשיר ג`י.פי.אס בתוך האף, כי אחרת אני פשוט לא מבינה איך הוא ידע לאן לנסוע. לא היה כביש ואפילו לא דרך, והעובדה שהבן אדם העדיף שביל סלעי בוצי אחד על משנהו ובסוף גם צדק, נראתה לי כמו נס. עברנו ליד מחצבה שממנה מביאים חצץ שחור נוצץ, שנפוץ מאוד באזורים האלה, וגשם אפריקאי ירד עלינו והפך את כל האזור לבריכה חומה. פתאום ג`ון צועק למסעודי לעצור וברח מהאוטו כמו פסיכי. בחיי שחשבתי שמשהו עקץ אותו! תוך כמה שניות הוא חזר לאוטו עם פירות בתוך החולצה. כן, הפסיכי הזה ראה משהו טעים, קפץ החוצה והלך לקטוף. הפרי היה קטן וירוק ועגול (ורטוב), ורק אחרי שראיתי שאחרים אוכלים ונהנים נתתי ביס וגיליתי שזו בעצם גויאבת-בר. כמה מטרים אחר כך שוב ג`ון ראה עץ וקפץ לגשם לקטוף.
"אז איך הנפלאות של מחוז Rungwe?" שואל אותי מר מנדה. "נפלאות!" אני עונה בכנות. ג`ון, שבינתיים קפץ בחזרה לרכב, טען שאני שקרנית ושאני מאוכזבת מכך שלא נסענו למלאווי. "את רוצה לנסוע למלאווי?" מתפלאת מאמא מנדה, הרי בשבילה אלו השכנים ולא שום דבר מיוחד. ג`ון מביט בי בעונג כשאני מגמגמת איזו תשובה, בכל זאת לא נעים לי להודות שאני רוצה לנסוע למקום אחר לאחר שבמשך כל היום לקחו אותי לראות מקומות יפים, שיספיקו לי לכל החיים. מאמא מנדה בכלל לא נבוכה ולא כועסת. היא מכריזה שאם האורחת רוצה לנסוע למלאווי, אפשר בכיף לנסוע לאחר ארוחת הצהריים... אני לוקחת בחזרה את כל מה שאמרתי על בירוקרטיה אפריקאית!
