עפתי לתרמילאים

האיים הצפים ופרואנים מרקדים

קשה לחשוב על צורת מגורים מוזרה מזו - איים עשויים קנים, שעליהם בתים עשויים קנים, ובינהם משייטות סירות קנים - ברוכים הבאים לאיים הצפים של פרו! כתבתנו בשטח מדווחת על ביקור במקום מאד מוזר, עם הרגלי חיים מיוחדים, ומפגש מרתק עם המקומיים, מהסוג שבטו

ענבל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: האיים הצפים ופרואנים מרקדים

נוסעים ל-פונו

לאחר מספר ימים ב- Pisco, החלטנו לנסוע לפונו (Puno). רכשנו כרטיסים לקומה התחתונה של האוטובוס, שם הכיסאות נפתחים לכמעט מיטה. כל הנוסעים בקומה היו תיירים, וכמובן פצחו בשיחה משעשעת ברגע שהתישבנו. חוצמזה שהיה, באפן מפתיע, קר באוטובוס ולא חילקו לנו שמיכות (טוב זה לא חברת Cruz Del Sur) הנסיעה היתה בסדר גמור. בארבע בבוקר היתה עצירה ב- Juliaca. אף אחד מהנוסעים לא זז.

 היתה לנו הרגשה שלא הגענו לפונו, אבל גם אף אחד לא רצה לשאול. גם כשהגענו לפונו, כאילו סרבנו להאמין. השעה חמש בבוקר, בחייאת, רוצה לישון. אבל הסדרן (כאן זה לא דייל- אין מדים, אין אוכל ואין שמיכות...), נכנס לתא בו ישבנו ואילץ אותנו לעזוב את האוטובוס. כמו בכל תחנת אוטובוס, גם כאן המתינו השדכנים, בין התייר האפוף משינה-לא שינה באוטובוס לילה, לבין הוסטל.

אחרי ההתנפלות הראשונית, גוזל איתר אדם שרצה לשדך לנו את הוסטל (או למעשה מלון קטן) Don Tito. הגוזל זכר שהוסטל זה נמצא ברשימת המומלצים והחלטנו לנסוע איתו. על המונית שילמנו חצי, את החצי השני שילם ההוסטל. שוכנו בחדר שכולו חלונות, אבל לשם שינוי, עם וילונות שדיי חסמו את האור בבוקר. לא שיכלנו להרשות לעצמינו לישון עד מאוחר: כבר בחמש וחצי בבקר, כשהגענו להוסטל, חואן צ`י, הבחור שאסף אותנו מתחנת האוטובוס, נפל עלינו עם ההצעה לצאת דרך ההוסטל לסיור באגם טיטיקקה. מחר.

להיות למטה לפני שבע בבקר. אני רציתי לדחות את ההחלטה לשעה מאוחרת יותר, שהמוח שלי גם יעבוד, אבל לחץ מתון והורדת המחיר גרמה לנו להחליט לסגור איתו. חשבנו לארגן לעצמינו את הסיור באגם, כמו שעשינו עד היום, אבל, במקום מסויים, עייפנו מלבדוק את כל הפרטים, לחבר את הטלאים, לדאוג לעצמינו. קצת התחשק לנו להתפנק. לשלם כסף ולא לדאוג יותר מידי. שיקחו אותנו, שיתנו לנו, שיסבירו לנו.

סוף סוף עלינו לחדר. בחדר יש טלויזיה... דייי, טלויזיה! אחרי כחודש שלא ראינו מכשיר שכזה, הגוזל, המכור, התחבר לוריד. אני נמנמתי. בשמונה וחצי החלטנו להתארגן ולזוז החוצה. המקלחת, אוי המקלחת... מאז אולזס בהוארז לא נראתה מקלחת שכזו...חימום המים הוא על גז, יש מספיק מרחב, וזרם המים, אוי, אוי, כמעט ג`קוזי... עונג.

יצאנו לחקור את העיר: Parque Pino, Calle Lima, Plaza De Armas והמסביב. אכלנו אמפנדה (מאפה מבצק עלים, כמעט בלי מילוי) מטוגנת ברחוב. שמן לי מידיי. הגוזל היה עדיין רעב. חיפשנו את המאפיה Ricos Pan - זהו אחלה מקום. עוגות ומאפים, מתוקים ומלוחים, גם קפה בסדר וממתקים. הזמנו מאפה במילוי מתוק ושני קפה. המאפה היה מעולה. בעוד אנו נהנים מבוקר חדש בעיר חדשה, הגיע זקן מקומי, קבצן. לשם שינוי הוא לא ביקש כסף, אלא לחם. הוא היה כלכך מעורר רחמים, שנשברתי. בקשתי מהגוזל שנקנה לו לחם. הגוזל הופתע. אני, קשוחת לב שכמותי, נשברתי. זה קורה לי לפעמים...

 בפונו, עוגנת אוניית ברזל בשם Yavari שהובאה בחלקים מאנגליה בשנת 1862 וחוברה לה יחדיו על אגם טיטיקקה, אחרי שש שנים מסע מהחוף הפרואני ועד פונו. חלקי האניה הועברו מנמל Arica ל Tacna ברכבת, ומשם על גבי פרדות עד לפונו. בעבר, האניה שמשה להעברת נוסעים וסחורה בין גדות האגם. לאחר כעשר שנות עבודה, האניה הושבתה. אשה בריטית, צאצאית לאנשי ים בצי הוד מלכותה, לקחה על עצמה את פרוייקט שיפוץ ושיקום האניה למען הדורות הבאים שיוכלו לבקר באוניה ולראות מקרוב שריד לכלי שייט בריטי. כיום האניה משמשת כמוזיאון, אין דמי כניסה אך תרומות יתקבלו בברכה. תרמנו.

 בתור ימאית וותיקה, ותיירת שהבינה שאין הרבה מה לראות בעיר, נסענו לבדוק את האניה. לקחנו ריקשה טקסי ממונעת, כמו טוק טוק בתאילנד, שבקושי עבר את השלושים קמ"ש במחיר 2.5 סול, שהביא אותנו בבטחה למעוז חפצינו. הסיור כולל צפיה בסרט קצר, הסבר ממדריכת התיירים במקום, סקירה של חדר המנועים, מנוע וולוו עם צנרת מקורית מאי אז, עליה לגשר וסיור על הסיפונים. נחמד.

תפסנו קולקטיבו ביציאה מהמעגן עד לתחילת הטיילת של פונו. שם ירדנו וצעדנו לאורך הטיילת. הצד הקרוב לגדת האגם חצי מיובש ומים ממרכז האגם מועברים לשם בצינורות שמשפריצים גבוה, כמו מזרקה. ניתן לשכור סירות פדלים. נראה כי הטיילת היתה יפה פעם. לאורכה יש ספסלים ופסלים מענינים. רק שיד זדונית מילאה את המקום בגרפיטי מכוער. הטיילת יחסית נטושה, מלבד זוגות שמצאו להם פינה שקטה להתמזמז. הגוזל הציע שגם אנחנו נתמזמז על הטיילת, כמו המקומיים. וויתרתי. בסוף הטיילת, שם נמצא מעגן הסירות המוציאות תיירים לסיור באגם, מצאנו ריקשת אופניים שתיקח אותנו בחזרה ל Plaza De Armas אשר לידה נמצא בית הקפה Casa Del Corregidor בו ישבנו לקפה, גוזל, ומיץ פפאיה, אני.

נכנסנו למספר סוכנויות נסיעות לברר מחיר לכרטיסי אוטובוס ללה פז וגם במלון שאלנו. שם קיבלנו את המחיר הזול ביותר, ורכשנו. באופן מפתיע, הצלחנו לגרור את עצמינו אל מחוץ לחדר לארוחת ערב. הבחירה האולטימטיבית: פיצה, אבל במקום שלא מנסים לשדל אותנו להיכנס אליו. מצאנו. בפלזה דה ארמס, בצד שמול הכנסיה, יש מדרגות ליד הכניסה לבית המרקחת, המובילות לפיצריה, יפה ומחוממת. הזמנו פיצה אחת לשנינו וכמובן, שני פיסקו סאוור.

 למחרת, יום חמישי, קמנו מוקדם בכדי להתארגן ליציאה לסיור באגם טיטקקה. כשירדנו ללובי, פגשנו זוג צעירים, שהסתבר שגם הם ממתינים שיאספו אותם לאותו סיור, שנרכש דרך ההוסטל, לסיור באגם. גידי, 25 ויעל, 24. פגישה זו גרמה לי לחשוב, שבדיעבד, מזל שהתעכבנו בקוסקו עוד יום יומיים... עיתוי הוא הכל.

 ההסעה הגיעה בזמן, אספנו עוד מספר תיירים מהוסטלים אחרים, הורידו אותנו במעגן הסירות, בקצה הטיילת, עלינו על הסירה, המתנו לתיירים נוספים ויצאנו לדרך. המדריך, פרואני סביב גיל 40, שנראה שאנחנו מעניינים אותו כקליפת השום, עומד מולנו, חמוש במשקפי שמש נצחיים, נואם באנגלית וספרדית לחילופין, ברטוריקה מונוטונית עד כדי כך, שלא שמתי לב מתי הוא עובר משפה לשפה.

לתחילת הכתבה

האיים הצפים

תחנתנו הראשונה היתה אי צף בשם Pacha Mama (אמא אדמה). מדהים. הדודים שלי ספרו לי על האגם והאיים הללו אחרי טיולם במקום עוד בשנות השמונים. מאז, רעיון הביקור במקום מפעפע בי. הרעיון שעומד מאחורי האיים הצפים, הוא שהשבט הקטן ה Uros, בחר לבודד את עצמו מאנשי האינקה ושבטי האיימרה האגרסיבים. דרכם להתבודד היתה לבנות איים צפים ולקיים קהילה אוטונומית.

להלן הוראות לבניית אי צף:

1. בוחרים מקום עם ריכוז גבוה של הצמח ממנו בונים את האי, סוג של קנים ששורשיהם מחוברים לקרקעית האגם.
2. חותכים קוביות אדמה ושורשים מקרקעית האגם, קוצצים את הקנים מקוביות האדמה ומניחים אותן אחת ליד השניה.
3. תוקעית יתד בכל קוביה ומותחים חבל בין שתי יתדות של קוביות סמוכות.
4. עורמים שכבות, שתי וערב, של הקנים בעובי של כשני מטר. סה``כ, עובי קרקע האי כשלושה מטר.
זהו. עכשיו ניתן לבנות ביקתות, מגדל צפיה, מרכז בישול והכי חשוב...דוכנים לממכר מזכרות לתיירים.

האי הזה קיבל תרומה של מערכת לייצור אנרגיה סולארית. מעניין. לי נראה, שכבר אי אילו שנים, התושבים נשארים לגור במקום בעיקר בשביל התיירים. לאחר ההסבר המאלף, על איך בונים אי צף ועל ההסטוריה של המקום, ואחרי שטעמנו את הקנים (בחיי- אכלנו אותם!), ניתנה לנו האופציה לעבור לאי הצף שממול, בסירת קנים של מקומי. סירת התיירים תחצה גם היא את כברת המים ותמתין לנו שם.

מחיר מיוחד לשייט בסירת קנים לקבוצות והרכבים, 5 סול לאדם. נו, הגענו עד לכאן, לא נשוט בסירת קנים? וודאי שכן. טוב, נו, החוויה לא כל כך מסעירה. המעניין באי השני הוא ששם יש בית ספר, טלפון ציבורי וגגות הביקתות מפח גלי ולא מהקנים. באי זה הסתובבנו עצמאית במשך כחצי שעה וזזנו לכיוון אי רגיל, Amantani, שם `תאמץ` אותנו משפחה, לאוכל ולינה.

 עמדנו במעגל, כל התיירים, והמדריך חילק אותנו למשפחות. כמו יתומים המצפים לאימוץ. אצל ולנטינה היו שני חדרים, לכן הצטרפנו לגידי ויעל והלכנו אחרי ולנטינה לביתה. הבניין, כמו הרבה מבנים אחרים בפרו, בנוי מלבני בוץ וקש. מבנה המגורים כלל שתי קומות, בכל קומה שני חדרים. אנחנו קיבלנו את שני החדרים בקומה העליונה, אשר להם יש טיח לבן בפנים החדר ורצפת עץ. לא פרקט...עץ. החדר שלנו כלל ארבע מיטות בודד, מעל כל מיטה חלון ובאמצע החדר, שולחן וארבעה כיסאות.

המדרגות המובילות לחדרינו חיצוניות, וגם בין שני החדרים בקומת הקרקע אין חיבור, הדלתות מובילות ישר החוצה. לחדרים בקומת הקרקע, שם מתגוררתה משפחה, אין טיח לבן מבפנים. לבני הבוץ חשופות. ממול למבנה המגורים, יש חדר בודד, חדר הבישול: בפינה אחת תנור עצים הכולל הגבהה עם שלושה פתחים, אחד לכל כלי בישול, ליד יש ארון עץ עם כלי אוכל וסכו"ם, על הרצפה מפוזרות קערות עם מים או חלקי מזון ושולחן מלבני אחד, מחופה במפה, ואזה קטנה עם פרחים, ושני ספסלים מכל צד.

 כמובן שאין ריצוף, אלא אדמה יבשה. החלונות קטנים עם וילונות צבעוניים. השירותים-מקלחת, מחוץ לשני המבנים. מבנה מעט יותר גדול משירותי בול קליעה בצבא. יש אסלה, שאינה מחוברת למים זורמים. יש למלא דלי במים וכך לשטוף את האסלה. ברז הכיור, כמו המקלחת, מחוברים למיכל מים הנמצא על גג המבנה. מיותר לציין שמים חמים אין כאן!

השמש זרחה, וארבעתינו ישבנו באי של שמש עד שארוחת הצהריים תהיה מוכנה. לולנטינה לקח כמעט שעתיים להכין מרק ותפוחי אדמה אפויים עם פיסות גבינה. אחרי האוכל נהיה מאוחר. המדריך קבע איתנו בארבע בכיכר המרכזית ליציאה לסיור במקדש שמאנים (נביא-רופא אלילים מקומי), במעלה הגבעה. ולנטינה לקחה אותנו ושם פגשנו את שאר הקבוצה. העליה לגבעה לא היתה קלה, אבל גם ממש לא נוראית. המדריך עצר אותנו פעמיים למתן הסברים על המקום והתרבות, ובטון המונוטוני שלו, חזר על המוטו: הקונדור מסמל את הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, הפומה מסמלת את הכח והאומץ והנחש את החכמה הארצית. הוא גם לימד אותנו איך להבדיל בין שמאן אמיתי למסחרי.

אז ככה: אם תבקשו משמאן לקרוא לכם בעלי הקוקה, ואח`כ תשאלו אותו כמה עליכם לשלם לו, אם הוא יבקש סכום כסף, הוא שמאן מסחרי, כי שמאן אמיתי, שכרו הוא בחיבה שלכם אליו. בכל אופן, הדרך היתה יפה, אבל כשהגענו לפסגה היה כבר קר מאד. גילינו כי שרידי המקדש מגודרים ולמעשה אין אפשרות ממש לראות את המקדש, אלא להציץ מבעד לחרכים בדלתות הקש.

חזרנו לבית של ולנטינה. הכפר נראה כמו קיבוץ קטן, שבילים צרים ומפותלים וקצת התבלבלנו בדרך בחזרה לביתה של ולנטינה. המדריך סיפר כי בעבר היתה אספקת חשמל לאי, בין שש לשמונה וחצי בערב, אך עבור תושבי המקום התשלום היה יקר ולכן האספקה הופסקה. לאחר ארוחת הערב, ולנטינה ניסתה למכור לנו סריגים מעשה ידיה. למען האמת, ארבעתינו היינו מאד מכונסים בעצמינו. לא יצרנו קשר עם בעלת הבית או משפחתה. ולנטינה נסתה לפתח שיחה, אבל אנחנו לא ממש שיתפנו פעולה.

הגיע רגע השיא של הסיור: המסיבה. למסיבה זו אנו אמורים ללבוש בגדים מקומיים ולרקוד לצלילי מוסיקה מקומית ביחד עם אנשי האי. בהתחלה, יעל ואני סרבנו ללבוש בגדים מקומיים, אבל גוזל וגידי לבשו פונצ`ואים וכובעי צמר והאיצו בנו להתחפש גם כן. `תהיו מאד סקסיות` גידי ניסה לשכנע. יאללה, בסדר.. . התלבשנו ויצאנו לאולם בית הספר ביחד עם ולנטינה וביתה הבכורה. הזוי, אין מילה אחרת... חבורה של תיירים, שנראים כאילו כפו עליהם דבר שהם לא ממש מעונינים בו.

 אני אישית לא נהנית ממוסיקה פרואנית ולא ממש מתחשק לי לרקוד לצליליה... בשביל החוויה רקדנו: בזוגות, במעגלים, אחד עם השני ועם המקומיים. בתשע בערב דעכנו וחזרנו לחדר לישון. המיזרון הונח על ערימה של קנים, אותם קנים מהם בונים אי צף, על בסיס של מיטה. קנים, מטבעם, משענת רצוצה, התעקמו כלפי מטה, כך שנוצרה מעיין אמבטיה עקומה, בה ישנים. לא עבד אצלי. בקושי ישנתי.

לתחילת הכתבה

אי הגברים הסורגים

בבוקר, על אף שנקבעה יקיצה לשבע, ולנטינה העירה אותנו כבר בשש וחצי. אחרי ארוחת בוקר, פנקייק, יצאנו לסירה להפלגה לאי הגברים הסורגים, Isla Amantani. מהמעגן צעדנו למרכז הכפר, שם נמצא מבנה בו המקומיים מוכרים את תוצרתם. כל מה שניתן לסרוג, הם סורגים ומוכרים. התוצרת שלהם מיועדת בעיקר לייצוא ואיכות המוצרים ידועה בעולם. הסיור היה ביזיון. סתם להביא קבוצה של תיירים לעוד מקום בו ניתן לרכוש מה שלא יהיה. ההרצאה שלאחר הביקור בחנויות נערכה באמצע הכיכר, בעמידה, כשהשמש קופחת. לא הצלחתי לשמוע מילה מההסבר שאולי ניתן, מלבד החזרה על ה`שילוש הקדוש`, קונדור, פומה ונחש. ארוחת צהריים, ושלוש שעות הפלגה בחזרה לפונו, שם המתינה מונית שפיזרה אותנו בחזרה להוסטלים.

במהלך היומיים הללו, מאד התחברנו עם גידי ויעל. הצענו להם להמשיך עימנו ללה פז. כשהגענו להוסטל, הם הזמינו כרטיסי אוטובוס לנסיעה עימנו. יצאנו לקצת אינטרנט וארוחת ערב. בתשע קבענו עם גיל ויאיר, ישראלים אחרי צבא, שהכרנו בסיור באגם. חשבנו לצאת לשתות, אבל נהיה קר וגשם החל לטפטף. כשגיל ויאיר הגיעו, הסברנו להם שנשארים בחדר. שלפנו את בקבוקוני ה-Wild Turkey ומזגנו. עבר ערב בכיף, המון צחוק וסיפורי `גבורה`. גיל ויאיר המשיכו לארקיפה ומשם ימשיכו לצ`ילה. בוודאי עוד נפגוש בהם.

בשבת, שוב קמנו מוקדם. בשבע כבר אספו את ארבעתינו לתחנת האוטובוס. מסלול האוטובוס שבחרנו עבר דרך העיירה Copacabana. התכנית המקורית שלי היתה לעצור גם שם ולבקר באי השמש (Isla Del Sol) ואי הירח (Isla De La Luna), אבל, גוזל חם על צ`ילה וארגנטינה, פרו נמאסה עליו והוא מרגיש לחץ להגיע בתחילת פברואר לברזיל, בגלל הקרנבל. החלטנו לוותר על הצדה בוליביאני של אגם טיטיקקה וליסוע ישרות ללה פז.

 העצירה לשעה וחצי בעיירה נתנה לנו מנוחה באמצע הנסיעה והזדמנות לראות קצת מהעיירה. נתנו לנו שעה ורבע עד למועד בו היינו צריכים להתייצב לאוטובוס ההמשך, והלכנו לאכול על שפת האגם. את רוב הנסיעה ללה פז, השלושה העבירו בשינה. אני לא יכלתי להתנתק מהנוף. וגם לא הייתי עייפה. אבל על לה פז בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה